לזכרו של לוחם- אבלות בחג האורות

 

גדעון הירש ז"ל

לפני כשלש שנים השתתפתי בסדנא של הוועד למלחמה באיידס. זו הייתה מסגרת של הכשרה לפעילות התנדבותית והסברתית של הוועד- שבסוף לא היה לי זמן עבורה עקב משימות חיים אחרות. ברם, זו הייתה חוויה רגשית גדולה ומטלטלת מאד. ברם, זו הייתה חוויה רגשית גדולה ומטלטלת מאד. יצאתי משם אדם שונה מזה שהייתי לפני כן. בין האחרים, דיבר לפנינו מנכ"ל הוועד, ד"ר גדעון הירש. גם מהיכרות שטחית ביותר אפשר היה להתרשם מאדם עם המון כוחות ועצמה פנימית. כל המראה שלו- הזקן, השרירים המשתרגים תחת רשת קעקועים, המבט הישיר, הדיבור הנחרץ- הכול שידר עצמה של לוחם.
 
כשנה אחרי זה קראתי בעיתון בארץ את הראיון  איתו, שהתפרסם תחת כותרת "אני נושא עימי". נדהמתי לגלות סיפור אישי כה עצמתי, כה כואב, כה חזק ומשרה תקווה. מדובר באדם שכל חייו הם מאבק ענקי- נגד הטבע, נגד המוות המרחף לידו כל שנייה, נגד הסטיגמות, הדעות הקדומות והניכור. בעד החיים, הרצון לחיות.
 
במוצאי השבת האחרון, פרשת "וישב", התבשרתי בשורה שהכתה בתדהמה אותי ואת כל מי ששמע אותה. ביום שישי קודם לכן שם ד"ר גדעון הירש קץ לחייו, והוא בן 48 בלבד. בשנייה הראשונה סירבתי להאמין. איך יכול להיות? האדם שהיה דוגמה לאחרים, עוגן של כוח ויציבות- איך הוא עושה דבר כזה? מתאבד? שולח יד בנפשו? אולי סתם מנת יתר בטעות ?
 
לאחר התדהמה הראשונה באה ההתאוששות העגומה. כן. הוא איננו. היסטוריה של אובדנות במשפחה. נשאות של 18 שנה. נכון, הוא התמודד. באותו ראיון הוא דיבר על כך שהיה רוצה לבחור את רגע חייו האחרון. אז אולי כך הוא בחר. אבל למה לא חשב על מה שזה יעשה לאחרים. האם מותר לאדם להיות אגואיסט במצב הזה ?
 
שאלות שאין עליהן תשובה. אני יושב וכותב את השורות האלו לאור נרות חנוכה הדולקים. לזכר הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. חושך וקור מסביב, ואנחנו מדליקים נרות. בבית ובלב. מגרשים את החושך ואת הייאוש. האגדה מספרת שהאמנו שהאור יספיק ליום אחד בלבד. ככה היה צריך להיות. ובכל זאת הדלקנו את המעט שיכולנו. ההלכה מלמדת אותנו דבר מעניין. אם נר חנוכה נכבה אחרי שהוא הודלק כבר, אין צורך להדליק אותו שוב, "כבתה אין זקוק לה". לאחר שהדלקנו כבר את הנר הוא ממשיך לבעור אצלנו בלב. גם אם הרוח והקור כיבו את להבת הנר. גם אם נדמה שהחושך מתגבר. ברגע שהדלקנו את האור- כבר עשינו את מה שהיינו צריכים לעשות. היום הנר אולי נכבה. מחר נדליק את החנוכייה שוב.
 
כך אני רואה גם את חייו של ד"ר הירש. איננו יודעים את פשר מעשהו האחרון ואולי לעולם לא נדע. נכון להגיד שאין שופטים אדם לאחר מותו וטבעי הוא לחוש מרירות ואף כעס. ומי יגיד ללב מה נכון להרגיש? אך דבר אחד מאד בטוח בעיניי- תהיה אשר תהיה המשמעות של מעשהו האחרון של ד"ר הירש, המעשה הזה אינו מבטל את כל מה שהוא עשה במשך כל ימי חייו. את כל החסד. את כל התקווה שהוא נטע בלב אנוש. את כל האומץ שהוא עזר לאנשים אחרים להצמיח בליבם. את כל האהבה שהוא נתן לאנשים שחשו כי אין בעולם לב שיאהב אותם.
 
יהיה זכרו ברוך

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On דצמבר 24, 2008 at 10:25 pm

    ולנוכח הדברים שהשמעת לזכרו (לא הכרתי את האיש)
    אני מצטרף לברכת הזכרון בחתימה

  • ארנון הירש  On דצמבר 25, 2008 at 1:50 am

    תודה על הדברים.
    תודה כפולה ומכופלת על הפסקה האחרונה.

    ואגב, דוני, אכן,על פי בקשתו, נטמן בארון, כלשון כותרת המשנה, ובטקס אזרחי.

  • אייל גרוס  On דצמבר 25, 2008 at 3:34 am

    ת.נ.צ.ב.ה

  • זאב שביידל  On דצמבר 25, 2008 at 3:38 pm

    תודה רבה לשועי ולאייל

    ותודה מיוחדת לארנון- אשמח שתכתוב אלי למייל ותספר מהי קרבתך לגדעון ואיך הגעת לאתר שלי

    שיהיה לנו חג שמח ולא נדע עוד כאב

    זאב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: