ארכיון חודשי: מרץ 2009

סקירת מרץ

אומץ 1- גברי או נשי ?
 
בחודש מרץ, בו חל יום האישה הבינלאומי, כתבי עת רבים עוסקים בסוגיות הקשורות למגדר. הרבעון In Character שהגיליון החדש שלו מוקדש לעיון בהיבטים השונים של מידת האומץ, מפרסם דיון בשאלה האם ועד כמה מזוהה האומץ מבחינה מגדרית. חוקר שמרני נודע מהארווארד, הרוי מאנספילד טוען כי אכן, במידה רבה האומץ הוא תכונה גברית ואף מזכיר שהמילה היוונית לאומץ – andreia- הנה שורש של המילה זכר. מאנספילד, מטיף נודע לחזרה אל הערכים השמרניים והרומנטיים של ימי קדם, מצר על ההבחנה הברורה בין המינים שהייתה סימן היכר ב"חברה של פעם" ורק מעיר בעוקצנות שכיום, בעידן השחרור המיני,  כל אישה שאינה מוגנת על ידי עוני כלכלי או גיל מתקדם מאד, זקוקה לאומץ על מנת להגן על עצמה. את האומץ הזה מפגינה המשיבה למאנספילד, אותה הוא מציין בדבריו בתור אישה שאולי אינה מאד טיפוסית, אך אמיצה במיוחד- איאן הירשי עלי, הסומאלית המורדת, שהייתה תושבת הולנד עד שאיומים על חייה עקב הביקורת הנוקבת שלה על אסלאם קיבלו אופי ממשי מדי- ואז היא עברה לארה"ב. עלי נזכרת כי גדלה בדיוק בחברה עם הבחנות מאד ברורות בין התפקידים הגבריים לאלו הנשיים. גם בשפת האם שלה- סומאלית, המילים "אומץ" ו"זכר" הנן מילים נרדפות. אישה אמנם יכלה להיחשב כאמיצה בתרבות הזו, אבל זאת רק בתנאי שהיא מגנה על הרכוש של הבעל, או של המשפחה, או של החמולה. במקרה כזה הפגנת אומץ ואף המוכנות מצדה של אישה להסתכן התקבלו בברכה. במקרה אחר- למשל אם היא העזה לקרוא תיגר על האמיתות הנפוצות לגבי מצבה הנחות- האישה נתפסה לא כאמיצה, אלא כשטנית, מופרעת ומערערת את סדרי בראשית. עלי ספגה במשך זמן רב את התרבות הזו וההתפכחות שלה הגיעה כשהיא עברה את הגבול סומאלי- קניה, בתקופה של מלחמת האזרחים. עלי נדהמה לראות את היחס האכזרי והסדיסטי של השוטרים הקנייתים כלפי הנשים נשות הפליטים- וכל זה תוך התעלמות מוחלטת לרוב מצדם של הבעלים. אלו לא נחלצו להגן על כבוד נשותיהם והעדיפו שלא להסתכן בתגובתו האלימה של משמר הגבול הקנייתי. החוק האסלאמי והמנהג השבטי התאחדו על מנת להשפיל את האישה וכל הבטחות ההגנה מצדו של הגבר נעלמו באחת.
 
ברם, בכך לא מסתיימת הביקורת של עלי. יש לה גם מה להגיד על יחסי המינים בחברה המערבית של היום. ראשית, לדעתה הפמיניסטיות במערב שקועות ב"מבאבק נגד ההגמוניה הגברית", ללא כל קשר להישגים הריאליים, שכבר הושגו פעמים רבות. הן שקועות במאבק לשם מאבק ובבירור מעוניינות בו הרבה יותר מאשר בתוצאותיו. מאידך, רבים מהגברים נאבקים ללא הרף עם "חיפוש של עצמם", אותו עלי מכנה " הבטת טבור עצמי  כדרך חיים". הם מכנים את עצמם "מטרוסקסואלים" ונוטים להתעלם מהעובדה שאנשים אחרים, שאינם מודעים לשפע הברכה של השוויון והמטרוסקסואליות, מתאחדים במסע הצלב נגד המערב. קואליציה צבעונית זו, המאחדת בתוכה את אל קעידה, שודדים סומליים, מיליציות של אחמדינג'ד והוגו צ'אווז- רואה בגבר המערבי החדש טיפוס רכרוכי שניתן להכריעו בקלות. דווקא אומץ נשי- כמו זה של עלי- יכול להיות כאן לעזר רב.
 
אומץ 2- טרור או הגנה ?

בהמשך הדיון מציע In Character פאנל כותבים בנושא האם התנהגותם של מבצעי אסון התאומים יכולה להיחשב כמעשה אומץ.   אחד המשיבים- פסיכיאטר מאוניברסיטת ג'ון הופקינס, פול מקהוק ( Paul McHugh) משיב לשאלה על ידי ההשוואה בין המחבלים בראשותו של מוחמד אטא למספר נוסעים שניסו לשחרר את בני הערובה. לכאורה בשני מהקרים מדובר בהתנהגות שהיא מסכנת חיים ולכן  מקהוק מציע לנקוט כלפיהם את קני המדינה המקובלים להערכה פסיכיאטרית- בחינת המניעים, המטרות והאמצעים להשגתם. צוות המחבלים עשה חקירה מוקדמת של השטח והשתמש במרמה ושקרים על מנת לתפוס שליטה במטוס שהיה מלא באזרחים חפים מפשע, שלא היו מוכנים להתמודד עם המחבלים, במטרה להרוג כמה שיותר, כולל את עצמם. לעומתם, האנשים שניסו לשחרר את בני הערובה היו חסרי נשק, שתקפו מחבלים חמושים במטרה להציל כמה שיותר, כולל את עצמם. אמנם נכון שהמחבלים גילו את הנכונות להקריב את חייהם על מזבח אמונתם, אך מעשה כזה אינו מעיד דווקא על אומץ ושפיות, בדיוק כמו במקרה של מנהיג כת תימהונית כלשהי שגורם למאמיניו להאמין כי התאבדות המונית תוביל אותם לגן עדן. אומץ ושפיות דורשים במקרה כזה הימלטות מהמוות ולא הליכת שולל אחר המנהיג. מבחן האומץ הפסיכיאטרי נוטה, אם כן, בבירור לטובת המשחררים.

זווית מבט  נוספת לשאלת האומץ והטרור מציעה העמיתה של איאן הירשי עלי למאבק הפמיניסטי בעולם הערבי- הפעילה הקנדית אירשאד מאנג'י ( ספרה "הצרה עם האסלאם" התפרסם בעברית ). מאנג'י בוחנת אף היא את הטענה שהפעילים תומכי הטרור מפגינים אומץ. מאנג'י שואלת האם זה מוצדק שה"אומץ" שלהם פועל רק כלפי המערב, בשעה שהמשטרים האסלאמיים רוצחים, מרעיבים ופוגעים במוסלמים יותר מכל ממשלות המערב ביחד. האומץ שמאנג'י מדברת עליו לא מושג על ידי נאמנות עיוורת למוסר השבטי, אלא במחויבות מוסרית לשיפור המצב החברתי וסירוב לייצב אותו באמצעות הפגיעה בחפים מפשע.
 
בלי מחויבות אין אזרחות.


מאמר השער ב- Prospect הבריטי מאת ג'יימס קרבטרי ( Crabtree) עוסק ביוזמה יוצאת דופן של מספר גופים בבריטניה- לחייב את כל הבריטים הצעירים לתקופה של שירות לאומי לטובת האזרח, שאורכה כשנה. רבים מהצעירים היום מגלים חוסר עניין משווע במחויבותם האזרחית. הפערים החברה גדלים. מבקשי העבודה מקרב בני הנוער הולכים ומתרבים. לבני הנוער יש היום הרבה יותר הזדמנויות לחיות חיים טובים, אך הם שוכחים את אחריותם כלפי אלו שמזלם שפר עליהם פחות ובעיקר לא מוצאים הזדמנויות חברתיות להתערבב איתם. היוזמה הנוכחית נועדה לתת מענה לכל הנ"ל, בכך שהיא תעסיק את בני הנוער בפרויקטים הקהילתיים בכל המדינה. הצעירים יוכלו למשל למלא הרבה תפקידים בתחום של סיעוד, שאינם דורשים הכשרה מקצועית ופעמים רבות החוק אינו מאפשר לנציגים של חברות הביטוח הרפואי להיות מועסקים בהן. זו תהיה גם הזדמנות עבור בני הנוער להכיר את בני גילם מהחלקים האחרים של המדינה ומשכבות סוציו אקונומיות שונות. אך בעיקר זו תהיה הזדמנות להרגיש אחראיות חברתית ולקבל תחושה שאזרחים יכולים לא רק לקבל דברים מהמדינה, אלא גם לתרום לה. עשייה כזו תדרוש השקעה כספית לא מעטה וגם הקמת גוף לאומי שיפקח על הליכי הגיוס וההכוונה. אך היא צפויה לחזק בצורה משמעותית את הרמות של הסולידריות החברתית. הפילוסוף מייקל וולצר מצוטט במאמר כמי שאמר כי האזרחות השווה כרוכה בלקיחת חלק מצדם של כל האזרחים ביצירת המציאות שבה חברה דמוקרטית מתפקדת. חברה כזו לא יכולה להסתפק בכללי מנהל מסוימים, היא חייבת את תחושת השייכות, המחייבות, הדאגה לזולת שמגבשת את האזרחים. המאמר מסתיים בהתווית כיוונים ליישום ההצעה –  השירות יוצע לבני נוער בגילאים 16- 25, אך רק אחרי סיום התיכון.  זמנו יהיה כשנה- שממילא לרוב מפרידה בין סיום התיכון לתחילת הלימודים במכללה. יוצעו לבני הנוער מספר ערוצים של התערבות קהילתית, מהם יוכלו לבחור את מה שמתאים להם. וכמובן השירות יסתיים בטקס סיום, בו כל חניך יוכל לקבל פידבק על הישגיו.
 
פילוסופיה- לעניים !


גם המאמר של הפילוסוף והמומחה לביו אתיקה פיטר סינגר ב- The Chronicle of Higher Education עוסק בתחושת האחריות, אך הפעם בקנה מידה בינלאומי- המחויבות של ארה"ב לסיוע במשבר העוני העולמי. סינגר ניגש לשאלה חמוש בנתונים מהשטח, אך גם מתוך עניין בשאלות פילוסופיות בלתי מופשטות בעליל. סינגר נזכר בתחילת הקריירה שלו כפילוסוף נפלה בשנות ה- 60, כאשר הזרם שמשל בכיפה היה עדיין הפילוסופיה האנליטית, כלומר ניתוח של מילים והיגדים. סביב משפט כמו " אתה חייב להחזיר את הספר ששאלת ממני" יכול היה להתפתח דיון בשאלה האם הוא מתאר מצב ראוי או עובדה קיימת, אך איש לא היה מעלה בדעתו לשאול, האם על השואל באמת להחזיר את הספר, קל וחומר האם עליו לתרום אותו לעניים. משנות ה- 70 ואילך התפתח שינוי, ככל שהסטודנטים דרשו שהקורסים בפילוסופיה האקדמית יתרחקו מעט ממגדל השן ויתעסקו בבעיות הבוערות של יומיום. ובכן, רמת עוני במדינות רבות בעולם- בעיקר אפריקה ודרום מזרח אסיה- היא משוועת. מדובר בארצות בהם מרוב האוכלוסייה נשללים תנאי מחיה בסיסיים- תזונה, מים מתוקים זורמים, קורת גג, שירותים רפואיים בסיסיים. ארה"ב, בניגוד לרושם הקיים, משקיעה בסיוע החיצוני כ-1% מהתקציב השנתי. וגם מהנתח הזה נהנים קודם כל לאו דווקא אלו הנזקקים ביותר- אלא מי שקרוב לליבה של ארה"ב, מי שיכול להועיל במזרח התיכון ( מצרים), עיראק, אפגניסטן וגם קולומביה ( התמיכה בה היא חלק מהמאבק בבארוני בסמים ). אם חוזרים מנתונים סטטיסטיים לדילמות פילוסופיות, סינגר קורה גם לאנשים פרטיים, כולל מרצים לפילוסופיה, לתרום למטרות הומניטאריות ולשמש דוגמה. בהמחשה פילוסופית שהוא מביא, מדובר בילד קטן שנופל לבור, ואיש שעובר ליד הבור יכול בקלות להציל את חייו של הילד, אך אינו עושה זאת מחשש שנעליו החדשות והיפות יתלכלכו ואולי ייהרסו מהבוץ שסביב הבור. סינגר מדמה את הצרכן המערבי לאיש הזה- הוא קונה עוד זוג נעליים שהוא בכלל לא צריך ,  במקום לתרום את הסכום הזה לילד הרעב בגאנה. ולמען הסר ספק- סינגר מסיים את המאמר ברמיזה שבמצב של עוני עולמי כל כך קריטי, תחומי הוראה מסוימים האקדמיה יכולים להיות בגדר מותרות, מבלי לפרש לאיזה תחום ספציפי הכוונה.

סיפור כתעמולה

 

ג'ורג' אורוול- האם יוצר הוא טוב פחות מיצירתו ?


מאמרו של ג'וליאן ברנס ( Barnes) ב- New York Review of Books מוקדש להוצאה מחודשת למספר קבצי מסות של גורג' אורוול בארה"ב. מטרת המאמר היא לעיין מחדש בדמותו של אורוול כפי שהיא משתקפת בפרספקטיבה של זמן. הדימוי הנפוץ של אורוול – המבוסס בעיקרו על ספריו הקלאסיים "חוות החיות" ו"1984 " הוא של לוחם בטוטליטריות, ואיש בעל יושר אינטלקטואלי חסר פשרות. עוד בילדותו בפנימייה הבריטית ( בעלת משמעת נוקשה למדי )  הוא מתואר בפי חבריו כ"אינטלקטואל אמיתי ולא סתם תוכי שחוזר על מה שאומרים לו" . זיכרונות של חברי הילדות מגלים פנים נוספות של אורוול הצעיר- שאז עוד נשא את השם בלייר. הוא נהג להלשין להנהלת הפנימייה על חבריו שהיו לדעתו מעורבים במעשים מיניים- פשע חמור שמצדיק הלשנה לדעתו, בדיוק כפי ששנים לאחר מכן הוא ראה לנכון לדווח לשירות המודיעין הבריטי על חבריו שאותם ראה כבלתי ראויים לאמון מבחינה פוליטית. המחבר של האח הגדול לא היה בעצמו נקי מרבב בתחום הפיקוח הטוטליטרי על חבריו. פן מעניין נוסף שגילו הביוגרפים שלו דרך השוואת התכנים של המסות עם חייו הממשיים של המחבר , זה שלא בכולם התיאור תואם להתרחשויות שהיו בחיים. כך למשל במסתו המפורסמת "לירות בפיל" מסופר שהמחבר יורה בפיל שהרג אדם. במציאות כנראה שרק החלק הראשון הוא נכון- אורוול אכן ירה פעם בפיל, אך לא בכזה שרצח אדם, אלא להיפך- שהיה בעל ערך כספי רב לחברה בריטית שרכשה אותו , כך שאחד ממכריו של אורוול התבייש בו. גם המסה " הוצאה להורג", על אף שהוא מתאר התרחשות שהייתה עם המחבר, מסתבך במספר פרטים לא תואמים, שגורמים לחוקר לחשוב שאורוול מתאר הוצאה להורג טיפוסית, ולא כזאת שהוא נכח בה ממש.
 
לכל הדברים האלו הייתה פחות חשיבות אם היה מדובר בסופר אחר ולא באורוול. אך כשאנחנו מדברים עליו, הקריטריונים לאמת האמנותית משתנים ואנו מצפים לקרבה גדולה יותר למציאות. מעניין כי אורוול עצמו התייחס לכך באחת המסות שהכותר שלה אף הפך לכותר של ספר : "כל אמנות היא תעמולה". ולכן לא יהיה זה סביר להניח שגם האמן שהוא בצד ה"טוב" ייצמד באופן בלעדי ומוחלט לעובדות החיים, מבלי לתת דרור לדמיון היוצר שלו. כשקוראים היום את המסות, מרגישים, לעיתים עד כדי אי נוחות, שהמחבר אינו מתבייש להטיל שיפוט על כל תופעה בה הוא דן, לעיתים קרובות שיפוט מאד צר, מצומצם ודוגמטי. התרבות הבריטית הופכת לקנה מידה מרכזי ואולי היחיד שביחס אליו נמדד כל היתר. לאורוול יש מה להגיד בכל דבר ועניין- מהדרך שבה ראוי להכין כוס תה ועד הצורה שבה ראוי לקרוא את דיקנס. הוא גם אינו מהסס לנבא עתיד מזהיר למולדתו הנערצת, כשהוא נוטה להשאיר בתוכה את ההווה כפי שהוא. נראה כי הדמות של אייקון ללא חת מפנה את הבמה לתמונה אנושית יותר של יוצר, שהיה אדם פחות טוב מיצירתו.
 
 
יציאה מהארכיון

מילן קונדרה- מלשין או גיבור?

מאמרו של מייקל וייס בירחון הבריטי Standpoint עוסק בשערורייה התקשורתית שמטלטלת מזה זמן את צ'כיה וקשורה אף היא לשאלת התנהלותו של הסופר מול המשטר הטוטליטארי. גיבור העליל הוא מי שנחשב לאחד מגדולי הסופרים בצ'כיה ומתנגד נחרץ למשטר הקומוניסטי- מילאן קונדרה. קונדרה גורש ממולדתו עקב התנגדותו העיקשת לקומוניזם ומאז מתגורר בשוויץ. לאחר נפילתה של חומת ברלין הוא נחשב לאחד מ"קולות המצפון" במולדתו שהעזו לקרוא תיגר על השלטון בשנים האפלות. באוקטובר האחרון פרסם כתב עת צ'כי ליבראלי Respekt כתבה שטוענת כי נמצאו מסמכים שקושרים את קונדרה להסגרה של אחד מחבריו- מירוסלב דבורצ'ק, שבילה במאסר 14 שנה. לאחר המלחמה היגע דבורצ'ק לצ'כיה ונתקל שם במכרה המשותפת שלו ושל קונדרה- שהיה אז משורר קומוניסטי צעיר, אך כבר כזה שמפקפק בחלק מאמיתות המפלגה. מסמך משטרתי שנמצא במכון פראג לחקר המשטרים הטוטליטריים מעיד על כך שככה הנראה קונדרה דיווח על דבורצ'ק למשטרה והוא נכלא, עונה ורכושו נשלל ממנו. במהלך מעצרו הוענש דבורצ'ק פעמים רבות על הפרת התנאים במאסר- שביתת רעב, קריאת סיסמאות וניסיונות ללמוד שפה אנגלית.

הדעות של האינטלקטואלים בצ'כיה ובעולם התפצלו. האקדמיה הצ'כית למדעים טוענת כי המסמך כלל לא עבר הליכים ראויים של בדיקת תעודה היסטורית. קבוצה ראויה לציון של סופרים מערביים, ביניהם סלמן רושדי, פיליפ רות, אורחן פאמוק וגבריאל גרסיה מרקס פרסמו ב- Le Mond הצרפתי מכתב תמיכה בקונדרה וגינו את הפרסום. ברנרד הנרי- לוי כתב מאמר ארוך ב- Le Point בו הוא תוקף את השמחה לאיד של ה"גמדים מול ענק הספרות". וגם אחד מבני הפלוגתא הקשים של קונדרה בעבר- מחזאי ונשיאה הראשון של צ'כיה עצמאית, ווצלב האוול- הצטרף להגנתו. אלא שבמקרה זה ההגנה היא מורכבת יותר. האוול אינו נוטה לבטל מראש את ההאשמות נגד קונדרה, אלא רק מזכיר לסופרים ולכותבים הצעירים שאינם זוכרים כבר את האקלים החברתי של התקופה הסובייטית, שבן אדם לא היה חייב להיות קומוניסט פנאטי או חבר מפלגה מסור במיוחד בכדי לעשות מעשה קטן שיכול היה להציל את חייו. גם אדפ פשוט מהשורה לא היה רוצה לבלות עשר שנים במחנה רק על זה שהוא ידע משהו ולא אמר. ולמה שישעה זאת? המחנות הם לגיבורים ולא לאנשים הפשוטים כמוהו !

קונדרה עצמו מסרב בתוקף להתראיין בנושא. הוא אמנם דרש מכתב העת לפרסם הכחשה ולתבוע אותו במקרה שלא יעשה זאת, אך משך את תביעתו מיד. הוא אדם מאד פרטי שלא מרבה להתבטא בציבור. אך ייתכן שדווקא יצירתו מעניקה לנו את המפתח לסוד. בספרו הראשון, "הבדיחה", קונדרה מתאר בפירוט משכנע את אורח המחשבה של קומוניסט צעיר שמחליט בשלב מסוים לגנות את חברו שמביע התנגדות פעילה למשטר. הוא גם שם בפיו דברים כמו : " במשך זמן רב הכרחתי את עצמי להאמין שאני לא אחד מהם ושלעולם לא ארים את ידי בהצבעה נגד חבריי. אלא שאני כנה עם עצמי מספיק כדי ללעוג לעצמי על המחשבה הזו. מדוע דווקא אני אהיה זה היחיד שאינו מרים את ידו? האם אני הצדיק היחיד עלי אדמות"?

שאלה זו נשאלת עכשיו על רבים מבני דורו של קונדרה ומשיגה אותו גם בגלותו בצרפת.

זה הזמן לשאלות- סקירת פברואר

איה השמרנות ?
 
בחודש שבו הימין הישראלי חוגג את ניצחונו הסוחף, השמרנים בארה"ב מתחילים לשלוף סכינים על רקע כניסתו הרשמית של ברק אובמה לבית הלבן. ברם, יש גם מי שמנסה לבחון את המציאות הרעיונית שמאחורי הפוליטיקה המפלגתית, בכדי להבין כיצד באה עלינו הצרה הזו. מאמרו של סם טננהאוס ( Tanenhaus) ב- New Republic מנתח את הסיבות לכישלונם של השמרנים לשכנע את ארה"ב בצדקת דרכם ב- 2009. המסקנה של טננהאוס היא שהשמרנים בארה"ב סרו מדרכם הרעיונית וזה מה שהוביל אותם למבוי סתום. לאורך המאמר המחבר מנתח לעומק את תולדות התפתחות של הרעיונות השמרניים בארה"ב וטוען שמה שעמד מאחוריהם לא הייתה מדיניות החוץ האידיאליסטית והארגסיבית כמו של בוש הבן, אלא האידיאולוגיה הפרגמטית, המחושבת והמנוגדת בתכלית הניגוד לרדיקליות הרעיונית מבית מדרשו של אדמונד בורק ( Burke). השמרנות, אליבא דבורק, אינה קידוש של החברה המסורתית ושל "דרכי אבותינו", אלא תפיסה מחושבת ומפוקחת של המציאות ושל הטבע האנושי, שמתנגדת בצורה נחרצת לניסיונות לטלטל את החברה באופן רדיקאלי, כמו במהפכה הצרפתית. החזונות האוטופיים שרוצים לבנות חברה מתוקנת שמתעלה מעל הבעיות של הטבע האנושי, רוב הסיכוי שיביאו בסופם מרחץ דמים גדול, ולכן שומה על השמרנים להיזהר מהם ולהתנהל בדרך שמאפשרת לשינוי החברתי לצמוח ולהתפתח מלמטה ולאפשר לו "להוכיח את עצמו". ברם, בשלב מסוים עבר שינוי דראסטי על האידיאולוגיה השמרנית בארה"ב, כאשר דובריה הראשיים הפכו למה שמכונה כיום "ניאו שמרנים". מדובר באנשים שרבים מהם- למשל אירבינג קריסטול- הם מרקסיסטים רדיקליים בעברם שנפרדו מהאידיאולוגיה המרקסיסטית , אך המשיכו להחזיק בתפיסות הרדיקליות שתופסות את העולם במושגים של שחור או לבן- מסגרת מושגית שהתאימה אולי לזמנים של המלחמה הקרה מול ברית המועצות אך פחות תקפה במציאות הגיאופוליטית של שנות האלפיים. המלחמה בעיראק- שרבים מחשיבים אותה כתחילת קץ שלטונו של בוש הבן- הנה ההפך המושלם של מדיניות החוץ המינימאליסטית של שמרנים. טננהאוס מצטט מחבר נוסף שמקובל לראות בו את אחד האבות של השמרנות המודרנית- בנג'מין ד'יזראלי. באחד מחיבוריו המוקדמים ד'יזראלי מתייחס לשאלה מדוע במדינות מסוימות ( למשל בארה"ב ) הדמוקרטיה מתפתחת, בשעה  שבאחרות ( למשל מדינות דרום אמריקה ) הדבר אינו קורה. הוא תולה זאת בכך שבמקומות אלו היה כבר קיים סדר של חברה אזרחית שאפשר לדמוקרטיה להתפתח. דמוקרטיה אינה השורש שממנו צומחת החברה האזרחית, אלא הפרי המשובח שלה ולכן הניסיון ליצור חברה דמוקרטית בעיראק באמצעות פלישה צבאית לא יכול היה להסתיים בהצלחה. טננהאוס מסיים את דבריו בהבעת תקווה שדווקא הנשיא הדמוקרטי יישם עכשיו את התפיסות השמרניות בטהרתן. מבלי להיכנס לדיונים המקבילים במציאות הישראלית, כותבים רבים הביעו החודש תקווה דומה גם ביחס למידת המעורבות של אובמה בענייני המזרח התיכון- מתוך תקווה שהוא יתרכז במשברים הפנימיים של ארה"ב ולא ינסה להפליא בזירה שרוב נשיאי ארה"ב לפניו נכשלו כישלון חרוץ.
 
הגנטיקה של הפוליטיקה
 
מאמרו של חוקר המדיניות הוותיק גי'יימס וילסון ב- City Journal  עוסק אף הוא בשאלה שהעסיקה רבות את בורק- הטבע האנושי. וילסון מתמקד ספציפית בהבנות שלנו לגבי מידת ההשפעה של המטען הגנטי שלנו על מערך התפיסות הרעיוניות. עד לאחרונה מקובל היה לראות בתפיסות ובערכים האנושיים תוצר בלעדי של החינוך הסביבתי וניסיון החיים האישי. ברם, התפתחות הידע שלנו בגנטיקה ההתנהגותית מרחיב את הבנתנו לגבי השאלה מדוע אנשים מחזיקים בתפיסות מסוימות. מחקרים מחכימים במיוחד בנושא הזה הם כמובן מחקרי התאומים שגדלו ביחד או בנפרד, כיוון שהם מלמדים אותנו על החלק היחסי של התורשה, הסביבה המשפחתית והסביבה החברתית בכל אחת מהתכונות שלנו. וכאשר האנשים נשאלים לגבי התפיסות הערכיות שלהם, וזאת בלי קשר לשאלה מי היו ההורים שגדילו אותם ומה הם למדו בבית הספר, התאומים הזהים נוטים להיות הרבה יותר דומים אחד לשני בכל סוגי השאלות שנוגעות לתחום המדיניות החברתית. כפי שאומר השיר " כל הילדים הם או שמרנים או ליברלים קטנים". מעניין לציין גם שהגנטיקה אף משפיעה על רמת המוכנות של האנשים להשתתף בבחירות- כאן היא אחראית על כ- 60% מההבדלים בין האנשים. מאידך, השאלה אם הבן אדם הולך להצביע למפלגה מסוימת ככל הנראה קשורה באופן קלוש בלבד לגנטיקה שלו. יש לדבר כמובן השלכות לגבי האופי הנדרש של התעמולה בו צריכות לנקוט המפלגות הפוליטיות והן התנועות הרעיוניות. נראה כי הגנטיקה מסבירה אף את העובדה שמזה שנים רבות כ- 40% מהאמריקאים תומכים במצע שמרני, כ- 40% נוספים תומכים במצע הליבראלי וכ- 20% מתלבטים עד הרגע האחרון.
 
אך כמובן שביולוגיה לא תענה את הכול. ראשית, כיוון שחלק שהשמרנות והליבראליות אינן מתחלקות לפי קווים מאד ברורים, וכך יכול האדם להיות שמרן כלכלי שתומך נלהב בשוק החופשי ובו זמנית ליברל חברתי שתומך באיכות הסביבה, הפמיניזם וזוגות חד מיניים- וכך ההפך. בנוסף, כמובן שנודעת השפעה גם לגורמים הסביבתיים. הרדיקל
זציה השמאלית  של ארה"ב בנות ה- 60 של המאה שעברה לא התרחשה בגלל מוטציה פתאומית, אלא עקב אכזבה מהמדיניות ( בעיקר מלחמת וויטנאם )  שהעלתה על הנס את ההתנגדות של הגורמים הרדיקליים ושמה אותם בראש המחנה. כך שגם הסביבה בהחלט משפיעה על הבחירות שלנו. וילסון מסיים בציון של אירוניה מסוימת הקיימת בעובדה שדווקא הליבראלים מהשמאל האקדמי התנגדו ומתנגדים בצורה חריפה ונחרצת למחקר לגבי הבסיס הגנטי של ההתנהגות האנושית מחשש שהוא יוביל לניסיונות חוזרים לשינוי הטבע האנושי ומוכנים לנקוט לשם כך באמצעים מאד לא ליבראליים- כולל ניסיונות אלימים להשתקת המרצים והחוקרים הלא רצויים. נראה כי גם המשאל וגם הימין מתקשים לעיתים לקבל את הטבע האנושי כפי שהוא.
 
הספד לפטריוט

 

 

ג'ון אפדייק. הפטריוט האחרון ?

בחודש שעבר ארה"ב נפרדה ממי שנחשב לגדול הסופרים שלה- ג'ון אפדייק ( Updike). הסופר הגדול השאיר אחריו ירושה של כרכים רבים גם של יצירות ספרות ( יצירתו האחרונה, רומן "המחבל" נידונה במדור הזה שהתפרסם בזמן של מלחמת לבנון השנייה ) וגם אוספים של ביקורות ספרותיות שהתפרסמו בכתבי העת הספרותיים המובילים של ארה"ב. כשאפדייק התבקש למקד את הנושא של החקירה הספרותית שלו, לרוב הוא הדגיש את המעמקים הבלתי נדלים ואת הטראגיות האימננטית של הטבע האנושי.  לזכרו של הסופר, כתב העת Commentary העלה באתר שלו את המאמר הישן של אפדייק משנת 1989 שהתפרסם בכתב העת, תחת הכותרת  On not being a dove ( מדוע איני שמאלן ). אפדייק פותח את המאמר בתיאור של ההלם שאחז בעורכים של כתב עם מסוים בשעה שניסו לקבל ממנו ( שנים קודם לכן ) את ההתייחסות שלו למלחמת וויטנאם. אפדייק אמנם דיבר על הסתייגותו מהלוחמה ( שהייתה בשלב ההוא כבר משותפת לרוב תושבי ארה"ב ) , אך הדגיש שלדעתו היא נובעת מהספקות לגבי היעילות של המאמץ הצבאי הספציפי ולא מהאופי הבלתי מוסרי עקרונית של הלוחמה בוויטנאם. הדבר הוביל אותו להרהורים על ההתפתחות של תפיסותיו הפוליטיות והאבולוציה שחלה בהם מאז שעמד על דעתו ועד כתיבת המאמר. אפדייק תאר את עצמו כליבראל- דמוקרט שגדל בארה"ב . הוא הדגיש שדווקא הדמוקרטים היו אלו שהובילו את ארה"ב לרוב של המלחמות שהיא לחמה. אך התפיסות הליבראליות תמיד השתלבו אצל אפדייק עם אהבה פטריוטית לא צעקנית, אך מאד עמוקה לארצו. הוא אהב את ארה"ב ואת האמריקאים ולכן הקדיש להם את יצירותיו, שמתארות את המציאות האנושית של האמריקאי הממוצע בצורה לא חסרת ביקורת, אך מלאה באמפתיה עמוקה למציאות האנושית. הפעילים הרדיקלים של שנות השישים ואילך חסרים היו, לדעתו של אפדייק, את אותה החמלה ואהבה לטבע האנושי הפשוט. הם התריסו נגד כל מה שהיה יקר ומקודש לאבותיהם לא כי הם ידעו מה הם רוצים במקום, אלא מתוך התרסה לשמה. הם קראו לארה"ב "מדינה פשיסטית "  ונטו שלא להעריך את העובדה שבארה"ב השמרנית יש להם חופש בלתי מוגבל להעביר ביקורת, בשונה מעמיתיהם בבריה"מ לשעבר. לעומתם, אפדייק חש תמיד הכרת תודה עמוקה למדינה שבה נולד, חי והתגבש. וזה הוביל אותו- בצורה שהוא עצמו היה מופתע ממנה מעט- לנתק מחבריו בשמאל ולתמיכה מסויגת בלוחמה בוויטנאם. המלחמה, בתפיסתו של אפדייק, המתבונן העצוב בטבע האנושי, היא חלק בלתי נפרד מהקיום הטראגי. ניתן לכל היותר לקוות לייצר איים קטנים של שלווה בים האלימות האנושית. פציפיזם הוא לוקסוס שמיעוט קטן יכול להרשות לעצמו כשהוא חי במדינה חזקה ויציבה. לכן הפציפיזם האלים והקולני של וויטנאם היה צבוע וחסר יושר לדעתו. עד יומו האחרון המשיך אפדייק להגיד שני דברים בלתי אופנתיים בעליל- שהוא גאה ומאושר בהיותו אמריקאי ושהוא אינו מוכן לקבל על עצמו את התפקיד של שורש הרוע העולמי בשל היותו גבר פרוטסטנטי לבן. לא ברור מי מהדור הצעיר של סופרי ארה"ב ימשיך את דרכו.
 
על צביעות ורגשות

 

סלמן רושדי

מאמרו של קריסטופר היטצ'נס ב- Vanity Fair מוקדש לסופר גדול אחר, שדווקא חי איתנו, אם כי עובדה זו אינה מובנת מאליה. הכוונה היא לסלמן רושדי. החודש מלאו עשרים שנה לתאריך , בו היטצ'נס רואה נקודת תפנית בתולדות חופש המחשבה במערב. ביום האהבה של שנת 1989 , אייטולה חומייני ( שככל הנראה לא היה מודע לתאריך ) פרסם את פתווה ( פסק ההלכה המוסלמי ) שקרא לרצוח את סלמן רושדי בשל היותו מחלל את קדשי האסלאם בספרו "פסוקי השטן" ואף לפגוע ככל האפשר בכל מי שמסייע בדרך כלשהי לפרסום והפצת הספר. בכל מקרה שהמחסל הפוטנציאלי ייפגע, הובטח לו גן עדן לאלתר. התוצאות לא איחרו לבוא- המתרגמים של הספר ליפנית ולאיטלקית הותקפו והמו"ל הנורבגי נורה למוות. רוןשדי נאלץ להתחבא במשך זמן רב.  ברם, מה שזעזע את היטצ'נס יותר מגזר דין מוות עצמו, הייתה התגובה של רבים מעמיתיו הסופרים במערב, שחזרו על הטענה כי " זה מגיע לרושדי כיוון שהוא פגע ברגשות הדתיים של המוסלמים", מבלי שרובם בכלל קראו את הספר המדובר ( בדומה לחומייני ). מעניין לציין שב- 1994 התפרסם קובץ שאוסף את המאמרים להגנתו של רושדי שכתבו סופרים ומשוררים דווקא מרחבי העולם הערבי והמוסלמי, ביניהם יותר ממאה סופרים ואנשי רוח איראניים.
 הציד אחרי הכופרים עבר מאז לאירופה- הרצח של הבמאי תיאו וואן גוך, הרדיפה אחרי הפעילה איאן הירשי עלי, האלימות בעקבות הקריקטורות בעיתון "יילנד פוסטן" וכמובן הרצח האכזרי של דניאל פרל. הלקח של חלק מכלי התקשורת במערב הייתה ההחלטה לצנזר את עצמם ולסלק כל רמז של "פגיעה בקודשי האסלאם". לדעתו של היטצ'נס, במצב כזה המערב בהחלט יתקשה להגן על עצמו מפני האלימות.
 
על מחילה ואירוניה
מאמרו של הפילוסוף רוג'ר סקראטון, אף הוא ב- City Journal   עוסק גם בהתמודדות של המערב מול האסלאם המיליטנטי, אך בזווית אחרת ומקיפה יותר מזו של היטצ'נס. בניגוד להיטצ'נס, אתאיסט נלהב ו"נץ ליבראלי", סקראטון הוא שמרן עם חיבה רבה לדת. המאמר ( שגרסתו המורחבת רואה את האור בגרסה האנגלית של כתב העת "תכלת" ) דן בשורשים של העימות התרבותי בין אסלאם למערב. לדעתו של סקראטון, עצם ההסכמה האזרחית לנהל חברה ליבראלית אינה מספקת כדי להגן ביעילות על ערכי המערב. וכשהוא פונה לתמצת את הערכים האלו, סקראטון מעמיד אותם על שתיים- המחילה והאירוניה. המחילה אליבא דמחבר, היא הצורה הנעלה ביותר של ההקרבה העצמית שהיא יסוד מוסד שמחשבת המערב והאירוניה היא האמצעי שמאפשר לאדם להתבונן בצורה ביקורתית בכל דבר, כולל בו עצמו. אירוניה אינה העדר שיפוטיות פוסט מודרנית, אלא המודעות הפשוטה שאף השופט הוא עומד למשפט. יסודות אלו התפתחו בתרבות המערב לאחר חילון של המסורת יהודית – נוצרית , אך הם נעדרים מהאסלאם של היום. נכון שגם בדת המוסלמית, ובמיוחד בגרסה הסופית שלה, קיימת התייחסות משמעותית לאירוניה, במיחד ביצירותיהם של גלאל א-דין רומי וחאפיז, אך האסלאם של היום בחר להזניח את המורשת הזו לטובת התפיסות האלימות של ווהאביזם קטלני שאינו מסוגל התבונן על עצמו עם רמת ביקורת מינימאלית. מכאן האלימות שלו, שאינו נובעת מ"מצוקה חברתית או כלכלית", אלא מניסיון למצוא את משמעות החיים האלימות והרס. על המערב, לפי סקראטון, לחזור ולאשר את התשתית הערכית של עצמו מול המתקפה של האיסלאמיזם האלים ולעשות זאת ברצינות. מבלי נאמנות לתפיסות היסוד של המערב, אין אזרחות אמיתית בעולם המערבי.
 
כבר תרמתם?
המורכבות של הטבע האנושי מעמידה בפנינו לא רק דילמות מוסריות מופשטות, אלא גם לבטים מאד ממוקדים במגוון שאלות בוערות. מאמרה של הרופאה סאלי סאטל ( Satel) בפרוייקט המקוון American דן בדילמות המוסריות הכרוכות בתרומת האיברים. סאטל הנה מבקרת ידועה של דיקטטורת התקינות הפוליטית במדעי החברה והרפואה. המדיניות בארה"ב כיום היא שעל תורם האיברים להוכיח שאינו נהנה הנאה חומרית כלשהי מהיותו תורם ולכן קיימת נטייה ברורה שלא לקבל את התרומות מאנשים שאינם קרובי משפחה ( סאטל עצמה קיבלה לשני שנתיים תרומת כליה מחבר שלא נהנה כלל מתרומתו ). עם זאת, כמה אלפי אנשים מתים מדי שנה כיוון שלא מוצאים להם תורם מתאים שהעדר אינטרס חומרי מצדו יוכח. סאטל טוענת שמדיניות זו מופרכת מכמה טעמים. ראשית , אין כל פסול בכך שהתורם ייהנה ממספר הטבות, כגון הקלות במס או ביטוח בריאות- הטבה רבת משמעות בארה"ב של היום. ניתן לפקח על כך שאנשים מצד אחד לא יקבלו תגמול כספי ישיר על תרומת האיברים- דבר שעלול בקלות להידרדר לשחיתות- ועם זאת יתוגמלו במגוון הטבות וכמובן יזכו לטיפול הולם לאחר התרומה- דבר שאינו קיים היום. בנוסף, התפיסה לפיה העדר כל עניין לתרום איבר הופכת את התרומה למעשה טהור של עשייה למען הזולת היא אשליה בחלק מהמקרים. לעיתים בני המשפחה נאלצים לתרום לקרוב החולה מבלי שיש להם עניין אמיתי בכך- מתוך רגשי אשם או לחץ משפחתי סמוי או לא- סמוי. יתרה מזאת, היכרות מעמיקה עם הטבע האנושי מבהירה לנו שאין "מתנות חינם", וכפי שיודעים הסוציולוגים שחקרו את המערך של נתינת המתנות, כל מתנה ותרומה קיימת כדי ליצור סוג מסוים של אינטראקציה אנושית ובתור שכזו היא לעולם ניתנת מת
ך ציפייה מסוימת לגמול כלשהו- גלוי או סמוי. בין אם נרצה ובים אם לאו- הרי שתרומות האיברים עובדות לפי כללים הדומים לכל תרומה אחרת. מוטב לקבל זאת ולעשות מאמץ לארגן את הדברים כך שמירב האנשים שרוצים להיעזר בעניין יוכלו לעשות זאת, במקום לטפח עקרונות מופשטים של אלטרואיזם.

שקט ופטריוטיות

 

שער הספר

לא מזמן האזנתי שלא בכוונה לשיחת חולין שגרתית. הדבר קרה בזמן הנסיעה במונית שירות. במושבים שלצדי ומאחוריי נסעו עולה מרוסיה וחברו הישראלי. העולה סיפר לחברו על השירות הסדיר בצבא הסובייטי ( בו הספיק לשרת בטרם עלייתו ארצה ). הוא סיפר על המשמעת הנוקשה, על האוכל הגרוע, על תנאי המחיה הקשים ויותר מכל- על ההשפלות והאלימות הבלתי פוסקת מצדם של החיילים הוותיקים בשירות – לאו דווקא קצינים ומפקדים. הדבר המעניין ויוצא הדופן היה בכך שהוא לא דיבר בזעם, אלא בגאווה לא סמויה ודי התאמץ להרשים את חברו הישראלי. המסר שלו היה ברור : "היו נוקשים איתנו, ולכן נהיינו גברים אמיתיים". לאחר זמן מה של שיחה הוא אמר שהיום במשך כל היום הוא מקבל מסרונים של ברכה מהחברים. הצצתי על השעון ונזכרתי, באיחור רב, שהיום הוא ה- 23 לפברואר- יום הצבא האדום שבתקופה הפוסט סובייטית עבר טרנספורמציה חלקה ליום הצבא הרוסי. נזכרתי גם בכך שלא ברכתי היום את אבי, ששירת אף הוא בצבא הסובייטי ורואה בתאריך הזה חג שהוא גם חג שלו. חג שמעורר בו וברבים אחרים מעולי רוסיה בארץ גאווה שלעיתים אינה מובנת.
 
הסיפור הזה שולח אותי לספרה של העיתונאית אנה פוליטקובסקיה, "רוסיה של פוטין" שזה עתה התפרסם בעברית. דמותה של מחברת הספר במקרה זה מעניין וחשוב כמעט כמו הספר עצמו, אם לא יותר. פוליטקובסקיה הייתה עיתונאית חוקרת שעבדה במספר עיתונים רוסים עצמאיים, בעיקר ב"נוביה גזטה" ( העיתון החדש). במשך שנים היא הרבתה בפרסומים של תחקירים וכתבות נועזות למדי, בהם ביקרה ללא הרף תופעות שחיתות רבות ברוסיה הפוסט סובייטית. פוליטקובסקיה הייתה בין העיתונאים הבודדים שנהגו לבקר דרך קבע בחזית של מלחמות צ'צ'ניה הבלתי נגמרות, להגיע לאזורים נידחים ומרוחקים ממוסקבה הבירה ואף להציג בפני הקוראים את השחיתות העמוקה האוכלת בכל פה בכל מסדרונות השלטון ברוסיה. ב-7 לאוקטובר 2006 נרצחה פוליטקובסקיה בחדר המדרגות של ביתה במוסקבה, כשחזרה הביתה מהקניות. חקירת הרצח טרם הסתיימה ורוב הפרטים הקשורים אליו נותרו עמומים.
 
למעשה, מדובר בכרוניקה של רצח שבמידה רבה היה ידוע מראש. באחרית הדבר המצוינת מאת העיתונאי ( וח"כ צעיר) ניצן הורוביץ, מוזכרים ניסיונות התנקשות שהיו מנת חלקה של הכתבת האמיצה- היא קיבלה מכתבי איומים וב- 2004, בדרכה לצ'צ'ניה, נעשה ניסיון להרעיל אותה. להרבה אנשים היו הרבה סיבות לרצות את מותה של פוליטקובסקיה- המפקדים הצ'צ'נים שלחמו לצד הכוחות הרוסיים, שאת פשעי המלחמה שלהם היא חשפה, אנשי העסקים המושחתים והקשרים ביניהם לבין השלטון הרוסי ורשויות החוק, ראשי הפשע המאורגן, הקשורים אף הם בקשר הדוק עם רשויות החוק ועולם העסקים הרוסי ואחרון חביב- נשיא רוסיה לשעבר וראש הממשלה הנוכחי- וולדימיר פוטין, אותו פוליטקובסקיה ביקרה בחריפות רבה במאמריה ולו הקדישה את הספר "רוסיה של פוטין"- שיצא באנגליה והיה לספרה האחרון שיצא בחייה. יש לציין כי יום הרצח של פוליטקובסקיה נפל ביום הולדתו של פוטין- צירוף מקרים שנראה לרבים תמוה ואף מחשיד. פוטין עצמו דחה, כמובן, את ניסיונות לרמוז על הקשר שלו לחיסול העיתונאית.
 
רוסיה של פוטין מצטיירת בספרה של פוליטקובסקיה באור קודר למדי: הצבא , בו המפקדים והחיילים הוותיקים מתעללים באכזריות מזעזעת בחיילים הצעירים, התעללות שלעיתים לא נדירות מביאה למוות או להתאבדות. עולם העסקים שבו משתלטים אנשי הפשע המאורגן באלימות על התעשיות ומגלגלים רווחים עצומים בחסות החוק. האזרחים הפשוטים באזורים הפריפריאליים של רוסיה, שסובלים ממחסור חמור של מוצרים בסיסיים ובעיקר לא מאמינים שמישהו במוסקבה בכלל מתעניין בהם ושלמעשה אין מה לעשות. פשעי מלחמה מזעזעים של הצבא הרוסי במלחמות צ'צ'ניה, הכוללים ביזה, עינוי ורצח אכזרי של אזרחים.  הגזענות המכוערת והאלימה כלפי צ'צ'נים ויוצאי קווקז ברוסיה. דריסה מזעזעת של חירויות הפרט הבסיסיות שנבטו בתקופת ילצין. ומעל כל זה- שלטונו המוחלט והבלתי מעורער של הנשיא פוטין ( שעכשיו, אחרי מותה של המחברת, ממשיך לנהל את רוסיה לאחר ההצרחה הפוליטית עם עוזרו מדבדב- דמות  אפורה וחסרת אישיות, שמתוארת בספרה של פוליטקובסקיה כניצבת לצדו של פוטין בעת תפילה בכנסייה ונוגעת – באופן מביך למדי- במבושיה כשהיא מצטלבת ). פוטין משמש כמטרה לחיצי המחברת לאורך כל הספר ומצויר כרודן אלים , יוצא ק.ג.ב, איש קטנוני ונקמני, שמחזיר את רוסיה לעידן של הטוטליטריות הסובייטית , תחת מסווה של חתירה ל"יציבות", " כבוד לאומי" וכו".
 
נדמה כי בהתמקדות הזו באיש היחיד גם חולשתו העיקרית של הספר. הקורא בו יקבל אוסף מרשים ( ומד מפורט ) של אנקדוטות מחיי רוסיה של שנות האלפיים. אך אנקדוטות אלו עלולות להישאר עמומות ללא הבנת ההקשר. האין זה משונה, שהעם שזה עתה השתחרר מעול העריצות הסובייטית, ושיצא לרחובות מוסקבה באוגוסט 1991 על מנת למנוע את המהפך הפרו קומוניסטי, הפך עכשיו לעדר שנוהה אחרי דמות של נשיא יוצא ק.ג.ב.- שכולם גם מודים שאינו בעל כאריזמה מיוחדת, בשונה, למשל, מעמיתו הדרום אמריקאי הוגו צ'אווז ?
 
נדמה לי יש לחפש את הפתרונות לתעלומת פוטין באווירה שקדמה למינויו כנשיא על ידי ילצין. בעידן הפוסט קומוניסטי, רוסיה הפכה ממדינת ענק חזקה ומאיימת לאזור של תהו ובהו המוני.  הכלכלה קרטעה בקושי, עד שקרסה לגמרי במשבר הגדול של 1998, רבים הפכו לעניים מרודים- בשעה שאחרים גלגלו מיליארדים, הפשע השתולל ברחובות, התקשורת הייתה ההמונית וולגרית ומעמדה של רוסיה בזירה הבינלאומית הפך לכלום. במצב כזה אך טבעי שהעם יצפה למושיע ולגואל. גואל כזה הגיע בדמותו של הנשיא פוטין. כמובן שהוא אינו גאון כלכלי, אך הזינוק של מחירי הנפט גרם לצמיחתה של הכלכלה הרוסית. הפסקת הליך ההפרטה וסמי- הלאמה חוזרת של התעשייה הרוסית התקבלו בעם הרוסי כסימנים גם של יציבות כלכלית וגן כתגמול הראוי למיליארדרים- אוליגרכים רודפי הבצע שנהנו מההפרטה הפראית וחסרת המעצורים של שנות ה- 90 ברוסיה. כתוצאה מהעלאת מחירי הנפט, העשירים הפכו לעשירים עוד יותר, אך גם מצבם של העניים השתפר. המלחמות העקובות מדם בצ'צ'ניה גרמו לרוסים את התחושה שהם מעצמה. קריאות הקרב של פוטין אל מול המערב התקבלו בהתלהבות, כהפגנה של מנהיגות לאומית אמיתית. חשוב לציין שפוטין זוכה לתמיכה לא רק בקרב האגף הקשה של הלאומנים הרוסים ( דווקא מבחינתם הוא אינו לאומני מספיק ופרגמטי מדי), אלא אף בקרב האינטלקטואלים הרוסים, דוגמת הבמאי סרגיי מיכלקוב והסופר המנוח אלכסדר סולז'ניצין. האחרון, שהיה לסמל של המאבק נגד הרודנות, נתן את ברכת הדרך לאיש ק.ג.ב. שהיה לנשיא ( וזכה לשלל כיבודים ממלכתיים בערוב ימיו בתור תמורה הולמת). האינטליגנציה הרוסית הגיעה לשלב שהיא לא רוצה חופש ודמוקרטיה, אלא יציבות, שקט וגאווה לאומית. פוטין סיפק לה בשפע משניהם. אם כן מדוע לא לתמוך בו? מדוע לחכות לתהו ובהו הבא? הניסיון של שנות ה- 90 בזמן החירויות של ילצין היה שלילי מאד עבור רוב הרוסים. אם כן, עדיף לחזור אחורה.
 
אלא שרוסיה של פוטין- בניגוד לדבריה של פוליטקובסקיה – אינה העתק מדויק של ברית המועצות בשנות ה- 80. ישנם מעט קווי דמיון, אך גם השוני רב. המעטה הטוטליטרי הכבד של תקופת ברז'נייב אינו מתאים לשנות האלפיים. לכן פוטין נוקט במדיניות מתוחכמת שבה ברוסיה בו זמנית קיים ולא קיים חופש. מותר להתבטא- אבל עם התבטאות נגד הממשלה או הנשיא לעולם לא תגיע לערוץ תקשורת ממלכתי. וערוצי התקשורת הביקורתיים כלפי השלטון התגלו לפתע כמתחמקים סדרתיים מתשלום המיסים ( מערך מיסוי ברוסיה הוא שרירותי לגמרי ויכול להפוך כל אחד לעבריין ). נותרו מספר מקומות ואתרי אינטרנט בהם ניתן להעביר ביקורת- ואלו זמינים לקומץ מזערי מכלל האוכלוסייה. הערוצים הממלכתיים מלאים בתכניות בידור, לאו דווקא ברמה גבוהה, אך כאלו שיכולים לבדר ולהסיח את תשומת הלב. ויחד עם הבידור הרוסים מקבלים בערוצי התקשורת מנות גדושות של שיח פטריוטי- שוב, לאו דווקא ברמה מאד גבוהה, אך בצורה שיכולה לעודד וליצור את תחושת היחד. וגם פה פוטין הולך באיזון על חבל דק- מצד אחד נזהר שלא להיכנס לעימות עם המערב בנוסח המלחמה הקרה, ומצד אחר ללבן עד לרמות האופטימאליות את התחושה של "אנחנו" ( הרוסים ) מול הם ( המערב). ומסתבר שהנוסחה הזו עובדת. כפי שכותבת פוליטקובסקיה עצמה בסיום הספר ( עמ' 291 ) : "אם להסתמך על סקרי דעת הקהל הרשמיים, המבוצעים על ידי חברות שאינן מעוניינות לאבד את חוזי העבודה שלהן עם לשכת הנשיא, הפופולאריות של הנשיא מעולם לא הייתה במצב טוב יותר. הוא זוכה לתמיכת הרוב המכריע של הציבור הרוסי. כולם בוטחים בו. כולם מסכימים עם הדברים שהוא עושה". רוב גיבורי ספרה שומרים אף הם על פרופיל נמוך מול השלטון בקרמלין- מעקרת בית נואשת שהפכה לאשת עסקים מושחתת ומקושרת לעולם התחתון שמודה לפוטין על ה"הזדמנויות" ועד למפקד צוללת אטום שחי עם משפחתו בתנאים מחפירים של עוני ותת תזונה, אך אינו מערער את המצב הקיים, מתוך חשש לערער את עצמתה של המעצמה הגרעינית. קומץ האופוזיציונרים יכול לגדף את פוטין באתרי האינטרנט שלו כאוות נפשו. רוב הסיכוי שגורלם לא יהיה כגורלה של פוליטקובסקיה. וכי למה לחסל אותם, איש אינו שומע אותם ממילא ?
 
נדמה כי פוליטקובסיה עצמה הבינה זאת. בחתימת דבריה היא כותבת על החיסול של עיתנאי רוסי אחר, עורך המדורה הרוסית של העיתון "פורבס" פול חלבניקוב, כאילו מרגישה שאולי היא תהיה הבאה בתור. היא פונה לבני ארצה בזעקה שעליהם לקחת את גורלם בידיהם והניסיון לשנות דברים מלמעלה- כמו זה של גורבצ'וב- הייתהה ההזדמנות שלא תחזור על עצמה. לפוליטקובסקיה לא היו מספיק דברים להציב אותם בעמדת נגד ליציבות כלכלית יחסית- עלובה ככל שתהיה- ולגל הפטריוטיות והגאווה הלאומית ששוטף את רוסיה. תמורת שקט תעשייתי ומעט גאווה לאומית העם הרוסי מוכן להתעלם מפשעי מלחמה,  שחיתות גואה וחוויות זוועה של השירות הצבאי.  הרי בין כה הוא לא רגיל למשהו אחר.
 
… כשחזרתי הביתה הספקתי לברך את אבא לרגל יום הצבא. הוא שמח שזכרתי שהיום התאריך. האמת היא שקשה היה לפספס- בשני הערוצים הרוסיים הממלכתיים שהוריי צפו בהם שודרו מופעים פומפזיים בלתי פוסקים שבהם כוכבי הבידור הרוסי הצדיעו למגני המולדת. חלקם נזכרו בחדווה מעל הבמה בשירות הצ
באי שלהם- שבטח  כלל גם השפלות לרוב. חשבתי לעצמי שהם לא שונים מזה שישב לידי במונית השירות. כדי להרגיש טוב בהווה… אפשר גם לשפץ מעט את העבר.