זכות ראשונים

 

 

פוסטר של הסרט "מילק"

הסרט "מילק" הוא סרט לא רע, אבל לא מדהים. גם לא מהפכני. הקונספט שלו מאד מוגדר וברור- איש מן השורה שהמאבק על חיי כבוד מוביל אותו לפעילות חברתית וגם- בסופו של חשבון- למותו הטראגי.
הפעיל הגאה הארווי מילק- ממוצא יהודי, שם משפחה של הוריו היה מילך- לא היה דומה בחייו לדמות של הומוסקסואל סטריאוטיפי. הוא שרת בצי והיה לקצין מצטיין ( בסרט הוא אף מתבדח כשהוא מרצה בפני קהל הטרוסקסואלי " אני מניח שציפיתם לראות משהו אחר, אבל בדיוק היום במקרה שכחתי את העקבים הגבוהים בבית" ). לאחר שעבר להתגורר ברחוב קסטרו בסאן פרנסיסקו, יחד עם בן זוגו אז, התחיל מילק בפעילות ציבורית למען ההומוסקסואלים. במהלכה התמודד מספר פעמים על התפקיד של המפקח העירוני ולבסוף זכה בו- וזו הייתה פעם ראשונה שהומוסקסואל מוצהר נבחר לתפקיד מן הסוג הזה. זמן מה אחרי זה הוא נרצח בידי הקולגה לשעבר דן וייט- שהוכר במשפט כאדם שסבל מאי שפיות זמנית כתוצאה מאכילת ממתקים מרובה שהשפיע על פעילות המוח שלו, לדעת השפוטים. מילק הפך לאחר מותו לדמות של גיבור בעיני הקהילה ההומו לסבית ואף סוג של קדוש מעונה- על אף שמבחינת העובדות היבשות לא נרצח בשל היותו הומוסקסואל וזה אף לא נטען בבית המשפט.
 
כפי שאמרתי, הצופים- כולל הצופים שהם הומוסקסואלים- לא יתרגשו ביותר מהסרט. אולי דווקא בגלל זה חשוב לציין מספר נקודות אותן הסרט מעלה. נקודות שנשארות אקטואליות גם מספר עשורים אחרי שמילק אינו איתנו.
 
ראשית, התמונות בתחילת הסרט מראות צילומים תיעודיים מתחילת שנות השישים בארה"ב. בהם המשטרה עוצרת אנשים שכל חטאם היה שהם הסתובבו בבארים של גייז. המציאות המשפילה הזו הייתה חלק משגרת היום יום של הומוסקסואלים רבים- הם היו צפויים בכל רגע נתון של חייהן להיענש בשרירותיות ובאכזריות על עצם נטייתם המינית. מילק היה בארון כשהוא עשה את שירותו בצי- ויותר מארבעה עשורים אחריו הומוסקסואלים שרוצים לשרת את ארה"ב בצבא עדיין נאלצים להישאר בארון, עקב המדיניות המשפילה של " אל תשאל ואל תאמר" ( Don’t ask, don’t tell) ( בישראל בוטלו סופית כל הגבלות על שירותם הצבאי של החיילים ההומו לסביים ב- 1996). בדיוק נגד המציאות המשפילה של ההסתרה התקומם מילק ופעילים גאים אחריו. אילולא הם, כולנו היינו צפויים עד היום להשפלה מתמדת מצדם של שוטרים, רשויות החוק וסתם בריוני רחוב שונים. השתנה לא מעצמו, אלא עקב מאבק.
 
שנית, הסרט מראה כי כל מאבק הוא קודם כל אמנות של האפשרי. לאחר מספר ניסיונות התמודדות כושלים, מילק החליט להשוות לעצמו ארשת מכובדת יותר וויתר על ג'ינס ומריחואנה. כל התנהלות מול מיינסטרים והניסיון לשכנע אותו במשהו מחייב הסתגלות מתאימה. גם לאחר שנבחר לתפקיד של המפקח, ניסה מילק כל הזמן להתנהל מול הנציגים האחרים בצורה של "תן וקח", תוך השתתפות ב"דילים" פוליטיים שונים. פוליטיקה היא לעולם אמנות של האפשרי. הרב הפעילים גאים רדיקליים שפעלו בשלב מאוחר יותר שכחו מכך והתוצאה הייתה הרבה הפגנות מרעישות ומעט תוצאה ריאלית.
 
שלישית, כל הירתמות למאבק ציבורי גובה מחיר אישי. ומדובר לא רק באפשרות שמישהו יסמן אותך בתור מטרה וירה בך. כשבן זוגו מתאבד, אין למילק זמן אפילו להתאבל עליו. השתתפות במאבק ציבורי זה צעד שגובה מחיר. ואת המחיר מרגישים כשחוזרים הביתה אחרי יום של מאבק ומרגישים לבד.
 
מה שמחזיר אותנו אל ההתחלה. תחילת המאבק הגאה. כמו בכל מאבק ציבורי, החלוצים הראשונים שוכבים על הגדר כדי שאלו שיבואו אחריהם ישבו בכסא נוח עם מגבת מעליו. זו דרכו של עולם. הדבר הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות עבור חלוצי המאבק הגאה- וספציפית לגבי מילק- הוא להכיר להם תודה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אייל גרוס  On אפריל 17, 2009 at 4:27 pm

    אני מאוד מאוד ממליץ על הסרט התעודי המעולה
    The Times of Harvey Milk
    שהסרט מילק די מזכיר אותו האמת.
    וגם על הספר הביוגרפי
    The Mayor of Castro Street

    האם אפשר לומר שהוא לא נרצח על רקע הנטייה המינית? אני לא חושב שאפשר לקרוא את זה כך, הרי כל היחס של וויט אליו הושפע מהנושא הזה, שהיה כל הזמן ברקע של היחסים ביניהם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: