בשפה אחרת – סקירת יולי

מי ישקנו מים ?

 

 

החום של יולי מזכיר לנו את מצוקת המים הקשה, בה נתונים אזורים רבים בעולם. לא רק ישראל מתייבשת – למיליוני אנשים בעולם לא עומדים לרשותם מאגרים של  מי שתייה מתוקים ומי ההשקיה. למחסור של מי שתייה השלכות קשות על מצב הבריאות- מים מזוהמים מפיצים לרוב מחלות מידבקות. הדו"ח של האו"ם משנת 2006 מדבר על משבר המים העולמי בתור אחת הבעיות הסבוכות ביותר איתה צפוי המין האנושי להתמודד בשנות ה- 2000.
 
דווקא בגלל זה חשוב לדון בבעיה בצורה מאוזנת, שקולה ולא מתלהמת. כך טוען מאמרה של קנדרה אוקונסקי ברבעון השמרני  למדע וטכנולוגיה The New Atlantis. לאוקונסקי דין ודברים ארוכים עם הארגונים הירוקים למיניהם, שמתעקשים לאחוז בטענות כי עיקרה של מצוקת המים העולמית נעוץ המדיניות הבלתי מרוסנת של הגופים המסחריים השונים ובסכנת הגלובליזציה- כנאה לארגונים הירוקים. ברטוריקה הירוקה המוכרת, המים הם צורך בסיסי של כל אדם ולכן הגישה אל המים היא זכותו הבסיסית של כל אדם ועל הממשלה לספק לכל האזרחים את זכותם הבסיסית הזו. מכאן שממשלה שאינה עושה זאת , אלא מעבירה חלק כלשהו מהאחריות לגופים פרטיים מועלת בזכות היסוד של האזרחים ומשאירה אותם למות בצמא ואת שדותיהם להתייבש. בתור מענה בסיסי לטענה זו, פותחת אוקונסקי בטענה הכלכלית השמרנית הקלאסית- מים, כמו כל דבר, הם משאב מוגבל. בדרך כלל, המים אינם קיימים בטבע בצורה שמאפשרת את הצריכה החופשית שלהם בידי האדם. כמובן, שימוש של קבוצות אנשים במים מצריך השקעה גדולה נוספת- בדיקה ובקרה על האיכות, הובלה ( צנרת ) ואחסון. שימוש במים אינו לא דבר טבעי ולא דבר חסר עלות. מדובר במערכת גדולה ומורכבת שיש בה שיקולים מורכבים של עלות- תועלת ולטענתה של אוקונסקי משימה כזו תהיה נגישה רק למגזר הפרטי ולא להתנהלות הממשלתית המגושמת והבירוקרטית. יתרה מזאת, רבות מהמדינות הסובלות מקשיי הנגישות של המים הן מדינות העולם השלישי, שהממשלות הסמי- סוציאליסטיות שלהן רואות את ההשקעה ברווחת האזרח כמטרד ונמנעות מהובלת המים לאזורי ספר מסוימים בטענה שתושביהם פשוט אינם קיימים. ובמקום בו הממשלות כושלות המגזר הפרטי נכנס לפעולה ויזמים שונים מגלים פלאי מקוריות בפיתוח אמצעים לשאיבה והובלה של המים. מדובר לרוב באנשים העניים ביותר על פני כדור הארץ- ועם זאת מסוגלים ורוצים להשתתף במערכות הפרטיות של השימוש במי שתייה. הבעיה נוצרת כאשר הממשלה מגדירה את היזמות הפרטית בתחום המים כבלתי חוקית ובכך יוצרת סביב הגופים הפרטיים העוסקים בנושא הילה של סוחרי סמים. הדבר גם מעלה את עלות המים ( תוספת סיכון ) וגם מוריד את איכותם, עקב תנאי השאיבה וההובלה המחתרתיים. טוב היו עושות הממשלות אם היו מעודדות את היזמות החוקית בתחום שאיבת המים תחת פיקוח ראוי ופתיחת השוק לגורמים הפרטיים ולהשתתפות הפעילה של הלקוחות. 
 
דבר נוסף שמעורר את חמת הזעם של הפעילים הירוקים הוא עצם העירוב של שאלת עלות- תועלת סביב הנושא של המים, כיוון שלטענתם זה יוצר את המציאות של השחתת איכות המים בידי המפעלים הבינלאומיים הגדולים וגם היווצרות של המציאות בה קיימים "מים לעשירים ולעניים". על כך המחברת משיבה שראשית, בניגוד לסטיגמה הנפוצה, טבעם של בעלי ההון לדאוג שהמלאי שלהם לא ייגמר ולכן דווקא מסירת משק המים לידיים הפרטיות מבטיחה את שימורו המרבי. יתרה מזאת, ברגע שהצרכנים הפרטיים ישלמו את העלות האמיתית של המים שהם צורכים, מודעותם תסייע להם להשתמש במה שעומד לרשותם ביתר יעילות- למשל לגדל את סוגי הצמחים והדגנים הצורכים פחות מים. המשוואה נכונה גם בכיוון השני- ככל שמשאב כלשהו נגיש לכולם ללא הבחנה, הדבר מעודד צריכה בלתי מרוסנת מחשש ש"אחר כך לא יישאר לי- האחרים יחטפו". ובאשר לנושא של "מים לעשירים"- הרי שהם קיימים כבר מזמן בצורה של מי בקבוקים. פעילים ירוקים נוהגים ללעוג לצרכנים של מי בקבוק בטענה שזה "מותג סתמי" למי ברז. אך הצרכנים חושבים אחרת ומעדיפים את מי בקבוק בשל איכותם, הכמות הפחותה של חומרים כימיים שונים בהם וכמות פחותה של אבנית, שהורסת מתקני קפה וקומקומים. צרכנים פרטיים מוכנים לשלם יותר על מים טובים יותר ואין סיבה למנוע זאת מהם.
 
המתמידים
גיליון חדש של הרבעון In Character מציע לנו מגוון של מאמרים המוקדשים לדיון בהיבטים השונים של ההתמדה. ראיון עם חוקרת האינטליגנציה, אנג'לה דוקוורת' ( Angela Duckworth) מוקדש לשאלה מהו הרכיב החשוב יותר בהישגים הלימודיים- האם הנתונים של כושר האינטליגנציה או שמא הנכונות להתמיד. כל הממצאים שהיא קיבלה במחקרים שלה הצביעו על הנכונות להתמיד בתור התכונה החשובה ביותר להישגים. זה המפתח להישגי התלמידים בבתי הספר. גם בהמשך, בניסויים שדוקוורת' ערכה באקדמיה הצבאית הנחשבת של ארה"ב, וסט פוינט, וגם שם ההתמדה של הצוערים הייתה המנבא הטוב ביותר מי מהם ישרוד את התקופה הקשה של הגיבוש הראשוני- יותר מהכושר הפיזי הבסיסי שלהם. על הדרך, המחקר שלה עזר לנפץ את המיתוס הנפוץ בדבר הדימוי העצמי החיובי כמדד להישגים העתידיים. בשעה שהדימוי העצמי נמדד מול השליטה העצמית ( אחותה הקרובה של ההתמדה ) , רואים בעליל שילדים בעלי דימוי עצמי חיובי מרגישים טוב יותר עם עצמם, אך אין הדבר משפיע בצורה כלשהי על הישגיהם. לעומת זאת, כושר ההתמדה הגדול לרוב גורם לעלייה בהישגים הלימודיים וכתוצאה מכך גם משפר את ההרגשה העצמית של התלמידים. תלמידים בארה"ב בשנים האחרונות עלו מאד בדימוי העצמי שלהם, ד
בר שלא קרה ביחס להישגים הלימודיים. אם כבר, בתחום הזה דווקא חלה הידרדרות לעומת מדינות אחרות. הערכה עצמית גבוהה היא דבר שראוי להרוויח אותו – באמצעות שליטה עצמית והתמדה- ולא לזכות בו מן ההפקר.
 
היבט נוסף של שאלת ההתמדה הוא הויכוח בהמשך הגיליון בין תמר ג'קובי למרק קריקוריאן ( שניהם מומחים בתחום ההגירה לארה"ב ) בשאלה האם ועד כמה המהגרים תורמים להעלאת מוסר העבודה בארץ מגוריהם החדשה. לדעתה של ג'קובי, המהגרים הם חיל החלוץ של העבודה הקשה והחריצות האישית שכל כך חסרה בחברה האמריקאית. מהבחינה הזו, הם דומים לאבות המייסדים של ארה"ב ברבה יותר מהאמריקאים השבעים של היום, הלנים בטח בחיקה של הדמוקרטיה החזקה והעשירה שלהם. מרק קרקוריאן אינו שותף לדעה אופטימית זו ומביא נתונים משלו, מהם משתמע שדווקא רבים ממהגרי העבודה בארה"ב הופכים למהגרי האבטלה ולצרכנים של השירותים הסוציאליים. הדבר לא נובע מאיזשהו "טבע בעייתי שלהם", כביכול, אלא מהעובדה שרובם מגיעים מחברות פרימיטיביות יחסית וללא ידע שמאפשר תעסוקה בעלת מיומנות כלשהי. הדבר עלול לגרום להם ולילדיהם להפוך לנתמכי סעד במשך שנים רבות, אם לא ייעשה משהו בנידון.

 

 

אם תרסה- קדושה ללא אמונה ?

 
עוד זווית של הסתכלות על נושא ההתמדה זו פנייה לדמותה של האם תרזה- אישה שהתפרסמה בכל העולם כדואגת האולטימטיבית לכל חלכאי תבל. מה שהניע אותה לפעילות החסד שלה הייתה האמונה הנוצרית האדוקה שלה. מאמרו של אמי וולבורן ( Welborn) באותו גיליון מרענן את הדיון הנוקב שהיה בזמנו סביב חשיפת היומנים של אימא תרזה- יומנים בהם היא הביעה תסכול רב סביב תקופות ארוכות, בהם לא הצליחה לחוש כל להט אמוני או קשר ישיר עם האל, כפי שקרה לה פעם. קטעי יומן שלה שהתפרסמו מתארים בצורה מאד חיה ונוקבת את "הלילה השחור" של האמונה שעבר על מי שנחשבה כמאמינה הגדולה ביותר. היה מי שהאשים אותה בצביעות אף אחר מותה, אך וולבורן מוצא דווקא נקודת זכות בעניין- מדובר באישה שהקדישה את עצמה לפעילות למען העניים והסובלים אף בתוך המשבר האמוני שלה. את האל, שהיא לא הצליחה למצוא בתפילות, היא גילתה בפניו של התינוקת הסובלת מכאבים בבית חולים מוזנח בכלכותה. גם זהו סוג של התמדה- התמדה אמונית – רוחנית.
 
מהמגרש לספה
מאמרו שלאדווארד מאריוט ב- Prospect   הבריטי עוסק אף הוא בנושא של התמדה, או ליתר דיוק באיש שפעילות חייו משלבת שני עיסוקים מאד שונים הדורשים טיפוח איתי לאורך זמן והרבה סבלנות- משחק קריקט ופסיכואנאליזה. מדובר במייק ברירלי ( Brearley) , נשיא האיגוד הפסיכואנאליטי הבריטי ( מוסד שצמחו ממנו כמה אנשים הנחשבים עד עצם היום לשמות הגדולים ביותר בפסיכואנאליזה, כמו דונלד ויניקוט ומלאני קליין ) שהוא גם מאמן קבוצת קריקט משנות לימודיו במכללה. ברירלי רואה מכנה משותף משמעותי בין שני סוגי העיסוק שלו, הנראים כל כך לא שייכים אחד לשני. שניהם כוללים התמודדות עם תקופות זמן ארוכות שבהן כאילו לא קורה דבר – עד שמשהו מתרחש בהבזק של שנייה ( גם אימוני קריקט וגם הטיפול הפסיכואנאליטי הקלאסי לוקחים שנים ארוכות ).  שניהם כוללים עיסוק של חמישה ימים בשבוע- הזמן הממוצע של משך המשחק קריקט ותדירות הטפול המקובלת בפסיכואנאליזה קלאסית. אנו חיים בעולם שדורש לרוב תוצאות מהירות תוך זמן קצר- ולכן גם משחקי קריקט וטיפולים פסיכואנאליטיים אינם פופולאריים, עקב כמות הזמן ורמת ההתמדה שהם מצריכים. עם זאת, דווקא האורך והמאמץ הגדול הם אולי אלו שמשווים לקריקט ולטיפול האנאליטי את התוצאות שלהם. ממש לאחרונה כתב עת פסיכיאטרי נחשב פרסם מאמר שמראה ( אחרי מאה שנות אנאליזה ) שהיא מסוגלת להביא לתוצאות משמעותיות בטיפול בהפרעות נפשיות קשות בטיפול שהוא לטווח ארוך. ברירלי אמנם אינו שולל גם התערבות טיפולית קצרת מועד של תריסר מפגשים, אם הבעיה לא דורשת טיפול רציני יותר. אבל הוא עדיין חושב שלטיפול האנאליטי יש מה להציע גם לספורטאים המקצועיים, ולא רק לאנשי טיפול, שהולכים לעבור פסיכואנאליזה והוציאו לה שם של "טיפול למטפלים בלבד".
 
גן עדן של ילדות

 

 

מאמרו של מייקל שבון ( איחוד השוטרים האידיים ) ב- New York Review of Books עוסק בזיכרונות הילדות שלו ובהעדפות הקריאה שלו- בתור ילד המתעתד להיות סופר. שבון נזכר בחדווה בחווית הילדות שהייתה דומיננטית הן בספרים שהוא קרא והן בחייו- השוטטות. הוא כותב על ילדים של תקופתו שהיה להם את החופש לחקור את העולם סביבם ותוך כדי כך לתקשר בצורה פעילה עם הילדים האחרים, ללא השגחת המבוגרים. שבון אינו רווה נחת ממצב הילדים – כולל ילדיו שלו- היום. הוא חש כי החברה בארה"ב של היום רואה את המבוגר בתור מלווה מתמיד של הילד. הם מקפיצים את הילדים עם האוטו שלהם מיעד אחד למשנהו , מבלי שיש להם אפשרות לחקור ולגלות דרכי גישה חדשות לאתרים בהם הם גרים או משחקים. קשה להאמין שכיום עורבים לילדים הרבה יותר סכנות ממה שהיה לפני שלושים או ארבעים שנה. שבון מסביר את החרדה הגדולה של ההורים למצב צאצאיהם בקושי שלהם להתמודד עם הסכנות של העולם בו הם חיים כמבוגרים ומשווה זאת לתסביך של ארה"ב כלפי האינדיאנים, שגורם להתפתחות של "פולחן האינדיאני". "פולחן של בטיחות הילד" גורם לכך שחייו הממשיים הופכים לנעדרי סוד וקסם של חקר העולם הסובב. שבון מתאר תמונת אילוסטרציה קטנה לדבריו- כשבתו בת התשע יוצאת יום אחד לקנות גלידה  במכולת הנמצאת לא יותר ממאתים מטר מהבית ( ואבא מלווה אותה ממרחק של כבוד )- בשעת אחרי הצהרים של הקיץ ובשכונה מכובדת ומנומנמת של מעמד בינוני היא לא פוגשת ברחוב אפילו ילד אחד בגילה. קשה להאמין שילדים הגדלים במצב כזה יפתחו עניין במסתורין או יחברו ספרי הרפתקאות. ואם כן- מה יקראו הילדים שלהם וכיצד הם יגלו את מסתורי הילדות ?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: