על חטא שחטאנו לפניך- סקירת אוקטובר

 

מאמרו של דניאל מויניהאן (Moynihan) בירחון האמריקאי Reason דן בדפוסים ההיסטריים של השיח הציבורי בארה"ב. גם השמאל וגם הימין, טוען מויניהאן, נוהגים לאחרונה ביד קלה מדי על ההדק בשימוש במילה "פאשיזם". בפתיחת המאמר מובאים הדברים של המחזאי טום סטופארד (Stoppard), תושב לונדון ממוצא צ'כי, שמזדעזע מהעובדה שחבריו הליבראלים מכנים את החברה הבריטית "מדינת משטרה פאשיסטית". המילה "פאשיסט", טוען מויניהאן, איבדה לגמרי את משמעותה והפכה לכינוי חריף למישהו שלא מסכימים איתו, כשם שלוחמי הזכויות של בעלי החיים משווים את בתי המטבחיים לאושוויץ.

 

 

נעמי וולף- האמנם גואנטנמו היא אושוויץ

בתור דוגמה להחרפת ההיסטריה הלאומית בארה"ב מויניהאן מביא שתי דוגמאות: אחת משמאל ואחת מימין. הראשונה היא הסופרת הידועה נעמי וולף (בעברית התפרסם ספרה על "מיתוס היופי"). לדעתה של וולף, פמיניסטית שמאלית ידועה, ארה"ב היא בדרך להפוך למעצמה פאשיסטית. ספרה של וולף זכה לתשומת לב ציבורית רבה ומככב ברשימה של רבי המכר בארה"ב. אלא שחומר הראיות הממשי שוולף מביאה על מנת להוכיח שארה"ב אכן נמצאת במקום הדומה לזה של רפובליקת ויימאר בשנות השלושים של המאה שעברה הוא דל למדי. לשם כך וולף נזקקת להקבלות מאולצות בין האמירה על "השלמת המשימה" בעיראק לבין דבריו של יוזף גבלס שהודה פעם לאזרחי גרמניה של מאמצם להשלמת המשימה של הרייך. דוגמה נוספת היא האמירה על "צעידה לעיראק" שמקבילה אצל וולף ל"צעידת מלחמה" הנאצית (kriegsfuss, מושג שוולף מצטטת עם שגיאה). הגבלות מסוימות שהוטלו על חופש הביטוי בארה"ב לאחר אסון התאומים, וקיומו של כלא גואנטנמו הידוע לשמצה משלימים לדעתה של וולף את התמונה שמבטיחה אושוויץ בניו יורק. למען ההגינות יש לציין, כי רבים מקרב עמיתיה הליבראליים של וולף מצליחים לבקר את מצב חירויות הפרט בארה"ב של בוש מבלי לעורר מרבצם את הצללים של היטלר ומוסוליני.
 
להיסטריה של שמאל יש תמונת ראי גם בימין – אצל יונה גולדברג, שמנסה בספרו לתור אחרי היסודות הפשיסטיים דווקא בשמאל האמריקאי. הוא טוען כי בניגוד לדעה הרווחת, האידיאולוגיה הנאצית והפשיסטית לא דגלה בתפיסות ה"שמרניות" של השוק החופשי, אלא דווקא במשק מרוכז. "הדרך החדשה" של הנשיא רוזוולט, אפוא, הייתה בעיניו צעד של ארה"ב לעבר "פאשיזם כלכלי". נכון שגרמניה הנאצית וגם איטליה של מוסוליני החזיקו במשטר כלכלי ריכוזי, אך לעומת זאת משטרו של פרנקו בספרד התאמץ מאד שלא להיות מעורב בכלכלה. אך גולדברג ממשיך לתור אחרי סממנים פשיסטיים בשמאל האמריקאי ומוצא אותם בכל מקום –  מלחיצת הידיים בין קלינטון הצעיר לנשיא קנדי (שנראית לו "ברוח סרטיה של לני ריפנשטאל") ועד ה"טרור של התקינות הפוליטית שמקביל לטרור הנאצי". זעקות ה"זאב ,זאב" הנואשות שנשמעות משמאל ומימין בארה"ב, מסכם מויניהאן, אינן תורמות בלשון המעטה לשיח הפוליטי והציבורי הענייני והשפוי וגם מעוותות את תפיסת המציאות במידה ניכרת.
 
שחטאנו בוועידת זנות
 
מאמרו של רוס דוטאט (Douthat) בירחון האמריקאי הוותיק Atlantic דן בשאלה בעלת הפוטנציאל הנפיץ – האם צריכת פורנוגרפיה ברשת נחשב כמעשה בגידה? רשת האינטרנט מביאה בלחיצת עכבר רבבות של אתרים שמאפשרים לכל גבר נכבד לספק את עצמו מבלי לצאת מביתו. פרשות אהבים וירטואליות נעשו לאחרונה מושא לדיונים בבתי המשפט. דואטא מנסה לתהות על מהותה של הגלישה הזו ועל היחס החברתי כלפיה. נתונים סטטיסטיים מעיקים מראים כי אתרים אלו זוכים להתעניינות רבה ביותר ושרוב הגברים שיש להם גישה לאינטרנט ביקרו בהם (בניגוד לרוב הנשים).
 
מובן גם כי רוב הגברים המבקרים באתרים אלו אינם רואים את עצמם כ"בוגדים", וטוענים שאין הם "עושים" שום דבר, אלא בסך הכול מסתכלים (רוב נשותיהם אינן חושבות כך). מה שמעורר את דאגתו של דוטאט, זו העובדה שהתפיסה של הגברים הולכת ומשתרשת בציבור הרחב, ויותר ויותר אנשים נוטים לראות בצפייה באתרי פורנו בילוי מקובל ובלתי מזיק בעליל, מקביל לצפייה בכדורגל תוך פיצוח גרעינים.
 
מחקרים מלמדים שרוב הגברים הבוגדים השתמשו באתרים אלו בשלב כלשהו לפני הבגידה. לפי דוטאט, הצריכה של אתרי המבוגרים נמצאת על הרצף בין נאמנות לבגידה, ובתוך הרצף הזה היא ממוקמת בנקודה קרובה לבגידה הממשית הרבה יותר ממה שרוב הגולשים מוכנים להודות. דוטאט דוחה את ההיסטריה המוסרנית של חלקים מסוימים בימין השמרני שמנסה להוכיח שהשימוש באתרים אלו יוביל את התרבות העולמית לאבדון, וקורא לתפיסה מפוכחת יותר של המציאות, בה הטפה מוסרנית לא תהיה מסוגלת לרסן עד הסוף את התסכול הגברי מהמונוגמיה. מאידך, התפיסה של הבגידה הוירטואלית כחלק אינטגראלי של חיי הנישואין ידרוש מאיתנו לשנות מספר מושגי יסוד שלנו, בראש ובראשונה את המושג "הגינות", בפרט כלפי נשים.
 
ועל חטא שחטאנו בדיכוי
 
מאמרם של סינתיה פוקס-אפשטיין והוווארד אפשטיין ברבעון הסוציאל דמוקרטי האמריקני Dissent מספר על מאמציה של הודו לשלב את המסורת עם המודרניות, ומלמד כי נשים סובלות עדיין מאפליה קשה בהודו. התמונה הראשונה שמשכה את תשומת ליבם של המחברים היא של נשים וילדים באתרי הבנייה. המדריך שלהם אמנם הזהיר אותם שלא להשליך על הודו את המושגים המערביים שלהם והדגיש כי בארצו מקובל שכל המשפחה מלווה את האב לאתר העבודה ונמצאת איתו שם. אך המחברים גם שמו לב לכך שרק נשים הן אלו הסוחבות את הלבנים לבנייה על הראש. בהמשך, המנהג הנודע לשמצה של שרפת האלמנה יחד עם הבעל (סאטי) אמנם הוצא מחוץ לחוק, אך נראה כי חי ובועט באזורים הכפריים. שימוש בנדוניות של נשים נפוץ אף הוא, למרות איסור בחוק, ונשים צעירות רבות מתות באופן "בלתי מוסבר" שנים אחדות לאחר הנישואין – ולאחר שמשפחת הבעל קיבלה את ההטבה הכספית הגדולה. ההשלכה הכואבת ביותר של מנהג הנדוניה היא שאימהות רבות בוחרות להפיל  עוברים ממין נקבה כדי לא להזדקק לתשלום נדוניה בהמשך, וכדי שהנדוניות מהכלות של הבנים יעזרו לייצב את מצבה הכלכלי של המשפחה.
 
חתן פרס נובל לכלכלה, אמרטיה סאן, ממוצא הודי, פרסם פעם מאמר זעקה בנושא, בו טען כי כמאה מי
יון נשים לא נולדו בהודו בגלל הפרקטיקה הזו. עם זאת, יש לציין כי הטכנולוגיה מביאה איתה גם ברכה לנשים – כך נערה אחת שהוריה התכוונו להשיא אותה בעל כורחה ונסחטו בעניין של נדוניה על ידי הורי החתן, הקליטה את אחת השיחות שלהם והעלתה אותה ליוטיוב. הנישואין בוטלו והורי הבחור נעצרו.
 
ועל חטא שחטאנו בהכללה

 
איסלאם לרוב מזוהה בתקשורת שלנו עם טרור מיליטנטי ואיום על הדמוקרטיה. באותו גיליון של Dissent, מאמרו של קרלוס פרנקל, מרצה לפילוסופיה של ימי הביניים, מתאר את התנסותו הייחודית במדינה המוסלמית הגדולה בעולם – אינדונזיה.
 
פרנקל הגיע לשם במטרה ללמד את המחשבה הפילוסופית של ימי הביניים – מוסלמית, נוצרית ויהודית. למרות ציפייה מסוימת למצוא מעין העתק של איראן חומיינסטית, פרנקל ראה מדינה שנמצאת בלבטים גדולים בין מחויבותה הכנה לאיסלאם לבין רצונה הכנה לא פחות בחברה פלורליסטית. ריבוי הדתות באינדונזיה – במדינה מיעוטים הינדים ובודהיסטים גדולים – זוכה לעיגון בחוק ומוסבר כמצב הרצוי מבחינת המחשבה המוסלמית. תוך כדי הוראה השיטות הפילוסופיות של ימי הביניים, נדהם פרנקל ללמוד כי מנהיגים אינדונזיים מאמצים את דרכו הפילוסופית של גדול הוגי ימי הביניים, אל פראבי, שטען כי ריבוי הדתות הוא דבר חיובי מכיוון שהאלוקים מלמד את בני האדם אמת בצורה שמתאימה לכל אחד ואחד מהם, ולכן תיתכן יותר מדת אמיתית אחת. תפיסה זו מאפשרת לעשות צעד קדימה מהאיסלם האורתודוקסי שטוען כי הוא בא לרשת את הנצרות והיהדות שהיו נכונות לשעתן בלבד.
 
רוב האינדונזים מצביעים למפלגות החילוניות ואינם מעוניינים להפוך את חוקי האיסלאם לחוק המדינה שמחייב את האזרחים. הסטודנטים האינדונזים התלהבו כשפרנקל לימד אותם את הגותו של הרמב"ם וביקשו לשלב בתכנית הלימודים שלהם יותר הוגים יהודים. תעמולה אנטישמית אינה משמעותית באינדונזיה, כיוון שאין בה קהילה יהודית והסכסוך המזרח תיכוני הוא רחוק. סיבה נוספת לאופיו הייחודי של האיסלאם האינדונזי נעוץ, לדעתו של פרנקל, באופנים בהם הוא הגיע לשם. אינדונזיה קיבלה את האיסלאם לא מהכובשים אלא מהסוחרים המוסלמים. היא מעולם לא הייתה חברה הומוגנית, אלא מהווה אוסף של אלפי איים עם מאות קבוצות אתניות המתגוררות עליהם – כל קבוצה עם שפתה ואמונתה. הבליל שבו נביא האיסלאם שוכן לצדה של אלה הינדית ושל פסלי "רוחות השמירה" המקומיים צובע את הפלורליזם הדתי של אינדונזיה בצבע ייחודי והופך אותה למרתק לא רק עבור האנתרופולוגים, אלא עבור כל מי שתר אחרי האפשרות של איסלאם מתון.
 
ואפילו בעידון-יתר
 
מאמרה של ג'ואנה וייס ב- Boston Globe עוסק בפן ייחודי של התרבות העכשווית: העיבוד והריכוך לו זוכות אגדות הילדים בזמננו. רבים מהמוציאים לאור בני זמננו מפרסמים גרסאות לסיפורי ילדים ידועים ששונות ללא הכר מאלו המוכרות לנו. המאמץ העיקרי נעשה לנפות משם את הדמויות השליליות והמפחידות – המכשפות, הזאבים הרעים, ואימהות חורגות החורשות מזימות. הסיפור זורם לקראת הסוף הטוב מבלי לעצור באמצע ומבלי שמשהו יאיים עליו.
 
אבל, טוענים חוקרי ספרות הילדים, בסיפורי הילדים של פעם קיים קסם כה עמוק מכיוון שהם מספרים לנו – במסווה של סיפור העלילה – משהו מהותי על הטבע האנושי. אימה החורגת של סינדרלה מאפשרת לילד של הורים גרושים לדבר על המצוקות שלו (ואכן סיפור זה זכה לעיבוד מודרני באגדה של הארי פוטר – יתום שגדל אצל הורים חורגים ששונאים אותו). הזאב בכיפה אדומה מייצג את המפלצות והאיומים הנמצאות בתודעתו של הילד, והסיפור מאפשר לתת להם מקום. ילדים קטנים הרי נוטים לחבר בעצמם סיפורים מפחידים ולספר אותם אחד לשני. הניסיון להפוך את סיפורי הילדים לסטריליים, אומרת וייס, מרדד את העולם שלהם. הוא הופך את הגיבורים והגיבורות בסיפורים ובסרטים לדמויות שלא באמת מתמודדות עם הדברים, לא נתקלות בקשיים בדרך להיות נסיכים ונסיכות וכתוצאה מכך גם לא גורמות להזדהות אמיתית. בהעדר רגעי מתח ואימה, הסיפור או הסרט נשכחים רגע אחרי שהסתיימו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נו באמת  On אוקטובר 12, 2008 at 9:48 pm

    כמו שלהרוג דמות במשחק מלחמתי במחשב זה רצח. להבדיל מניהול רומן וירטואלי עם צד שני חי ומגיב, לאונן מול המסך זה פשוט עוד צורה של אוננות. וחי נפשי אם מישהו יאמר לי לא לאונן. עוד מעט גם יהיה אסור לדמיין את מרלין מונרו.

  • זאב שביידל  On אוקטובר 13, 2008 at 3:47 pm

    לדעתי כדאי שתעיין במאמר עצמו
    http://www.theatlantic.com/doc/200810/adultery-porn
    זה כמובן לא פלא שגברים חושבים כך כיוון שלהם יש מלכתחילה נטייה להפריד יותר בין מין לרגשות. נשים חושבות אחרת.

    חוץ מזה הטיעון המרכזי של דוטאט היא שהצפייה בפורנו ברשת אינה בגידה, אך על הרצף שבין מבט תמים ברחוב להיזדקקות לנערת ליווי היא נמצאת קרוב הרבה יותר לשנייה. קרוב מכפי שחלקנו מוכנים להודות

  • זאב שביידל  On אוקטובר 13, 2008 at 3:51 pm

    שאלה של השפעות משחקי המחשב האלימים על הילדים זו שאלה חשובה בפני עצמה.

  • חנוך דליני  On פברואר 8, 2010 at 1:27 am

    היי נעמי, גם יפה וגם אופה? רציתי לומר שאת נראית בצילום הזה מצויין וסקסית לאללה. זה לא אומר שום דבר על השכל הגדול שלך. יש לך גם וגם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: