ארכיון חודשי: אפריל 2009

על יהדות ציונות ומגדר- דניאל בויארין ואני

 

 

דניאל בויארין

 

 

להלן ראיון עם פרופ' ללימודי יהדות באונ' ברקלי, דניאל בויארין, שפורסם במוסף "שבת" של העיתון "מקור ראשון". מפאת אורכו מובאים קטעים המראיון ואחריהם- תגובתי שפורסמה אף היא באותו מוסף.

ראיון עם זהבה פישר

פרופ' דניאל בויארין אינו מרבה להגיע בשנים האחרונות לביקורים בארץ. אני פוגשת אותו בשלהי החורף הזה בירושלים, בביקור קצר שהוא עושה כאן לצורך הרצאה שנתן על ברטה פפנהיים, המטופלת הידועה של זיגמונד פרויד הידועה בכינויה 'אנה או'.

בויארין, שמגדיר את עצמו כפמיניסט, מספר שאחת הדמויות ההיסטוריות המרתקות ביותר שדיברו אליו היא פפנהיים, שפעלה בפרנקפורט מ-1888 עד למותה בשנת 1936. בפרנקפורט החלה את עבודתה הסוציאלית, כאשר הקימה מוסד ליתומות יהודיות וניהלה אותו משך תריסר שנים. בשנת 1904 הקימה את "ליגת הנשים היהודיות", ופתחה בקמפיין כלל עולמי נגד תופעת הזנות, שאותה כינתה "עבדות לבנה". עבודתה הסוציאלית נעשתה במסירות רבה, והיתה חלוצית בתחומה בגרמניה. בנוסף לכך, היתה פפנהיים כותבת פורה: היא כתבה סיפורי אגדות, חיברה תפילות, ופרסמה מחזה שהציג דמויות נשים שנוצלו בידי גברים. בין היתר תרגמה לגרמנית מיידיש את גליקל מהמלין ואת "צאינה וראינה". ההבדל המדהים בין הנערה ההיסטרית והחולה לבין האישה העוצמתית ומלאת החיים הצית את דמיונם של מיטב החוקרים שהתכנסו במכון ון-ליר בירושלים על מנת לדון באספקטים המגוונים של אישיות זו. ראשון הדוברים היה בויארין.

אתה פרופסור לתלמוד ולתרבות חז"ל. מה לך ולברטה פפנהיים, השייכת שייכות מובהקת כל כך לתחום הפסיכולוגיה?

"שני דברים משכו אותי בדמותה. אפשר לומר אפילו שהזדהיתי איתם. הראשון הוא פעילותה הפמיניסטית. ברטה פפנהיים היתה למעשה הפמיניסטית הדתית הראשונה. עיקר פעילותה החברתית נסבה סביב מעמד האישה: מלחמה בסחר בנשים לזנות, תופעה שהיתה נפוצה במקומות מסוימים בחברה היהודית אפילו יותר מאשר בחברה הגויית. במסגרת פעילות זו הקימה בתי מחסה ושיקום לנשים יהודיות שעסקו בזנות, לאמהות חד-הוריות וליתומים. מה שמעניין הוא שלמרות הביקורת החריפה שהיתה לה על החברה הדתית ועל הרבנים שאינם עושים די כדי למגר תופעות פסולות אלו, היא נשארה נאמנה למסגרת המסורתית. היכולת הזו, שאנו מתמודדים אתה גם עכשיו – למתוח ביקורת ולעסוק בתיקון החברה היהודית, ובעיקר הדתית, בלי לשבור את הכלים, היא חלק מהחיים היומיומיים שלי".

גבריות של אלימות

"הדבר השני שהזדהיתי עמו היה עמדתה נגד הציונות. אפשר לומר שהיתה אפילו אנטי ציונית. מן הראוי לציין שהיא לא היתה בודדה בעמדה זו. רבים וטובים, כמו למשל פרנץ רוזנצווייג, היו אנטי ציונים".

זה היה לפני השואה…

"נכון, אבל אלו היו עמדות שנשענו על השקפת עולם לגבי תפקידו של העם היהודי בעולם. לגבי פפנהיים, עיקר הביקורת שלה היה שהציונות מציעה פתרונות המנוגדים למבנה המשפחתי היהודי הקלאסי. בהקשר זה היתה לה ביקורת חריפה, למשל, על מפעל עליית הנוער של הנרייטה סאלד. היא ראתה בכך ניתוק לא טבעי ומזיק של הילדים ממשפחתם. רק סמוך למותה, כאשר סכנות הנאציזם כבר היו גלויות לעין, התמתנה הביקורת שלה בעניין זה.
"ההתנגדות לעליית הנוער, או ללינה משותפת של הילדים בקיבוצים בנפרד מהוריהם, הן מקרים פרטיים לביקורת עמוקה יותר שלה על הציונות. כמי שראתה הרבה טוב במבנה המשפחה היהודית הקלאסית, היא ראתה בציונות סכנה וערעור על מוסד זה.
"מקובל לחשוב באופן סטריאוטיפי כי יחסי הכוחות הפנים-משפחתיים מעניקים לגבר שלוש פונקציות: פרנסת האישה והמשפחה, הגנה עליה ועל הילדים, והבאת ילדים לעולם. אולם במשפחה היהודית במאות השנים האחרונות צמח מודל אחר, ובו חל היפוך תפקידים מעניין: בהרבה מקרים האישה היא שפרנסה את הבעל, ולעיתים אף הגנה עליו כשהיא מייצגת אותו למשל בפני ערכאות הגויים.
"יהיו אשר יהיו הסיבות לצמיחת מודל זה, חשיבותו המרכזית היא בכך שהוא מציע דגם אלטרנטיבי לתדמית הגבר כ"חזק" שבמשפחה. הציונות שהדגישה את האספקטים של הגבר כחזק ומגן רידדה למעשה את מעמדו לפונקציה אחת: זו של החייל, שהרובה צמוד אליו באופן אינטגרלי. בכך התמקדה אישיותו של הגבר לפונקציות של כוח ואלימות, והקשר שבין הגנה לבין גבריות מנציח את היררכיית יחסי הכוח והשליטה במשפחה".

להישאר בגלות

מתי הפכת לאנטי ציוני?

"אני זוכר את הרגע הזה באופן ברור לחלוטין. זה היה בתקופת האינתיפאדה הראשונה, כאשר רבין הורה 'לשבור להם את העצמות'. מעבר לאמירה העלובה הזאת, ראיתי בפועל שאנו מגיעים להרג של ילדים. הרגשתי שאם זה המחיר של מדינה יהודית, אני באופן אישי לא רוצה להיות שותף לזה. אני חושב, בדומה לפרנץ רוזנצווייג, שליהודים יש תפקיד אחר בעולם. אנחנו לא צריכים להיות שותפים לספירה של מדינות לאום".

אנו לא צריכים מקום מתחת לשמש?

"נכון".

דווקא אנחנו?

"כן. צריך לחכות למשיח. העם היהודי עבר עבירה בכך שעלה בחומה. יהודים חיים באמריקה בשלום".
אבל אתה דומה קצת לשקרן של קנט שיכול לשקר רק משום שכל האחרים דוברים אמת. אולי אתה חי בשלום באמריקה רק משום שקיימת מדינה יהודית שסופגת את האיבה וה'ריקושטים' מכל העולם?

"איני יכול להגיד בוודאות שאת טועה, אבל אני מרגיש שאני צודק".

כתבת על יחס חז"ל כאוהד לגוף ולמיניותו. האם אין האלימות, כביטוי ספונטני של הנפש, דומה במובן מסוים למיניות כביטוי ספונטני של הנפש?

"יכול להיות. אבל גם מיניות צריכה להיות מוגבלת. אחרי ככלות הכל אנחנו בני אדם ולא חיות. אני מבקש להדגיש שאינני אופוזיציונר מוחלט לכוח. אינני פציפיסט. אם מדובר בהגנה הרי שצריך להשתמש בכוח. גם שמשון הפעיל כוח שהוא בעיני לגיטימי. מה שפסול בעיני הוא תרבות שמקדשת את האלימות והנקמה בלי גבולות מוסריים. אני גם חייב לציין שבהיותי מרצה באוניברסיטת בר-אילן בלטה אצלי לטובה הופעתן של נערות מחוגי המתנחלים. הן הצטיירו בעיני תמיד כעצמאיות, מקרינות כוח, כך שאי אפשר לומר עלי שהייתי עוין למתנחלים. לעומת זאת אני מתמלא תיעוב כשאני פוגש את הדמות הקלאסית של המתנחל, היהודי הגס המלא סממנים של יראת שמיים וצמוד אליו רובה".

אבל עדיין, מדוע מה שכל כך מוצא חן בעיניך אצל נשים מעורר אצלך התנגדות רבה כשהוא מופיע אצל גברים?
"נחזור לדגם המשפחה שעורער לפי תפיסתי על ידי הציונות. הדגשנו כי דווקא תפיסת הגבר כמפרנס ומגן אקסקלוסיבי מנציחה את ההיררכיה השמרנית והדכאנית של יחסי הכוחות במשפחה. עצם קיומו של מודל אלטרנטיבי כמו זה שהוצע במשפחה היהודית בדורות הקודמים, שבו האישה היא המפרנסת ולעתים אף מגינה, מאפשר הסתכלות מבחוץ: פרספקטיבה נוספת על שתי האופציות, מה שמאפשר לנו לשקול את היתרונות והחסרונות שלהן. ברור מאליו שאישה עצמאית מבחינה כלכלית נמצאת בעמדה של כוח משום שאינה חוששת מגירושין. ברור גם שמודל זה מציע גבריות שאינה מבוססת על כוחניות. הדגם האידיאלי כמובן הוא של משפחה שוויונית שבה גם הגבר וגם האישה ממלאים תפקידים של מפרנסים ומגינים זה על זה. באמריקה של היום אפשר למצוא גמישות בנושא הזה. יש משפחות שמחליטות למשל שאם האישה משתכרת יותר מהגבר באופן שמאפשר את קיום המשפחה, הבעל יהיה זה שיישאר בבית לטפל בילדים, ולהפך".

האם היחס שלך לגבריות השפיע על יחסך העוין לציונות או שמא עמדתך לגבי הציונות גרמה לאופן התפיסה המיוחד שלך ביחס לגבריות?

אפשר לומר ששני הדברים באו לעולם יחד.

כבר אסור לירוק

מהי התחדשות יהודית בעיניך? מה צריך לכלול רנסנס יהודי היום? איך אתה רואה את הציבור החרדי משתלב בהתחדשות הזאת?

"עבורי, התחדשות יהודית נעוצה בדבר אחד בלבד: למדנות יהודית. יחד עם זה עלינו להיות מודעים למקומנו החדש בעולם. אופני התנהגות שהיו מתאימים אולי למיעוט המותקף על ידי ריבון שליט אינם מתאימים לנו כאשר אנו בעמדה של רוב שולט. לדוגמא, יכול להיות שיהודים באירופה יכלו לירוק בחשאי בעוברם ליד כנסייה, כאשר מוסד זה ייצג עבורם את הכוח המדכא והאלים שפועל נגדם. כאשר אנו מהווים את הריבון השליט במדינה שומה עלינו לדאוג לצורכי המיעוטים בארץ. אם נכיר בכך שדברים שהיו מותרים באירופה אסורים בישראל או בארה"ב, ומצד שני נמשיך ללמוד, ללמוד, ללמוד, התחדשות יהודית תחול בכוחות עצמה בלי שנכריח אותה להתרחש".

האם אתה מודע לפעילות הו"ד (הומוסקסואלים דתיים), ולמפנה המסוים בהתייחסות חלק קטן מרבני הציונות הדתית אליהם? מה דעתך על כך?

"אני מקדם בברכה ומשבח את עבודתם של הרב יעקב מדן ואחרים בנושא זה. גם אם בחור ישיבה הומו אחד ניצל מהתאבדות או אפילו לא נטש את הקהילה כתוצאה מגישה מבינה זאת – על זה נאמר 'כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא'. תנועה זו צריכה להתפתח ולצמוח. אפשר לומר שהיא תואמת שיטות קדומות יותר שבהן הובנה הפעילות ההומוסקסואלית כמו כל עברה חמורה אחרת, וגונתה באותה מידה – לא יותר ולא פחות. אנוס רחמנא פטריה. נראה לי, לאור עדויות רבות, שההתמקדות האובססיבית בהומוסקסואליות, שכל כך רווחת בעולם היהודי הדתי בן זמננו, נובעת מהשפעה מודרנית, אפילו נוצרית, ואינה המשך של פרקטיקה יהודית מסורתית".

איפה אתה מרגיש היום בנוח בתוך העולם היהודי?

"באגף של נטורי קרתא. אני מקורב מבחינה משפחתית לפלג הליטאי של טלז, ובאירועים משפחתיים אני מוצא את עצמי בחברה חרדית מאוד. השיחה בינינו קולחת. חלקם מודעים לספרי ואף קראו בהם. אני מוצא שלמרות התדמית הסגורה הם ששים להיות פתוחים לעולם".
 

פגישת טיפול

 

 

 

חדר. מטפל יושב בכורסה. נכנסת המטופלת
המטפל: שבי בבקשה
המטופלת: כן, תודה ( מתיישבת )
–         מה שלומך ?
–         ככה… בחרדה. וסתם תסכול.
–         אני שם לב שזה קורה לך סביב ימי הולדת. זה נכון?
–         כן … יש בזה משהו.
–         תוכלי לפרט בבקשה? למה זה קשור אצלך?
–         אני חושבת על עצמי… כמה בעיות… בגילי אני עוד עסוקה עם דברים…
–         עם איזה דברים ?
–         גבולות… בגילי כבר אמורים להיות גבולות , לא ? עם זהות של עצמי… אני מרגישה כמו מתבגרת.
–         ומה את באמת ?
–         אני אישה מבוגרת מאד.
–         זה מרץ של אישה מאד מבוגרת ?
–         ( מחייכת ). טוב. אני צריכה להתבגר מתישהו, לא ?
–         את חוששת שהזקנה תשכח אותך ? תאמיני לי, שזה יבוא כשזה יהיה נכון. בינתיים את צעירה מאד. שישים ואחת זה לא גיל היום. על הנושא של הגבולות והזהות דיברנו הרבה, אנחנו יודעים שזה אישיו אצלך. סיכמנו שצריך זמן ושזה לא תלוי רק בך, בסופו של דבר… יש משהו חדש ?
–         לא יודעת… איכשהו מרגישה שהמצב הכללי על הפנים.
–         טוב. בואי ננסה לבדוק את זה ביחד. את בטיפול שלי כבר הרבה זמן, התיק פה, יש לנו את הפרספקטיבה. נתחיל?
–         כן.
–         אז בואי נתחיל מהתחלה: מה מצב הביטחון האישי שלך לעומת מה שהיה לפני ארבעים שנה נגיד ?
–         ( חושבת ) שינוי עצום לטובה, למען האמת. עדיין לא הכול מושלם אבל.
–         ( עם אירוניה בקולו ) גברת, את יודעת איפה יש מושלם ?
–         כן… אבל השיפור קיים
–         אז רשמנו "הביטחון השתפר מאד". נמשיך. הבריאות?
–         מערכת לא רעה… מתפקדת בלי עין הרע. אפשר לשפר אבל…
–         ואיך ביחס ללפני ארבעים שנה?
–         אי אפשר להכיר
–         יפה ! בואי נמשיך. איך הבית ?
–         עומד ויציב. קשה לקנות חדש אבל.
–         רע לך בישן ?
–         האמת שלא… סתם רוצה לקנות חדש
–         בסדר. מצב הדיור מצוין, ויש תיאבון בריא לעוד. נמשיך. חינוך ?
–         אוי זה נורא… ילדים מתחצפים…
–         כולם? כל הזמן?
–         לא, ברור שלא… האמת שהם גם יודעים המון… והם מה זה מתוקים…
–         נרשום : " חינוך – היעד החשוב להמשך ". תרבות ?
–         האמת שיש התפתחות יפה. היום אני מקדישה לזה הרבה יותר. מלא ספרים חדשים, הצגות, סרטים, לא מספיקה לראות את הכול.
–         "תרבות : הישגים עולים על הציפיות". הלאה. מערכות היחסים שלך?
–         ( מסמיקה )
–         מה קרה?
–         חזרתי אליו….
–         למי ?
–         להוא… שהיה לפני כמה שנים…. סיפרתי לך עליו ואמרתי שאני מתלבטת
–         לאהוד או לבנימין ?
–         אה נכון… שניהם היו… אז בנימין. אהוד בא יחד איתו אבל.
–         הבנתי… מה גרם לשינוי?
–         הוא אומר שהוא התפתח ולמד דברים.
–         ומה את אומרת ?
–         אני אומרת שנראה.
–         נכון. בן אדם אומר שהוא למד בואי ניתן לו צ'אנס. נישואין קתוליים זה לא.
–         ( מחייכת ), כן, הוא לא ממש טיפוס קתולי.
–         את מרוצה עכשיו ממנו ?
–         בינתיים כן. התאכזבתי בעבר. הפעם חשבתי שאולי בכלל ארצה אישה… אל תחשוב שאני…
–         את יודעת שזה לא משנה לי, כל ההגדרות של "סטרייטית" או "לסבית". זה מה שאת מרגישה שנכון לך. עם ההיא, עם גולדה,  הייתה לך מערכת לא משהו כי רצית דמות של  אימא. וקיבלת אימא. היית פחות בוגרת. התבגרת. צברת ניסיון. למדת. היום את במקום אחר.
–         אתה חושב?
–         תסתכלי רגע על עצמך. תראי כמה דברים יש לך לחגוג. תנסי לא לקטר יום אחד. תרגילים של חשיבה חיובית שנתתי לך את זוכרת? תעשי אותם יום אחד לפחות. תיהני קצת עם עצמך. את אישה צעירה ויפה. יש לך המון דברים בחיים. תני לך יום אחד בכייף.
–         ( מחייכת ) תודה לך. אני מרגישה קצת פחות חרדה. אתה הולך למנגל היום?
–         לא, אני צמחוני.
–         ( צוחקת ) מה זה… אתה ישראלי אתה ?
–         דווקא כן… יום הולדת שמח, יקירתי.

זכות ראשונים

 

 

פוסטר של הסרט "מילק"

הסרט "מילק" הוא סרט לא רע, אבל לא מדהים. גם לא מהפכני. הקונספט שלו מאד מוגדר וברור- איש מן השורה שהמאבק על חיי כבוד מוביל אותו לפעילות חברתית וגם- בסופו של חשבון- למותו הטראגי.
הפעיל הגאה הארווי מילק- ממוצא יהודי, שם משפחה של הוריו היה מילך- לא היה דומה בחייו לדמות של הומוסקסואל סטריאוטיפי. הוא שרת בצי והיה לקצין מצטיין ( בסרט הוא אף מתבדח כשהוא מרצה בפני קהל הטרוסקסואלי " אני מניח שציפיתם לראות משהו אחר, אבל בדיוק היום במקרה שכחתי את העקבים הגבוהים בבית" ). לאחר שעבר להתגורר ברחוב קסטרו בסאן פרנסיסקו, יחד עם בן זוגו אז, התחיל מילק בפעילות ציבורית למען ההומוסקסואלים. במהלכה התמודד מספר פעמים על התפקיד של המפקח העירוני ולבסוף זכה בו- וזו הייתה פעם ראשונה שהומוסקסואל מוצהר נבחר לתפקיד מן הסוג הזה. זמן מה אחרי זה הוא נרצח בידי הקולגה לשעבר דן וייט- שהוכר במשפט כאדם שסבל מאי שפיות זמנית כתוצאה מאכילת ממתקים מרובה שהשפיע על פעילות המוח שלו, לדעת השפוטים. מילק הפך לאחר מותו לדמות של גיבור בעיני הקהילה ההומו לסבית ואף סוג של קדוש מעונה- על אף שמבחינת העובדות היבשות לא נרצח בשל היותו הומוסקסואל וזה אף לא נטען בבית המשפט.
 
כפי שאמרתי, הצופים- כולל הצופים שהם הומוסקסואלים- לא יתרגשו ביותר מהסרט. אולי דווקא בגלל זה חשוב לציין מספר נקודות אותן הסרט מעלה. נקודות שנשארות אקטואליות גם מספר עשורים אחרי שמילק אינו איתנו.
 
ראשית, התמונות בתחילת הסרט מראות צילומים תיעודיים מתחילת שנות השישים בארה"ב. בהם המשטרה עוצרת אנשים שכל חטאם היה שהם הסתובבו בבארים של גייז. המציאות המשפילה הזו הייתה חלק משגרת היום יום של הומוסקסואלים רבים- הם היו צפויים בכל רגע נתון של חייהן להיענש בשרירותיות ובאכזריות על עצם נטייתם המינית. מילק היה בארון כשהוא עשה את שירותו בצי- ויותר מארבעה עשורים אחריו הומוסקסואלים שרוצים לשרת את ארה"ב בצבא עדיין נאלצים להישאר בארון, עקב המדיניות המשפילה של " אל תשאל ואל תאמר" ( Don’t ask, don’t tell) ( בישראל בוטלו סופית כל הגבלות על שירותם הצבאי של החיילים ההומו לסביים ב- 1996). בדיוק נגד המציאות המשפילה של ההסתרה התקומם מילק ופעילים גאים אחריו. אילולא הם, כולנו היינו צפויים עד היום להשפלה מתמדת מצדם של שוטרים, רשויות החוק וסתם בריוני רחוב שונים. השתנה לא מעצמו, אלא עקב מאבק.
 
שנית, הסרט מראה כי כל מאבק הוא קודם כל אמנות של האפשרי. לאחר מספר ניסיונות התמודדות כושלים, מילק החליט להשוות לעצמו ארשת מכובדת יותר וויתר על ג'ינס ומריחואנה. כל התנהלות מול מיינסטרים והניסיון לשכנע אותו במשהו מחייב הסתגלות מתאימה. גם לאחר שנבחר לתפקיד של המפקח, ניסה מילק כל הזמן להתנהל מול הנציגים האחרים בצורה של "תן וקח", תוך השתתפות ב"דילים" פוליטיים שונים. פוליטיקה היא לעולם אמנות של האפשרי. הרב הפעילים גאים רדיקליים שפעלו בשלב מאוחר יותר שכחו מכך והתוצאה הייתה הרבה הפגנות מרעישות ומעט תוצאה ריאלית.
 
שלישית, כל הירתמות למאבק ציבורי גובה מחיר אישי. ומדובר לא רק באפשרות שמישהו יסמן אותך בתור מטרה וירה בך. כשבן זוגו מתאבד, אין למילק זמן אפילו להתאבל עליו. השתתפות במאבק ציבורי זה צעד שגובה מחיר. ואת המחיר מרגישים כשחוזרים הביתה אחרי יום של מאבק ומרגישים לבד.
 
מה שמחזיר אותנו אל ההתחלה. תחילת המאבק הגאה. כמו בכל מאבק ציבורי, החלוצים הראשונים שוכבים על הגדר כדי שאלו שיבואו אחריהם ישבו בכסא נוח עם מגבת מעליו. זו דרכו של עולם. הדבר הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות עבור חלוצי המאבק הגאה- וספציפית לגבי מילק- הוא להכיר להם תודה.

חתר לחירות

 

 

שער הספר

בשלב המסוים של התהליך שמקובל לכנותו "התבגרות" נוחתת עלינו ההבנה כי הגיע הזמן להיפטר מגיבורי ילדותנו. פעם כולנו אהבנו מאוד את "אי המטמון" ו"ילדי הקפטן גרנט" עד שהבנו כי פעם היו הרפתקאות מהסוג הזה והיום הן קיימות רק בספרים ועל המסך. וטוב שכך. לרומנטיקה ימית אין קשר של ממש להווי היום-יומי שלנו כמבוגרים.

אך מתברר שלא הכל אבוד. "לבד באוקיינוס", ספר חדש שתורגם לעברית לאחר שראה אור בצרפתית ובשתי גרסאות רוסיות שונות (בישראל וברוסיה), מביא את סיפורו יוצא הדופן של סלבה קורילוב. הוא היה חוקר ים רוסי, שנפשו שוחרת החופש קצה יום אחד, ב-1974, בחיים בכלא הגדול שנקרא ברית המועצות והוא החליט לנוס על נפשו. אלא שהוא בחר להימלט לא בדרך השגרתית של מתנגדי המשטר הסובייטי באותם ימים – מאבק למען חופש ההגירה או ניסיון שקט לגנוב אזור גבול השמור בצורה לא מספיק הדוקה. קורילוב בחר להימלט באופן אחר: בעת הפלגת תענוגות באונייה הסובייטית שנשאה את השם "ברית המועצות" הוא זינק ממנה לים ובילה שלושה ימים באוקיינוס, כשלגופו רק שנורקל ומסיכה, לפני שהגיע לחוף האי סיאגראו, אחד האיים הפיליפיניים.

זהו הסיפור העומד בלב עלילת הספר ואתו היא נגמרת, אך סיפור חייו הפתלתל של קורילוב נמשך עוד זמן רב לאחר מכן – הוא גורש מהפיליפינים לקנדה, ארץ מגורי אחותו, סייר ברחבי העולם, בעיקר בדרום אמריקה (שם כמעט נהפך לקורבן של אנשי הפשע המאורגן המקומי וגם הגשים את חלום חייו – לחיות במשך תקופה מסוימת חיים פראיים בג'ונגל), ולבסוף בא לישראל במטרה לשמש יועץ לסרט תיעודי על עצמו. הסרט אמנם לא צולם לבסוף, אך קורילוב פגש בישראל את אהבת חייו, לנה (לימים גנדלב-קורילוב). הוא התחתן אתה ועבד במכון לחקר אגמים וימים בחיפה, עד מותו ב-1998, לאחר סיבוך בעת צלילה בכנרת. הוא היה בן 62 במותו. פנקסיו נערכו והובאו לדפוס לראשונה בידי אשתו, ולאחר מכן עברו הליך של עריכה- מעין -יצירה חוזרת בידי האמן של גל קוסטוריצה.

הספר משלב את הסיפור המרתק של ההימלטות והחתירה לחוף המבטחים נגד כל הסיכויים עם תיאור קורותיו של קורילוב כאזרח סובייטי שנולד בעיר סמיפלטינסק, ששימשה כאתר של ניסויים גרעיניים. בשפה עדינה ומדויקת מסופרות חוויות ההתחנכות במרחב האפור וחסר החיים של ברית המועצות. בבגרותו נחסמו לפניו כל האפשרויות להתקדמות כאיש מחקר והוא נותר מתוסכל, לאחר סירובים חוזרים ונשנים לבקשותיו ליציאה לאתרים בחו"ל לשם עבודות מחקר באוקיינוס, וזאת על אף שהקדיש תקופות הכנה ארוכות למלאכת הצלילה.

מובן שסיפורו האישי חושף גם את סיפורו של המשטר האלים וקהה-החושים שעורך ניסויים של נשק גרעיני וכימי בקרבתה של אוכלוסייה אזרחית, מבלי ליידע אותה ולהתחשב באפשרויות של פגיעה בנפש – אותו משטר ששנים לאחר מכן ניסה להסתיר את הזיהום הסביבתי הגדול בהיסטוריה, אסון צ'רנוביל. וזהו גם סיפורם של חבריו הנאמנים של קורילוב, שנמוגים אחד אחרי השני לחיים של שגרת עבודה המעורה בצריכת אלכוהול מסיווית ושקטה.

שני הדברים המאפשרים לקורילוב לשמור על מרחב פנימי, החופשי משטיפת המוח הטוטאליטרית, מבטאים סוג מיוחד של אמונה דתית – אמונה שאינה קשורה כלל לדת כלשהי, ודאי שלא לנצרות הפרבוסלאווית הרוסית. לצדה של אמונה רוחנית זו קיים גם גורם פיסי – מיומנותו רבת השנים של קורילוב בטכניקות מתקדמות של יוגה. תרגול זה, שהוא התמיד בו במשך שנים ארוכות וכלל גם תרגולים פיסיים ומנטליים וגם צום לפרקי זמן ארוכים – הקנה לקורילוב כושר פיסי יוצא דופן, וגם יכולת מרשימה של שמירה על דרכי הנשימה. ללא יכולת זו הוא לא היה שורד, מן הסתם, שלוש יממות באוקיינוס.

אבל גם אם מביאים בחשבון את הכושר הגופני המעולה שלו, סיפורו של קורילוב עדיין נקרא כמו זינוק נגד כל הסיכויים. צירוף של נסיבות איים על חייו: חוסר יכולת לדעת במדויק את מיקומו הגיאוגרפי, קפיצה מהאונייה ככל הנראה לא במקום שבו תיכנן, האונייה שכמעט פגעה בו מיד אחרי הקפיצה, חשש מכרישים, עייפות קשה וגלי ענק שכמעט גרמו את מותו כשכבר התקרב לחוף האי. כל אלו מעצימים את תחושת הקוראים כי יש כאן עלילת גבורה, שיש בה מעין סמל למאבקו של האדם למען החופש.

בהקדמה למהדורה הרוסית כתב הסופר (והמהגר הנודע) וסילי אקסיונוב, כי מן הראוי שהאינטליגנציה הרוסית תוקיר את זכרו של קורילוב, מכיוון שאין לה הרבה גיבורים מסוגו. ואמנם, הספר מעורר הזדהות רבה עם דמותו, המציגה אנטי-תזה מושלמת לפסיוויות הנודעת לשמצה של האינטלקטואלים הרוסים; לשקיעתם בהגיגים על גורל העולם, על רקע חוסר אונים מוחלט לקחת בידיהם את גורלם שלהם, שהוביל אותם להיכנע לרודנים מתחלפים – מהצארים, דרך הבולשוויקים ועד פוטין.

קורילוב משקף בחייו חתירה בלתי פוסקת לחופש. גם לאחר שהגיע לאי המיוחל לא הצליח לנהל חיים של בורגנות מכובדת ומחויבת במערב. כל חייו הוא זינק מסיפונים בטוחים אל הלא-נודע. ייתכן שעצם התעוזה שלו היא המסר העיקרי של הספר – אף ללא סיפור ההצלחה שאחריה, או כפי שניסח זאת קורילוב עצמו: "הצלחתי. הייתי מצליח גם לו מתתי". המסר הזה – שמנהל סוג של דיאלוג עם הזקן מ"הזקן והים" של המינגוויי, שנשבר פיסית אך לא נוצח נפשית בהתמודדות שלו מול הים – אומר לקוראים שהעיקר אינו שליטתו של קורילוב בתרגילי הנשימה של היוגה, אלא עצם הניסיון לדחות את הבטוח, את המוצק והמבטיח ולחתור, תוך סיכון עצמי, לחירות, גם כאשר היא אינה נראית באופק.