דצמבר נוגה

נוסטלגיה מתוקה

בחירתו של ברק אובמה לנשיאות ארה"ב מעוררת מטבע הדברים גל של תחזיות לגבי מדיניותו של הנשיא השחור הראשון ביבשת. אך יש גם מי שמנסה לדלות את המקורות להבנת ההווה מהעבר. כזה הוא מאמרו של נורמן ברדיצ'בסקי בירחון הבריטי השמרני New English Review. ברדיצ'בסקי מנתח את המהפכה החברתית של שנות השישים בארה"ב, אותה תרבות של מחאה חברתית תוססת בה אובמה גדל. ברדיצ'בסקי מתבסס בניתוחו בעיקר על ספרו היסודי של החוקר ארתור מרוויק שמנתח את השינויים של שנות השישים בבריטניה, צפרת, איטליה וארה"ב. בין סימני ההיכר הראשונים של הסיקסטיז מונים החוקרים את הדגש המיוחד על היופי הפיזי וההופעה החיצונית. האנשים שגדלו בשנות השישים יכולים לבחור רק נשיאים יפים- כמו קלינטון, אובמה או טוני בלייר. פולחן היופי השתלט גם על עולם הבידור כאשר היוצאים מן הכלל הבודדים כמו ברברה סטרייסנד מאשרים את הכלל שמייצגת היותר נאמנה שלו היא פאריס הילטון. סימן ההיכר הנוסף של הסיקזטיז הוא כמובן המוסיקה החדשה. הריקודים של ה דור החדש חרגו ממעגל הרוקדים המסורתי וגם מהזוג הסלוני המודרני אל עבר האינדיבידואליות המוחלטת- עכשיו כל אחד יכול לרקוד בקצב שלו ובצורה שמתאימה לו- מבלי להתאים את עצמו לפרטנר. מובן גם שלא ניתן להתעלם מההשפעה המכרעת של מחלמת וויטנאם והמאבק של השחורים על השוויון כשמדברים על התקופה. וכאן אחד הפרדוקסים של שנות השישים- הם התכוונו להביא איתם את "סוף הגזענות", אבל כעבור ארבעים שנה אנו עדים לכך שבארה"ב נבחר הנשיא השחור הראשון כאשר 95% מהמצביעים השחורים תומכים בו ורואים בו אדם שחור בלבד, על אף העובדה הידועה שאובמה עצמו הוא "חצי לבן". הדבר מעורר מחשבות עגומות שגם בארה"ב של 2008 מודדים בן אדם בעיקר על פי צבע עורו כאשר מוצא מעורב אוטומטית גורם לשיוך לצד ה"מיעוטי" שבו.
 
אוניברסיטת גוגל
 
מורשת פרדוקסאלית נוספת של שנות השישים היא המהפכה של ההשכלה הגבוהה, בה דן ההיסטוריון הצבאי הוותיק ויקטור דייויס הנסון ( Hanson )  במאמרו ב- City Journal. סיפור המהפך הזה מתחיל אף הוא בשנות השישים, עת הסטודנטים מהדור החדש מסתערים על הקמפוסים כדי לשנות את סדר העדיפויות בהם. גם אלו שנוטים לפקפק בהשלכות מרחיקות הלכת של המחאה ההיא מודים כי תכניות הלימודים של האוניברסיטאות אכן השתנו בצורה משמעותית מאד כתוצאה ממנה. אלא שהנסון אינו בטוח כי השינוי היטב עם המוסדות להשכה הגבוהה ובעיקר עם הוראה המקצועות ההומניטאריים. ההוראה הזו הייתה אמנות שלמה , שכן כל מקצוע נלמד בהקשרו ההיסטורי הרחב: השירה על חכמת החריזה והמשקל ועומק המטפורות, אמנות הנאום ( רטוריקה ) עם הבנת הכלים שמעוררים את תשומת הלב של השומעים וכן הלאה. ככלל, הוצגה בפני התלמידים הבנה כוללת לגבי ההתפתחות התרבותית של המערב, אותה מבכה אלן בלום בספרו הקלאסי " הידלדלותה של הרוח האמריקאית". התלמידים למדו כיצד הרעיונות של היוונים הקדמונים עוברים טראנספורמציה לתפיסות של ימי הביניים ואלו- להבנות של העת החדשה.  כיום, אופנת התקינות הפוליטית מנתחת את היצירות של התרבות המערבית דרך המנסרות של תיאוריות פוסט קולוניאליות וקוויריות – דבר שמביא להסתייגות והתרחקות המובנת מאליה מכל התכנים הקלאסיים. תכנים אלו גם הופכים למעין מקשה אחת של סקסיזם ואירופוצנטריות, כאשר נמחקת אצל הסטודנטים כל הבחנה, שלא לאמר העדפה  בין הדמוקרטיה האתונאית לבין קרבנות האדם של השבטים האינדיאניים. הרי אסור לשפוט.
 
אלא שכיום אנו עדים לתופעה מעניינת של מהפכת הנגד בעולם ההשכלה הגבוהה. היא מגיעה קודם כל מהתחום של האוניברסיטאות הוירטואליות שממלאות את הצורך בהוראת האינסטנט הנפוצה כיום. בתגובה לכך גם האוניברסיטאות מתחילות להפעיל קורסים מתוקשבים שאינם כרוכים בהוראה פרונטאלית. אך תגובת הנגד השנייה והמעניינת יותר היא הפריחה של המכללות הנוצריות השמרניות ברחבי ארה"ב. מדובר במכללות שהחליטו לייצג קו של שמרנות תרבותית כללית במקום אג'נדה דתית צרה והן זוכות להצלחה דווקא עקב הדרישות האקדמיות הקפדניות יותר , ארגון ברמה גבוהה יותר ותכנית הלימודים קלאסית יותר ומשוחררת יותר מהתכנים הסטריליים והתקינים- פוליטית של עולם ההשכלה הגבוהה בארה"ב של היום. ברם, בסופו של דבר מדובר בתכניות הלימודים שאינן עולות באיכותן על מה שניתן ללמוד היום בקורס הוראה מתוקשבת או במאמר ויקיפדיה. כנראה שאין תחליף להשכלה הקלאסית של פעם.
 
נותרים בגשם

לא רק בתחום ההשכלה הגבוהה, גם ברפואה מתברר שאין תרופות פלא. מאמרו של חוקר האוטיזם, ד"ר מייקל פיצפטריק ( Fitzpatrick ) בפרוייקט המקוון Spiked עוסק במה שנראה בעיניי רבים כהבטחה חדשה והמילה האחרונה בתחום הטיפול באוטיזם- ריפוי באמצעות תזונה נכונה . מזה שנים המודעות לאוטיזם הולכת וגוברת בעולם ( זוכרים את דסטין הופמן ב"איש הגשם"? ) ואיתה מתרחב הדיון באפשרויות הטיפוליות העומדות בפני האוטיסטים. וכרגיל, גם בתחום הזה נדחפים, יחד עם המומחים האמיתיים ויודעי דבר כל מיני ידענים מטעם עצמם ופסדו- חוקרים שמפזרים בתקשורת הבטחות חסרות כיסוי ומוציאים ספרים של שמות מפוצצים שמטפסים בקלות לראש הסולמות של רבי המכר. אחד מהם הוא ספרו של הפסיכולוג קנת' אייקן . בפתיחת הספר הוא ממליץ להורי האוטיסטים להיוועץ ב" מומחים יודעי דבר ומוסמכים בתחום" מבלי לגלות להם שהוא עצמו אינו נכלל בהגדרה זו, שכן הוא פסיכולוג קליני ללא כל הכשרה בתחום האוטיזם או התזונה. אייקן אף אינו מציין את המעורבות שלו בקמפיין שטען כי חיסונים מסוימים גורמים לאוטיזם ( טענה שהתברר כהבל מוחלט ) או את העובדה שהוא מתפרנס מהמלצות דיאטטיות לריפוי האוטיזם. הדיאטה שהוא מציע מעולם לא נבדקה מחקרית על האיטיסטים ( יש לה כנראה יעילות מסוימת לגבי הסובלים מאפילפסיה ) והיא כרוכה בסיכונים ברורים לטווח קצר וארוך- שלא לדבר על הוצאה כספית מאד גדולה לתקציב של המשפחה האמריקאית הממוצעת. דוגמה אחרת לספרים מאותו סוג היא ספרה של אחת בשם סאלי קירק, אם לילד אוטיסט , שאת ידיעתה בתחום היא שואפת מ"ניסיונה האישי, התואר הראשון במדעי המחשב ושיטוטי גוגל. הניסיון הזה הופך את ספרה, לפי הכתוב על השער, ל"מקור חשוב עבור המטפלים, הרופאים, המורים והאנשים שסובלים מההפרעות על רצף האוטיזם". זילות התארים האקדמיים והצפת השוק במומחים מטעם עצמם, מזהיר פיצפטריק, עלולה לפגוע באוטיסטים ובבני משפחותיהם שעלולים לפנות לרפאות האליל במקום לטיפול האמיתי.
 
הפיתוי האפל 1- חמלה מוגבלת

 

אנרי לוי- נביא הזעם של השמאל החדש

הראיון עם האינטלקטואל הצרפתי – יהודי ברנרד הנרי- לוי במגזין המקוון Guernica   עוסק בתופעה הנושנה- אנטישמיות- בצורתה הנפוצה בקרב המשאל החדש בצרפת. הנרי לוי , שספרו החדש והאחרון מוקדש לצורך מהחייבות של השמאל להתייצב מול הברבריות של הטרור האסלאמי, מצייר מספר קווים מעניינים לדמותה של האנטישמיות החדשה. ראשית כל, היא מופיעה כהרגלה לא בפני עצמה אלא כתוספת לתפיסה חברתית אחרת כלשהי. פעם, אומר הנרי לוי, האטישמיות של הכנסייה הייתה תוצאת התפיסה שהיהודים צלבו את ישו. לעומת זאת, שנאת ישראל של וולטיר האתיאיסט הייתה בשל העובדה שיהודים הם אלו שהמציאו את ישו. כיום, האנטישמיות לובשת צורה של מאבק אנטי קולוניאלי. תוספת אחרת שלה היא התפיסה שהסבל היהודי "מתחרה" כביכול בסבל הפלשתיני, משל קיים מאבק בין הקורבנות על משאבי האמפתיה המוגבלים. בקרב זרמים אחדים של המשאל הרדיקאלי הכחשת השואה הופכת לאופנתית יותר ויותר ( כפי שמתואר בספרו של פרופ" אלחנן יקירה "פוסט ציונות. פוסט שואה" ) וכמובן דה לגיטימציה של ישראל תופסת מקום של כבוד. הנרי לוי אינו מהסס להשתמש במונח "פשיזם" כשהוא מדבר על הפלשתינאים. על אף שהוא עצמו תומך נלהב של מדינה פלשתינאית ריבונית מזה כארבעים שנה, הנרי לוי אינו מצליח להשתחרר מהרושם שהמשטרים השולטים כיום בחלק ממדינות ערב- ובאופן יותר ספציפי חמאס וחיזבאללה- הנם משטרים פשיסטיים והוא מגנה חלק מהמדינאים האמריקאיים- במיוחד את נשיא ארה"ב לשעבר קרטר- על כך שאינם מסוגלים לעשות את ההבחנה הזו. כשהוא פונה חזרה אל צפרת, הנרי לוי מדגיש שבעייתה של ארצו הייתה לא בכך שהיא סבלה מעול הכיבוש הנאצי, אלא על כך שהיא סוחבת את הנוכחות של תנועה פשיסטית רצינית בעברה, מבלי שהיא עברה הליך של אבל לאומי כדי להיפטר מהפנטזיה הלאומנית האלימה והמסוכנת שלה. לדעתו, בנקודה הזו בדיוק נעצרים רבים במדינות ערב- הם אינם מסוגלים לעבור הליך של אבל על החזון הטוטליטרי שלהם ולכן ממשיכים איתו בהווה. בעיה נוספת של השמאל, לדעתו של לוי היא הדפוסים הנוקשים של חשיבה קבוצתית ו"משמעת סיעתית" מבחינת התפיסות. הוא נזכר בכך שבזמנו חבריו השמאל ניסו להניע אותו למבקר את ברית המועצות בטענה שגם הימין הצרפתי עוסק בכך. אותם דפוסים של חשיבה קבוצתית בשילוב של תפיסת התחרות על החמלה הופכת של השמאל הליבראלי באירופה לבן הברית של המשטרים האפלים – כפי שהוא תמך בברית המועצות של סטאלין וסין של מאו.
 
הפיתוי האפל 2- בן לאדן כנמו

 

 

סלאבוי ז'יז'ק- טירוף וירטואלי במסווה של מלל לולייני

מאמרו של אדם קירש ב- New Republic מוקדש אף הוא לזיקה האפלה של השמאל לתפיסות הטוטאליטריות, כאשר ההתמקדות היא בהגותו של מי שנחשב הגדול הפילוסופים האירופים של היום- סלבוי ז'יז'ק. המאמר מתחיל מציטוט תמים לחלוטין מדבריו של ז'יז'ק, בו הוא מגנה את ארה"ב על השימוש בעינויים כלפי מתכנן הפיגועים של ה- 11 לספטמבר, חאליד שייח' מוחמד. ז'יז'ק אומר כי השימוש בעינויים, אף כלפי מי שביצע פשע נורא, הוא בלתי נסלח שכן הוא מוחק את הישגיה של התרבות המערבית. לכאורה מדבר כאן הומניסט מערבי מצוי. אלא שאין הדבר כן, לדבריו של קירש. ביחבוריו האחרים   ז'יז'ק מדגיש כי השימוש בעינויים אינו חריג בתרבות של ארה"ב, אלא מהווה חלק אינטגראלי ממנה, מעין תמצית מזוככת של התרבות האמריקאית.
 
ספריו של ז'יז'ק מלאים בדוגמאות השונות מתחום התרבות הפופולארית, סדרות טלוויזיה ומשחקי וידיאו. בשל התערובת הזו בין התרבות ה"גבוה" וה"נמוכה" רבים טועים לחשוב אותו לפוסט מודרני. קירש טוען שזו טעות גדולה, שכן מדובר למעשה בניאו רדיקאל אנארכיסטי ששואף להרס של כל התרבות הקיימת כאידיאל. לשם כך ז'יז'ק נזקק לרוב לדוגמה של הסרט "מטריקס" – בו מתברר לגיבור שכל העולם המוכר לנו אינו אלא אשליה שמושתלת במוח שלנו על ידי מחשבים שהתמרדו נגד האנושות. בתפיסתו של ז'יז'ק כל החברה הקפיטליסטית- ליבראלית- מערבית היא מעין יצירת "מטריקס" כזאת שמשעבדת את האדם לגמרי ומכאן אמירתו ש" טרור סטליניסטי גרוע ביותר עדיף על הדמוקרטיה הקפיטליסטית הטובה ביותר". אמירות אלו מוסוות אצל ז'יז'ק לרוב בשלל של לוליינות מילולית, ולכן רבים נוטים לראות בו מעין הוגה אקסצנטרי ובלתי מזיק בעליל. קירש חושש שאין הדבר כן, כיוון שקריאתו של ז'יז'ק לחיסול הדמוקרטיה המערבית מקבלת תמיכה מכתביו לאורך כל הדרך. שני אבותיו הרעיוניים- הגל ( כאבי התפיסה הרעיונית ממנה התפתח מאוחר יותר מרקסיזם ואידיאולוגיה בולשביקית ) ולקאן ( אבי הזרם הפסיכואנאליטי הפוסט מודרני ) הם אנטי דמוקרטים בתודעה, שכן רק המנהיג האולטימטיבי- הפילוסוף ההגיליאני או האנליטיקאי הלקאניאני – הוא הסמכות הבלתי מעורערת. מכאן קצרה הדרך להניח כי הדמוקרטיה המערבית היא רעה במהותה והטוטליטריות הקומוניסטית היא טובה במהותה. והצעד הבא לאחר מכן הוא להגיד כי אסון התאומים הוא "תוצאה בלתי נמנעת מהאנטגוניזם שהקפיטליזם הגלובאלי מעורר". קורבנות האדם של המשטרים הטוטליטריים אינם עוצרים את ז'יז'ק- כי הוא מאמין שהדרך הראויה היחידה להתמודד עם הסתמיות של הקיום האנושי היא למרוד בו באלימות שמעדיפה אדון על פני הקיום הסתמי שאינו מהפכני. לאורך ספריו לועג  ז'יז'ק לסדר היום הליבראלי ולניסיונות להאשים אותו בפשיזם, כאשר למען ההצדקה של ההגדרה העצמית כליבראל הוא בוחר במשפטו המפורסם של גרמן גרינג : בעיר הזאת אני קובע מיהו יהודי ( קרי ליבראל).
 
ואפרופו זי'ז'ק והיהודים- בשלב מסוים ז'יז'ק מגיע גם לדיון על יהודים וישראל. כאן הוא בוחר לנהוג כממשיך של המסורת הפילוסופית האנטישמית שרואה ביהדות את "דת החוק" ובנצרות את "דת האהבה" שחורגת מן החוק. התפיסות האנטינומיסטיות של ז'יז'ק והסלידה שלו מהמסגרות מובילות אותו לתיעוב כלפי אותם יהודים מייצגי הפורימיות החוקית. בהתרשמותו מישראל ז'יז'ק מדבר על הישראלים במושגים של מבקשי טיהור אתני ( של פלשתינאים )  ולכן בעלי מטרה משותפת עם הנאצים. ולקינוח הוא טוען כי הפתרון היחיד למתח ההיסטורי של היהדות עם הרוח הגואלת של האהבה הנוצרית פורצת גבולות החוק והממסד ( שאותה מייצגים , לדעתו, יעקובינים וסטאלין ) היא ה"פתרון הסופי" כלפי היהודים. יש לציין למען ההגינות כי ז'יז'ק מוכן לעשות יוצא דופן כלפי אותם יהודים שאינם מזדהים עם ישראל, "שפינוזיאנים אמיתיים", כדבריו.
 
 
אסון מדומיין
מאמרו של ויליאם רובינשטיין במגזין האוסטרלי המקוון Quadrant דן בהכחשת השואה ובדיון ההשוואתי בה ובניסיונות אחרים של רצח עם. המאמר דן בספרו של היסטוריון טוני טיילור שנושאו הוא הכחשת רצח עם. הספר פורס יריעה רחבה על ניסיונות שונים להשתיק או להעלים מקרי טבח המוניים- מהשואה עד לפשעי היפנים במלחמת העולם השנייה וזוועות הבלקן בשנות ה- 90.
 
ברם, רובינשטיין טוען כי טיילור עצמו אינו חף תמיד מבעיות בהן הוא מאשים אחרים. כך, ההיסטוריונים האנטי קומוניסטיים נוטים לאמוד את המספר הכללי של קורבנות הטרור הסטליניסטי ב 30 עד 40 מיליון איש, אך כנראה שהמספר הכללי אינו עולה על 7 מיליון- מספר עצום אך נמוך בהרבה מהמקובל. הבעיה היא כמובן אינה ספציפית, אלא כללית- האם כל מקרה לבדוק את המספר של הנרצחים ולהעמיד אותו במבחן מהווה ניסיון נואל להכחשה ודומה להכחשת השואה? רובינשטיין טוען שאין זה כך. למשל, בדיקה היסטורית מראה, שבניגוד מולט לדעה המקובלת, המתיישבים הלבנים אחראים למותם של כ- 6% בלבד מהילידים האוסטרליים. דבר דומה קרה כנראה גם בתולדות ארה"ב- בניגוד למיתוס המקובל על המתיישבים הלבנים שחיו ופעלו לפי העיקרון "אינדיאני טוב הוא אינדיאני מת"- פחות מארבעה אחוז של האינדיאנים אכן נרצחו בידי הלבנים. רובם נספו במגפות שונות שלא היה להם חיסון נגדן. ספרו של טיילור אף בוחר שלא להתייחס למעשי הטבח אותם ערכו עמים לא אירופים לעמים לא אירופים אחרים- ביניהם מרד במחוז טייפין בסין באמצע המאה ה- 19, בו כעשרת מיליון סינים חוסלו בידי סינים אחרים, או מרש הטאגי בהודו, כשכשלשה מיליון הודים נרצחו בידי א
חיהם, בטרם הבריטים דיכאו את המרד. ואם חוזרים לילידים האוסטרלים, מתברר שכcכל חברת לקטים ציידים, הם נהגו להרוג בלידה כשלושים אחוז מהתינוקות. מסתבר שגם את הפרקטיקה הזו הפסיקו באלימות המיישבים הקולוניאלים הבריטים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: