שקט ופטריוטיות

 

שער הספר

לא מזמן האזנתי שלא בכוונה לשיחת חולין שגרתית. הדבר קרה בזמן הנסיעה במונית שירות. במושבים שלצדי ומאחוריי נסעו עולה מרוסיה וחברו הישראלי. העולה סיפר לחברו על השירות הסדיר בצבא הסובייטי ( בו הספיק לשרת בטרם עלייתו ארצה ). הוא סיפר על המשמעת הנוקשה, על האוכל הגרוע, על תנאי המחיה הקשים ויותר מכל- על ההשפלות והאלימות הבלתי פוסקת מצדם של החיילים הוותיקים בשירות – לאו דווקא קצינים ומפקדים. הדבר המעניין ויוצא הדופן היה בכך שהוא לא דיבר בזעם, אלא בגאווה לא סמויה ודי התאמץ להרשים את חברו הישראלי. המסר שלו היה ברור : "היו נוקשים איתנו, ולכן נהיינו גברים אמיתיים". לאחר זמן מה של שיחה הוא אמר שהיום במשך כל היום הוא מקבל מסרונים של ברכה מהחברים. הצצתי על השעון ונזכרתי, באיחור רב, שהיום הוא ה- 23 לפברואר- יום הצבא האדום שבתקופה הפוסט סובייטית עבר טרנספורמציה חלקה ליום הצבא הרוסי. נזכרתי גם בכך שלא ברכתי היום את אבי, ששירת אף הוא בצבא הסובייטי ורואה בתאריך הזה חג שהוא גם חג שלו. חג שמעורר בו וברבים אחרים מעולי רוסיה בארץ גאווה שלעיתים אינה מובנת.
 
הסיפור הזה שולח אותי לספרה של העיתונאית אנה פוליטקובסקיה, "רוסיה של פוטין" שזה עתה התפרסם בעברית. דמותה של מחברת הספר במקרה זה מעניין וחשוב כמעט כמו הספר עצמו, אם לא יותר. פוליטקובסקיה הייתה עיתונאית חוקרת שעבדה במספר עיתונים רוסים עצמאיים, בעיקר ב"נוביה גזטה" ( העיתון החדש). במשך שנים היא הרבתה בפרסומים של תחקירים וכתבות נועזות למדי, בהם ביקרה ללא הרף תופעות שחיתות רבות ברוסיה הפוסט סובייטית. פוליטקובסקיה הייתה בין העיתונאים הבודדים שנהגו לבקר דרך קבע בחזית של מלחמות צ'צ'ניה הבלתי נגמרות, להגיע לאזורים נידחים ומרוחקים ממוסקבה הבירה ואף להציג בפני הקוראים את השחיתות העמוקה האוכלת בכל פה בכל מסדרונות השלטון ברוסיה. ב-7 לאוקטובר 2006 נרצחה פוליטקובסקיה בחדר המדרגות של ביתה במוסקבה, כשחזרה הביתה מהקניות. חקירת הרצח טרם הסתיימה ורוב הפרטים הקשורים אליו נותרו עמומים.
 
למעשה, מדובר בכרוניקה של רצח שבמידה רבה היה ידוע מראש. באחרית הדבר המצוינת מאת העיתונאי ( וח"כ צעיר) ניצן הורוביץ, מוזכרים ניסיונות התנקשות שהיו מנת חלקה של הכתבת האמיצה- היא קיבלה מכתבי איומים וב- 2004, בדרכה לצ'צ'ניה, נעשה ניסיון להרעיל אותה. להרבה אנשים היו הרבה סיבות לרצות את מותה של פוליטקובסקיה- המפקדים הצ'צ'נים שלחמו לצד הכוחות הרוסיים, שאת פשעי המלחמה שלהם היא חשפה, אנשי העסקים המושחתים והקשרים ביניהם לבין השלטון הרוסי ורשויות החוק, ראשי הפשע המאורגן, הקשורים אף הם בקשר הדוק עם רשויות החוק ועולם העסקים הרוסי ואחרון חביב- נשיא רוסיה לשעבר וראש הממשלה הנוכחי- וולדימיר פוטין, אותו פוליטקובסקיה ביקרה בחריפות רבה במאמריה ולו הקדישה את הספר "רוסיה של פוטין"- שיצא באנגליה והיה לספרה האחרון שיצא בחייה. יש לציין כי יום הרצח של פוליטקובסקיה נפל ביום הולדתו של פוטין- צירוף מקרים שנראה לרבים תמוה ואף מחשיד. פוטין עצמו דחה, כמובן, את ניסיונות לרמוז על הקשר שלו לחיסול העיתונאית.
 
רוסיה של פוטין מצטיירת בספרה של פוליטקובסקיה באור קודר למדי: הצבא , בו המפקדים והחיילים הוותיקים מתעללים באכזריות מזעזעת בחיילים הצעירים, התעללות שלעיתים לא נדירות מביאה למוות או להתאבדות. עולם העסקים שבו משתלטים אנשי הפשע המאורגן באלימות על התעשיות ומגלגלים רווחים עצומים בחסות החוק. האזרחים הפשוטים באזורים הפריפריאליים של רוסיה, שסובלים ממחסור חמור של מוצרים בסיסיים ובעיקר לא מאמינים שמישהו במוסקבה בכלל מתעניין בהם ושלמעשה אין מה לעשות. פשעי מלחמה מזעזעים של הצבא הרוסי במלחמות צ'צ'ניה, הכוללים ביזה, עינוי ורצח אכזרי של אזרחים.  הגזענות המכוערת והאלימה כלפי צ'צ'נים ויוצאי קווקז ברוסיה. דריסה מזעזעת של חירויות הפרט הבסיסיות שנבטו בתקופת ילצין. ומעל כל זה- שלטונו המוחלט והבלתי מעורער של הנשיא פוטין ( שעכשיו, אחרי מותה של המחברת, ממשיך לנהל את רוסיה לאחר ההצרחה הפוליטית עם עוזרו מדבדב- דמות  אפורה וחסרת אישיות, שמתוארת בספרה של פוליטקובסקיה כניצבת לצדו של פוטין בעת תפילה בכנסייה ונוגעת – באופן מביך למדי- במבושיה כשהיא מצטלבת ). פוטין משמש כמטרה לחיצי המחברת לאורך כל הספר ומצויר כרודן אלים , יוצא ק.ג.ב, איש קטנוני ונקמני, שמחזיר את רוסיה לעידן של הטוטליטריות הסובייטית , תחת מסווה של חתירה ל"יציבות", " כבוד לאומי" וכו".
 
נדמה כי בהתמקדות הזו באיש היחיד גם חולשתו העיקרית של הספר. הקורא בו יקבל אוסף מרשים ( ומד מפורט ) של אנקדוטות מחיי רוסיה של שנות האלפיים. אך אנקדוטות אלו עלולות להישאר עמומות ללא הבנת ההקשר. האין זה משונה, שהעם שזה עתה השתחרר מעול העריצות הסובייטית, ושיצא לרחובות מוסקבה באוגוסט 1991 על מנת למנוע את המהפך הפרו קומוניסטי, הפך עכשיו לעדר שנוהה אחרי דמות של נשיא יוצא ק.ג.ב.- שכולם גם מודים שאינו בעל כאריזמה מיוחדת, בשונה, למשל, מעמיתו הדרום אמריקאי הוגו צ'אווז ?
 
נדמה לי יש לחפש את הפתרונות לתעלומת פוטין באווירה שקדמה למינויו כנשיא על ידי ילצין. בעידן הפוסט קומוניסטי, רוסיה הפכה ממדינת ענק חזקה ומאיימת לאזור של תהו ובהו המוני.  הכלכלה קרטעה בקושי, עד שקרסה לגמרי במשבר הגדול של 1998, רבים הפכו לעניים מרודים- בשעה שאחרים גלגלו מיליארדים, הפשע השתולל ברחובות, התקשורת הייתה ההמונית וולגרית ומעמדה של רוסיה בזירה הבינלאומית הפך לכלום. במצב כזה אך טבעי שהעם יצפה למושיע ולגואל. גואל כזה הגיע בדמותו של הנשיא פוטין. כמובן שהוא אינו גאון כלכלי, אך הזינוק של מחירי הנפט גרם לצמיחתה של הכלכלה הרוסית. הפסקת הליך ההפרטה וסמי- הלאמה חוזרת של התעשייה הרוסית התקבלו בעם הרוסי כסימנים גם של יציבות כלכלית וגן כתגמול הראוי למיליארדרים- אוליגרכים רודפי הבצע שנהנו מההפרטה הפראית וחסרת המעצורים של שנות ה- 90 ברוסיה. כתוצאה מהעלאת מחירי הנפט, העשירים הפכו לעשירים עוד יותר, אך גם מצבם של העניים השתפר. המלחמות העקובות מדם בצ'צ'ניה גרמו לרוסים את התחושה שהם מעצמה. קריאות הקרב של פוטין אל מול המערב התקבלו בהתלהבות, כהפגנה של מנהיגות לאומית אמיתית. חשוב לציין שפוטין זוכה לתמיכה לא רק בקרב האגף הקשה של הלאומנים הרוסים ( דווקא מבחינתם הוא אינו לאומני מספיק ופרגמטי מדי), אלא אף בקרב האינטלקטואלים הרוסים, דוגמת הבמאי סרגיי מיכלקוב והסופר המנוח אלכסדר סולז'ניצין. האחרון, שהיה לסמל של המאבק נגד הרודנות, נתן את ברכת הדרך לאיש ק.ג.ב. שהיה לנשיא ( וזכה לשלל כיבודים ממלכתיים בערוב ימיו בתור תמורה הולמת). האינטליגנציה הרוסית הגיעה לשלב שהיא לא רוצה חופש ודמוקרטיה, אלא יציבות, שקט וגאווה לאומית. פוטין סיפק לה בשפע משניהם. אם כן מדוע לא לתמוך בו? מדוע לחכות לתהו ובהו הבא? הניסיון של שנות ה- 90 בזמן החירויות של ילצין היה שלילי מאד עבור רוב הרוסים. אם כן, עדיף לחזור אחורה.
 
אלא שרוסיה של פוטין- בניגוד לדבריה של פוליטקובסקיה – אינה העתק מדויק של ברית המועצות בשנות ה- 80. ישנם מעט קווי דמיון, אך גם השוני רב. המעטה הטוטליטרי הכבד של תקופת ברז'נייב אינו מתאים לשנות האלפיים. לכן פוטין נוקט במדיניות מתוחכמת שבה ברוסיה בו זמנית קיים ולא קיים חופש. מותר להתבטא- אבל עם התבטאות נגד הממשלה או הנשיא לעולם לא תגיע לערוץ תקשורת ממלכתי. וערוצי התקשורת הביקורתיים כלפי השלטון התגלו לפתע כמתחמקים סדרתיים מתשלום המיסים ( מערך מיסוי ברוסיה הוא שרירותי לגמרי ויכול להפוך כל אחד לעבריין ). נותרו מספר מקומות ואתרי אינטרנט בהם ניתן להעביר ביקורת- ואלו זמינים לקומץ מזערי מכלל האוכלוסייה. הערוצים הממלכתיים מלאים בתכניות בידור, לאו דווקא ברמה גבוהה, אך כאלו שיכולים לבדר ולהסיח את תשומת הלב. ויחד עם הבידור הרוסים מקבלים בערוצי התקשורת מנות גדושות של שיח פטריוטי- שוב, לאו דווקא ברמה מאד גבוהה, אך בצורה שיכולה לעודד וליצור את תחושת היחד. וגם פה פוטין הולך באיזון על חבל דק- מצד אחד נזהר שלא להיכנס לעימות עם המערב בנוסח המלחמה הקרה, ומצד אחר ללבן עד לרמות האופטימאליות את התחושה של "אנחנו" ( הרוסים ) מול הם ( המערב). ומסתבר שהנוסחה הזו עובדת. כפי שכותבת פוליטקובסקיה עצמה בסיום הספר ( עמ' 291 ) : "אם להסתמך על סקרי דעת הקהל הרשמיים, המבוצעים על ידי חברות שאינן מעוניינות לאבד את חוזי העבודה שלהן עם לשכת הנשיא, הפופולאריות של הנשיא מעולם לא הייתה במצב טוב יותר. הוא זוכה לתמיכת הרוב המכריע של הציבור הרוסי. כולם בוטחים בו. כולם מסכימים עם הדברים שהוא עושה". רוב גיבורי ספרה שומרים אף הם על פרופיל נמוך מול השלטון בקרמלין- מעקרת בית נואשת שהפכה לאשת עסקים מושחתת ומקושרת לעולם התחתון שמודה לפוטין על ה"הזדמנויות" ועד למפקד צוללת אטום שחי עם משפחתו בתנאים מחפירים של עוני ותת תזונה, אך אינו מערער את המצב הקיים, מתוך חשש לערער את עצמתה של המעצמה הגרעינית. קומץ האופוזיציונרים יכול לגדף את פוטין באתרי האינטרנט שלו כאוות נפשו. רוב הסיכוי שגורלם לא יהיה כגורלה של פוליטקובסקיה. וכי למה לחסל אותם, איש אינו שומע אותם ממילא ?
 
נדמה כי פוליטקובסיה עצמה הבינה זאת. בחתימת דבריה היא כותבת על החיסול של עיתנאי רוסי אחר, עורך המדורה הרוסית של העיתון "פורבס" פול חלבניקוב, כאילו מרגישה שאולי היא תהיה הבאה בתור. היא פונה לבני ארצה בזעקה שעליהם לקחת את גורלם בידיהם והניסיון לשנות דברים מלמעלה- כמו זה של גורבצ'וב- הייתהה ההזדמנות שלא תחזור על עצמה. לפוליטקובסקיה לא היו מספיק דברים להציב אותם בעמדת נגד ליציבות כלכלית יחסית- עלובה ככל שתהיה- ולגל הפטריוטיות והגאווה הלאומית ששוטף את רוסיה. תמורת שקט תעשייתי ומעט גאווה לאומית העם הרוסי מוכן להתעלם מפשעי מלחמה,  שחיתות גואה וחוויות זוועה של השירות הצבאי.  הרי בין כה הוא לא רגיל למשהו אחר.
 
… כשחזרתי הביתה הספקתי לברך את אבא לרגל יום הצבא. הוא שמח שזכרתי שהיום התאריך. האמת היא שקשה היה לפספס- בשני הערוצים הרוסיים הממלכתיים שהוריי צפו בהם שודרו מופעים פומפזיים בלתי פוסקים שבהם כוכבי הבידור הרוסי הצדיעו למגני המולדת. חלקם נזכרו בחדווה מעל הבמה בשירות הצ
באי שלהם- שבטח  כלל גם השפלות לרוב. חשבתי לעצמי שהם לא שונים מזה שישב לידי במונית השירות. כדי להרגיש טוב בהווה… אפשר גם לשפץ מעט את העבר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: