ארכיון חודשי: יולי 2009

סקירת אודיסאה

על יופי אוניברסאלי

 

 

שער ספרו של דאטון

מאמרו של ג'יימס פאנרו ב- City Journal מדבר על רב המכר של העונה בתחום של פסיכולוגיה אבולוציונית- ספר " אינסטינקט האמנות " ( The Art Instinct) מאת דניס דאטון ( Dutton ) , פילוסוף אבולוציוני,  מרצה באוניברסיטת קנטברי  ומקים האתר www.aldaily.com שמרכז בתוכו את כל החומרים ההגותיים והמדעיים החשובים שמתפרסמים ברשת בשפה האנגלית. ספרו של דאטון מוקדש הפעם לאחת החידות הגדולות של הפסיכולוגיה האבולוציונית- ההתפתחות של הצורך האנושי באסתטיקה.  מדובר בתכונה שעל פניה אינה משרתת צורך הישרדותי מיידי כלשהו, ולכן על פניו  זה תמוה שבני האדם בכל התרבויות נוטים להקדיש זמן , מאמץ ומשאבים ניכרים לטיפוח התחום האסתטי. הדבר קיים כנראה משחר ימיה של האנושות וההתעניינות המדעית בו החלה עוד אצל דארווין

 

ובכן, מספרו של דאטון מתברר לנו בצורה מאד נחרצת שבבני אדם קיים או "מובנה" מעין דחף טבעי לאמנות שמחוזק בגנים שלנו באמצעות מנגנוני הברירה הטבעית. הצורות האסתטיות של הדחף הזה נוטות ללבוש אופי אוניברסאלי בתרבויות שונות- וכך במחקרים שנערכו בארצות שונות ותרבויות מגוונות מגלות העדפה ויזואלית- אסתטית די אחידה אצל רוב בני אדם- נוף עם עצים ומרחבים פתוחים, מים, בעלי החיים ודמויות אנושיות . תופעת האוניברסאליות האסתטית האנושית  מדגימה את הקשר המובהק בין השאיפה שלנו ליופי לבין המוצא האבולוציוני המשותף לכל בני האדם. הדבר שופך כמובן אור ביקורתי על מספר התפתחויות הן באמנות המודרנית והן בניתוחים התיאורטיים שלה – ביניהם הטענה כי כל ההעדפות האסתטיות הן תוצאה של הבניה תרבותית או כי צריכת האמנות המערבית בעולם היא תוצר של השתלטות אימפריאליסטית. לא כן, אומר דאטון, אימפריאליזם מערבי או הבנייה תרבותית  אינם יוצרים דברים יש מאין, אלא מתפתחים על בסיס מובנה בתודעה האנושית, בסיס שייתכן כי בזמן הקרוב נגיע להבנה הנוירולוגית שלו.  הצד החלש יותר בניתוחיו של דאטון זה המעבר מהעובדות לתיאוריה – כלומר הניסיון להסביר מה היה הצורך האבולוציוני בהתפתחות של חוש האסתטיקה האנושי. כמו בדרך כלל בפסיכולוגיה האבולוציונית, הסברים אלו נשמעים יותר מתחכמים ממחכימים ומזכירים ציור של מעגל סביב החץ שננעץ כבר. אבל איך שלא יהיה, דבריו של דאטון מאתגרים להמשך ניסיונות ההבנה של היופי לא רק בכלים האמנותיים, אלא גם בכלים של מדעי החברה והטבע.

 

 

 

 

 

האם מכונות יקראו את מוחנו ?

 

כתבה של ג'ין או'גריידי בפרוייקט המקוון Open Democarcy מוקדשת לפולמוס סביב המאמר שהתפרסם במרץ השנה ב"טיימס". המאמר שם דן השאלה שלא מפסיקה לעורר פולמוס מאז התחילו להתפתח הטכניקות החדשות של סריקת המחשב של המוח- MRI. כיום הן הפכו לכל כך נפוצות שהבדיקות מראות כי מאמר מחקרי שמתפרסם בליווי של תמונות ההדמיה הממוחשבת נקרא ביתר עיון וביתר תשומת לב ממאמר מחקרי שמתפרסם ללא איורים נלווים מן הסוג הזה. אבל השאלה המעניינת והשנויה במחלוקת יותר היא האם סריקת MRI תסייע לנו לא רק בהבנת הפעילות המוחית ברמה הרפואית, אלא גם בגילוי של עולם המחשבות האנושי ?  הכתבה ב"טיימס" מתארת יישומים שמראים בעליל כי חזיון הזה מתחיל להפוך למציאות. כך למשל, אם עד היום היה מקובל למדוד את רמת האמיתות של העדות האנושית באמצעות פוליגראף שמודד את המוליכות החשמלית של העור ( מבדק שנחשב לא מאד אמין באופן כללי ), הרי שכיום כשמנסים לעמת את האדם אם השאלה האם הוא שהה או לא שהה במקום מסוים בזמן מסוים, מראים לו את תמונת המקום, תוך כדי סריקה מקבילה של הפעילות המוחית . פעילות באזורים מסוימים במוח שונה כשהאדם קולט מקום שהוא ראה כבר, גם אם הוא מכחיש זאת ברמת המסר המילולי. בהודו יש כבר מקרים של הרשעות פליליות ( וגם של זיכויים פליליים ) בהתבסס , בין היתר, על העדות הנוירולוגית כראיה תקפה וקבילה. מאידך, בית המשפט הבריטי סרב לזכות מאשמה את סוזן המילטון, שנשלחה לכלא ב- 2003 בהאשמה של הרעלת הילד הנמצא ברשותה. המילטון מתעקשת על חפותה ואף סריקת מחשב שפרסמה ב- Europian Psychiatry מראה תוצאות של תגובה מוחית המתאימות לאמירת האמת, אלא שבית המשפט בחר שלא לקבל ראיה זו, בהסתמך על הטענה כי דיוקם של סריקות מן הסוג הזה נאמד בידי החוקרים כפחות מ- 100%.

אך או'גריידי עצמה שואלת שאלה שונה לגמרי והיא- האם אנחנו מוכנים לקבל את הגישה הרדוקציוני סטית המצמצמת של אישיותנו שלפיה תגובה מוחית שווה רגש ? עד כמה אנחנו מוכנים שהמושגים של פעילות מוחית יחליפו את השיח על מוסר, צדק, אחריות ורגשות ? לדעתה של או'גריידי שינוי תפיסתי שכזה לא יקדם אותנו בהבנת המורכבות והרב ממדיות של המציאות האנושית.

 

מפרשי השמש

 

 

מאמר של תומס מאלון ( Mallon) ב- Atlantic Monthly עוסק בסוגיה אחרת שנוטה להצית את דמיונם של החוקרים- הימצאות של חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ. אך עיקר המאמר מוקדש הפעם לא לעצם השאלה האם אנחנו כן או לא ייצורים תבוניים יחידים ביקום, אלא לשאלת המשאבים המחקריים העומדים לרשותנו. לאחר סיומה של המלחמה הקרה סוכנוית החלל גם של רוסיה וגם של ארה"ב נמצאים בקיפאון עמוק. חקר החלל אינו עומד גבוה בסדר העדיפויות של הפיתוחים המדעיים. מהשיח של המדינאים בארה"ב הולך ונעלם הביטוי שהיה שגור על פיהם פעם: " מדינה שיכלה להציב את האדם הראשון על הירח יכולה גם…" כי היום כבר ממש לא בטוח מה ארה"ב אכן יכולה מבחינת יכולות החלל שלה. הדבר נכון גם לגבי רוסיה- המדינה הראשונה ששגרה אדם לחלל החיצון. עם זאת, המאמר מתאר צוות אמריקאי – רוסי קטן, או ליתר דיוק שלשה- ארבעה מדענים עם זיק בעיניים שמקווים לקדם יום אחד את הפרוייקט הגדול הבא של חקר החלל- חלליות שיכולות לנוע באמצעות אנרגיה הנספגת מקרני השמש. מנוע מסוג זה מכונה "מפרש הרוח " ( solar sailing). מדובר בשימוש מהפכני מסוגו באנרגית שמש- שייתכן ויהיו לו השלכות בתחום המשבר האנרגטי העולמי. כמו בפיתוחים מדעיים רבים אחרים, גם החידוש הטכנולוגי הזה נברא בדמיונם של סופרי המדע המדיוני- וספציפית ביצירותיו של הסופר האמריקאי הגדול ארתור קלארק שהלך לעולמו בשנה שעברה. אך היישום המדעי מעשי של אנרגיית השמש ממשיך לעורר דיונים. ראשית, טוענים נגדו שהוא לא יוכל להיות שימושי מאותה הסיבה שבגללה לא ניתן להמציא את המנוע הנצחי ( perpetuum mobile )- תמיד יהיה חיכוך ושחיקה של חלקים. התשובה לכך מצדם של המצדדים במפרשי השמש היא שמערכת השמש היא מערכת פתוחה שהאנרגיה זורמת בה בצורה חופשית ולכן לא חלים עליה כללים פיסיקליים שהופכים את עיקרון המנוע הנצחי לבלתי אפשרי. הקושי האחר והמשמעותי יותר איתו צריכים להתמודד המדענים זו חוסר הנכונות מצדם של הגופים העסקיים להשקיע בפרויקטים מן הסוג הזה, שהם יקרים ולא מבטיחים תמורה זמינה- בשונה למשל מתיירות החלל, שבפיתוחה מעורב באופן פעיל אחד ממפתחי מנוע החיפוש גוגל, סרגיי ברין. מסתבר שהיום חשוב לשווק את התגלית המדעית לא רק לחוקרים העמיתים בתחום, אלא גם לאנשי העסקים ומממנים פוטנציאליים.

 

עת מלחמה ועת שלום

 

 

סיימון ליוואי

 

ולסיום- הצעה המקורית להשגת השלום בעולם. היא מגיעה מנוירולוג ופופולריזטור חשוב של הידע המדעי סיימון ליוואי ( LeVay) – מחבר של ספרי מדע פופולארי במגוון רחב חשל נושאים- מרעידות האדמה, דרך ההבנה המדעית של הנטייה המינית ועד החוצנים, כמו גם של מספר ספרי לימוד חשובים בתחום המיניות .  ליוואי נוקט עמדה ברורה בוויכוח לגבי מקור ההבדלים בין המינים- בפרט בתחום של ההתנהגות התוקפנית והאלימה. מזה זמן חלוקים אנשי מדעי החברה והחיים האם מקור ההבדל הוא בנתונים הביולוגיים של שני המינים או בהבניה החברתית וחינוך. ליוואי מתייצב בנחרצות לטובת הדעה הראשונה וגם מסביר באמצעותה את היתרון האבולוציוני הברור שקיים בנטייה הגברית של התנהגות מינית אלימה וכופה כלפי נשים. על הגבר שרצונו להפיץ את הגנים שלו בהיקף כמה שיותר רחב מוטל לפעול לעיתים קרובות באגרסיביות ובחוסר התחשבות. בתור דוגמה מובהקת לכך מביא ליוואי את המחקר החדש שמראה כי אחד מכל שנים עשר הגברים המתגוררים כיום באזור שבין הים הכספי לאוקיינוס השקט חב חלקים מה- DNA שלו לכובש הארצות האכזר לג'ינגיס חאן ולצאצאים הזכרים. יתרה מזאת, כיום ידוע לנו לפחות על גן אחד ( MAOA ) שהגרסה הבלתי מתפקדת שלו מניבה אנשים עם נטייה גדולה במיוחד להתנהגות אלימה וגם אנשים אינטליגנטיים פחות ולכן מסוגלים פחות לרסן את הדחפים האלימים של עצמם. ליוואי דן בהרחבה במשקלם היחסי של גורמים הביולוגיים של ההתנהגות האלימה לעומת הגורמים הסביבתיים ומגיע למסקנה שבשעה שהגורמים הסביבתיים יכולים לעשות רבות למען ריסון של הדחפים האלימים, הם יכולים גם להעצים אותם, במיוחד בכל מה שנוגע ליחסים בין הקבוצות השונות באוכלוסייה. ניתוב של הדחפים האלימים לענפים אחרים, למשל לספורט התחרותי או משחקי הוידיאו האלימים אפשר שאף הוא מגביר את הדחפים האלימים, בעיקר הגבריים. לכן לדעתו של ליוואי , אם אנחנו נכונים לפעול למען מיגור האלימות, אין לנו אלא לטפל בצדדים הביולוגיים שלה. כרגע התסריט של השתלת הגנים המתפקדים במקומם של הגנים הלקויים נראה דמיוני בעליל, אך מחר המצב עשוי להיות שונה וכל אם תוכל לבדוק טרם לידת התינוק איזו גרסה של גן MAOA הוא נושא והאם היא ניתנת להחלפה. מאמרו של ליוואי מערער על הרבה תכנים תקינים- פוליטית המקובלים בתחום מדעי החברה, אך הצעותיו מבוססות ולא ניתן לדחותן כלאחר יד.

בשפה אחרת – סקירת יולי

מי ישקנו מים ?

 

 

החום של יולי מזכיר לנו את מצוקת המים הקשה, בה נתונים אזורים רבים בעולם. לא רק ישראל מתייבשת – למיליוני אנשים בעולם לא עומדים לרשותם מאגרים של  מי שתייה מתוקים ומי ההשקיה. למחסור של מי שתייה השלכות קשות על מצב הבריאות- מים מזוהמים מפיצים לרוב מחלות מידבקות. הדו"ח של האו"ם משנת 2006 מדבר על משבר המים העולמי בתור אחת הבעיות הסבוכות ביותר איתה צפוי המין האנושי להתמודד בשנות ה- 2000.
 
דווקא בגלל זה חשוב לדון בבעיה בצורה מאוזנת, שקולה ולא מתלהמת. כך טוען מאמרה של קנדרה אוקונסקי ברבעון השמרני  למדע וטכנולוגיה The New Atlantis. לאוקונסקי דין ודברים ארוכים עם הארגונים הירוקים למיניהם, שמתעקשים לאחוז בטענות כי עיקרה של מצוקת המים העולמית נעוץ המדיניות הבלתי מרוסנת של הגופים המסחריים השונים ובסכנת הגלובליזציה- כנאה לארגונים הירוקים. ברטוריקה הירוקה המוכרת, המים הם צורך בסיסי של כל אדם ולכן הגישה אל המים היא זכותו הבסיסית של כל אדם ועל הממשלה לספק לכל האזרחים את זכותם הבסיסית הזו. מכאן שממשלה שאינה עושה זאת , אלא מעבירה חלק כלשהו מהאחריות לגופים פרטיים מועלת בזכות היסוד של האזרחים ומשאירה אותם למות בצמא ואת שדותיהם להתייבש. בתור מענה בסיסי לטענה זו, פותחת אוקונסקי בטענה הכלכלית השמרנית הקלאסית- מים, כמו כל דבר, הם משאב מוגבל. בדרך כלל, המים אינם קיימים בטבע בצורה שמאפשרת את הצריכה החופשית שלהם בידי האדם. כמובן, שימוש של קבוצות אנשים במים מצריך השקעה גדולה נוספת- בדיקה ובקרה על האיכות, הובלה ( צנרת ) ואחסון. שימוש במים אינו לא דבר טבעי ולא דבר חסר עלות. מדובר במערכת גדולה ומורכבת שיש בה שיקולים מורכבים של עלות- תועלת ולטענתה של אוקונסקי משימה כזו תהיה נגישה רק למגזר הפרטי ולא להתנהלות הממשלתית המגושמת והבירוקרטית. יתרה מזאת, רבות מהמדינות הסובלות מקשיי הנגישות של המים הן מדינות העולם השלישי, שהממשלות הסמי- סוציאליסטיות שלהן רואות את ההשקעה ברווחת האזרח כמטרד ונמנעות מהובלת המים לאזורי ספר מסוימים בטענה שתושביהם פשוט אינם קיימים. ובמקום בו הממשלות כושלות המגזר הפרטי נכנס לפעולה ויזמים שונים מגלים פלאי מקוריות בפיתוח אמצעים לשאיבה והובלה של המים. מדובר לרוב באנשים העניים ביותר על פני כדור הארץ- ועם זאת מסוגלים ורוצים להשתתף במערכות הפרטיות של השימוש במי שתייה. הבעיה נוצרת כאשר הממשלה מגדירה את היזמות הפרטית בתחום המים כבלתי חוקית ובכך יוצרת סביב הגופים הפרטיים העוסקים בנושא הילה של סוחרי סמים. הדבר גם מעלה את עלות המים ( תוספת סיכון ) וגם מוריד את איכותם, עקב תנאי השאיבה וההובלה המחתרתיים. טוב היו עושות הממשלות אם היו מעודדות את היזמות החוקית בתחום שאיבת המים תחת פיקוח ראוי ופתיחת השוק לגורמים הפרטיים ולהשתתפות הפעילה של הלקוחות. 
 
דבר נוסף שמעורר את חמת הזעם של הפעילים הירוקים הוא עצם העירוב של שאלת עלות- תועלת סביב הנושא של המים, כיוון שלטענתם זה יוצר את המציאות של השחתת איכות המים בידי המפעלים הבינלאומיים הגדולים וגם היווצרות של המציאות בה קיימים "מים לעשירים ולעניים". על כך המחברת משיבה שראשית, בניגוד לסטיגמה הנפוצה, טבעם של בעלי ההון לדאוג שהמלאי שלהם לא ייגמר ולכן דווקא מסירת משק המים לידיים הפרטיות מבטיחה את שימורו המרבי. יתרה מזאת, ברגע שהצרכנים הפרטיים ישלמו את העלות האמיתית של המים שהם צורכים, מודעותם תסייע להם להשתמש במה שעומד לרשותם ביתר יעילות- למשל לגדל את סוגי הצמחים והדגנים הצורכים פחות מים. המשוואה נכונה גם בכיוון השני- ככל שמשאב כלשהו נגיש לכולם ללא הבחנה, הדבר מעודד צריכה בלתי מרוסנת מחשש ש"אחר כך לא יישאר לי- האחרים יחטפו". ובאשר לנושא של "מים לעשירים"- הרי שהם קיימים כבר מזמן בצורה של מי בקבוקים. פעילים ירוקים נוהגים ללעוג לצרכנים של מי בקבוק בטענה שזה "מותג סתמי" למי ברז. אך הצרכנים חושבים אחרת ומעדיפים את מי בקבוק בשל איכותם, הכמות הפחותה של חומרים כימיים שונים בהם וכמות פחותה של אבנית, שהורסת מתקני קפה וקומקומים. צרכנים פרטיים מוכנים לשלם יותר על מים טובים יותר ואין סיבה למנוע זאת מהם.
 
המתמידים
גיליון חדש של הרבעון In Character מציע לנו מגוון של מאמרים המוקדשים לדיון בהיבטים השונים של ההתמדה. ראיון עם חוקרת האינטליגנציה, אנג'לה דוקוורת' ( Angela Duckworth) מוקדש לשאלה מהו הרכיב החשוב יותר בהישגים הלימודיים- האם הנתונים של כושר האינטליגנציה או שמא הנכונות להתמיד. כל הממצאים שהיא קיבלה במחקרים שלה הצביעו על הנכונות להתמיד בתור התכונה החשובה ביותר להישגים. זה המפתח להישגי התלמידים בבתי הספר. גם בהמשך, בניסויים שדוקוורת' ערכה באקדמיה הצבאית הנחשבת של ארה"ב, וסט פוינט, וגם שם ההתמדה של הצוערים הייתה המנבא הטוב ביותר מי מהם ישרוד את התקופה הקשה של הגיבוש הראשוני- יותר מהכושר הפיזי הבסיסי שלהם. על הדרך, המחקר שלה עזר לנפץ את המיתוס הנפוץ בדבר הדימוי העצמי החיובי כמדד להישגים העתידיים. בשעה שהדימוי העצמי נמדד מול השליטה העצמית ( אחותה הקרובה של ההתמדה ) , רואים בעליל שילדים בעלי דימוי עצמי חיובי מרגישים טוב יותר עם עצמם, אך אין הדבר משפיע בצורה כלשהי על הישגיהם. לעומת זאת, כושר ההתמדה הגדול לרוב גורם לעלייה בהישגים הלימודיים וכתוצאה מכך גם משפר את ההרגשה העצמית של התלמידים. תלמידים בארה"ב בשנים האחרונות עלו מאד בדימוי העצמי שלהם, ד
בר שלא קרה ביחס להישגים הלימודיים. אם כבר, בתחום הזה דווקא חלה הידרדרות לעומת מדינות אחרות. הערכה עצמית גבוהה היא דבר שראוי להרוויח אותו – באמצעות שליטה עצמית והתמדה- ולא לזכות בו מן ההפקר.
 
היבט נוסף של שאלת ההתמדה הוא הויכוח בהמשך הגיליון בין תמר ג'קובי למרק קריקוריאן ( שניהם מומחים בתחום ההגירה לארה"ב ) בשאלה האם ועד כמה המהגרים תורמים להעלאת מוסר העבודה בארץ מגוריהם החדשה. לדעתה של ג'קובי, המהגרים הם חיל החלוץ של העבודה הקשה והחריצות האישית שכל כך חסרה בחברה האמריקאית. מהבחינה הזו, הם דומים לאבות המייסדים של ארה"ב ברבה יותר מהאמריקאים השבעים של היום, הלנים בטח בחיקה של הדמוקרטיה החזקה והעשירה שלהם. מרק קרקוריאן אינו שותף לדעה אופטימית זו ומביא נתונים משלו, מהם משתמע שדווקא רבים ממהגרי העבודה בארה"ב הופכים למהגרי האבטלה ולצרכנים של השירותים הסוציאליים. הדבר לא נובע מאיזשהו "טבע בעייתי שלהם", כביכול, אלא מהעובדה שרובם מגיעים מחברות פרימיטיביות יחסית וללא ידע שמאפשר תעסוקה בעלת מיומנות כלשהי. הדבר עלול לגרום להם ולילדיהם להפוך לנתמכי סעד במשך שנים רבות, אם לא ייעשה משהו בנידון.

 

 

אם תרסה- קדושה ללא אמונה ?

 
עוד זווית של הסתכלות על נושא ההתמדה זו פנייה לדמותה של האם תרזה- אישה שהתפרסמה בכל העולם כדואגת האולטימטיבית לכל חלכאי תבל. מה שהניע אותה לפעילות החסד שלה הייתה האמונה הנוצרית האדוקה שלה. מאמרו של אמי וולבורן ( Welborn) באותו גיליון מרענן את הדיון הנוקב שהיה בזמנו סביב חשיפת היומנים של אימא תרזה- יומנים בהם היא הביעה תסכול רב סביב תקופות ארוכות, בהם לא הצליחה לחוש כל להט אמוני או קשר ישיר עם האל, כפי שקרה לה פעם. קטעי יומן שלה שהתפרסמו מתארים בצורה מאד חיה ונוקבת את "הלילה השחור" של האמונה שעבר על מי שנחשבה כמאמינה הגדולה ביותר. היה מי שהאשים אותה בצביעות אף אחר מותה, אך וולבורן מוצא דווקא נקודת זכות בעניין- מדובר באישה שהקדישה את עצמה לפעילות למען העניים והסובלים אף בתוך המשבר האמוני שלה. את האל, שהיא לא הצליחה למצוא בתפילות, היא גילתה בפניו של התינוקת הסובלת מכאבים בבית חולים מוזנח בכלכותה. גם זהו סוג של התמדה- התמדה אמונית – רוחנית.
 
מהמגרש לספה
מאמרו שלאדווארד מאריוט ב- Prospect   הבריטי עוסק אף הוא בנושא של התמדה, או ליתר דיוק באיש שפעילות חייו משלבת שני עיסוקים מאד שונים הדורשים טיפוח איתי לאורך זמן והרבה סבלנות- משחק קריקט ופסיכואנאליזה. מדובר במייק ברירלי ( Brearley) , נשיא האיגוד הפסיכואנאליטי הבריטי ( מוסד שצמחו ממנו כמה אנשים הנחשבים עד עצם היום לשמות הגדולים ביותר בפסיכואנאליזה, כמו דונלד ויניקוט ומלאני קליין ) שהוא גם מאמן קבוצת קריקט משנות לימודיו במכללה. ברירלי רואה מכנה משותף משמעותי בין שני סוגי העיסוק שלו, הנראים כל כך לא שייכים אחד לשני. שניהם כוללים התמודדות עם תקופות זמן ארוכות שבהן כאילו לא קורה דבר – עד שמשהו מתרחש בהבזק של שנייה ( גם אימוני קריקט וגם הטיפול הפסיכואנאליטי הקלאסי לוקחים שנים ארוכות ).  שניהם כוללים עיסוק של חמישה ימים בשבוע- הזמן הממוצע של משך המשחק קריקט ותדירות הטפול המקובלת בפסיכואנאליזה קלאסית. אנו חיים בעולם שדורש לרוב תוצאות מהירות תוך זמן קצר- ולכן גם משחקי קריקט וטיפולים פסיכואנאליטיים אינם פופולאריים, עקב כמות הזמן ורמת ההתמדה שהם מצריכים. עם זאת, דווקא האורך והמאמץ הגדול הם אולי אלו שמשווים לקריקט ולטיפול האנאליטי את התוצאות שלהם. ממש לאחרונה כתב עת פסיכיאטרי נחשב פרסם מאמר שמראה ( אחרי מאה שנות אנאליזה ) שהיא מסוגלת להביא לתוצאות משמעותיות בטיפול בהפרעות נפשיות קשות בטיפול שהוא לטווח ארוך. ברירלי אמנם אינו שולל גם התערבות טיפולית קצרת מועד של תריסר מפגשים, אם הבעיה לא דורשת טיפול רציני יותר. אבל הוא עדיין חושב שלטיפול האנאליטי יש מה להציע גם לספורטאים המקצועיים, ולא רק לאנשי טיפול, שהולכים לעבור פסיכואנאליזה והוציאו לה שם של "טיפול למטפלים בלבד".
 
גן עדן של ילדות

 

 

מאמרו של מייקל שבון ( איחוד השוטרים האידיים ) ב- New York Review of Books עוסק בזיכרונות הילדות שלו ובהעדפות הקריאה שלו- בתור ילד המתעתד להיות סופר. שבון נזכר בחדווה בחווית הילדות שהייתה דומיננטית הן בספרים שהוא קרא והן בחייו- השוטטות. הוא כותב על ילדים של תקופתו שהיה להם את החופש לחקור את העולם סביבם ותוך כדי כך לתקשר בצורה פעילה עם הילדים האחרים, ללא השגחת המבוגרים. שבון אינו רווה נחת ממצב הילדים – כולל ילדיו שלו- היום. הוא חש כי החברה בארה"ב של היום רואה את המבוגר בתור מלווה מתמיד של הילד. הם מקפיצים את הילדים עם האוטו שלהם מיעד אחד למשנהו , מבלי שיש להם אפשרות לחקור ולגלות דרכי גישה חדשות לאתרים בהם הם גרים או משחקים. קשה להאמין שכיום עורבים לילדים הרבה יותר סכנות ממה שהיה לפני שלושים או ארבעים שנה. שבון מסביר את החרדה הגדולה של ההורים למצב צאצאיהם בקושי שלהם להתמודד עם הסכנות של העולם בו הם חיים כמבוגרים ומשווה זאת לתסביך של ארה"ב כלפי האינדיאנים, שגורם להתפתחות של "פולחן האינדיאני". "פולחן של בטיחות הילד" גורם לכך שחייו הממשיים הופכים לנעדרי סוד וקסם של חקר העולם הסובב. שבון מתאר תמונת אילוסטרציה קטנה לדבריו- כשבתו בת התשע יוצאת יום אחד לקנות גלידה  במכולת הנמצאת לא יותר ממאתים מטר מהבית ( ואבא מלווה אותה ממרחק של כבוד )- בשעת אחרי הצהרים של הקיץ ובשכונה מכובדת ומנומנמת של מעמד בינוני היא לא פוגשת ברחוב אפילו ילד אחד בגילה. קשה להאמין שילדים הגדלים במצב כזה יפתחו עניין במסתורין או יחברו ספרי הרפתקאות. ואם כן- מה יקראו הילדים שלהם וכיצד הם יגלו את מסתורי הילדות ?