ארכיון חודשי: אוקטובר 2008

אבירים סמויים וגיבורים שקטים

קיים פתרון ידוע לכל בעיית אנוש- פתרון פשוט, קל ושגוי
ה.ל. מנקן
 
השיח על המיניות בציבור הדתי לאומי ניתן להערכה כפולת היבטים, כמו כל דבר. מצד אחד, ניתן לראותו כהתקדמות חריגה בהיקפה ויוצאת מן הכלל, התפתחות שלא ניתן היה לדמיין לפני שנים אחדות. אם מסתכלים אפילו על המוסף הסאטירי של עיתון ה"דעות" האחרון, ניתן לחשוב שכל ההומור של הליבראלים הדתיים נסב סביב הלבטים המיניים  של גיבורי סדרת "סרוגים" וההומוסקסואלים הדתיים.  מצד אחר, השיח הזה הוא רחוק עדיין מלהיות מובן מאליו וטריוויאלי.
 
על רקע זה בהחלט מן הראוי להקדיש את תשומת הלב לראיונו של יקיר אנגלנדר עם הפסיכולוג הקליני דרור זנדמן ( לא העזת לשאול, דעות 38). קיימת אירוניה מסוימת בכך שמטפל שעובד בעיקר עם הציבור הדתי והחרדי ואף נמצא ככל הנראה בקשר עם פוסקי הלכה בכירים, יכול לפרסם את דבריו רק בבמה שהיא "הסמן השמאלי" של האורתודוקסיה. ראיון שכזה היה עובר בקצת חריקה ב"מקור ראשון", נבלם ב"הצפה" ומתנדף ב"בשבע. תנועת "נאמני תורה ועבודה" החליטה להיות חלוצה גם כאן. לדעתי מדובר בהישג תקשורתי חשוב ביותר וארחיב על כך בהמשך.

 

 

גיבורי הסדרה סרוגים- החלשים או הגיבורים מסוג אחר?

לפני כארבע שנים האכסניה של עיתון "דעות" נקטה תעוזה שהייתה אז חסרת תקדים ופרסמה אז את מאמר הביקורת שלי על טיפולי ההמרה "עוצו עצה" ( אז עדיין תחת השם הבדוי "זאב דרור" ). מאז הסכר נפרץ במידה רבה ( וכמובן מגיע תודה למי שקפץ למים ראשון ) ובמות רבות דנו הן בנושא של טיפולי ההמרה ובנושא של הגישה כלפי ההומואים והלסביות הדתיים באופן ספציפי. ידידי שלי טען לא מכבר שמדובר באחד מחמשת הנושאים הנדונים בערוצי היהדות של התקשורת הדתית. בין אם הצדק עימו ובים אם לאו, ברור שהנושא נחשף או "הוצא מהארון" על פי הלצה שכבר הפכה למעט נדושה. וברור גם שלא ניתן לנתק בינו לבין הסוגיות האחרות הקשורות לשיח על האינטימיות בחברה הדתית.

המאמר הנוכחי לא יעסוק בביקורת של טיפולי ההמרה שנועדו לשנות נטייה מינית הומוסקסואלית. ביקורת כזו התפרסמה ומתפרסמת באמצעי תקשורת דתיים רבים, בכתב ובעל פה, על ידי ועל ידי אחרים. [i] מדובר בשיח די צפוי מראש, כאשר המתנגדים לטיפולי ההמרה מדגישים כי טיפולים אלו הוכרו כלא אתיים על ידי כל ארגוני בריאות הנפש בעולם והמצדדים מדגישים את הטענה שמותר לכל אדם לבחור את נטייתו המינית על פי רצונו ובהתאם לערכיו, כולל הערכים השמרניים והדתיים. רק אעיר בקצרה את הדבר המובן מאליו- היעילות הריאלית של טיפול שנועד לשנות את הנטייה המינית ( כמו של כל טיפול רגשי אחר ) מן הראוי שתתבסס על מחקר מסודר מבחינה מתודולוגית שכולל קבוצת מחקר וקבוצת ביקורת ולא על שבועות הן- הצדק של המטפלים והמטופלים.
את המאמר הזה הייתי רוצה להקדיש לתשתית הרעיונית העומדת לדעתי מאחורי טיפולי ההמרה כפי שהם מתוארים על ידי דרור זנדמן. למען הגילוי הנאות, עליי לציין שמעולם לא טופלתי על ידי דרור ( שהוא מטפל ידוע בהומוסקסואלים דתיים ), איני מכירו אישית וכל טענותיי בהמשך הן ברמה העקרונית בלבד ועל סמך המשתמע מהראיון. זאת כי לדעתי הראיון משקף תובנות חשובות על הדרכים איתם החברה הדתית מנסה להתמודד עם השיח על המיניות והאינטימיות.

 
נדמה לי שהנושא שעובר כחוט השני בכל דבריו של זנדמן לאורך הראיון הוא נושא של שליטה, כוח והכנעה. זה מתחיל מהמטפל הלקניאני שאמור "לשחק את התפקיד של אבא" ולהטיל את מרותו על המטופל. תיאורטית, מותר למרוד באבא הזה, אך למעשה מאד לא מומלץ לעשות זאת, יען כי כל אי הסכמה תפורש מייד כ"התנגדות לטיפול". הדימויים של הגבר השולט והמכניע ממשיכים לאורך הראיון- פעם זה הגבר שכובש את האישה, פעם זה החייל עם הרובה הגדול שכופה את עצמו על הילדים עם אקדח המים. נראה אף כי המרואיין אינו מהסס להביע את דעותיו נחרצות ולשמש "יד מכוונת". יש בראיון הרבה "כן" ו"בהחלט" וכמעט אין בו "אולי" ו"ייתכן" – זאת בהתחשב בעובדה שהמרואיין מדבר על דברים שבמקרה הטוב שנויים במחלוקת גדולה בין אנשי המקצוע. זנדמן מרגיש בטוח מספיק לא רק להביע את דעותיו, אלא לנסות "לגרור" את הקורא להסכים איתן. טוב וראוי להתחתן בגיל 14 ! האישה היא נרקסיסטית מטבעה ! היא מוכנה לסלוח לבעל על הבגידה ! ניתן לשנות נטייה מינית ! האישה תרצה בעל הומוסקסואל בתור "חברה טובה" ! סוף פסוק.

הטון הנחרץ של המרואיין אף מצליח להחביא את הסתירות הפנימיות המסוימות בדבריו. למשל, כשהוא מדבר על זה שלא צריך לדבר על הדברים שהוא עצמו מדבר עליהם או שחשוב לבחור ההומוסקסואלי לדעת טרם החתונה האם הוא נמשך לנשים ואז מיד נאמר שאין כל צורך בהתנסות אינטימית עד החתונה- קשה שלא לחוש במתח מסוים. אבל הטון לא מסגיר מתח, אלא ביטחון עצמי מוחלט.

נדמה לי שהביטחון הזה שואף את השראתו מעולם אידיאלי כלשהו שאינו קשור בהכרח למציאות הריאלית. לי נראה כי הסיבה האפשרית לאמירות מן הסוג הזה היא חוסר הרצון להתמודדות האמיתית עם הסוגיות הקשות העומדות על סדר יומה של החברה הדתית בתחום של היחסים האינטימיים בין המינים. החברה הדתית נקרעת בין המחויבות שלה לערכים הדתיים- אותם היא לא מעוניינת לעזוב לבין המציאות העכשווית, שלא מאפשרת להתעלם ממנה. הפער בין גיל הבגרות המינית לנישואין גדל ויוצר חלל גדול. כשלפני מספר שנים התגלתה העובדה שקבוצת חסידי ברסלב ביבניאל משיאה ילדים קטינים, העולם הדתי התייחס אליה כאל קבוצת שוליים תימהונית והעדיף להתעלם מהעובדה שזו הדרך הפשוטה ביותר להימנע מהחרדות העצמתיות סביב שמירת הברית בהגותו של ר' נחמן, ויהיה מחיר הדבר כאשר יהיה. רוב החברה הדתית לא רואה בעין יפה את נישואי הבוסר – ובצדק, כיוון שמחקרית ידוע שנישואין לפני גיל עשרים הם מנבא חזק של הגירושין בעתיד[ii]. אלא שהעניין מצריך התמודדות בכלים חברתיים והלכתיים שהחברה בינתיים לא מוכנה להשתמש בהם.

וזה לא שאחרי הנישואין מגיעים אל המנוחה ואל הנחלה. שני מחקרים שפורסמו לאחרונה [iii] מראים כי בקרב זוגות נשואים השייכים לציבור אורתודוקסי מודרני בארה"ב מקובל לחלוטין לנהל את חיי הנישואין תוך הימנעות ממגע מיני מלא במהלך תקופת הנידה, אך תוך התעלמות מתמדת מדיני ההרחקות- כולם או חלקם. בארץ טרם נעשה מחקר בנושא, אך ראיות עקיפות מצביעות על כך שאנו עלולים לראות כאן תמונה דומה [iv] ואנו עדים אף להתייחסות הרבנית לנושא- לחיוב ולשלילה. וזאת עוד לפני שהגענו לסוגיית הרווקות הטובלות, לנושא של אימהות דתית חד הורית- או לסוגיית הדתיים ההומולסביים. מדובר בהחלט בשאלות הלכתיות וציבוריות כבדות משקל, ולכן רבה המבוכה והמהומה. מעבר לקושי ההלכתי העצום בהתמודדות עם הדברים, מדובר כאן בתפיסה שהולכת ומתגבשת מול עינינו- לפיה אנשים שיש להם בעיה עקרונית עם תחום הלכתי משמעותי כזה או אחר בוחרים שלא לוותר על זהותם הדתית ולהישאר על הדילמה במקום לשבור את הכלים וללכת על "הכול או כלום" . לא רק ההלכה מתערערת כאן, אלא אף הגבולות המוכרים לנו של החברה הדתית ושל "מיהו דתי"? לא פלא שמול התערערות הגבולות הזו מרגישה החברה הדתית צורך לפנות למשהו מייצב ומעצב. רצוי לדמות האבהית החזקה. כזו שאפשר לסמוך עליה ( וזאת במיוחד לאחר לכתו של הרב שפירא ושחיקה במעמדו של הרב אליהו ). ההנהגה הדתית מתפזרת ומתפרדת אף היא. ומי יורה לנו את הדרך ויוביל אותנו אל הוודאות הגואלת?

נדמה לי שאת החלל הזה בדיוק באות דעותיו של דרור זנדמן למלא. פיסקה אחת בראיון, בה הוא מדבר על איש חרדי שבא אליו וסיפר לו על משיכה רבת השנים והבלתי ממומשת כלפי הילדים הקטנים, נשמעת ממש צורמת במהלך הראיון, כמו קול של חריקת בלמים פתאומית בשאון הרחוב או צליל מזויף שנכנס באמצע ניגון ערב. המטפל נשוא הפנים ושופע מונחים לועזיים ודברי התורה נעלם לפתע, ובמקומו מציץ מטיף נוסח אמנון יצחק, שמבטיח למתגבר על יצרו עולם הבא בנדיבות וברוחב לב. אין זו הבעת הערכה אישית, אלא אמירה משמעותית מאד שעושה רושם שהמבטיח יכול לעמוד מאחוריה. ובעצם מדוע לא? אם אפשר להבטיח באחריות נישואין טובים בגיל 14 או שינוי של נטייה מינית – אז מדוע לא העולם הבא ?

אך נראה שגם בעולם הזה כוחו של האב הלקניאני- הדתי  המכוון רב לו. בקלות מדהימה הוא מבטל במחי יד סעיפי שולחן ערוך מפורשים – האיסור על הוצאת זרע לבטלה שסביבו מתייסרים דורות רבים של תלמידי הישיבות או החובה לקיים את מצוות העונה בלילה הראשון ( עוד סוגיה כואבת שנידונה, בין היתר, בסרט " שבע ברכות "). זאת כמובן מתוך התייעצות עם גדולי הדור ופוסקים שאת שמם, כמובן, לא נזכה לשמוע לעולם. אף מהראיון הכתוב ניכר הלם מסוים של המראיין והסיפוק הרב של המרואיין שהצליח "להפתיע". אבל אם נשים לב, נראה כי ההפתעה באה בדיוק במקום שבו היא מחזקת את המסגרת ולא מערערת עליה או מציבה סימני שאלה. ההחלטה היא לשמר את המסגרת על חשבון הוויתור על הפרטים, אפילו ההלכתיים. אלא שאיש לא מסביר לנו במה מדובר ולכן נותר הרושם שלא קורה בתוך המסגרת שום דבר משמעותי שבגללו כדאי לערוך בדק בית רציני ולהתגייס לדיון עקרוני בתחום. האב-הרב-המטפל הסמכותי והמכוון מסביר לנו שהכול כשורה ושאם קיימות הבעיות- שורשן בהתנהלות המודרנית הנפסדת והפסולה. ויש בדבריו של זנדמן גם התייחסות ( מובלעת ) כלפי מי שרואה את הדברים אחרת. לדבריו, האדם הדתי שמחובר לערכיו ירצה לחיות את חייו בהתאם- ולו כדי שלא ייווצר הקרע בין הרצוי והמצוי. לשם כך הוא בוודאי יהיה מוכן לעשות הרבה דברים- להינשא טרם גיל הבגרות בכדי להימנע מהוצאת זרע לבטלה או לשנות את נטייתו המינית. ומכלל הן אנו שומעים לאו- מן הסתם מי שאינו עושה כך, לא מחובר באמת לערכיו הדתיים.

אין ספק שדבריו של זנדמן ערבים לאזנם של רבים בציבור הדתי לאומי. הם מעודדים ונוסכים ביטחון רב. אך רבים הם האחרים ( ואני ביניהם ) שחושבים שהפער בין התיאוריה למציאות מחייב את בדיקת התיאוריה. רבים הם – ביניהם יוצרי סדרת "סרוגים", סרטי "ואהבת" ו"הרת עולם" – שתרים אחרי המציאות הבלתי שלמה במטרה להתנהל בתוכה על הצד הטוב ביותר. אין הם מציעים מזור פלא ולא תרופה אוניברסאלית אחת לכל.  לא עומד לרשותם הברק התיאורטי ופסוקים ומדרשים לא נשלפים לכבודם. אך ייתכן שדווקא הם סוללים את הדרך בה יצעד הציבור הדתי ברובו בעשורים הקרובים. אין להם מקום ב"מסדר האבירים הסמוי" של דרור זנדמן. אך ייתכן שהם שעשייתם תהיה דרך חלוצית שאותה יעדיף הציבור על פני הבטחות מרשימות ותיאוריות מפולפלות ללא כיסוי מעשי. הציבור הדתי כולו בהתלבטות סביב העניין. לא נותר אלא לחכות ולראות לאיזה כיוון הוא יפנה. ואולי גם לעצב את הכיוון הזה- כל אחד כפי יכולתו.

 


[i] בלוג שלי, www.notes.co.il/zeev בו פרסמתי מספר פעמים דברים בנושא
[ii]  יש לציין כי הסטטיסטיקה שמוזכרת לעיתים קרובות של אחוז גירושין גבוה בארה"ב מתעלמת מהעובדה שלרוב מדובר בגירושין בקוצת הגיל הצעירה ביותר, כלומר בגירושין לאחר נישואי בוסר. www.aboutdivorce.org
 
[iii] Guterman, M. A. ( 2008). Observance of the Laws of Family Purity in
    Modern–Orthodox Judaism. Archives of Sexual Behavior, 37
     (2), 340 – 345.
Guterman, M. A. ( 2006). Identity conflict in Modern Orthodox Judaism and laws
    of family purity. Method and Theory in the  Study of Religion, 18, 92- 100.
 

הושענא

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הושענא
הושענא אוהביך
הושענא בניך ובנותיך
הושענא גאות וגאים
הושענא דבריך משמרים
הושענא הוגים בחוקיך
הושענא ואל תקפיד
הושענא זרים בתוך ביתם ומשפחתם
הושענא חוטאים בגופם וטהורים בליבם
הושענא טהורים בעיניך וטמאים בעיניי זולתם
הושענא יודעים דבריך
הושענא כמהים אליך
הושענא לומדים חוקיך
הושענא מקווים לישועתך
הושענא נשואים שלא כדת משה וישראל
הושענא סוכת שלום מקימים
הושענא עוזרים לזולת
הושענא פותחים ליבם אליך
הושענא צועדי חוצות באהבה
הושענא קוראים בשמך
הושענא רוצים בישועתך
הושענא שמחים בתורתך
הושענא תובעים הכרתך
 
הושענא- למנוכרים מיקיריהם
הושענא – לנידחים מקרוביהם
הושענא – למיוסרי הכליות
הושענא- לאוהבי שמך בכל זאת
תננו לשם ולתהילה
 
הושענא – לגיי בל תרשיע
 
תשיבנו אל חבל ונחלה
תרוממנו מעלה מעלה
תפדנו מכל נגע ומחלה
תקים לנו סוכת דוד ויונתן הנופלה
תצילנו מכעס ושנאת חינם
ויתקיים בנו במהרה- והשיב לב אבות אל בנים ולב בנים אל אבותם
 
אני אתה והוא- הושע נא והושיע נא

על חטא שחטאנו לפניך- סקירת אוקטובר

 

מאמרו של דניאל מויניהאן (Moynihan) בירחון האמריקאי Reason דן בדפוסים ההיסטריים של השיח הציבורי בארה"ב. גם השמאל וגם הימין, טוען מויניהאן, נוהגים לאחרונה ביד קלה מדי על ההדק בשימוש במילה "פאשיזם". בפתיחת המאמר מובאים הדברים של המחזאי טום סטופארד (Stoppard), תושב לונדון ממוצא צ'כי, שמזדעזע מהעובדה שחבריו הליבראלים מכנים את החברה הבריטית "מדינת משטרה פאשיסטית". המילה "פאשיסט", טוען מויניהאן, איבדה לגמרי את משמעותה והפכה לכינוי חריף למישהו שלא מסכימים איתו, כשם שלוחמי הזכויות של בעלי החיים משווים את בתי המטבחיים לאושוויץ.

 

 

נעמי וולף- האמנם גואנטנמו היא אושוויץ

בתור דוגמה להחרפת ההיסטריה הלאומית בארה"ב מויניהאן מביא שתי דוגמאות: אחת משמאל ואחת מימין. הראשונה היא הסופרת הידועה נעמי וולף (בעברית התפרסם ספרה על "מיתוס היופי"). לדעתה של וולף, פמיניסטית שמאלית ידועה, ארה"ב היא בדרך להפוך למעצמה פאשיסטית. ספרה של וולף זכה לתשומת לב ציבורית רבה ומככב ברשימה של רבי המכר בארה"ב. אלא שחומר הראיות הממשי שוולף מביאה על מנת להוכיח שארה"ב אכן נמצאת במקום הדומה לזה של רפובליקת ויימאר בשנות השלושים של המאה שעברה הוא דל למדי. לשם כך וולף נזקקת להקבלות מאולצות בין האמירה על "השלמת המשימה" בעיראק לבין דבריו של יוזף גבלס שהודה פעם לאזרחי גרמניה של מאמצם להשלמת המשימה של הרייך. דוגמה נוספת היא האמירה על "צעידה לעיראק" שמקבילה אצל וולף ל"צעידת מלחמה" הנאצית (kriegsfuss, מושג שוולף מצטטת עם שגיאה). הגבלות מסוימות שהוטלו על חופש הביטוי בארה"ב לאחר אסון התאומים, וקיומו של כלא גואנטנמו הידוע לשמצה משלימים לדעתה של וולף את התמונה שמבטיחה אושוויץ בניו יורק. למען ההגינות יש לציין, כי רבים מקרב עמיתיה הליבראליים של וולף מצליחים לבקר את מצב חירויות הפרט בארה"ב של בוש מבלי לעורר מרבצם את הצללים של היטלר ומוסוליני.
 
להיסטריה של שמאל יש תמונת ראי גם בימין – אצל יונה גולדברג, שמנסה בספרו לתור אחרי היסודות הפשיסטיים דווקא בשמאל האמריקאי. הוא טוען כי בניגוד לדעה הרווחת, האידיאולוגיה הנאצית והפשיסטית לא דגלה בתפיסות ה"שמרניות" של השוק החופשי, אלא דווקא במשק מרוכז. "הדרך החדשה" של הנשיא רוזוולט, אפוא, הייתה בעיניו צעד של ארה"ב לעבר "פאשיזם כלכלי". נכון שגרמניה הנאצית וגם איטליה של מוסוליני החזיקו במשטר כלכלי ריכוזי, אך לעומת זאת משטרו של פרנקו בספרד התאמץ מאד שלא להיות מעורב בכלכלה. אך גולדברג ממשיך לתור אחרי סממנים פשיסטיים בשמאל האמריקאי ומוצא אותם בכל מקום –  מלחיצת הידיים בין קלינטון הצעיר לנשיא קנדי (שנראית לו "ברוח סרטיה של לני ריפנשטאל") ועד ה"טרור של התקינות הפוליטית שמקביל לטרור הנאצי". זעקות ה"זאב ,זאב" הנואשות שנשמעות משמאל ומימין בארה"ב, מסכם מויניהאן, אינן תורמות בלשון המעטה לשיח הפוליטי והציבורי הענייני והשפוי וגם מעוותות את תפיסת המציאות במידה ניכרת.
 
שחטאנו בוועידת זנות
 
מאמרו של רוס דוטאט (Douthat) בירחון האמריקאי הוותיק Atlantic דן בשאלה בעלת הפוטנציאל הנפיץ – האם צריכת פורנוגרפיה ברשת נחשב כמעשה בגידה? רשת האינטרנט מביאה בלחיצת עכבר רבבות של אתרים שמאפשרים לכל גבר נכבד לספק את עצמו מבלי לצאת מביתו. פרשות אהבים וירטואליות נעשו לאחרונה מושא לדיונים בבתי המשפט. דואטא מנסה לתהות על מהותה של הגלישה הזו ועל היחס החברתי כלפיה. נתונים סטטיסטיים מעיקים מראים כי אתרים אלו זוכים להתעניינות רבה ביותר ושרוב הגברים שיש להם גישה לאינטרנט ביקרו בהם (בניגוד לרוב הנשים).
 
מובן גם כי רוב הגברים המבקרים באתרים אלו אינם רואים את עצמם כ"בוגדים", וטוענים שאין הם "עושים" שום דבר, אלא בסך הכול מסתכלים (רוב נשותיהם אינן חושבות כך). מה שמעורר את דאגתו של דוטאט, זו העובדה שהתפיסה של הגברים הולכת ומשתרשת בציבור הרחב, ויותר ויותר אנשים נוטים לראות בצפייה באתרי פורנו בילוי מקובל ובלתי מזיק בעליל, מקביל לצפייה בכדורגל תוך פיצוח גרעינים.
 
מחקרים מלמדים שרוב הגברים הבוגדים השתמשו באתרים אלו בשלב כלשהו לפני הבגידה. לפי דוטאט, הצריכה של אתרי המבוגרים נמצאת על הרצף בין נאמנות לבגידה, ובתוך הרצף הזה היא ממוקמת בנקודה קרובה לבגידה הממשית הרבה יותר ממה שרוב הגולשים מוכנים להודות. דוטאט דוחה את ההיסטריה המוסרנית של חלקים מסוימים בימין השמרני שמנסה להוכיח שהשימוש באתרים אלו יוביל את התרבות העולמית לאבדון, וקורא לתפיסה מפוכחת יותר של המציאות, בה הטפה מוסרנית לא תהיה מסוגלת לרסן עד הסוף את התסכול הגברי מהמונוגמיה. מאידך, התפיסה של הבגידה הוירטואלית כחלק אינטגראלי של חיי הנישואין ידרוש מאיתנו לשנות מספר מושגי יסוד שלנו, בראש ובראשונה את המושג "הגינות", בפרט כלפי נשים.
 
ועל חטא שחטאנו בדיכוי
 
מאמרם של סינתיה פוקס-אפשטיין והוווארד אפשטיין ברבעון הסוציאל דמוקרטי האמריקני Dissent מספר על מאמציה של הודו לשלב את המסורת עם המודרניות, ומלמד כי נשים סובלות עדיין מאפליה קשה בהודו. התמונה הראשונה שמשכה את תשומת ליבם של המחברים היא של נשים וילדים באתרי הבנייה. המדריך שלהם אמנם הזהיר אותם שלא להשליך על הודו את המושגים המערביים שלהם והדגיש כי בארצו מקובל שכל המשפחה מלווה את האב לאתר העבודה ונמצאת איתו שם. אך המחברים גם שמו לב לכך שרק נשים הן אלו הסוחבות את הלבנים לבנייה על הראש. בהמשך, המנהג הנודע לשמצה של שרפת האלמנה יחד עם הבעל (סאטי) אמנם הוצא מחוץ לחוק, אך נראה כי חי ובועט באזורים הכפריים. שימוש בנדוניות של נשים נפוץ אף הוא, למרות איסור בחוק, ונשים צעירות רבות מתות באופן "בלתי מוסבר" שנים אחדות לאחר הנישואין – ולאחר שמשפחת הבעל קיבלה את ההטבה הכספית הגדולה. ההשלכה הכואבת ביותר של מנהג הנדוניה היא שאימהות רבות בוחרות להפיל  עוברים ממין נקבה כדי לא להזדקק לתשלום נדוניה בהמשך, וכדי שהנדוניות מהכלות של הבנים יעזרו לייצב את מצבה הכלכלי של המשפחה.
 
חתן פרס נובל לכלכלה, אמרטיה סאן, ממוצא הודי, פרסם פעם מאמר זעקה בנושא, בו טען כי כמאה מי
יון נשים לא נולדו בהודו בגלל הפרקטיקה הזו. עם זאת, יש לציין כי הטכנולוגיה מביאה איתה גם ברכה לנשים – כך נערה אחת שהוריה התכוונו להשיא אותה בעל כורחה ונסחטו בעניין של נדוניה על ידי הורי החתן, הקליטה את אחת השיחות שלהם והעלתה אותה ליוטיוב. הנישואין בוטלו והורי הבחור נעצרו.
 
ועל חטא שחטאנו בהכללה

 
איסלאם לרוב מזוהה בתקשורת שלנו עם טרור מיליטנטי ואיום על הדמוקרטיה. באותו גיליון של Dissent, מאמרו של קרלוס פרנקל, מרצה לפילוסופיה של ימי הביניים, מתאר את התנסותו הייחודית במדינה המוסלמית הגדולה בעולם – אינדונזיה.
 
פרנקל הגיע לשם במטרה ללמד את המחשבה הפילוסופית של ימי הביניים – מוסלמית, נוצרית ויהודית. למרות ציפייה מסוימת למצוא מעין העתק של איראן חומיינסטית, פרנקל ראה מדינה שנמצאת בלבטים גדולים בין מחויבותה הכנה לאיסלאם לבין רצונה הכנה לא פחות בחברה פלורליסטית. ריבוי הדתות באינדונזיה – במדינה מיעוטים הינדים ובודהיסטים גדולים – זוכה לעיגון בחוק ומוסבר כמצב הרצוי מבחינת המחשבה המוסלמית. תוך כדי הוראה השיטות הפילוסופיות של ימי הביניים, נדהם פרנקל ללמוד כי מנהיגים אינדונזיים מאמצים את דרכו הפילוסופית של גדול הוגי ימי הביניים, אל פראבי, שטען כי ריבוי הדתות הוא דבר חיובי מכיוון שהאלוקים מלמד את בני האדם אמת בצורה שמתאימה לכל אחד ואחד מהם, ולכן תיתכן יותר מדת אמיתית אחת. תפיסה זו מאפשרת לעשות צעד קדימה מהאיסלם האורתודוקסי שטוען כי הוא בא לרשת את הנצרות והיהדות שהיו נכונות לשעתן בלבד.
 
רוב האינדונזים מצביעים למפלגות החילוניות ואינם מעוניינים להפוך את חוקי האיסלאם לחוק המדינה שמחייב את האזרחים. הסטודנטים האינדונזים התלהבו כשפרנקל לימד אותם את הגותו של הרמב"ם וביקשו לשלב בתכנית הלימודים שלהם יותר הוגים יהודים. תעמולה אנטישמית אינה משמעותית באינדונזיה, כיוון שאין בה קהילה יהודית והסכסוך המזרח תיכוני הוא רחוק. סיבה נוספת לאופיו הייחודי של האיסלאם האינדונזי נעוץ, לדעתו של פרנקל, באופנים בהם הוא הגיע לשם. אינדונזיה קיבלה את האיסלאם לא מהכובשים אלא מהסוחרים המוסלמים. היא מעולם לא הייתה חברה הומוגנית, אלא מהווה אוסף של אלפי איים עם מאות קבוצות אתניות המתגוררות עליהם – כל קבוצה עם שפתה ואמונתה. הבליל שבו נביא האיסלאם שוכן לצדה של אלה הינדית ושל פסלי "רוחות השמירה" המקומיים צובע את הפלורליזם הדתי של אינדונזיה בצבע ייחודי והופך אותה למרתק לא רק עבור האנתרופולוגים, אלא עבור כל מי שתר אחרי האפשרות של איסלאם מתון.
 
ואפילו בעידון-יתר
 
מאמרה של ג'ואנה וייס ב- Boston Globe עוסק בפן ייחודי של התרבות העכשווית: העיבוד והריכוך לו זוכות אגדות הילדים בזמננו. רבים מהמוציאים לאור בני זמננו מפרסמים גרסאות לסיפורי ילדים ידועים ששונות ללא הכר מאלו המוכרות לנו. המאמץ העיקרי נעשה לנפות משם את הדמויות השליליות והמפחידות – המכשפות, הזאבים הרעים, ואימהות חורגות החורשות מזימות. הסיפור זורם לקראת הסוף הטוב מבלי לעצור באמצע ומבלי שמשהו יאיים עליו.
 
אבל, טוענים חוקרי ספרות הילדים, בסיפורי הילדים של פעם קיים קסם כה עמוק מכיוון שהם מספרים לנו – במסווה של סיפור העלילה – משהו מהותי על הטבע האנושי. אימה החורגת של סינדרלה מאפשרת לילד של הורים גרושים לדבר על המצוקות שלו (ואכן סיפור זה זכה לעיבוד מודרני באגדה של הארי פוטר – יתום שגדל אצל הורים חורגים ששונאים אותו). הזאב בכיפה אדומה מייצג את המפלצות והאיומים הנמצאות בתודעתו של הילד, והסיפור מאפשר לתת להם מקום. ילדים קטנים הרי נוטים לחבר בעצמם סיפורים מפחידים ולספר אותם אחד לשני. הניסיון להפוך את סיפורי הילדים לסטריליים, אומרת וייס, מרדד את העולם שלהם. הוא הופך את הגיבורים והגיבורות בסיפורים ובסרטים לדמויות שלא באמת מתמודדות עם הדברים, לא נתקלות בקשיים בדרך להיות נסיכים ונסיכות וכתוצאה מכך גם לא גורמות להזדהות אמיתית. בהעדר רגעי מתח ואימה, הסיפור או הסרט נשכחים רגע אחרי שהסתיימו.