סקירת אודיסאה

על יופי אוניברסאלי

 

 

שער ספרו של דאטון

מאמרו של ג'יימס פאנרו ב- City Journal מדבר על רב המכר של העונה בתחום של פסיכולוגיה אבולוציונית- ספר " אינסטינקט האמנות " ( The Art Instinct) מאת דניס דאטון ( Dutton ) , פילוסוף אבולוציוני,  מרצה באוניברסיטת קנטברי  ומקים האתר www.aldaily.com שמרכז בתוכו את כל החומרים ההגותיים והמדעיים החשובים שמתפרסמים ברשת בשפה האנגלית. ספרו של דאטון מוקדש הפעם לאחת החידות הגדולות של הפסיכולוגיה האבולוציונית- ההתפתחות של הצורך האנושי באסתטיקה.  מדובר בתכונה שעל פניה אינה משרתת צורך הישרדותי מיידי כלשהו, ולכן על פניו  זה תמוה שבני האדם בכל התרבויות נוטים להקדיש זמן , מאמץ ומשאבים ניכרים לטיפוח התחום האסתטי. הדבר קיים כנראה משחר ימיה של האנושות וההתעניינות המדעית בו החלה עוד אצל דארווין

 

ובכן, מספרו של דאטון מתברר לנו בצורה מאד נחרצת שבבני אדם קיים או "מובנה" מעין דחף טבעי לאמנות שמחוזק בגנים שלנו באמצעות מנגנוני הברירה הטבעית. הצורות האסתטיות של הדחף הזה נוטות ללבוש אופי אוניברסאלי בתרבויות שונות- וכך במחקרים שנערכו בארצות שונות ותרבויות מגוונות מגלות העדפה ויזואלית- אסתטית די אחידה אצל רוב בני אדם- נוף עם עצים ומרחבים פתוחים, מים, בעלי החיים ודמויות אנושיות . תופעת האוניברסאליות האסתטית האנושית  מדגימה את הקשר המובהק בין השאיפה שלנו ליופי לבין המוצא האבולוציוני המשותף לכל בני האדם. הדבר שופך כמובן אור ביקורתי על מספר התפתחויות הן באמנות המודרנית והן בניתוחים התיאורטיים שלה – ביניהם הטענה כי כל ההעדפות האסתטיות הן תוצאה של הבניה תרבותית או כי צריכת האמנות המערבית בעולם היא תוצר של השתלטות אימפריאליסטית. לא כן, אומר דאטון, אימפריאליזם מערבי או הבנייה תרבותית  אינם יוצרים דברים יש מאין, אלא מתפתחים על בסיס מובנה בתודעה האנושית, בסיס שייתכן כי בזמן הקרוב נגיע להבנה הנוירולוגית שלו.  הצד החלש יותר בניתוחיו של דאטון זה המעבר מהעובדות לתיאוריה – כלומר הניסיון להסביר מה היה הצורך האבולוציוני בהתפתחות של חוש האסתטיקה האנושי. כמו בדרך כלל בפסיכולוגיה האבולוציונית, הסברים אלו נשמעים יותר מתחכמים ממחכימים ומזכירים ציור של מעגל סביב החץ שננעץ כבר. אבל איך שלא יהיה, דבריו של דאטון מאתגרים להמשך ניסיונות ההבנה של היופי לא רק בכלים האמנותיים, אלא גם בכלים של מדעי החברה והטבע.

 

 

 

 

 

האם מכונות יקראו את מוחנו ?

 

כתבה של ג'ין או'גריידי בפרוייקט המקוון Open Democarcy מוקדשת לפולמוס סביב המאמר שהתפרסם במרץ השנה ב"טיימס". המאמר שם דן השאלה שלא מפסיקה לעורר פולמוס מאז התחילו להתפתח הטכניקות החדשות של סריקת המחשב של המוח- MRI. כיום הן הפכו לכל כך נפוצות שהבדיקות מראות כי מאמר מחקרי שמתפרסם בליווי של תמונות ההדמיה הממוחשבת נקרא ביתר עיון וביתר תשומת לב ממאמר מחקרי שמתפרסם ללא איורים נלווים מן הסוג הזה. אבל השאלה המעניינת והשנויה במחלוקת יותר היא האם סריקת MRI תסייע לנו לא רק בהבנת הפעילות המוחית ברמה הרפואית, אלא גם בגילוי של עולם המחשבות האנושי ?  הכתבה ב"טיימס" מתארת יישומים שמראים בעליל כי חזיון הזה מתחיל להפוך למציאות. כך למשל, אם עד היום היה מקובל למדוד את רמת האמיתות של העדות האנושית באמצעות פוליגראף שמודד את המוליכות החשמלית של העור ( מבדק שנחשב לא מאד אמין באופן כללי ), הרי שכיום כשמנסים לעמת את האדם אם השאלה האם הוא שהה או לא שהה במקום מסוים בזמן מסוים, מראים לו את תמונת המקום, תוך כדי סריקה מקבילה של הפעילות המוחית . פעילות באזורים מסוימים במוח שונה כשהאדם קולט מקום שהוא ראה כבר, גם אם הוא מכחיש זאת ברמת המסר המילולי. בהודו יש כבר מקרים של הרשעות פליליות ( וגם של זיכויים פליליים ) בהתבסס , בין היתר, על העדות הנוירולוגית כראיה תקפה וקבילה. מאידך, בית המשפט הבריטי סרב לזכות מאשמה את סוזן המילטון, שנשלחה לכלא ב- 2003 בהאשמה של הרעלת הילד הנמצא ברשותה. המילטון מתעקשת על חפותה ואף סריקת מחשב שפרסמה ב- Europian Psychiatry מראה תוצאות של תגובה מוחית המתאימות לאמירת האמת, אלא שבית המשפט בחר שלא לקבל ראיה זו, בהסתמך על הטענה כי דיוקם של סריקות מן הסוג הזה נאמד בידי החוקרים כפחות מ- 100%.

אך או'גריידי עצמה שואלת שאלה שונה לגמרי והיא- האם אנחנו מוכנים לקבל את הגישה הרדוקציוני סטית המצמצמת של אישיותנו שלפיה תגובה מוחית שווה רגש ? עד כמה אנחנו מוכנים שהמושגים של פעילות מוחית יחליפו את השיח על מוסר, צדק, אחריות ורגשות ? לדעתה של או'גריידי שינוי תפיסתי שכזה לא יקדם אותנו בהבנת המורכבות והרב ממדיות של המציאות האנושית.

 

מפרשי השמש

 

 

מאמר של תומס מאלון ( Mallon) ב- Atlantic Monthly עוסק בסוגיה אחרת שנוטה להצית את דמיונם של החוקרים- הימצאות של חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ. אך עיקר המאמר מוקדש הפעם לא לעצם השאלה האם אנחנו כן או לא ייצורים תבוניים יחידים ביקום, אלא לשאלת המשאבים המחקריים העומדים לרשותנו. לאחר סיומה של המלחמה הקרה סוכנוית החלל גם של רוסיה וגם של ארה"ב נמצאים בקיפאון עמוק. חקר החלל אינו עומד גבוה בסדר העדיפויות של הפיתוחים המדעיים. מהשיח של המדינאים בארה"ב הולך ונעלם הביטוי שהיה שגור על פיהם פעם: " מדינה שיכלה להציב את האדם הראשון על הירח יכולה גם…" כי היום כבר ממש לא בטוח מה ארה"ב אכן יכולה מבחינת יכולות החלל שלה. הדבר נכון גם לגבי רוסיה- המדינה הראשונה ששגרה אדם לחלל החיצון. עם זאת, המאמר מתאר צוות אמריקאי – רוסי קטן, או ליתר דיוק שלשה- ארבעה מדענים עם זיק בעיניים שמקווים לקדם יום אחד את הפרוייקט הגדול הבא של חקר החלל- חלליות שיכולות לנוע באמצעות אנרגיה הנספגת מקרני השמש. מנוע מסוג זה מכונה "מפרש הרוח " ( solar sailing). מדובר בשימוש מהפכני מסוגו באנרגית שמש- שייתכן ויהיו לו השלכות בתחום המשבר האנרגטי העולמי. כמו בפיתוחים מדעיים רבים אחרים, גם החידוש הטכנולוגי הזה נברא בדמיונם של סופרי המדע המדיוני- וספציפית ביצירותיו של הסופר האמריקאי הגדול ארתור קלארק שהלך לעולמו בשנה שעברה. אך היישום המדעי מעשי של אנרגיית השמש ממשיך לעורר דיונים. ראשית, טוענים נגדו שהוא לא יוכל להיות שימושי מאותה הסיבה שבגללה לא ניתן להמציא את המנוע הנצחי ( perpetuum mobile )- תמיד יהיה חיכוך ושחיקה של חלקים. התשובה לכך מצדם של המצדדים במפרשי השמש היא שמערכת השמש היא מערכת פתוחה שהאנרגיה זורמת בה בצורה חופשית ולכן לא חלים עליה כללים פיסיקליים שהופכים את עיקרון המנוע הנצחי לבלתי אפשרי. הקושי האחר והמשמעותי יותר איתו צריכים להתמודד המדענים זו חוסר הנכונות מצדם של הגופים העסקיים להשקיע בפרויקטים מן הסוג הזה, שהם יקרים ולא מבטיחים תמורה זמינה- בשונה למשל מתיירות החלל, שבפיתוחה מעורב באופן פעיל אחד ממפתחי מנוע החיפוש גוגל, סרגיי ברין. מסתבר שהיום חשוב לשווק את התגלית המדעית לא רק לחוקרים העמיתים בתחום, אלא גם לאנשי העסקים ומממנים פוטנציאליים.

 

עת מלחמה ועת שלום

 

 

סיימון ליוואי

 

ולסיום- הצעה המקורית להשגת השלום בעולם. היא מגיעה מנוירולוג ופופולריזטור חשוב של הידע המדעי סיימון ליוואי ( LeVay) – מחבר של ספרי מדע פופולארי במגוון רחב חשל נושאים- מרעידות האדמה, דרך ההבנה המדעית של הנטייה המינית ועד החוצנים, כמו גם של מספר ספרי לימוד חשובים בתחום המיניות .  ליוואי נוקט עמדה ברורה בוויכוח לגבי מקור ההבדלים בין המינים- בפרט בתחום של ההתנהגות התוקפנית והאלימה. מזה זמן חלוקים אנשי מדעי החברה והחיים האם מקור ההבדל הוא בנתונים הביולוגיים של שני המינים או בהבניה החברתית וחינוך. ליוואי מתייצב בנחרצות לטובת הדעה הראשונה וגם מסביר באמצעותה את היתרון האבולוציוני הברור שקיים בנטייה הגברית של התנהגות מינית אלימה וכופה כלפי נשים. על הגבר שרצונו להפיץ את הגנים שלו בהיקף כמה שיותר רחב מוטל לפעול לעיתים קרובות באגרסיביות ובחוסר התחשבות. בתור דוגמה מובהקת לכך מביא ליוואי את המחקר החדש שמראה כי אחד מכל שנים עשר הגברים המתגוררים כיום באזור שבין הים הכספי לאוקיינוס השקט חב חלקים מה- DNA שלו לכובש הארצות האכזר לג'ינגיס חאן ולצאצאים הזכרים. יתרה מזאת, כיום ידוע לנו לפחות על גן אחד ( MAOA ) שהגרסה הבלתי מתפקדת שלו מניבה אנשים עם נטייה גדולה במיוחד להתנהגות אלימה וגם אנשים אינטליגנטיים פחות ולכן מסוגלים פחות לרסן את הדחפים האלימים של עצמם. ליוואי דן בהרחבה במשקלם היחסי של גורמים הביולוגיים של ההתנהגות האלימה לעומת הגורמים הסביבתיים ומגיע למסקנה שבשעה שהגורמים הסביבתיים יכולים לעשות רבות למען ריסון של הדחפים האלימים, הם יכולים גם להעצים אותם, במיוחד בכל מה שנוגע ליחסים בין הקבוצות השונות באוכלוסייה. ניתוב של הדחפים האלימים לענפים אחרים, למשל לספורט התחרותי או משחקי הוידיאו האלימים אפשר שאף הוא מגביר את הדחפים האלימים, בעיקר הגבריים. לכן לדעתו של ליוואי , אם אנחנו נכונים לפעול למען מיגור האלימות, אין לנו אלא לטפל בצדדים הביולוגיים שלה. כרגע התסריט של השתלת הגנים המתפקדים במקומם של הגנים הלקויים נראה דמיוני בעליל, אך מחר המצב עשוי להיות שונה וכל אם תוכל לבדוק טרם לידת התינוק איזו גרסה של גן MAOA הוא נושא והאם היא ניתנת להחלפה. מאמרו של ליוואי מערער על הרבה תכנים תקינים- פוליטית המקובלים בתחום מדעי החברה, אך הצעותיו מבוססות ולא ניתן לדחותן כלאחר יד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On יולי 27, 2009 at 3:25 pm

    למגינת לב, הולך הדטרמניזם הביולוגי ותופס לו מקום של כבוד בקרב אנשי המחקר בעולם
    אני מעוניין לחשוב שישנם חריגים לכל תופעה, בודאי בקרב כלל היצורים חיים,
    תופעות שהמדע לעולם יתקשה להעניק להן תשובות
    אני אומר זאת דווקא כמי שעוסק גם כן בהיסטים היסטוריים ואינטלקטואליים של המדע)

    ועוד יותר שאנו מתנהלים בחידה לפנים מחידה
    גם אם היתה תיאוריה סופית של הכל
    היה האדם נאלץ להפוך את התיבה
    ולהתחיל לשאול שאלות מחדש

  • זאב שביידל  On יולי 28, 2009 at 9:37 am

    על דברים מקסימים ונבונים כרגיל

    ועל השיר הנפלא

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: