זה הזמן לשאלות- סקירת פברואר

איה השמרנות ?
 
בחודש שבו הימין הישראלי חוגג את ניצחונו הסוחף, השמרנים בארה"ב מתחילים לשלוף סכינים על רקע כניסתו הרשמית של ברק אובמה לבית הלבן. ברם, יש גם מי שמנסה לבחון את המציאות הרעיונית שמאחורי הפוליטיקה המפלגתית, בכדי להבין כיצד באה עלינו הצרה הזו. מאמרו של סם טננהאוס ( Tanenhaus) ב- New Republic מנתח את הסיבות לכישלונם של השמרנים לשכנע את ארה"ב בצדקת דרכם ב- 2009. המסקנה של טננהאוס היא שהשמרנים בארה"ב סרו מדרכם הרעיונית וזה מה שהוביל אותם למבוי סתום. לאורך המאמר המחבר מנתח לעומק את תולדות התפתחות של הרעיונות השמרניים בארה"ב וטוען שמה שעמד מאחוריהם לא הייתה מדיניות החוץ האידיאליסטית והארגסיבית כמו של בוש הבן, אלא האידיאולוגיה הפרגמטית, המחושבת והמנוגדת בתכלית הניגוד לרדיקליות הרעיונית מבית מדרשו של אדמונד בורק ( Burke). השמרנות, אליבא דבורק, אינה קידוש של החברה המסורתית ושל "דרכי אבותינו", אלא תפיסה מחושבת ומפוקחת של המציאות ושל הטבע האנושי, שמתנגדת בצורה נחרצת לניסיונות לטלטל את החברה באופן רדיקאלי, כמו במהפכה הצרפתית. החזונות האוטופיים שרוצים לבנות חברה מתוקנת שמתעלה מעל הבעיות של הטבע האנושי, רוב הסיכוי שיביאו בסופם מרחץ דמים גדול, ולכן שומה על השמרנים להיזהר מהם ולהתנהל בדרך שמאפשרת לשינוי החברתי לצמוח ולהתפתח מלמטה ולאפשר לו "להוכיח את עצמו". ברם, בשלב מסוים עבר שינוי דראסטי על האידיאולוגיה השמרנית בארה"ב, כאשר דובריה הראשיים הפכו למה שמכונה כיום "ניאו שמרנים". מדובר באנשים שרבים מהם- למשל אירבינג קריסטול- הם מרקסיסטים רדיקליים בעברם שנפרדו מהאידיאולוגיה המרקסיסטית , אך המשיכו להחזיק בתפיסות הרדיקליות שתופסות את העולם במושגים של שחור או לבן- מסגרת מושגית שהתאימה אולי לזמנים של המלחמה הקרה מול ברית המועצות אך פחות תקפה במציאות הגיאופוליטית של שנות האלפיים. המלחמה בעיראק- שרבים מחשיבים אותה כתחילת קץ שלטונו של בוש הבן- הנה ההפך המושלם של מדיניות החוץ המינימאליסטית של שמרנים. טננהאוס מצטט מחבר נוסף שמקובל לראות בו את אחד האבות של השמרנות המודרנית- בנג'מין ד'יזראלי. באחד מחיבוריו המוקדמים ד'יזראלי מתייחס לשאלה מדוע במדינות מסוימות ( למשל בארה"ב ) הדמוקרטיה מתפתחת, בשעה  שבאחרות ( למשל מדינות דרום אמריקה ) הדבר אינו קורה. הוא תולה זאת בכך שבמקומות אלו היה כבר קיים סדר של חברה אזרחית שאפשר לדמוקרטיה להתפתח. דמוקרטיה אינה השורש שממנו צומחת החברה האזרחית, אלא הפרי המשובח שלה ולכן הניסיון ליצור חברה דמוקרטית בעיראק באמצעות פלישה צבאית לא יכול היה להסתיים בהצלחה. טננהאוס מסיים את דבריו בהבעת תקווה שדווקא הנשיא הדמוקרטי יישם עכשיו את התפיסות השמרניות בטהרתן. מבלי להיכנס לדיונים המקבילים במציאות הישראלית, כותבים רבים הביעו החודש תקווה דומה גם ביחס למידת המעורבות של אובמה בענייני המזרח התיכון- מתוך תקווה שהוא יתרכז במשברים הפנימיים של ארה"ב ולא ינסה להפליא בזירה שרוב נשיאי ארה"ב לפניו נכשלו כישלון חרוץ.
 
הגנטיקה של הפוליטיקה
 
מאמרו של חוקר המדיניות הוותיק גי'יימס וילסון ב- City Journal  עוסק אף הוא בשאלה שהעסיקה רבות את בורק- הטבע האנושי. וילסון מתמקד ספציפית בהבנות שלנו לגבי מידת ההשפעה של המטען הגנטי שלנו על מערך התפיסות הרעיוניות. עד לאחרונה מקובל היה לראות בתפיסות ובערכים האנושיים תוצר בלעדי של החינוך הסביבתי וניסיון החיים האישי. ברם, התפתחות הידע שלנו בגנטיקה ההתנהגותית מרחיב את הבנתנו לגבי השאלה מדוע אנשים מחזיקים בתפיסות מסוימות. מחקרים מחכימים במיוחד בנושא הזה הם כמובן מחקרי התאומים שגדלו ביחד או בנפרד, כיוון שהם מלמדים אותנו על החלק היחסי של התורשה, הסביבה המשפחתית והסביבה החברתית בכל אחת מהתכונות שלנו. וכאשר האנשים נשאלים לגבי התפיסות הערכיות שלהם, וזאת בלי קשר לשאלה מי היו ההורים שגדילו אותם ומה הם למדו בבית הספר, התאומים הזהים נוטים להיות הרבה יותר דומים אחד לשני בכל סוגי השאלות שנוגעות לתחום המדיניות החברתית. כפי שאומר השיר " כל הילדים הם או שמרנים או ליברלים קטנים". מעניין לציין גם שהגנטיקה אף משפיעה על רמת המוכנות של האנשים להשתתף בבחירות- כאן היא אחראית על כ- 60% מההבדלים בין האנשים. מאידך, השאלה אם הבן אדם הולך להצביע למפלגה מסוימת ככל הנראה קשורה באופן קלוש בלבד לגנטיקה שלו. יש לדבר כמובן השלכות לגבי האופי הנדרש של התעמולה בו צריכות לנקוט המפלגות הפוליטיות והן התנועות הרעיוניות. נראה כי הגנטיקה מסבירה אף את העובדה שמזה שנים רבות כ- 40% מהאמריקאים תומכים במצע שמרני, כ- 40% נוספים תומכים במצע הליבראלי וכ- 20% מתלבטים עד הרגע האחרון.
 
אך כמובן שביולוגיה לא תענה את הכול. ראשית, כיוון שחלק שהשמרנות והליבראליות אינן מתחלקות לפי קווים מאד ברורים, וכך יכול האדם להיות שמרן כלכלי שתומך נלהב בשוק החופשי ובו זמנית ליברל חברתי שתומך באיכות הסביבה, הפמיניזם וזוגות חד מיניים- וכך ההפך. בנוסף, כמובן שנודעת השפעה גם לגורמים הסביבתיים. הרדיקל
זציה השמאלית  של ארה"ב בנות ה- 60 של המאה שעברה לא התרחשה בגלל מוטציה פתאומית, אלא עקב אכזבה מהמדיניות ( בעיקר מלחמת וויטנאם )  שהעלתה על הנס את ההתנגדות של הגורמים הרדיקליים ושמה אותם בראש המחנה. כך שגם הסביבה בהחלט משפיעה על הבחירות שלנו. וילסון מסיים בציון של אירוניה מסוימת הקיימת בעובדה שדווקא הליבראלים מהשמאל האקדמי התנגדו ומתנגדים בצורה חריפה ונחרצת למחקר לגבי הבסיס הגנטי של ההתנהגות האנושית מחשש שהוא יוביל לניסיונות חוזרים לשינוי הטבע האנושי ומוכנים לנקוט לשם כך באמצעים מאד לא ליבראליים- כולל ניסיונות אלימים להשתקת המרצים והחוקרים הלא רצויים. נראה כי גם המשאל וגם הימין מתקשים לעיתים לקבל את הטבע האנושי כפי שהוא.
 
הספד לפטריוט

 

 

ג'ון אפדייק. הפטריוט האחרון ?

בחודש שעבר ארה"ב נפרדה ממי שנחשב לגדול הסופרים שלה- ג'ון אפדייק ( Updike). הסופר הגדול השאיר אחריו ירושה של כרכים רבים גם של יצירות ספרות ( יצירתו האחרונה, רומן "המחבל" נידונה במדור הזה שהתפרסם בזמן של מלחמת לבנון השנייה ) וגם אוספים של ביקורות ספרותיות שהתפרסמו בכתבי העת הספרותיים המובילים של ארה"ב. כשאפדייק התבקש למקד את הנושא של החקירה הספרותית שלו, לרוב הוא הדגיש את המעמקים הבלתי נדלים ואת הטראגיות האימננטית של הטבע האנושי.  לזכרו של הסופר, כתב העת Commentary העלה באתר שלו את המאמר הישן של אפדייק משנת 1989 שהתפרסם בכתב העת, תחת הכותרת  On not being a dove ( מדוע איני שמאלן ). אפדייק פותח את המאמר בתיאור של ההלם שאחז בעורכים של כתב עם מסוים בשעה שניסו לקבל ממנו ( שנים קודם לכן ) את ההתייחסות שלו למלחמת וויטנאם. אפדייק אמנם דיבר על הסתייגותו מהלוחמה ( שהייתה בשלב ההוא כבר משותפת לרוב תושבי ארה"ב ) , אך הדגיש שלדעתו היא נובעת מהספקות לגבי היעילות של המאמץ הצבאי הספציפי ולא מהאופי הבלתי מוסרי עקרונית של הלוחמה בוויטנאם. הדבר הוביל אותו להרהורים על ההתפתחות של תפיסותיו הפוליטיות והאבולוציה שחלה בהם מאז שעמד על דעתו ועד כתיבת המאמר. אפדייק תאר את עצמו כליבראל- דמוקרט שגדל בארה"ב . הוא הדגיש שדווקא הדמוקרטים היו אלו שהובילו את ארה"ב לרוב של המלחמות שהיא לחמה. אך התפיסות הליבראליות תמיד השתלבו אצל אפדייק עם אהבה פטריוטית לא צעקנית, אך מאד עמוקה לארצו. הוא אהב את ארה"ב ואת האמריקאים ולכן הקדיש להם את יצירותיו, שמתארות את המציאות האנושית של האמריקאי הממוצע בצורה לא חסרת ביקורת, אך מלאה באמפתיה עמוקה למציאות האנושית. הפעילים הרדיקלים של שנות השישים ואילך חסרים היו, לדעתו של אפדייק, את אותה החמלה ואהבה לטבע האנושי הפשוט. הם התריסו נגד כל מה שהיה יקר ומקודש לאבותיהם לא כי הם ידעו מה הם רוצים במקום, אלא מתוך התרסה לשמה. הם קראו לארה"ב "מדינה פשיסטית "  ונטו שלא להעריך את העובדה שבארה"ב השמרנית יש להם חופש בלתי מוגבל להעביר ביקורת, בשונה מעמיתיהם בבריה"מ לשעבר. לעומתם, אפדייק חש תמיד הכרת תודה עמוקה למדינה שבה נולד, חי והתגבש. וזה הוביל אותו- בצורה שהוא עצמו היה מופתע ממנה מעט- לנתק מחבריו בשמאל ולתמיכה מסויגת בלוחמה בוויטנאם. המלחמה, בתפיסתו של אפדייק, המתבונן העצוב בטבע האנושי, היא חלק בלתי נפרד מהקיום הטראגי. ניתן לכל היותר לקוות לייצר איים קטנים של שלווה בים האלימות האנושית. פציפיזם הוא לוקסוס שמיעוט קטן יכול להרשות לעצמו כשהוא חי במדינה חזקה ויציבה. לכן הפציפיזם האלים והקולני של וויטנאם היה צבוע וחסר יושר לדעתו. עד יומו האחרון המשיך אפדייק להגיד שני דברים בלתי אופנתיים בעליל- שהוא גאה ומאושר בהיותו אמריקאי ושהוא אינו מוכן לקבל על עצמו את התפקיד של שורש הרוע העולמי בשל היותו גבר פרוטסטנטי לבן. לא ברור מי מהדור הצעיר של סופרי ארה"ב ימשיך את דרכו.
 
על צביעות ורגשות

 

סלמן רושדי

מאמרו של קריסטופר היטצ'נס ב- Vanity Fair מוקדש לסופר גדול אחר, שדווקא חי איתנו, אם כי עובדה זו אינה מובנת מאליה. הכוונה היא לסלמן רושדי. החודש מלאו עשרים שנה לתאריך , בו היטצ'נס רואה נקודת תפנית בתולדות חופש המחשבה במערב. ביום האהבה של שנת 1989 , אייטולה חומייני ( שככל הנראה לא היה מודע לתאריך ) פרסם את פתווה ( פסק ההלכה המוסלמי ) שקרא לרצוח את סלמן רושדי בשל היותו מחלל את קדשי האסלאם בספרו "פסוקי השטן" ואף לפגוע ככל האפשר בכל מי שמסייע בדרך כלשהי לפרסום והפצת הספר. בכל מקרה שהמחסל הפוטנציאלי ייפגע, הובטח לו גן עדן לאלתר. התוצאות לא איחרו לבוא- המתרגמים של הספר ליפנית ולאיטלקית הותקפו והמו"ל הנורבגי נורה למוות. רוןשדי נאלץ להתחבא במשך זמן רב.  ברם, מה שזעזע את היטצ'נס יותר מגזר דין מוות עצמו, הייתה התגובה של רבים מעמיתיו הסופרים במערב, שחזרו על הטענה כי " זה מגיע לרושדי כיוון שהוא פגע ברגשות הדתיים של המוסלמים", מבלי שרובם בכלל קראו את הספר המדובר ( בדומה לחומייני ). מעניין לציין שב- 1994 התפרסם קובץ שאוסף את המאמרים להגנתו של רושדי שכתבו סופרים ומשוררים דווקא מרחבי העולם הערבי והמוסלמי, ביניהם יותר ממאה סופרים ואנשי רוח איראניים.
 הציד אחרי הכופרים עבר מאז לאירופה- הרצח של הבמאי תיאו וואן גוך, הרדיפה אחרי הפעילה איאן הירשי עלי, האלימות בעקבות הקריקטורות בעיתון "יילנד פוסטן" וכמובן הרצח האכזרי של דניאל פרל. הלקח של חלק מכלי התקשורת במערב הייתה ההחלטה לצנזר את עצמם ולסלק כל רמז של "פגיעה בקודשי האסלאם". לדעתו של היטצ'נס, במצב כזה המערב בהחלט יתקשה להגן על עצמו מפני האלימות.
 
על מחילה ואירוניה
מאמרו של הפילוסוף רוג'ר סקראטון, אף הוא ב- City Journal   עוסק גם בהתמודדות של המערב מול האסלאם המיליטנטי, אך בזווית אחרת ומקיפה יותר מזו של היטצ'נס. בניגוד להיטצ'נס, אתאיסט נלהב ו"נץ ליבראלי", סקראטון הוא שמרן עם חיבה רבה לדת. המאמר ( שגרסתו המורחבת רואה את האור בגרסה האנגלית של כתב העת "תכלת" ) דן בשורשים של העימות התרבותי בין אסלאם למערב. לדעתו של סקראטון, עצם ההסכמה האזרחית לנהל חברה ליבראלית אינה מספקת כדי להגן ביעילות על ערכי המערב. וכשהוא פונה לתמצת את הערכים האלו, סקראטון מעמיד אותם על שתיים- המחילה והאירוניה. המחילה אליבא דמחבר, היא הצורה הנעלה ביותר של ההקרבה העצמית שהיא יסוד מוסד שמחשבת המערב והאירוניה היא האמצעי שמאפשר לאדם להתבונן בצורה ביקורתית בכל דבר, כולל בו עצמו. אירוניה אינה העדר שיפוטיות פוסט מודרנית, אלא המודעות הפשוטה שאף השופט הוא עומד למשפט. יסודות אלו התפתחו בתרבות המערב לאחר חילון של המסורת יהודית – נוצרית , אך הם נעדרים מהאסלאם של היום. נכון שגם בדת המוסלמית, ובמיוחד בגרסה הסופית שלה, קיימת התייחסות משמעותית לאירוניה, במיחד ביצירותיהם של גלאל א-דין רומי וחאפיז, אך האסלאם של היום בחר להזניח את המורשת הזו לטובת התפיסות האלימות של ווהאביזם קטלני שאינו מסוגל התבונן על עצמו עם רמת ביקורת מינימאלית. מכאן האלימות שלו, שאינו נובעת מ"מצוקה חברתית או כלכלית", אלא מניסיון למצוא את משמעות החיים האלימות והרס. על המערב, לפי סקראטון, לחזור ולאשר את התשתית הערכית של עצמו מול המתקפה של האיסלאמיזם האלים ולעשות זאת ברצינות. מבלי נאמנות לתפיסות היסוד של המערב, אין אזרחות אמיתית בעולם המערבי.
 
כבר תרמתם?
המורכבות של הטבע האנושי מעמידה בפנינו לא רק דילמות מוסריות מופשטות, אלא גם לבטים מאד ממוקדים במגוון שאלות בוערות. מאמרה של הרופאה סאלי סאטל ( Satel) בפרוייקט המקוון American דן בדילמות המוסריות הכרוכות בתרומת האיברים. סאטל הנה מבקרת ידועה של דיקטטורת התקינות הפוליטית במדעי החברה והרפואה. המדיניות בארה"ב כיום היא שעל תורם האיברים להוכיח שאינו נהנה הנאה חומרית כלשהי מהיותו תורם ולכן קיימת נטייה ברורה שלא לקבל את התרומות מאנשים שאינם קרובי משפחה ( סאטל עצמה קיבלה לשני שנתיים תרומת כליה מחבר שלא נהנה כלל מתרומתו ). עם זאת, כמה אלפי אנשים מתים מדי שנה כיוון שלא מוצאים להם תורם מתאים שהעדר אינטרס חומרי מצדו יוכח. סאטל טוענת שמדיניות זו מופרכת מכמה טעמים. ראשית , אין כל פסול בכך שהתורם ייהנה ממספר הטבות, כגון הקלות במס או ביטוח בריאות- הטבה רבת משמעות בארה"ב של היום. ניתן לפקח על כך שאנשים מצד אחד לא יקבלו תגמול כספי ישיר על תרומת האיברים- דבר שעלול בקלות להידרדר לשחיתות- ועם זאת יתוגמלו במגוון הטבות וכמובן יזכו לטיפול הולם לאחר התרומה- דבר שאינו קיים היום. בנוסף, התפיסה לפיה העדר כל עניין לתרום איבר הופכת את התרומה למעשה טהור של עשייה למען הזולת היא אשליה בחלק מהמקרים. לעיתים בני המשפחה נאלצים לתרום לקרוב החולה מבלי שיש להם עניין אמיתי בכך- מתוך רגשי אשם או לחץ משפחתי סמוי או לא- סמוי. יתרה מזאת, היכרות מעמיקה עם הטבע האנושי מבהירה לנו שאין "מתנות חינם", וכפי שיודעים הסוציולוגים שחקרו את המערך של נתינת המתנות, כל מתנה ותרומה קיימת כדי ליצור סוג מסוים של אינטראקציה אנושית ובתור שכזו היא לעולם ניתנת מת
ך ציפייה מסוימת לגמול כלשהו- גלוי או סמוי. בין אם נרצה ובים אם לאו- הרי שתרומות האיברים עובדות לפי כללים הדומים לכל תרומה אחרת. מוטב לקבל זאת ולעשות מאמץ לארגן את הדברים כך שמירב האנשים שרוצים להיעזר בעניין יוכלו לעשות זאת, במקום לטפח עקרונות מופשטים של אלטרואיזם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: