סיכון ( בלתי ) מחושב

חשבון הנפש 1- בחזרה לרגולציה
כתבי העת של נובמבר מלאים בדיונים סביב המשבר הכלכלי שממשיך לטלטל את המערב. כשמדובר בכתבי העת השמרנים, מטבע הדברים עולה השאלה האם הגיעה השעה של חשבון הנפש הכללי לקפיטליזם העולמי  ואיפה טעינו. פובליציסטים מהחלק הימני- ליבראלי של המפה החברתית מנסים להשיב על שאלות אלו, כאשר הרוח העולה מן הדברים היא אינה של היסטריה והלקאה עצמית, אך כן של בחינה מעמיקה  וחשבון נפש רציני.
 
מאמרו של אימון פינגלטון בדו השבועון השמרני American Conservative  נפתח בסיפור מעשה שפעם יכול היה להתפרסם רק בביטאון סוציאליסטי – משקיע זעיר מסתובב יחד עם סוכן המניות שלו על המזח של מנהטן ומשקיף על היאכטות העוגנות באזור. הסוכן שלו מצביע על כל יאכטה ויודע להגיד לו למי מהבנקאים הגדולים היא שייכת. "והיכן היאכטות של הלקוחות?"- מתפעל המשקיע. המסר הבלתי מתוחכם בעליל של הסיפור- כרישי וול סטריט עושים את הכסף הגדול על חשבוננו- הוא המוטיב המרכזי של המאמר. המשבר, מציין פיגלטון, מלווה בפיטורים המוניים בוול שסריט, כאשר האמריקאי משלם המיסים הפשוט אינו נוטה לגלות רגשי חיבה או להשתתף בצערם של אנשי העסקים המפוטרים, שבעיניו משלמים על הטעיות שהם עשו ועל תאוות הבצע הבלתי מרוסנת של עצמם. גם עכשיו הציבור בארה"ב תופס את ההתפתחות האחרונה כניסיון של הבנקאים הגדולים לגרום לממשלה להציל אותם, להזרים להם מזומנים, להיות ערבה להשקעות שלהם- ולא לחלץ את האזרח הפשוט מההפסדים שלו. גדולי השמרנים הכלכליים של ארה"ב מדברים היום בקול רם בזכות הפיקוח הממשלתי על המערכת הכלכלית- ביניהם אחד משועי וול סטריט לשעבר וראש עיריית ניו יורק היום מייקל בלומברג ואבי הרפורמות הכלכליות של עידן רייגן, פול קרייג רוברטס.
 
יתרה מזאת, המחבר קורא לעדותו של מי שנחשב לגדול התיאורטיקנים של הכלכלה החופשית, מילטון פרידמן, שבספרו רב ההשפעה "החופש לבחור" ( התפרסם בעברית ב- 2004 ) נמנע במיוחד מלבקר את הרגולציה הפיננסית, בשונה מכל סוג אחר של התערבות ממשלתית בכלכלה- וזאת על רקע העובדה שפרידמן נחשב למומחה מספר אחד לתקופת השפל הכלכלי הגדול של שנות ה- 30 בארה"ב שרבים משווים אותו למשבר הנוכחי. פינגלטון מדגיש במיוחד את העובדה שהנשיאים השמרנים, כולל רייגן, לא נקטו בהליכים של דה- רגולציה קיצונית של השוק, עד העידן של קלינטון ובוש הבן. הסיבה העיקרית לצורך ברגולציה היא העובדה שהידע המעמיק של כוחות השוק הוא נחלתם של מעטים, יחסית, וכך רבים נשארים עם ידע על ההליכים הפיננסיים שהוא חלקי ביותר במקרה הטוב ושהנשכרים העיקריים ממנו הם – שוב- שועי וול סטריט. בשורה תחתונה קורא פינגלטון לחזור לדפוסים של רגולציה ממשלתית מינימאלית ומותחמת היטב על שוק ההון, במטרה לפקח על שמירת כללי הבטיחות ולהגן על הלקוחות.
 
 
 
 
חשבון הנפש 2- הרס יצירתי
 
הירחון הבריטי Prospect מקדיש אף הוא מאמר קצר לנושא, מאת מרק חנאם ( Hannam). חנאם מסרב לראות במשבר הנוכחי סיבה לאבל והלקאה העצמית של מצדדי השוק החופשי. לדעתו, המשבר הוכיח את מה שתומכי השוק החופשי תמיד ידעו ושאפו לזה- שהחברות שאינן כשירות לתחרות בסופו של דבר נעלמות מן השוק. חנאם מכנה את ההליך הזה " הרס יצירתי " – היד הנעלמה של השוק החופשי יודעת לכלות בעצמה את המוסדות הכלכליים שאינם עומדים בדרישות. לדעתו של חנאם השאלה שראוי לשאול אותה עכשיו אינה מי הוא האשם במשבר, אלא מה ראוי לעשות. הלקח החשוב לדעתו הוא שעל המשק ללמוד כיצד להתאים את שוק האשראי לאנשים שהיכולת הכלכלית שלהם נמוכה ( סאב פריים ) מכיוון שמדובר בלווים נאמנים שרוצים להחזיר את האשראי, אך בתנאי שהוא גמיש ומותאם ליכולות הכלכליות שלהם. לא נוכל לנהל כלכלה ללא אשראי, אומר חנאם, ולכן מן הראוי שנלמד לנהל אותו נכון.
 
גם הרבעון השמרני האמריקאי City Journal   עוסק במאמר מאת ניקול גלינס ( Gelinas) הסקת המסקנות המעשיות מהמשבר. לדעתה , המשבר הנוכחי כבר גורם להיסטריה המונית שמצדה רק מעמיקה אותו, במקום לנסות ולמזער את הנזקים. בניגוד לפינגלטון, גלינס לא רואה את הרגולציה על השווקים כמושיע. זאת מסיבה פשוטה שהמפקחים על השווקים אינם בהכרח יותר חכמים מן הכלכלנים ויועצים פיננסיים. אף הם עשויים לחשוב בטעות התנהלות פיננסית מסוכנת לבטוחה וכן ההפך. הם גם עלולים, כדרכם של בירוקרטים ממשלתיים, למנוע כל חידוש וכל צמיחה כלכלית , מתוך חשש שהדבר יתפתח ל"בועה" חדשה. אם יש תפקיד לממשלה, אומרת גלינס, הוא להגן על החברה מפני ההתמוטטות של החברות הגדולות ולא לגונן על החברות עצמן, שעולות ויורדות בתנאים של השוק החופשי. היא מציעה שורה של צעדים מעשיים בהם יכולה הממשלה לנקוט על מנת שהמשקיעים הקטנים ירגישו את עצמם בטוחים יותר : העלאת הסכומים עליהם חל עירבון ממשלתי, ניהול מושכל של הליכי פשיטת הרגל בחברות הגדולות שמשאירות את הנושים עם האפשרות של החזרת החובות המרבית ובעיקר הגשת המידע הרלוונטי על ההכנסות והמחזורים העסקיים של החברות השונות לציבור הרחב , במטרה שזה יוכל לשפוט כיצד עליו להשקיע את כספו בצורה מושכלת ונבונה.
 
על מחילה אמיתית ומזויפת

 

 

המאמר של דייויד אברמוביץ' ברבעון In Character עוסק במשבר הכלכלי מזווית אחרת לגמרי. הרבעון מוקדש הפעם לנושא של מחילה ואברמוביץ' דן בשאלה האם ועד כמה על המדינה "למחול" על החובות כלפי לווים שנפגעו מהמשבר הנוכחי. אברמוביץ' מזכיר לקוראים שעל פעמון החופש ( הסמל האולטימטיבי של מלחמת העצמאות של ארה"ב)  חרוטות המילים שנלקחו מפרשת היובל בתורה " "וקראת דרור לארץ ולכל יושביה" שמדברת על כך שלאחר יובל שנים האנשים שהסתבכו בחובות יכולים לקבל מעין "הזדמנות שנייה" ולהתחיל מנקודת התחלה חדשה. אמת, יש גם משמעות לכך שהאזרחים יישאו בהשלכות של הבחירות הכושלות שלהם, אך קיימת חשיבות גם ליכולת החברתית למחול על החובות, ובפרט כשמדובר באזרחים הקטנים שחלק ניכר מהכנסותיהם הולך על תשלומי החובות של המשכנתא ואינם מנהלים חיי מותרות. כפי שכבר צוין מקודם, התאגידים הגדולים ( דוגמת ענק הביטוח איי. איי. ג'י. ) מנסים לקבל תמיכה ממשלתית ולכן יהיה זה רק צפוי שגם האזרח יצפה שהמדינה תתחשב בו לאחר שהוא נקלע לקשיים שלא בטובתו.
 
מאמרו של תיאודור דלרימפל ( Dalrymple) באותו גיליון עוסק בסוג אחר ושונה של מחילה- מחילה של שאנשי ציבור שונים מבקשים מקבוצות אוכלוסייה שונות שמקובל לראותן כ"מקופחות" בתקופה היסטורית כלשהי. בתור דוגמה ניתן להביא את בקשת המחילה של טוני בלייר מהאירים, של רה"מ האוסטרלי החדש רוד מהילידים על היחס כלפיהם ובקשת מחילה של האפיפיור מהמוסלמים על מסעי הצלב. בקשת מחילה כזו היא לדעתו של דלרימפל סוג של תרגיל מוסרי זול , מכיוון שהוא מנוגד מעצם מהותו להליכים הנפשיים שמקדמים את בקשת המחילה האמיתית. אדם שמבקש מחילה מחברו עובר קודם לכן תהליך של בחינה עצמית מוסרית שבמהלכו הוא מגיע למסקנה שעשה מעשה פוגע ומחליט לקחת אחריות עליו, גם כזו שקשורה לכאב אמיתי ולבושה שמלווה את בקשת המחילה, הרגשה של תלות באדם הנפגע שיכול למחול או לא וכו" כל הדברים האלו אינם מתקיימים כשפוליטיקאי מתנצל בפומבי על הדברים שידועים לכל ושלא הוא עשה אותם. מצד אחד, הוא מרוויח הון מוסרי קל וזול, מכיוון שכך הוא בקלות נתפס כאדם עליון מבחינה מוסרית ביחס למי שהיה לפניו- הרי הם לא ביקשו סליחה מהילידים לדורותיהם והוא כן. מצד אחר, בקשת הסליחה הזו אינה "עולה לו" בכאב מוסרי כלשהו שכן לא מדובר בדברים שהוא ביצע, איש לא יבוא אליו בטענות והוא לא יידרש לפצות את הקורבנות על התנהגותו הבלתי נאותה.
 
בקשת המחילה מן הסוג הזה  בעייתית גם מבחינה נוספת. החלוקה הדיכוטומית של העולם לרעים וטובים, למנצלים ולקורבנות עושה עוול לאמת ההיסטורית שהיא תמיד מורכבת יותר. למשל, בשעה שברור לכל כי העבדות בארה"ב הייתה מחפירה ונטלה את צלם האנוש מן העבדים, ברור גם שהעבדות לא הייתה יכולה להתקיים ללא שיתוף פעולה מסיבי של תופסי העבדים השחורים שהזינו את השוק באספקה מתמדת, כפי שברור גם שתנועת השחרור של השחורים הייתה מורכבת בעיקרה מן הלבנים. מצבם של שחורים בארה"ב של כיום רחוק משלמות, אך הוא ממשיך להיות טוב בהרבה מרוב בני ארצם שאבותיהם לא הוברחו למערב בתור עבדים. האם על השחורים בארה"ב להודות בשל כך למעבידיהם הלבנים לפני מאתים שנה?
 
על כן, ממשיך דלרימפל, מובן כי המוסר המעוות שנוצר על ידי תסמונת המחילה המזויפת פוגע הן במבקש המחילה והן במי שהבקשה מכוונת כלפיו. אצל המבקש הוא יוצר תחושה מזויפת של צדיקות מוסרית וחשיבות עצמית חסרת בסיס. באופן פרדוקסאלי היא עשויה דווקא לסייע לו להתנהג בחוסר אחריות בחיי היומיום ולכסות על כך במסווה צדקני שמאפשר לאב חסר האחריות לחוש איש מוסרי כיוון שהוא מאד דואג מבעיות איכות הסביבה וקשוב למצוקתם של הילידים.  אף האדם שממנו מבקשים את המחילה הקיבוצית אינו בהכרח מרוויח ממנה- עכשיו הוא יכול בקלות לסגל לעצמו את המעמד של  הקורבן הנצחי שוודאי אינו מסוגל לשאת באחריות על מעשיו. למה אפשר לצפות מאדם שסבל מאפליה כה קשה במשך כל כך הרבה שנים ? נטילת האחריות שבבקשת המחילה הקיבוצית, מסכם דלרימפל, היא למעשה הסרת האחריות הן ממי שמבקש את המחילה והן ממי שמבקשים ממנו.
 
 
 
לגברים בלבד

 

 

פסגת המונבלן- יעד או מלכודת?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מאמרו של ר. רנו ( Reno) ב- Commentary מוקדש לסוג אחר של עיסוק שרבים רואים בו עשייה מסוכנת ולעיתים חסרת אחריות- טיפוס הרים. רנו, פרופסור נשוא פנים לתיאולוגיה באוניברסיטת קרייגטון ועורך בכתב העת הנוצרי לענייני חברה ותרבות First Things הוא גם חובב וותיק של טיפוס הרים- עיסוק שהעמיד את חייו וחיי רבים מחבריו בסכנה יותר מפעם אחת ( המסה מוקדשת לזכרו של אחד מחבריו שנהרג בטיפוס מסוכן ). המסה הנוכחית כוללת, לצד תיאורים יפהפיים ולעיתים עוצרי נשימה של הטיפוס המשותף עם חברו במונבלאן, את ההגיגים בדבר טבעו של העיסוק הבלתי צפוי והמסוכן זה. מה דוחף אנשים מבוגרים ושפויים להרפתקה של טיפוס הרים, הרפתקה שיש בטבעה סוג של התמכרות פגאנית לאדרנלין ולריגוש, שלעולם אין לחשב את רמת הסיכון שבה בצורה מדויקת ושלעולם תדרוש ממי שמתנסה בה התנהלות בתנאים של חוסר וודאות ( רנו מתאר את הירידה מונבלאן שבמהלכה הוא וחברו היו צריכים לרדת מפסגה מסוימת בשעת הדמדומים בין הערביים, כאשר אין באפשרותם להישאר ללון במקום ממנו הם יורדים מחשש למפולת ואין להם מושג ברור כמה נמוך המקום אליו הם יורדים. לאחר שאחד מהם כבר התחיל לרדת התברר שהחבל הוא קצר מדי … ) .
 
רנו מדבר על אורח החיים של המטפסים שמושגים של מחויבות. אלו אנשים שחשים מחויבות להתגבר על הרצון העצמי לנוחות ,לשקט ולהימנעות מסיכונים ולכבוש את ההר. הם חייבים לפעול במהירות על מנת לצמצם את השהות באזור הסכנה ודווקא לכן עליהם לפעול מהר, מדויק ובנחישות, כשהם יוצאים מתוך הנחה שחלק מן הטעיות הם עתידים לגלות כבר תוך כדי הטיפוס. לא מדובר בהרפתקנים שמכורים לאדרנלין או כאלה שמשאלת המוות משתלטת עליהם. להפך, זוהי דרך מיוחדת של גברים להתעמת מקרוב עם האויב הגדול של האנושות- המוות- ולהדגיש כך את דבקותם בחיים. התמודדות כזו תובעת וויתור על המרחב הבטוח והמוכנות לראות את פניו של החידלון מקרוב- ורק אז לחוש את ההתגברות עליו ואת הדבקות בחיים. זו חשיפה גדולה מול פני המוות – ובאופן פרדוקסאלי היא זו שמחזירה את האדם לחיים בעצמה רבה יותר- וגם לרצון לחוות שוב את אותה הסכנה ואת חוסר הביטחון הכרוך בה.
 
עידן ההבלגה

 

 

אנדרו סאליבן- הבלוגר הראשון

מאמרו של אנדרו סאליבן בירחון האמריקאי הוותיק לחברה ותרבות – Atlantic דן בתופעת התרבות היסודית של שנות האלפיים- הבלוגים. ואין ראוי יותר מסאליבן לדון בכך, מכיוון שהוא היה העיתונאי הראשון, שבאביב 2000 קיבל החלטה לנהל אתר אישי  עם עדכוני תוכן שוטפים. סאליבן היה אז כבר עורך נודע של השבועון New Republic והיה הראשון שהעז להתחבר למדיום החדש, על אף שלא ראה את עצמו כאיש טכנולוגי. חברו איש ההייטק הציע לו פלטפורמה של החזקת אתר שדרשה מינימום של ידע במחשבים וכך הפך סאליבן לבלוגר הראשון. כיום, כשהרשת שופעת בבלוגים ובלוג של סאליבן עצמו הוא אחד הפופולאריים ביותר בארה"ב ( הבלוג מכונה "כלים יומיים" –  daily dish    וממוקם על השרת של Atlantic) , הוא מנתח  את תופעת הבלוגים בעומק האופייני לו. תופעת הבלוגים תפחה והופיעו מגזינים אחדים שמתפרסמים רק באופן וירטואלי- סאליבן עצמו היה שותף להיווצרות של אחד מהם- Slate. כשהוא מדבר על חווייתו ככותב טורים וותיק שנחשף למדיום האינטרנטי, הוא מתאר חוויית חופש פתאומית. העולם המוכר לכל כותב של דד ליינים, עורכים, תיקונים, הערות וקיצוצים-של-רגע-אחרון-כי-אין-מקום-בעמוד מתחלף לו לפתע במקום של חופש טוטאלי, בו הכותב הוא העורך והמגיה והמו"ל של עצמו. זהו חופש שפועל כמו סם.
 
וכמו לכל התמכרות, גם להתמכרות הפרסום של הבלוגים יש מחיר. כשהכותב נמלט מזעמו של העורך, הוא מזמין אליו את נחת זרועם של הכותבים המגיבים והמטקבקים , שנכנסים בו במיילים ובשרשורי תגובות בעצמה ובארס שהעורך לא היה מרשה לעצמו. המהירות, הקלות ובעיקר האנונימיות של הרשת משחררים אצל האנשים את החיה שבתוכם. המכתבים למערכת דרשו תמיד מאמץ מעט גדול יותר וגם אז היו כפופים לשיקולי הפרסום של העורך- שהיה חשוב לו לרוב לגונן על האנשים הכותבים, שרבים מהם מפורסמים ברגישות- היתר שלהם לכל ביקורת. בבלוג אין את רשת הביטחון והכותב מקבל גלים של זעם אנונימי, לעיתים פוגע ומרושע, ישר לפנים. אם הכותב טועה- יש מי שיעמיד אותו על טעותו מיד, מבלי לחכות להתנצלות במסגרת בתחתית העמוד בגיליון הבא. אפילו הכתבים נשואי הפנים של "ניו יורק טיימס" נאלצו להודות בשגיאות בבלוגים של עצמם.
 
מובן שבלוג הוא מדיום שטחי יותר והגבול הדק שבין התקשורת הכתובה והאלקטרונית מורגש בו היטב. איש לא יקרא אונליין מאמר של 9000 מילה. הבלוג חייב עדכונים רבים , שוטפים ודינאמיים- אחרת הוא מת. ועם זאת, בלוג מפצה על שטחיותו בצורה אחרת. סאליבן לוקח את ה"הגיגים" של מונטיין כמעין גרסה ל"בלוג" הראשון בהיסטוריה. ההוצאות המלומדות של ה"הגיגים" עושות מעין שילוב בין שלשת הגרסאות של הספר, כאשר כל משפט ממוספר בהתאם לגרסה אליה הוא שייך, תוך כדי כך שמונטיין מזכיר ללא הפסקה אמירות ואנקדוטות של אנשים אחרים בנושאים שעליהם הוא כותב. זהו מעין "היפר קישור" הראשון, שמאפשר כיום לקורא הבלוג להרחיב את המידע שהוא מקבל כמעט עד אינסוף – תוך חשיפה לרבדים הנוספים של מידע הטמונים ברשימה הקצרה של הבלוג. כאן טמונה גם הדרך הקשה ביותר לפגוע בבלוגר- לא לפרסם את הקישור אליו. וכמובן לא ניתן להתעלם מהחשיפה האישית הגדולה שבכתיבת הבלוג – חלק מהדברים נכתבים ועולים לרשת בזמן אמת. והחשוב ביותר- ייתכן שדווקא הז'אנר הכול כך מיידי, אינטראקטיבי ופוסט מודרני של הכתיבה כמו הבלוג הדגיש את החשיבות של כתיבת המאמרים ודיונים שבלוג אינו משמש להם תחליף. מאמרו של סאליבן עצמו נכתב בפורמט של מסה עיתונאית לכתב העת  ולא של בלוג, כמו הסקירה הזו. ועל שניהם אפשר להגיב גם במכתב למערכת וגם באימייל

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עומר  On נובמבר 24, 2008 at 8:21 am

    1. יש מי שמלקה את עצמו, אך רובם ככולם הם כלכלנים נאו-קלאסיים. בקרב הכלכלנים האוסטרים אין מי שמלקה, להיפך – שם אומרים, די בצדק, אמרנו לכם! המשבר הזה לא צמח בשל חוסר רגולציה ואי אפשר יהיה למנוע דומים לו ע"י תוספת רגולציה. המשבר צמח משום שהבנק המרכזי של ארה"ב הזין את השווקים בכסף זול (קרי – בריבית נמוכה מאוד) למשך תקופה ארוכה, וכעת הוא מתודלק ע"י הגרעון המסחרי של ארה"ב ומדינות אחרות במערב. אתה מוזמן, למשל, לקרוא את כל שנכתב באתר מכון מיזס על כך או להקשיב לדבריו של פיטר שיף שמתריע על המצב הזה ב-5 שנים האחרונות ומצביע על הסיבות (רמז: אין לזה קשר לשוק חופשי).
    2. המשבר הנוכחי אינו דומה לזה של 1929. הוא דומה הרבה יותר למשבר של 1873. מי שמשווה אותו למשבר הראשון אלו עיתונאים חסרי ידע (כרגיל אצל העוסקים במקצוע זה…) בהיסטוריה כלכלית ובתיאוריה כלכלית.
    3. מילטון פרידמן רחוק מלהיות גדול התיאורטיקנים של הכלכלה החופשית. רק במאה ה-20 עומדים לפניו בתור לודוויג פון מיזס ופרדריק האייק. אם נרחיב את החיפוש למאתיים וחמישים השנים האחרונות הרי שספק אם הוא יהיה בכלל מועמד.

  • זאב שביידל  On דצמבר 7, 2008 at 11:44 am

    תודה על התגובה המשכילה, עומר. איני כלכלן במקצועי והבאתי את התגובות שנראו לי מעניינות. התגובה ב"סיטי ג'ורנל" אכן קרובה יותר לרוח הדברים

    אשמח להכירך מעט יותר, כפי שאני שמח להכיר את כל המגיבים

    אתה מוזמן להגיב אלי באופן פרטי

    בהצלחה

    זאב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: