עוד חוזר הניגון

מאז ומעולם, נודעת למוסיקה השפעה עצומה ויוצאת דופן על האנשים. כל תרבות המוכרת לנו מפתחת צורות מסוימות של יצירות מוסיקליות עממיות וטקסים שקשורים למוסיקה- טקסים דתיים, מחולות, לוויות וכו". עם זאת, התחום של תראפיה במוסיקה הוא תחום חדש יחסית, שנוצר בשנות ה- 60 של המאה שעברה ואז גם זכה להכרה בקרב אנשי המקצוע. עוד יותר מאוחר, בשנות ה- 90, עם התפתחותן של הטכניקות השונות להדמיית הפעילות המוחית, התחלנו להבין בצורה ברורה יותר כיצד התראפיה הזו אמורה לעבוד.
 
הנושא של השפעת המוסיקה על הנפש האנושית ועל המוח שלנו מעסיק את הנוירולוג הנודע אוליבר סאקס בספרו החדש "מוסיקופיליה" שיצא השנה. סאקס, נוירולוג יהודי- אמריקאי ממוצא בריטי ( בן דודם של אבא אבן וחתן פרס הנובל פרופ' ישראל אומן ) התפרסם בכל העולם בזכות ספריו , המתארים בשפה נהירה, שווה לכל נפש ומרתקת את החוויות המיוחדות של המטופלים שלו הסובלים מתופעות נוירולוגיות שונות וחריגות. בעיקר בזכותו של סאקס אנשים שאינם קשורים לתחום הנוירולוגיה באופן מקצועי יודעים היום מה זה פרוסופגנוסיה ותסמונת טורט. ספריו של סאקס ( בעברית התפרסמו "האיש שחשב שאשתו היא כובע", "אי של עיוורי הצבעים" , "אנתרופולוג על המאדים" , "יקיצות", "רגל לעמוד" ) מצטיינים בסגולה מיוחדת בכך שהם מגשימים את מה שסאקס קורא לו "נוירולוגיה רומנטית". הוא מקפיד להראות את מטופליו לא רק כ"מקרים מעניינים" שמתוארים בז'רגון מקצועי משמים, אלא בראש ובראשונה בני אדם, בעלי אישיות, שמתמודדים עם חייהם ועם החריגות שנכפתה על עצמם בצורה זו או אחרת.
 


נושא של מוסיקה ונוירולוגיה העסיק את סאקס מאז ומעולם- הוא בא ממשפחה מאד מוסיקלית ולמד פסנתר שנים רבות. מקרים רבים בספריו מתארים אנשים פגועים נוירולוגית שרק המוסיקה מחזירה אותם להווייתם- מפרופסור למוסיקה פ. ( גיבור הספר "האיש שחשב שאשתו היא כובע" ) שסובל מפרוסופגנוסיה- חוסר היכולת לזהות פנים. הוא מבצע את כל הפעילויות שלו כשהוא שר שירים לעצמו- הדבר שעוזר לו להתנהל ביומיום ועד הפסנתרן קלייב וירינג, שכל זיכרונו, לטווח קצר ולטווח ארוך,  נמחק כתוצאה מאירוע מוחי, אבל הוא זוכר יצירות מוסיקליות רבות בעל פה ומסוגל לנגן אותן.
 
הספר "מוסיקופיליה" מוקדש כולו לקשר הנפלא והמסתורי בין המוח למוסיקה. החלק האחרון דן בקשר בין מוסיקה לרגשות והפרק האחרון של הספר מוקדש להשפעה היוצאת מן הכלל שיש למוסיקה על חולי אלצהיימר. חלק מהחוקרים בתחום טוענים כי חולי אלצהיימר אינם "בעלי אישיות", במובן שהזיכרון הוא החלק המרכזי של הזהות וברגע שאובד להם הקשר עם עברם, אינם בעלי אישיות במובן של ישות קוהרנטית ורציפה. סאקס חולק על טענה זו. לדעתו, מוסיקה מעוררת אצל האנשים שסובלים מדמנציה דברים שונים הקשורים לרגשות שלהם, גם אם הם עצמם לא זוכרים דבר מזה דקה לאחר מכן. זאת כי המוסיקה נוגעת ברבדים הרגשיים של המוח שאינם קשורים בהכרח לגזע  המוח ( cortex) הנפגע כתוצאה מאלצהיימר. כך אחד ממטופליו של סאקס כותב לו על רעייתו שאלצהיימר אובחן אצלה לפני כשבע שנים, שהיא ממשיכה לנגן על הפסנתר מדי יום במשך מספר שעות וגם מתכוונת ללמוד על פה את קונצ'רטו לפסנתר של שומאן. פסנתרן אחר, אף הוא עם אלצהיימר בגיל 88, איבד את יכולת הדיבור, אך ממשיך לנגן את מוצרט כבצעירותו. נראה כי מוסיקה נוגעת במשהו כה עמוק בנפשם של האנשים, עד כדי יכולת להתגבר על מחלה.
 
 
סיפור מרגש במיוחד בפרק הוא של איש בשם וודי גייסט. כיום בן שמונים, הוא החל לגלות סימני אלצהיימר בגיל 67. בתו, מארי אלן גייסט ( שעזבה את הקריירה שלה ככתבת מצליחה ברשת סי. בי. אס העולמית לטובת הטיפול באבא והשנה אף הוציאה ספר על זה, עם ההקדמה מאת סאקס ) מספרת על כך שאביה, שאין לו מושג היכן הוא מתגורר, ממשיך להופיע בהצלחה רבה עם מקהלת הגברים בעיר הולדתו דטרויט. הוא, בתו ורעייתו רוזמרי שרים ביחד לעיתים מזומנות. סאקס שהיה עד לשירתם בצוותא אומר שברגעים אלו רוזמרי ( ש"מתאלמנת טיפין טיפין" כלשונו ) נראית הכי פחות בודדת, הכי פחות אלמנה והכי קשורה ושייכת לקשר שלה עם בעלה. נראה כי במידה מסוימת גם הבעל עצמו- וודי-  מודע לתפקיד המרכזי של מוסיקה בחייו ומנסה להתמלא בה כמה שיותר- הוא כל הזמן שורק לעצמו , לאחרונה גם תוך כדי השינה.
 
גם חולי אלצהיימר קשים ביותר, כאלו הנמצאים במוסד כי אין המשפחה מסוגלת לטפל בהם במצבם, יכולים ליהנות מכוחה המרפא של מוסיקה. סאקס מביא מקרה של המטופלת בסי ט., גברת בשנות השמונים שלה, שהדמנציה שלה אינה מאפשרת לה לזכור דברים במשך יותר מדקה. היא זמרת מועדון לשעבר והייתה מסוגלת לשיר בהופעה במוסד לאחר הליך טיפולי ארוך עם המטפל במוסיקה שלה. במופע המטפל ליווה אותה למיקרופון ושאל אם היא רוצה לשיר משהו. בסי השיבה : " כמובן, חמוד, אבל למה לא שאלת אותי קודם?". והיא נתנה מופע יפה.
 
דבר מיוחד שיש במוסיקה הוא שהיא ממשיכה להשפיע על חולי אלצהיימר ולשפר את מצבם הרגשי גם לאחר שהם מפסיקים לשמוע אותה- בניגוד למשל לחולי פרקינסון, שתנועתם משתפרת רק כשהם ממש מאזינים למוסיקה. נראה בעליל שההשפעה המוסיקלית היא גם על חלקי המוח שמתחת לגזע, שהושחת על ידי אלצהיימר.
 
נדמה כי ניתן לסכם את הדברים על השפעת מוסיקה על נפשם של החולים במילים של סאקס שהוא אמר לפרופ. פ. ( האיש שחשב שאשתו היא כובע ) לאחר שהוא שאל אותו "מה לא בסדר איתו". סאקס ענה לו : " אני לא אומר לך מה לא בסדר אתך. אני אומר לך מה בסדר אתך. אתה מוסיקאי מוכשר מאד ומאד אוהב מוסיקה. היא ממלאת מקום מרכזי בחייך. תנסה שהמקום הזה יהיה מרכזי כמה שיותר".
 
ספרים שהוזכרו במאמר
Sacks, O. ( 2008 ). Musicophilia. Alfred Knopf : New York, 381 p.
Geist, M. E. ( 2008). A Father's Alzheimer's, A Daughter's Return. Springboard Press, 240 p.

 

עמותת אלצהיימר בישראל

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On ינואר 27, 2009 at 8:32 am

    תודה זאב, אכניס את הספר לרשימת מה שצריך עיוּן
    בשבוע שעבר פרסמתי רשימה שכותרתה 'אחרי הספירה' ואשר דנה בתיאוריה מוסיקלית פיתגוראית ובגלגוליה בימי הביניים, עת השמיעו בבתי חולים בעולם הערבי בעיקר, מוסיקה הרמונית לחולי נפש ולבעלי מרה שחורה על מנת להחזירם אל הסדר הקוסמי ההרמוני לאחר שהאיזון הפנימי שלהם הופר
    ספרו של סאקס דומני ממשיך מגמה דומה . ברם, בכלים מדעיים מודרניים, ועל-כן, מעניין אותי מאוד להתוודע לחיבור

  • זאב שביידל  On ינואר 27, 2009 at 9:33 am

    ודרך אגב, אולי יעניין אותך לדעת- כפי שסאקס מזכיר- שהטיפול במוסיקה עובד גם עם אנשים שהם חרשים. זה נעשה כך: מביאים מכשיר שמנגן עם מכשירי הגברה חזקים, מכניסים את המטופלים לחדר גדול שמצופה לוחות עץ והם שוכבים עליהם בפישוק ידיים ורגליים כשהמוסיקה מנגנת והויברציות שלה משפרות את הפעילות המוטורית אצלם. סאקס גם מפליג ביכולת של מוסיקה לרפא דיכאון, כולל תקופות התסכול האישיות שלו

  • נועם  On פברואר 15, 2009 at 3:37 am

    שלום זאב,
    מאוד נהנה לקרוא רשימותייך.
    שים לב
    כתבת בטעות תווך קצר במקום טווח קצר.

  • זאב שביידל  On פברואר 15, 2009 at 1:22 pm

    זו שגיאה שחוזרת אצלי ואני שמח שהפנית את תשומת ליבי

    ואם כבר שגיאות- האם השגיאה של "רשימותייך" היא מכווונת?

    🙂

    זאב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: