על הזיכרונות ועל המילחמות

כמה זה יותר מדי?

הלוחמה  מבית מקשה על ההתייחסות לדברים שמתפרסמים מעבר לים. ברם, מתברר שההתרחשויות בישראל מעסיקות לא מעט גם את כתבי העת הלועזיים ומספקות עילה לתובנות מגוונות.

אחד הראשונים להגיב ללוחמה הישראלית בלבנון היה מייקל וולצר, פילוסוף, עורך של כתב העת הסוציאל דמוקרטי החשוב Dissent ומי שנחשב לתיאורטיקן המוביל בתחום האתיקה של הלוחמה ( ספרו של וולצר "מלחמות צודקות ובלתי צודקות" התפרסם בעברית). במאמר קצר ב- New Republic כותב וולצר על המושג השגור בפי התקשורת העולמית ביחס לישראל- מושג התגובה הפרופורציונאלית. וולצר מדגיש שרוב אלו המשתמשים במושג הזה לפסילה של הפעילות הישראלית בעזה, מתקשים בעצמם להסביר למה הם מתכוונים. איזו תגובה תיחשב לפרופורציונאלית ואיזו לחסרת פרופורציה? איך וביחס למה מודדים את אותה פרופורציה ?

מייקל וולצר

בכדי להשיב לשאלות האלו, מציע וולצר לבחון שלשה דברים: האם הייתה קיימת דרך להשיג את תוצאות המבצע באמצעים אחרים ? מי הוא האחראי לעובדה שיש אזרחים בקו האש? האם הצבא נוקט במאמצים על מנת לא לפגוע באוכלוסייה האזרחית ? על אף שוולצר עצמו נוטה שלא להשיב על שאלות אלו, נראה כי הוא נוטה לראות בפעילות הנוכחית של ישראל פעילות מוצדקת באופן עקרוני וודאי שלא להטיל את כל האחריות בנידון על צד אחד בסכסוך. זאת ועוד, וולצר טוען כי רבים מאלו המערבים את טיעון הפרופורציונאליות בדיון על האתיקה של הפעילות הצבאית, עושים זאת ממניעים אישיים- הם קוראים לפעילות שהם לא אוהבים מסיבה כלשהי או לפעילות שמתבצעת בידי אנשים שאינם מחבבים, "פעילות לא פרופורציונאלית". יש לציין, כי הפעילות הישראלית זוכה הפעם לתמיכה משמעותית של השמאל היהודי הליבראלי בעולם. גם האינטלקטואל הצרפתי הנודע, ברנרד הנרי- לוי ( שאף הוזכר בסקירה של החודש האחרון ) הדגיש את העובדה כי חמאס ממרר את חייהם של תושבי שדרות ללא הרף, תוך כדי שאינו נמנע מצליין את העובדה ש- בשונה מרבים מחבריו בשמאל- הוא עצמו ביקר בשדרות.
 
ירי בחוצות העיר
 
הנושא של לחימה בשטח עירוני ובנוי הנו צעיר יחסית מבחינה אסטרטגית וישראל, שלא בטובתה, תורמת הרבה למי שחוקר את הנושא. סקירה מקיפה שפורסמה בירחון האוסטרלי Quadrant  מוקדשת לנושא זה בדיוק. המחבר, היסטוריון צבאי מייקל אוואנס ( Evans) כותב על כך שבמשך רוב ההיסטוריה השטח העירוני המאוכלס לא היה באופן טבעי מוקד של פעילות צבאית. העיר- המגאפוליס- הייתה תמיד מעין סמל של פסגת היצירה התרבותית האנושית ופהעילות הצבאית איכשהו נותרה לרוב מחוצה לה. עצם המושג "שדה הקרב", מציין אוואנס, הוא ראיה לקשר תפיסתי שבין לוחמה לבין מרחב פתוח ולא בנוי. ערים היו מבוצרות לרוב ולא איפשרו את הלחימה בתוכם. ההתחלה של הפעילות האלימה בערים הייתה קשורה לרוב למהומות המהפכניות, כמו בקומונה הפריזאית  ב- 1871. אוואנס רואה במלחמת העולם השנייה צעד מכריע בהבאת החזית לרחובות הערים ומונה מספר מאפיינים ייחודיים ללוחמה הזו. למשל, הוא טוען כי הצפיפות העירונית מכניסה את החיילים למצב לחץ קיצוני שאינו דומה כלל לזה של שדה הקרב- עובדת היותך חשוף ללא הרף למארבים בלתי צפויים , לירי הצלפים ולגלי ההדף והרסיסים  הופכים את המתח לשוחק במיוחד. בכלל, בלוחמה בשטח בנוי ההדים והזעזוע הכללי סביבך נעשים למשמעותיים הרבה יותר. ההיסטוריונים של הקרב בסטלינגרד, למשל, טוענים כי הרופאים הגרמניים שטיפלו בחיילים שלחמו שם גילו אצלם שחיקה קיצונית וסממנים של הזדקנות מוקדמת. מאפיינים נוספים של הלוחמה בעירונית הם שימוש מסיבי בכוח הארטילריה, הקושי לשמור על התנועה האחידה של הכוח הצבאי שלעיתים קרובות הולך לאיבוד ברחובות הערים שמקשים על הניווטים, וכמובן הנוכחות המסיבית של האוכלוסייה שאינה לוחמת. הדבר גורם לפעמים לזהירות יתרה- כמו של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה שבחרו באופן מודע שלא לפעול באופן מסיבי נגד האוכלוסייה- ולפעמים לאכזריות יתרה, דוגמת הלוחמה היפנית במאנילה ב- 1945, שגרמה למותם של מעל מאה אלף איש.  לסיום, אוואנס מציין כי דווקא הפיתוח הרב והעוצמה הטכנולוגית העצומה המרוכזת בערים ( בהם חיים כיום כשישים אחוז מאוכלוסיית כדור הארץ ) הם אלו שהופכים אותם ליעד האטרקטיבי והמועדף עבור קבוצות הטרור השונות, דוגמת אל קעידה. הוא מציע לעולם שרוצה להגן על עצמו להשקיע בפיתוח אסטרטגיות של לוחמה בשטח בנוי, הליכה "מבית לבית" , וגיבוש תפיסה אסטרטגית שהתפיסה של העיר כחזית אפשרית היא חלק ממנה.
 
אי של שלווה
 

 

מסגד אלבני בקוסובו

ברם, לא בכל מקום מבעבעת סכנת המלחמה. מאמרו של מייקל טוטן ( Totten) ב- City Journal  מוקדש למוסלמים הפתוחים, הסובלניים והפרו ישראלים שהוא הכיר במדינה הצעירה בעולם- קוסובה. ארצונת זו, שתחגוג בחודש הבא את יום עצמאותה הראשון, מורכבת מ90% אלבנים מוסלמים וכשבעה אחוז סרבים נוצרים . בעבר, במיוחד בתקופת המלחמות ביוגוסלביה, ביצעו אלבנים מעשי טרור כלפי שכניהם הסרבים, אך לרוב על רקע לאומני ולא דתי. רוב הזמן חיים המוסלמים של קוסובה בשלווה מושלמת עם שכניהם מכל הדתות ומסתייגים מכל דבר שמריח כמו קיצוניות דתית. הם רואים את עצמם בראש ובראשונה כאלבנים והזהות הדתית היא משנית מבחינתם. תושבי קוסובה מגדירים את עצמם כ"מוסלמים לייט". הנשים שם הולכות ללא כיסוי פנים ומכירת האלכוהול היא חופשית. הדבר נעוץ ככל הנראה בשורשים ההיסטוריים של האלבנים- הם צאצאיהם של היוונים הפגאניים, והיו נוצרים שהתאסלמו תחת שלטונה של האימפריה העות'מנית- עקב כך רבים מהם ממשיכים לראות את עצמם כאירופאים וקרובים יותר למערב מאשר לאחיהם המוסלמים במזרח התיכון, אותם אלבנים מוסלמים נוטים לראות כפרימיטיביים. זה היה גם אחרי שהשייחים הסעודיים הביעו נכונות להשקיע כסף רב במה שנראה להם כמעוז אפשרי של היאחזות מוסלמית באירופה. המוסלמים האלבנים הדירו את רגליהם מהמסגדים שנבנו עבורם בכסף סעודי, שנראו להם כחיקויים אפגאניים מזעזעים של המסגדים בסגנון העות'מני שהוחרבו בידי סרבים ב- 1999. סיפורי המעשה הנלעגים שמסתובבים ברחובות פריסטינה הבירה מספרים על אנשים ששילמו להם כסף בכדי שיסכימו לפקוד את המסגדים. המפלגה האסלאמית היחידה בקוסובה קיבלה 1.7 אחוז מהקולות בבחירות האחרונות. יתרה מזאת, גם התנועה המיליטנטית "צבא שחרור קוסובה" שאכן תרמה את חלקה לעצמאותה ( על אף היותה מעורבת בטרור ובשחיתות ) התפרקה למעשה לאחר כניסת נאט"ו ב- 1999 ונציגיה בפרלמנט הפסידו בבחירות הדמוקרטיות הראשונות למפלגת הליגה הדמוקרטית של קוסובה,  בראשותו של פציפיסט איברהים רודובה. קוסוברים הצביעו נגד האפשרות שקוסובה תהיה עיראק של אירופה. וכמובן קוסוברים גאים באוריינטציה הפרו אמריקאית שלהם ( קוסובה הייתה המקום היחיד ביבשת שם הנשיא בוש התקבל בהתלהבות אמיתית ) , גם בהזדהותם עם ישראל ומדגישים בגאווה שלמעשה כל יהודי אלבניה שרדו את השואה, כששכניהם הנוצרים והמוסלמים מחביאים אותם מהנאצים- טיעון שמאושר על ידי המעדן הראשי של "יד ושם", פרופ' דן מכמן.
 
רוע מצוחצח
 
גם אלו שאינם גאים בעברם חוקרים אותו לעומק, אולי כדי לא לחזור עליו. מאמרו של חוקר הנאציזם והשואה ג'פרי הרף ( Herf) ב- New Repuclic דן בסרט תיעודי חדש תוצרת גרמניה שגם מועמד לאוסקר הזר הטוב ביותר- סרט ששמו "תסמונת באדר –  מיינהוף". מדובר בסרט שפורש את התולדות של ארגון שמאל רדיקאלי ורצחני שפעל בגרמניה בשנות השישים והשבעים- "מחלקת הצבא האדום", המוכר יותר בשמו "באדר- מיינהוף"- לפי השמות של מייסדיו, עיתונאית שהפכה לפעילת טרור אולריקה מיינהוף ובריון רחוב בעל עבר פלילי אנדריאס באדר. מדובר בארגון שהוציא להורג 34 אנשים בסך הכול. פעיליו התאמנו בפעילות טרוריסטית במחנות פתח בירדן בשנות ה- 60 ואז חזרו לגרמניה וביצעו פיגועי טרור ומעשים פליליים שונים. חטיפה של אנשי עסקים, מעשי רצח אכזריים, חילופי אש עם המשטרה לאחר שזו הציעה להיכנע בצורה מכבדת- הכול מתועד בסרט בעצמה מטלטלת. הסרט גם מדגיש כי לאחר שפעילי התנועה נעצרו ולאור מסוכנותם הרבה שוכנו בכלא סטאמהיים, שם הובטח להם בידוד מוחלט מהעולם החיצון, עולם האינטלקטואלים העולמי, בראשותו של ז'אן פול סארטר הקים קול צעקה ותנאיהם של אנשי הקבוצה שופרו לרמה של דה- לוקס- ספרים, מכשירי טלוויזיה וסטריאו  בתאים. הכנסה חופשית של ספרים אף אפשרה לעורכי הדין של הנאשמים להבריח לכלא אקדחים, איתם התאבדו כמה מאנשי הארגון, לאחר שהניסיון של חבריהם מחוץ לכלא לחטוף מטוס של חברת לופטהנזה ולפוצץ אותו ( בשיתוף פעולה עם טרוריסטים פלשתינים ) – כשל כישלון חרוץ. כמובן לא את הכול אפשר להכניס לסרט אחד- וכך לא נמצא מקום למאמר האנטישמי הארוך שכתבה מיינהוף לאחר הטבח במינכן ולא להדגשת ההזדהות של הארגון עם הרעיונות של מרקס ולנין לגבי הטרור האדום. אך גם בלי זה הסרט מציג  בצורה מרשימה את הרקע הרצחני של אנשי השמאל הרדיקאלי באירופה של שנות השישים. הרף מדגיש כי טרם נעשו סרטים על ארגונים דומים בארצות אחרות- הבריגדות האדומות באיטליה או הפנתרים השחורים בארה"ב. מדובר בארגונים אלימים ברמות שונות, אך אצל כולם ההימנעות מהשימוש באלימות נתפסה כסימן של חולשה.

 

כרזה לסרט "תסביך באדר מיינהוף"

 
שמו של הסרט, "תסמונת באדר- מיינהוף", קשור למושג שהפך לנפוץ במערב. מדובר במציאות שלאחר שנתקלים בה לראשונה, היא חוזרת על עצמה שוב ושוב, מעין חזרתיות מיסטית מעט ( כנראה בעקבות סיפור של מישהי שקראה מאמר על "באדר מיינהוף" ואז התחילה לשים לב למאמרים , סרטים וחומרים בנושא הזה בכל מקום ). אולי ניתן להגיד, בהשאלה סמלית, שדברים אליהם אנחנו לא נשים לב, עלולים לפרוץ לתודעה שלנו בדרך אחרת , ובצורה שנתחיל לראותם בכל מקום. אולי בדיוק את החזרתיות הזו נועד הסרט " תסמונת באדר- מיינהוף" למנוע.
 
הבנאליות של האכזריות

בשנה שעברה מלאו 45 שנה מאז שהעיתון New Yorker פרסם את סדרת כתבות- הדיווח  של חנה ארנדט ממשפטו של אדולף אייכמן, שהפכו מאוחר יותר לספרה המפורסם "אייכמן בירושלים" וטבעו את המושג "הבנאליות של הרוע".  את התאריך החליטו ב-New Yorker לציין עם מאמרו של אדם קירש  על חנה ארנדט , שבוחן את  הספר ואת המחברת בפרספקטיבה היסטורית- רעיונית. סיפור הגותה של ארנדט- אחת הנשים המעטות בתחום הפילוסופיה המדינית – כרוך בסיפור ההתמודדות שלה עם יהדותה ובפקעת הזהויות שלה שכרכו בצורה בלתי נמנעת את היהדות והגרמניות. בצעירותה, ארנדט הייתה ציונית והדגישה פעמים רבות את החשיבות של ההגנה העצמית היהודית. היא האמינה, וביתר שאת אחרי השואה, בכך שרצח עם הנו בעיה פוליטית ויש לפתור אותה בכלים פוליטיים. אם זה לא ייעשה, אף ארגון ואף מוסד לא ימנע את רצח העם הבא. עם זאת, לאחר שמדינת ישראל קמה, נראה כי ארנדט התרחקה והסתייגה ממנה. מכתביה ששלחה במהלך המשפט מתארים סלידה קשה מלבנטיניות ומהמזרחיות, שלעיתים גובלת בגזענות לא- סמויה. קירש נוטה לחשוב גישתה זו של ארנדט קשורה לעובדה שמעולם לא הייתה לה זיקה דתית או תרבותית חיובית כלשהי ליהדות, מעבר להזדהותה בתור יהודיה נרדפת.  זה איפשר לה לבוז ליהודי גטו וגם לאסירי מחנות ההשמדה שהלכו " כצאן לטבח". נראה כי בספרה על אייכמן היא חשה כלפיו בעיקר תחושה של עליבות, בשעה שלבני עמה היא שומרת את הרגשות החזקים של זעם, לנוכח תפיסתם העצמית כקורבנות. היא כותבת בבוז  על העדים במשפט שסיפרו על התנאים הבלתי נסבלים של המחנות ועל עבודות הפרך שהיה עליהם לבצע. ארנדט רצתה את בני עמה חזקים בלבד ולא יכלה למחול להם על חולשתם. מכאן נזיפתו המפורסמת של גרשום שלום בא על כך שהיא חסרה "אהבת ישראל", ותשובתה העוקצנית והאופיינית שאכן אין לה עניין ב"אהבת ישראל" או באהבה של קבוצת אנשים כלשהי, , כיוון שהיא אוהבת רק את החברים שלה. שאלת ההפרדה בין האישי לחברתי ופוליטי הייתה עוד שאלה שהעסיקה את ארנדט במשך שנים רבות, ובמיוחד על רקע הקשר הקרוב בינה לבין הפילוסוף הקשיש והנשוי מרטין היידגר. תילי תילים של דברים נכתבו בנושא של ארנדט- היידגר, אך קירש בוחר להתמקד בעובדה שנוח היה לארנדט מאד לשכוח על חברותו של היידגר במפלגה הנאצית והשתתפותו הפעילה בישום המדיניות הנאצית במוסדות להשכלה גבוהה. רבים מהחוקרים חושפים היום את הקשר המהותי בין דעותיו הפילוסופיות של הידגר והתנהגותו בחיים. לארנדט היו כלים אינטלקטואליים לנתח את הקשר הזה, אך היא בחרה שלא לעשות זאת ובמקום זאת לשוב ולהעצים את הפער בין החברתי- ציבורי לאישי. אהבתה של ארנדט לאנושות לא החזיקה מעמד בתנאים של הצורך לאהוב בני אדם קונקרטיים, במיוחד את בני עמה.
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On ינואר 27, 2009 at 8:27 am

    שמח ששבת
    ?האם אוכל לקבל לינק למאמר של וולצר
    הדבר נחוץ לי לשם דיון אקדמי במוסר מלחמה
    שכמובן ששספריו השונים של האיש, ובראשם מלחמות צודקות ולא צודקות, מככבים בו

  • יניב  On ינואר 27, 2009 at 12:00 pm

    רשימה מצויינת

  • זאב שביידל  On ינואר 27, 2009 at 10:52 pm

    אתה מוזמן להגיב לי גם ישירות למייל

    אני תמיד שמח להכיר את קוראיי

    תודה

    זאב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: