סקירת מרץ

אומץ 1- גברי או נשי ?
 
בחודש מרץ, בו חל יום האישה הבינלאומי, כתבי עת רבים עוסקים בסוגיות הקשורות למגדר. הרבעון In Character שהגיליון החדש שלו מוקדש לעיון בהיבטים השונים של מידת האומץ, מפרסם דיון בשאלה האם ועד כמה מזוהה האומץ מבחינה מגדרית. חוקר שמרני נודע מהארווארד, הרוי מאנספילד טוען כי אכן, במידה רבה האומץ הוא תכונה גברית ואף מזכיר שהמילה היוונית לאומץ – andreia- הנה שורש של המילה זכר. מאנספילד, מטיף נודע לחזרה אל הערכים השמרניים והרומנטיים של ימי קדם, מצר על ההבחנה הברורה בין המינים שהייתה סימן היכר ב"חברה של פעם" ורק מעיר בעוקצנות שכיום, בעידן השחרור המיני,  כל אישה שאינה מוגנת על ידי עוני כלכלי או גיל מתקדם מאד, זקוקה לאומץ על מנת להגן על עצמה. את האומץ הזה מפגינה המשיבה למאנספילד, אותה הוא מציין בדבריו בתור אישה שאולי אינה מאד טיפוסית, אך אמיצה במיוחד- איאן הירשי עלי, הסומאלית המורדת, שהייתה תושבת הולנד עד שאיומים על חייה עקב הביקורת הנוקבת שלה על אסלאם קיבלו אופי ממשי מדי- ואז היא עברה לארה"ב. עלי נזכרת כי גדלה בדיוק בחברה עם הבחנות מאד ברורות בין התפקידים הגבריים לאלו הנשיים. גם בשפת האם שלה- סומאלית, המילים "אומץ" ו"זכר" הנן מילים נרדפות. אישה אמנם יכלה להיחשב כאמיצה בתרבות הזו, אבל זאת רק בתנאי שהיא מגנה על הרכוש של הבעל, או של המשפחה, או של החמולה. במקרה כזה הפגנת אומץ ואף המוכנות מצדה של אישה להסתכן התקבלו בברכה. במקרה אחר- למשל אם היא העזה לקרוא תיגר על האמיתות הנפוצות לגבי מצבה הנחות- האישה נתפסה לא כאמיצה, אלא כשטנית, מופרעת ומערערת את סדרי בראשית. עלי ספגה במשך זמן רב את התרבות הזו וההתפכחות שלה הגיעה כשהיא עברה את הגבול סומאלי- קניה, בתקופה של מלחמת האזרחים. עלי נדהמה לראות את היחס האכזרי והסדיסטי של השוטרים הקנייתים כלפי הנשים נשות הפליטים- וכל זה תוך התעלמות מוחלטת לרוב מצדם של הבעלים. אלו לא נחלצו להגן על כבוד נשותיהם והעדיפו שלא להסתכן בתגובתו האלימה של משמר הגבול הקנייתי. החוק האסלאמי והמנהג השבטי התאחדו על מנת להשפיל את האישה וכל הבטחות ההגנה מצדו של הגבר נעלמו באחת.
 
ברם, בכך לא מסתיימת הביקורת של עלי. יש לה גם מה להגיד על יחסי המינים בחברה המערבית של היום. ראשית, לדעתה הפמיניסטיות במערב שקועות ב"מבאבק נגד ההגמוניה הגברית", ללא כל קשר להישגים הריאליים, שכבר הושגו פעמים רבות. הן שקועות במאבק לשם מאבק ובבירור מעוניינות בו הרבה יותר מאשר בתוצאותיו. מאידך, רבים מהגברים נאבקים ללא הרף עם "חיפוש של עצמם", אותו עלי מכנה " הבטת טבור עצמי  כדרך חיים". הם מכנים את עצמם "מטרוסקסואלים" ונוטים להתעלם מהעובדה שאנשים אחרים, שאינם מודעים לשפע הברכה של השוויון והמטרוסקסואליות, מתאחדים במסע הצלב נגד המערב. קואליציה צבעונית זו, המאחדת בתוכה את אל קעידה, שודדים סומליים, מיליציות של אחמדינג'ד והוגו צ'אווז- רואה בגבר המערבי החדש טיפוס רכרוכי שניתן להכריעו בקלות. דווקא אומץ נשי- כמו זה של עלי- יכול להיות כאן לעזר רב.
 
אומץ 2- טרור או הגנה ?

בהמשך הדיון מציע In Character פאנל כותבים בנושא האם התנהגותם של מבצעי אסון התאומים יכולה להיחשב כמעשה אומץ.   אחד המשיבים- פסיכיאטר מאוניברסיטת ג'ון הופקינס, פול מקהוק ( Paul McHugh) משיב לשאלה על ידי ההשוואה בין המחבלים בראשותו של מוחמד אטא למספר נוסעים שניסו לשחרר את בני הערובה. לכאורה בשני מהקרים מדובר בהתנהגות שהיא מסכנת חיים ולכן  מקהוק מציע לנקוט כלפיהם את קני המדינה המקובלים להערכה פסיכיאטרית- בחינת המניעים, המטרות והאמצעים להשגתם. צוות המחבלים עשה חקירה מוקדמת של השטח והשתמש במרמה ושקרים על מנת לתפוס שליטה במטוס שהיה מלא באזרחים חפים מפשע, שלא היו מוכנים להתמודד עם המחבלים, במטרה להרוג כמה שיותר, כולל את עצמם. לעומתם, האנשים שניסו לשחרר את בני הערובה היו חסרי נשק, שתקפו מחבלים חמושים במטרה להציל כמה שיותר, כולל את עצמם. אמנם נכון שהמחבלים גילו את הנכונות להקריב את חייהם על מזבח אמונתם, אך מעשה כזה אינו מעיד דווקא על אומץ ושפיות, בדיוק כמו במקרה של מנהיג כת תימהונית כלשהי שגורם למאמיניו להאמין כי התאבדות המונית תוביל אותם לגן עדן. אומץ ושפיות דורשים במקרה כזה הימלטות מהמוות ולא הליכת שולל אחר המנהיג. מבחן האומץ הפסיכיאטרי נוטה, אם כן, בבירור לטובת המשחררים.

זווית מבט  נוספת לשאלת האומץ והטרור מציעה העמיתה של איאן הירשי עלי למאבק הפמיניסטי בעולם הערבי- הפעילה הקנדית אירשאד מאנג'י ( ספרה "הצרה עם האסלאם" התפרסם בעברית ). מאנג'י בוחנת אף היא את הטענה שהפעילים תומכי הטרור מפגינים אומץ. מאנג'י שואלת האם זה מוצדק שה"אומץ" שלהם פועל רק כלפי המערב, בשעה שהמשטרים האסלאמיים רוצחים, מרעיבים ופוגעים במוסלמים יותר מכל ממשלות המערב ביחד. האומץ שמאנג'י מדברת עליו לא מושג על ידי נאמנות עיוורת למוסר השבטי, אלא במחויבות מוסרית לשיפור המצב החברתי וסירוב לייצב אותו באמצעות הפגיעה בחפים מפשע.
 
בלי מחויבות אין אזרחות.


מאמר השער ב- Prospect הבריטי מאת ג'יימס קרבטרי ( Crabtree) עוסק ביוזמה יוצאת דופן של מספר גופים בבריטניה- לחייב את כל הבריטים הצעירים לתקופה של שירות לאומי לטובת האזרח, שאורכה כשנה. רבים מהצעירים היום מגלים חוסר עניין משווע במחויבותם האזרחית. הפערים החברה גדלים. מבקשי העבודה מקרב בני הנוער הולכים ומתרבים. לבני הנוער יש היום הרבה יותר הזדמנויות לחיות חיים טובים, אך הם שוכחים את אחריותם כלפי אלו שמזלם שפר עליהם פחות ובעיקר לא מוצאים הזדמנויות חברתיות להתערבב איתם. היוזמה הנוכחית נועדה לתת מענה לכל הנ"ל, בכך שהיא תעסיק את בני הנוער בפרויקטים הקהילתיים בכל המדינה. הצעירים יוכלו למשל למלא הרבה תפקידים בתחום של סיעוד, שאינם דורשים הכשרה מקצועית ופעמים רבות החוק אינו מאפשר לנציגים של חברות הביטוח הרפואי להיות מועסקים בהן. זו תהיה גם הזדמנות עבור בני הנוער להכיר את בני גילם מהחלקים האחרים של המדינה ומשכבות סוציו אקונומיות שונות. אך בעיקר זו תהיה הזדמנות להרגיש אחראיות חברתית ולקבל תחושה שאזרחים יכולים לא רק לקבל דברים מהמדינה, אלא גם לתרום לה. עשייה כזו תדרוש השקעה כספית לא מעטה וגם הקמת גוף לאומי שיפקח על הליכי הגיוס וההכוונה. אך היא צפויה לחזק בצורה משמעותית את הרמות של הסולידריות החברתית. הפילוסוף מייקל וולצר מצוטט במאמר כמי שאמר כי האזרחות השווה כרוכה בלקיחת חלק מצדם של כל האזרחים ביצירת המציאות שבה חברה דמוקרטית מתפקדת. חברה כזו לא יכולה להסתפק בכללי מנהל מסוימים, היא חייבת את תחושת השייכות, המחייבות, הדאגה לזולת שמגבשת את האזרחים. המאמר מסתיים בהתווית כיוונים ליישום ההצעה –  השירות יוצע לבני נוער בגילאים 16- 25, אך רק אחרי סיום התיכון.  זמנו יהיה כשנה- שממילא לרוב מפרידה בין סיום התיכון לתחילת הלימודים במכללה. יוצעו לבני הנוער מספר ערוצים של התערבות קהילתית, מהם יוכלו לבחור את מה שמתאים להם. וכמובן השירות יסתיים בטקס סיום, בו כל חניך יוכל לקבל פידבק על הישגיו.
 
פילוסופיה- לעניים !


גם המאמר של הפילוסוף והמומחה לביו אתיקה פיטר סינגר ב- The Chronicle of Higher Education עוסק בתחושת האחריות, אך הפעם בקנה מידה בינלאומי- המחויבות של ארה"ב לסיוע במשבר העוני העולמי. סינגר ניגש לשאלה חמוש בנתונים מהשטח, אך גם מתוך עניין בשאלות פילוסופיות בלתי מופשטות בעליל. סינגר נזכר בתחילת הקריירה שלו כפילוסוף נפלה בשנות ה- 60, כאשר הזרם שמשל בכיפה היה עדיין הפילוסופיה האנליטית, כלומר ניתוח של מילים והיגדים. סביב משפט כמו " אתה חייב להחזיר את הספר ששאלת ממני" יכול היה להתפתח דיון בשאלה האם הוא מתאר מצב ראוי או עובדה קיימת, אך איש לא היה מעלה בדעתו לשאול, האם על השואל באמת להחזיר את הספר, קל וחומר האם עליו לתרום אותו לעניים. משנות ה- 70 ואילך התפתח שינוי, ככל שהסטודנטים דרשו שהקורסים בפילוסופיה האקדמית יתרחקו מעט ממגדל השן ויתעסקו בבעיות הבוערות של יומיום. ובכן, רמת עוני במדינות רבות בעולם- בעיקר אפריקה ודרום מזרח אסיה- היא משוועת. מדובר בארצות בהם מרוב האוכלוסייה נשללים תנאי מחיה בסיסיים- תזונה, מים מתוקים זורמים, קורת גג, שירותים רפואיים בסיסיים. ארה"ב, בניגוד לרושם הקיים, משקיעה בסיוע החיצוני כ-1% מהתקציב השנתי. וגם מהנתח הזה נהנים קודם כל לאו דווקא אלו הנזקקים ביותר- אלא מי שקרוב לליבה של ארה"ב, מי שיכול להועיל במזרח התיכון ( מצרים), עיראק, אפגניסטן וגם קולומביה ( התמיכה בה היא חלק מהמאבק בבארוני בסמים ). אם חוזרים מנתונים סטטיסטיים לדילמות פילוסופיות, סינגר קורה גם לאנשים פרטיים, כולל מרצים לפילוסופיה, לתרום למטרות הומניטאריות ולשמש דוגמה. בהמחשה פילוסופית שהוא מביא, מדובר בילד קטן שנופל לבור, ואיש שעובר ליד הבור יכול בקלות להציל את חייו של הילד, אך אינו עושה זאת מחשש שנעליו החדשות והיפות יתלכלכו ואולי ייהרסו מהבוץ שסביב הבור. סינגר מדמה את הצרכן המערבי לאיש הזה- הוא קונה עוד זוג נעליים שהוא בכלל לא צריך ,  במקום לתרום את הסכום הזה לילד הרעב בגאנה. ולמען הסר ספק- סינגר מסיים את המאמר ברמיזה שבמצב של עוני עולמי כל כך קריטי, תחומי הוראה מסוימים האקדמיה יכולים להיות בגדר מותרות, מבלי לפרש לאיזה תחום ספציפי הכוונה.

סיפור כתעמולה

 

ג'ורג' אורוול- האם יוצר הוא טוב פחות מיצירתו ?


מאמרו של ג'וליאן ברנס ( Barnes) ב- New York Review of Books מוקדש להוצאה מחודשת למספר קבצי מסות של גורג' אורוול בארה"ב. מטרת המאמר היא לעיין מחדש בדמותו של אורוול כפי שהיא משתקפת בפרספקטיבה של זמן. הדימוי הנפוץ של אורוול – המבוסס בעיקרו על ספריו הקלאסיים "חוות החיות" ו"1984 " הוא של לוחם בטוטליטריות, ואיש בעל יושר אינטלקטואלי חסר פשרות. עוד בילדותו בפנימייה הבריטית ( בעלת משמעת נוקשה למדי )  הוא מתואר בפי חבריו כ"אינטלקטואל אמיתי ולא סתם תוכי שחוזר על מה שאומרים לו" . זיכרונות של חברי הילדות מגלים פנים נוספות של אורוול הצעיר- שאז עוד נשא את השם בלייר. הוא נהג להלשין להנהלת הפנימייה על חבריו שהיו לדעתו מעורבים במעשים מיניים- פשע חמור שמצדיק הלשנה לדעתו, בדיוק כפי ששנים לאחר מכן הוא ראה לנכון לדווח לשירות המודיעין הבריטי על חבריו שאותם ראה כבלתי ראויים לאמון מבחינה פוליטית. המחבר של האח הגדול לא היה בעצמו נקי מרבב בתחום הפיקוח הטוטליטרי על חבריו. פן מעניין נוסף שגילו הביוגרפים שלו דרך השוואת התכנים של המסות עם חייו הממשיים של המחבר , זה שלא בכולם התיאור תואם להתרחשויות שהיו בחיים. כך למשל במסתו המפורסמת "לירות בפיל" מסופר שהמחבר יורה בפיל שהרג אדם. במציאות כנראה שרק החלק הראשון הוא נכון- אורוול אכן ירה פעם בפיל, אך לא בכזה שרצח אדם, אלא להיפך- שהיה בעל ערך כספי רב לחברה בריטית שרכשה אותו , כך שאחד ממכריו של אורוול התבייש בו. גם המסה " הוצאה להורג", על אף שהוא מתאר התרחשות שהייתה עם המחבר, מסתבך במספר פרטים לא תואמים, שגורמים לחוקר לחשוב שאורוול מתאר הוצאה להורג טיפוסית, ולא כזאת שהוא נכח בה ממש.
 
לכל הדברים האלו הייתה פחות חשיבות אם היה מדובר בסופר אחר ולא באורוול. אך כשאנחנו מדברים עליו, הקריטריונים לאמת האמנותית משתנים ואנו מצפים לקרבה גדולה יותר למציאות. מעניין כי אורוול עצמו התייחס לכך באחת המסות שהכותר שלה אף הפך לכותר של ספר : "כל אמנות היא תעמולה". ולכן לא יהיה זה סביר להניח שגם האמן שהוא בצד ה"טוב" ייצמד באופן בלעדי ומוחלט לעובדות החיים, מבלי לתת דרור לדמיון היוצר שלו. כשקוראים היום את המסות, מרגישים, לעיתים עד כדי אי נוחות, שהמחבר אינו מתבייש להטיל שיפוט על כל תופעה בה הוא דן, לעיתים קרובות שיפוט מאד צר, מצומצם ודוגמטי. התרבות הבריטית הופכת לקנה מידה מרכזי ואולי היחיד שביחס אליו נמדד כל היתר. לאורוול יש מה להגיד בכל דבר ועניין- מהדרך שבה ראוי להכין כוס תה ועד הצורה שבה ראוי לקרוא את דיקנס. הוא גם אינו מהסס לנבא עתיד מזהיר למולדתו הנערצת, כשהוא נוטה להשאיר בתוכה את ההווה כפי שהוא. נראה כי הדמות של אייקון ללא חת מפנה את הבמה לתמונה אנושית יותר של יוצר, שהיה אדם פחות טוב מיצירתו.
 
 
יציאה מהארכיון

מילן קונדרה- מלשין או גיבור?

מאמרו של מייקל וייס בירחון הבריטי Standpoint עוסק בשערורייה התקשורתית שמטלטלת מזה זמן את צ'כיה וקשורה אף היא לשאלת התנהלותו של הסופר מול המשטר הטוטליטארי. גיבור העליל הוא מי שנחשב לאחד מגדולי הסופרים בצ'כיה ומתנגד נחרץ למשטר הקומוניסטי- מילאן קונדרה. קונדרה גורש ממולדתו עקב התנגדותו העיקשת לקומוניזם ומאז מתגורר בשוויץ. לאחר נפילתה של חומת ברלין הוא נחשב לאחד מ"קולות המצפון" במולדתו שהעזו לקרוא תיגר על השלטון בשנים האפלות. באוקטובר האחרון פרסם כתב עת צ'כי ליבראלי Respekt כתבה שטוענת כי נמצאו מסמכים שקושרים את קונדרה להסגרה של אחד מחבריו- מירוסלב דבורצ'ק, שבילה במאסר 14 שנה. לאחר המלחמה היגע דבורצ'ק לצ'כיה ונתקל שם במכרה המשותפת שלו ושל קונדרה- שהיה אז משורר קומוניסטי צעיר, אך כבר כזה שמפקפק בחלק מאמיתות המפלגה. מסמך משטרתי שנמצא במכון פראג לחקר המשטרים הטוטליטריים מעיד על כך שככה הנראה קונדרה דיווח על דבורצ'ק למשטרה והוא נכלא, עונה ורכושו נשלל ממנו. במהלך מעצרו הוענש דבורצ'ק פעמים רבות על הפרת התנאים במאסר- שביתת רעב, קריאת סיסמאות וניסיונות ללמוד שפה אנגלית.

הדעות של האינטלקטואלים בצ'כיה ובעולם התפצלו. האקדמיה הצ'כית למדעים טוענת כי המסמך כלל לא עבר הליכים ראויים של בדיקת תעודה היסטורית. קבוצה ראויה לציון של סופרים מערביים, ביניהם סלמן רושדי, פיליפ רות, אורחן פאמוק וגבריאל גרסיה מרקס פרסמו ב- Le Mond הצרפתי מכתב תמיכה בקונדרה וגינו את הפרסום. ברנרד הנרי- לוי כתב מאמר ארוך ב- Le Point בו הוא תוקף את השמחה לאיד של ה"גמדים מול ענק הספרות". וגם אחד מבני הפלוגתא הקשים של קונדרה בעבר- מחזאי ונשיאה הראשון של צ'כיה עצמאית, ווצלב האוול- הצטרף להגנתו. אלא שבמקרה זה ההגנה היא מורכבת יותר. האוול אינו נוטה לבטל מראש את ההאשמות נגד קונדרה, אלא רק מזכיר לסופרים ולכותבים הצעירים שאינם זוכרים כבר את האקלים החברתי של התקופה הסובייטית, שבן אדם לא היה חייב להיות קומוניסט פנאטי או חבר מפלגה מסור במיוחד בכדי לעשות מעשה קטן שיכול היה להציל את חייו. גם אדפ פשוט מהשורה לא היה רוצה לבלות עשר שנים במחנה רק על זה שהוא ידע משהו ולא אמר. ולמה שישעה זאת? המחנות הם לגיבורים ולא לאנשים הפשוטים כמוהו !

קונדרה עצמו מסרב בתוקף להתראיין בנושא. הוא אמנם דרש מכתב העת לפרסם הכחשה ולתבוע אותו במקרה שלא יעשה זאת, אך משך את תביעתו מיד. הוא אדם מאד פרטי שלא מרבה להתבטא בציבור. אך ייתכן שדווקא יצירתו מעניקה לנו את המפתח לסוד. בספרו הראשון, "הבדיחה", קונדרה מתאר בפירוט משכנע את אורח המחשבה של קומוניסט צעיר שמחליט בשלב מסוים לגנות את חברו שמביע התנגדות פעילה למשטר. הוא גם שם בפיו דברים כמו : " במשך זמן רב הכרחתי את עצמי להאמין שאני לא אחד מהם ושלעולם לא ארים את ידי בהצבעה נגד חבריי. אלא שאני כנה עם עצמי מספיק כדי ללעוג לעצמי על המחשבה הזו. מדוע דווקא אני אהיה זה היחיד שאינו מרים את ידו? האם אני הצדיק היחיד עלי אדמות"?

שאלה זו נשאלת עכשיו על רבים מבני דורו של קונדרה ומשיגה אותו גם בגלותו בצרפת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ד.ט  On מרץ 30, 2009 at 11:20 pm

    הפרטים חשובים ביותר. כאשר אתה כותב "הוא ראה לנכון לדווח לשירות המודיעין הבריטי על חבריו שאותם ראה כבלתי ראויים לאמון מבחינה פוליטית" אפשר לפרש זאת בכל מיני דרכים. אורוול שיתף פעולה עם המאבק התעמולתי נגד ברית המועצות (בשעה שחלק נכבד מאד מחבריו שטופי המוח פעלו בצד השני של המתרס, לטובת הקומוניזם נוסח ברה"מ, ובתקופה שהבה השתלטות סובייטית על מערב אירופה הייתה תרחיש ריאלי). במסגרת זו שוכנע להעביר שמות של אנשי שמאל של אנשים בולטים במחנה הסוציאליסטי, שלדעתו לא יסכימו לשיתוף פעולה כזה. האסוסיאציה שיכולה להיות לנו לתקופת מק'ארתי מטעה. האנשים ברשימה של אורוול לא סבלו משום רדיפה או החרמה מצד השלטונות והקריירה המקצועית שלהם אף לא ניזוקה כמלוא הנימה.

    אשר להלשנות בפנימייה, ראשית יש לזכור שאורוול היה נער, ו"לשפוט" אותו בהתאם. שנית, חשובים מאד הפרטים – על אילו מעשים בדיוק הלשין. בפנימיות הללו רווחו מעשים מיניים שלא בהסכמה חופשית, והתעללויות של בוגרים בצעירים.

    לצרור את שני המקרים האלה, אחד מנעוריו ואחד מסף מותו, ולעשות מאורוול שטינקר – זה קצת מרושע. האיש הפגין אומץ לב רב ויושר רב בהשתתפותו במלחמת האזרחים, ויותר מכך – בנכונותו לצאת נגד המילייה החברתי שלו, ששרץ מעריצי סטלין, ולצעוק בקול שהמלך הוא עירום (מבלי שתתערער דבקותו בסוציאליזם).

    לאור זאת, אני לא בטוח שהיה "אדם פחות טוב מיצירתו". לעומת אינטלקטואלים אחרים (וראה, אם אתה מוכרח, בספרו המדכדך למדי של ג'ונסון "אינטלקטואלים") חטאיו של אורוול אינם אלא פירורים. מאידך, גם האינטלקטואליות שלו היא בעומק די מוגבל – ואולי זה כוחה. זה כמובן נכון, שהייתה לו דעה על כל דבר – אך הוא ידע להביע אותה בחן.

  • ד.ט  On מרץ 30, 2009 at 11:30 pm

    גם במסה כתוב שלפיל היה ערך רב (אם כי בעליו היה הודי, ולא חברה בריטית) ושהרג הפיל עורר תגובות מעורבות בקרב עמיתיו של אורוול במשטרה.

    בינתיים מצאתי קישור לסקירה של ברנס, אפשר להוסיף לפוסט
    http://www.nybooks.com/articles/22414

    מעניין בהחלט.

  • זאב שביידל  On מרץ 31, 2009 at 1:15 pm

    תודה על התגובות

    אני בהחלט לא משווה או אורוול למקארתי, רק טוען שכלפי דמות כמוהו יש למעשה של העברת מידע לשירותים חשאיים ריח לא טוב.

    הוספתי את הקישור

    אשמח להמשך התגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: