הקסם האפל של הרוע

 

 

תמונה מעמוד השער של "פרוספקט"- סטאלין ומרלין מונרו

הפלישה הרוסית לגיאורגיה הייתה במוקד עיונם של הפרשנים המדיניים החודש. מאמרו של העיתונאי הרוסי ארקדי אוסטרובסקי בכתב העת הבריטי פרוספקט (Prospect) עוסק בדברים שמהווים לדעתו את התשתית הרעיונית מאחורי החזרה הרוסית למדיניות ההתפשטות הסובייטית. אוסטרובסקי מצטט מספר הלימוד החדש להיסטוריה הרוסית, דרכו התלמידים ברחבי רוסיה יכירו את תולדות מולדתם החל מראשון לספטמבר.

"חברים יקרים"- כך נפתח הספר- "ספר הלימוד אותו אתם מחזיקים בידיכם מוקדש להיסטוריה של המולדת שלנו מסופה של המלחמה הפטריוטית הגדולה (=הכינוי הרוסי המקובל למלחמת העולם השנייה) ועד ימינו. אנו נעקוב אחר תולדותיה של ברית המועצות מניצחונה ההיסטורי הגדול ועד להתפרקותה הטראגית". אין זו טעות: ראש הממשלה פוטין קרא בזמנו להתפרקותה של ברית המועצות "האסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה העשרים". הספר החדש כתוב ברוח הזו. הוא אומר שאימפריית גולאג הסובייטית אמנם "לא הייתה דמוקרטיה, אך היא הייתה דוגמה עבור מיליוני אנשים בעולם לדגם של החברה הטובה והצודקת ביותר האפשרית". גם הטרור של סטאלין יוצא זכאי בדין, מכיוון ש"במצב הקשה לאחר המלחמה העם היה זקוק למשהו מאחד ומגבש והדמוקרטיזציה לא הייתה אופציה עבור סטאלין". בגדול, סטאלין מוצג כדמות הראויה להערצה – גם אם שוגה לפעמים – בעוד יוזם הפרסטרויקה מיכאיל גורבצ'וב מוצג כאדם שגרם להיחלשותה של רוסיה. נראה שהנוסטלגיה לעבר הסובייטי ולעצמתה של בריה"מ קוסמת לרוסים רבים ב- 2008.

רבים שואלים כיצד המדינה שאזרחיה יצאו לרחובות באוגוסט 1991, לפני פחות מעשרים שנה, על מנת למנוע את הפוטש הפרו סובייטי, מנהלת רומן סוער דווקא עם מה שברחה ממנו. התשובה, לדעתו של אוסטרובסקי, מורכבת, אך חלק ממנה קשור לכך שלא נעשו ברוסיה תהליכים המקבילים לדה-נאציפיקציה של גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. הארכיונים של הקג"ב, למשל, מעולם לא נפתחו במלואם, וזאת מהסיבה הפשוטה שרבים מאד מהאזרחים, כולל נציגי האינטליגנציה שנחשבו כליבראלים, שיתפו פעולה עם הארגון בצורה זו או אחרת. תהליך ההפרטה המואץ לאחר התפרקותה של ברית המועצות גרם להתמוטטות כלכלית רבתי ב- 1998. לאחר מכן הרוסים התחילו לחפש אחרי מנהיג עם "היד החזקה", בניגוד לילצין החולה. פוטין סיפק להם את הדמות החזקה והנערצת, אליה נכספו רוסים רבים. לכן אובדן הדמוקרטיה וחזרה לתערובת של לאומנות רוסית עם גחמות סטליניסטיות מתקבל ברוסיה בהבנה. הצבא הרוסי כבש במהלך פלישתו את העיר גורי, מקום הולדתו של סטאלין, אך ההפצצות לא פגעו באנדרטה לזכרו המוצגת עדיין בפארק המרכזי של העיר. קשה להתעלם מהמשמעות הסמלית של פסל הדיקטאטור ששורד את חילופי הזמנים.

עיר אחת – חמש מדינות

ברם, יש מקומות בהם הדיקטטורה לא התחדשה – היא פשוט מעולם לא פסקה. מאמרו של פיטר היטצ'נס בדו-שבועון האמריקני American Conservative   מספר על בלרוס, אותה פיסה מערבית של ברית המועצות שזכתה לעצמאות אחרי פירוקה של האימפריה הסובייטית ואף כיום ממשיכה להתקיים בתוך קשר חצי סימביוטי עם רוסיה. המחבר טוען כי מן הראוי היה לשמר במדינה קומוניסטית לשעבר, למשל במזרח גרמניה, את הדברים כפי שהם היו בתקופה הקומוניסטית. סרטים דוגמת "גוד ביי לנין" או " חיים של אחרים" מתארים את הגעגוע שיש לרבים מן הגרמנים בני הדור המבוגר לסדר הסוציאליסטי. ברם, בבלרוס האנשים עדיין יכולים לחוות את התקופה הסובייטית בלי שינוי ניכר. כבר בכניסה לבלרוס צריכות הרכבות האירופיות להחליף את הגלגלים, מכיוון שמסילות הברזל הרוסיות נבנו בצורה שונה במטרה למנוע את פלישת הרכבות מן המערב. עיר הגבול ברסט (הלא היא בריסק, או ברסט-ליטובסק) הייתה במאה העשרים חלק מחמש מדינות שונות – נכבשה בידי פילסודסקי ב- 1921, הועברה לסטאלין בחלוקת פולין ב- 1939, נכבשה בידי היטלר ב-1941, שוחררה בידי סטאלין ב- 1944 והפכה לחלק מבלרוס העצמאית ב- 1991.

 

לוקשנקו- סטאלין חדש?

הנשיא של בלרוס, אלכסנדר לוקשנקו, יו"ר קולחוז לשעבר וכיום ראש מדינה אירופית גדולה בעלת נשק גרעיני, נתפס בעיני רבים כדיקטטור חצי מטורף. כך לאחרונה הוא הניף את בנו הקטן (שנולד לו מחוץ לנישואין) לעיני המצלמות והכריז עליו כעל יורש. ההבטחה הזו בהחלט עלולה להפוך למציאות, שכן מתנגדיו של לוקשנקו, כולל פעילי האופוזיציה ועיתונאים עצמאיים, נעלמים לפתע, נרצחים בבתיהם באכזריות נוראה, או מואשמים בעבירות חוק אבסורדיות, למשל בגניבת מחשבים משגרירות ארה"ב, למרות הכחשות נמרצות מצדה של השגרירות עצמה…

עם זאת, השהות במינסק הבירה משאירה רגשות מעורבים אצל היטצ'נס. העיר נקייה ומסודרת, בערב לא מסוכן ברחובות. אמנם התמונות של הנשיא תלויות בכל מקום, אך נראה כי אין זה מציק לאיש. אוכלוסיית המדינה אינה מתקוממת בהמוניה נגד הנהגתו של הדיקטאטור האלים והמטורף. מעניין לציין בהקשר הזה שמשרד החוץ של ארה"ב מגדיר את בלרוס "מעוז הטרור", לצדן של בורמה, זימבבואה וקובה. אוזבקיסטאן עם הדיקטטורה שלה העוברת בירושה חמקה מהרשימה השחורה הזו, כנראה בגלל אוצרות הנפט והגז שלה.

א יידישע גנגסטר

לא רק רוסים שלמים מאד עם מורשתם ההיסטורית, גם במקרים שהיא כוללת דברים בעיתיים. מאמרה של סוזן פישמן- אורלינס בירחון היהודי Moment מדבר על גל של חיפושים מחודשים בגניאלוגיה היהודית: צאצאים של ראשי הפשע היהודי המאורגן בארה"ב תרים אחרי ייחוסם ומעשי אבותיהם.

עובדה ידועה היא שבקרב המהגרים היהודים בארה"ב בתחילת המאה שעברה התגבשו קבוצות של הגנה עצמית שהתגלגלו בהמשך לקבוצות של פשע מאורגן ומנו בין ראשיהם כמה מגדולי המאפיונרים בארה"ב- מאיר לנסקי, בנג'מין (בגסי) סיגל וארנולד רוטשטיין. אמנם פעם להיות מאפיונר יהודי נחשב לבושה גדולה והמשפחות עשו את הכל כדי להסתייג מה"כבשה השחורה", אך עם הזמן, ובפרט כשקורבנות הפשעים כבר אינם והצאצאים תרים אחרי העיסוקים של אבותיהם, הבושה נעלמת לה. אחת הסיבות להעדר הבושה היא שהמאפיה היהודית, בשונה ממקבילותיה האיטלקיות והיפניות, לא ייצרה דורות של "משפחות פשע". מאפיונר יהודי טוב לא רצה שבניו יהיו ב"עסק המשפחתי", אלא שילמדו ראיית חשבון או עריכת דין.

 

כמו בכל תחום, גם בתחום הפשע היהודים נחשבו למבריקים ביותר. ארנולד רוטשטיין זכה לכינוי של "מלך העולם התחתון" ונחשב לראשון שהבין את פוטנציאל ההתעשרות שהיה טמון באיסור על מכירת משקאות חריפים שהוחל אז בארה"ב ("תקופת היובש"). גאון פשע אחר, באגסי סיגל, נחשב למייסד תעשיית ההימורים של לאס ווגאס, ולואיס (לפקה) בוכהלטר , ראש ה"חברה לחיסולים בע"מ" שבצעה יותר ממאה חיסולים בעולם הפשע, אף זכה להנצחה בשירתו של המשורר רוברט לוול (Lowell) "זיכרונות מווסט סטריט ולפקה". הוא היה אחד מעשרה ילדים, כשכל האחים האחרים היו בעלי מקצועות הנאים לילדים יהודים טובים, ביניהם, כמובן, גם רופא שיניים אחד ואפילו רב קהילה.

בוכהלטר סיים את חייו על כיסא חשמלי. כשאחותו נישאה, היא סירבה לקבל ממנו מתנת חתונה בשווי חמש מאות דולר. אך הזמן עושה את שלו: נכדו של העבריין תר אחר שורשיו, רכש את הכיסא החשמלי בו הוצא אביו להורג מבית הכלא (לאחר שאותה מדינה ביטלה את עונש המוות) ואף קורא בגאווה לכלב שלו "לפקה". נראה שיהודי ארה"ב נחושים מאד שלא להתבייש באבותיהם.

ויהי אחר התאומים

חודש ספטמבר גם גורר דיונים הקשורים לטרור סביב יום השנה לאסון התאומים. רוברט כגאן, האיש שנחשב לאחד הפרשנים המובילים בתחום , פרסם בדו ירחון האמריקני Foreign Affairs מאמר המנתח את הפרדיגמות במדיניות החוץ של ארה"ב מאז התפרקותה של ברית המועצות.

בקרב הפרשנים היום מקובל לראות את מדיניותה של ארה"ב כשל אימפריה המטילה את מורתה על העולם ומנחיתה את כוח זרועה על כל מי שמעז לחרוג מהסדר העולמי שמתווה ארה"ב. בניגוד לתפיסה הזו, כגאן טוען כי ארה"ב לאחר תום המלחמה הקרה ראתה את הפרגמאטיות כעיקרון המנחה של מדיניותה והקו שהוביל את קלינטון ואת בוש היה הדאגה לאינטרסים הפנימיים של ארצם בלבד. אפילו אסון התאומים לא שינה באופן מהותי את הגישה הזו, אבל הוא עשה משהו לתפיסה של רבים בארה"ב: הוא חידד אצלם את תחושת הנרדפות, אבל גם גרם להם לצפות מהאירופים לשותפות שהיא מעבר להשתתפות בצער – הפנמה של תחושת הסכנה ומוכנות להתמודד איתה באמצעות לוחמה.

לכן רבים מהדמוקרטים בארה"ב, לרבות הילרי קלינטון, תמכו בתחילה בהתערבותה של ארה"ב בעיראק וגינו בכל תוקף את הניטראליות האירופאית, בה הם ראו צביעות בלתי נסבלת. הם עשו זאת מאותה הסיבה שהם תמכו קודם לכן בהתערבותה של ארה"ב בבלקאנים: השמירה על הסדר הליבראלי. אם משהו הטריד את הדמוקרטים האמריקנים היה זה החשש שארצות הברית תסתפק בהפלת משטרו של סדאם, ולא תכונן תחתיו משטר דמוקרטי.

שאלת הערכים המנחים את מדינויות ארה"ב חורגת, לדעתו של כגאן, הרחק מההתמודדות עם השאלות המעשיות של ההתנהלות הצבאית הראויה בעיראק. מדובר לדעתו בעקרונות עליהם תהיה מושתתת מדיניות החוץ של ארה"ב לאחר לכתו של בוש. למתאבלים על גדולתה של ארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה מזכיר כגאן שלצד ההצלחות באירופה חוותה ארה"ב לאורך כל המלחמה הקרה כישלונות צורמים- סין, וייטנאם, פצצת המימן הסובייטית. אין פרדיגמה אחת שתבטיח הצלחות מזהירות לאורך כל הדרך. גם אי אפשר לאחד את כל העולם כפי שזה היה במלחמה הקרה נגד ברית המועצות. אך בעולם של אוטוקרטיות חזקות ואיום הטרור האיסלאמיסטי, ארה"ב אינה יכולה להרשות לעצמה להתכנס לתוכה ולעסוק בענייניה הפנימיים בלבד; אולי זהו הלקח העיקרי מאסון התאומים.

עידן הטירוף

הנוירולוג הנודע אוליבר סאקס ( "האיש שחשב שאשתו היא כובע", "האי של עיוורי צבעים" ) פרסם ב- New York Review of Books   ביקורת על ספר חדש שמתאר את ההתפתחות של אחת ממחלות הנפש הקשות המוכרות- מאניה דפרסיה, הידועה גם כהפרעה דו קוטבית בשמה המדעי. מחבר הספר, מייקל גרינברג, מתאר את ההתפרצות הפתאומית של המחלה אצל בתו בת ה- 15. סאקס התפרסם בכל העולם בזכות היכולת הייחודית שלו לתאר הפרעות נוירולוגיות קשות וסבוכות בצורה השווה לכל נפש, המרתקת את הקורא ומוסיפה לתפיסה של האדם הסובל מההפרעה כאישיות שלמה ולא רק כ"מקרה מעניין", תוך הצגה של הקבלות מעניינות. כזה הוא גם הספר שלפנינו. המחבר, מייקל גרינברג, מתאר בהתחלה את האנרגיות העצומות שהחלו לשטוף לפתע את בתו שעד אז הייתה מתקשה בלימודים. היא הייתה מסוגלת, בניגוד להרגלה, לשבת שעות על גבי שעות ולהתרכז בסונטות של שייקספיר, ואף לכתוב עליהן אינסוף הערות.

רק בשלב בו היא ניסתה לעצור את התנועה הסואנת בכביש עם תנועת היד שלה – חבר הציל אותה מדריסה ברגע האחרון – האופי החולני של ההתלהבות נגלה לעיניי כל. זו הטרגדיה הראשונה של הסובלים מההפרעה הדו קוטבית: בשלב המאני היא שוטפת את האדם בעצמה בלתי אנושית ונותנת תחושה של כל יכולת מוחלטת, תחושה היכולה להתפרש כהשראה אמנותית או דתית. רבים מגדולי האמנים – ביניהם שומאן, ביירון וואן גוך – יצרו את מיטב יצירותיהם בתוך ההתקפים המאניים.

מאידך, לעיתים קרובות מדי הטיפול בהפרעה הדו קטבית הופך לטיפול בחוסר איזון במוח ופחות באדם. בבית החולים שבו אושפזה בתו של גרינברג לא דיברו איתה על הרגשות שלה. דווקא הפסיכולוג שלה, אליו היא באה לאחר הטיפול, ניגש אליה בתובנה ישירה ומדויקת. "האם זה נכון שאת מרגישה כאילו נמצא בתוכך אריה?"  הוא שואל אותה. כאן, אגב, טמון הקושי השני. העוצמות שמאניה או כל הפרעה נפשית קשה אחרת מעניקה לאדם, הן כאלה שקשה לוותר עליהן. יש שקראו לזה "הפיתוי של הטירוף". בדומה לתחושת ה"היי" של הסם, גם הטירוף מנפח לאדם את האגו ולוקח אותו לחוויות השיא שההתרסקות בעקבותיהם היא בלתי נמנעת.

ההחלטה האמיצה של אב ובתו לשתף את הקוראים בחוויה הכל כך אישית שלהם עשויה להקל על ההתמודדות של חולים רבים בעולם כולו, להסיר מהם את הסטיגמה הכרוכה בשגעון, לסייע להם להימנע מהטעויות הנפוצות ולספק לכולנו את האפשרות לתובנה נוספת על שני התהומות שביניהם נמתח הגשר הצר מאד של השפיות שלנו.

עלילותיו של אלן

 

 

וודי אלן- דבר לא חוצץ בינו לגאונות חוץ ממנו

המאמר של לנארד דייויס ברבעון Common Review עוסק בדמות נוספת שכל חייה מושקעים בהתמודדות עם נוירוזות קיימות או לא קיימות: וודי אלן. המחבר בוחר לקרוא לבמאי עטור הפרסים בשם אלן קניגסברג – שמו המקורי שהוחלף בשם העט "וודי אלן" במהלך התחלת הקריירה שלו בתיכון ככותב במדורי רכילות. השם אלן, אגב, כנראה מעולם לא אומץ רשמית.

ובכן, אלן קניגסברג בולט בקרב הכותבים ובמאי הסרטים בארה"ב בכך שהוא מרגיש בן בית במיטב הספרות והפילוסופיה המערבית. בדרכו המשעשעת מספר קניגסברג על כך שהתחיל לקרוא ספרים כי יצא עם ידידה שלא רצתה להמשיך בהיכרות איתו לפני שהוא יכיר את הקלאסיקה האמריקאית. קניגסברג גם הפך לפילוסוף בסרטים שלו, אך מדובר בפילוסוף מאד מיוחד. ראשית כל, סרטיו אינם מעבירים כל מסר מרקסיסטי, זאת עקב כמיהתו המתמדת של המהגר היהודי בניו יורק לחיות את "חיי העשירים" – מועדונים, קוקטיילים, פסנתרי כנף. הוא רוצה להשתלב בעולם הזה – שנוצר, באופן אירוני, על ידי המפיקים היהודים של הוליווד עבור הנוצרים הפרוטסטנטים העשירים. אף יהדותו של קניגסברג ממשיכה להעסיק אותו תמיד, אך בצורה מפתיעה. הוא לעולם לא מזדהה עם ישראל, אלא מצייר את דמותו של היהודי כנוירוטי נצחי, שלא באמת שייך באף מקום, לא יודע מה לעשות ב"מורשתו" היהודית, תמיד נעקר מהוייתו ומנסה להשתייך בכל מקום ללא הצלחה. אין לו מעולם אף הגדרה ממצה וברורה ליהדותו, מעבר לעצם התמיהה המתמדת על הפשר הזה.

וגם לפשר של היקום או החיים בו אין לאלן קניגסברג כל פתרון. הדבר הטוב ביותר שהוא יכול להציע זה לחיות את החיים ביקום בצורה הטובה וההוגנת ביותר האפשרית. מעניין, אגב, שהוא עצמו רואה את עצמו קודם כל ככותב ורק אחר כך כבמאי. ייתכן כי בעולם חסר פשר ושליטה הכתיבה מעניקה סוג של עוצמה מכיוון שהיא מאפשרת לפחות לשלוט בחייהם של הגיבורים. אלא שאפילו את השליטה הזו מעדיף קניגסברג להעביר לצופה בצורה של תהייה קומית על משמעותה של המציאות, גם אם הוא עצמו חושב שטרגדיה היא צורת היצירה הנעלה ביותר וקובל על כך שמעולם לא עשה סרט "גדול", במובן של קורוסאווה או ברגמן. או, כלשונו השנונה של וודי אלן עצמו, "הדבר היחיד החוצץ ביני לבין הגאונות זה אני".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דנה  On אוקטובר 1, 2008 at 10:13 pm

    היה לי מעניין לקרוא.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: