ארכיון חודשי: אוגוסט 2009

ביקור בעולם האמת

תגובה למשה פייגלין

 

 

משה פייגלין

בעבודה שלי כמטפל אני נתקל לעיתים קרובות באנשים שמתקשים להתמודד עם המציאות. לטעמם החיים המציאותיים הם קשים או מתסכלים מדי ולכן הם מפתחים מגוון מנגנונים שיאפשרו להם לברוח מההתמודדות . לעיתים קרובות מדובר בצורות בריחה מאד פרימיטיביות- אלכוהול וסמים. אך יש גם דרכים מתוחכמות יותר. הן קשות יותר לגישה הטיפולית, כיוון שאלו שמשתמשים בהן משוכנעים  לגמרי בצדקתם ואף נוטים לראות את עצמם כאנשים מפוקחים במיוחד.  לאחרונה נתקלתי בצורת התמודדות כזו אצל שני אנשים די בולטים- הרב הצבאי הראשי הרב רונצקי וראש חטיבת "מנהיגות יהודית" בליכוד משה פייגלין. כיוון שמדובר באנשים נושאי תפקידים ציבוריים, מעניין לעקוב אחרי דרך החשיבה שלהם.
 
הרב רונצקי הביע לאחרונה  מורת רוח מפרסום של גיליון העיתון הצבאי "במחנה" המוקדש לחודש הגאווה. לפי מה שפורסם בתקשורת, הגיליון קומם את דעתו של הרב כי הוא " מדובר בנושא לא ראוי " ( מדוע ?)  ו" עניין שלא משקף את ההווי הצהלי " ( מדוע לא )? הדבר זכה לביקורת מאד מתונה ואגבית מצד מספר דוברי מהקהילה הלהט"בית – אך זה הספיק  כדי שמשה פייגלין יחלץ חושים  להגנתו של הרב רונצקי. פייגלין היה מוכן אפילו לסלוח לרבצ"ר את מה שנראה בעיניו כפשע לא יכופר- אי תמיכתו של הרב הראשי לצה"ל בסירוב הפקודה ההמוני- על מנת לנגח את התנועה ההומו לסבית. תגובתו של פייגלין מלמדת רבות או אופי החשיבה ועולם המושגים של האיש.
 
מדובר בבן אדם שעולמו מתחלק בעיקר לשחור ( מאד ) ולבן ( מאד ). בחלק השחור נמצאים המון אנשים רעים שעשו יד אחת על מנת לקעקע, לערער,  להרוס, להשמיד, לאבד, למחוק, לנתוץ, לשבור, להחריב, לכתוש עד דק ולהעלים מעל פני האדמה את היהדות , את הציונות, את עם ישראל ואת כל מה שיקר וקדוש לנו. ברשימת הכבוד הזו נמצאים שמאל, כותבי "במחנה" ( לפחות אלו שהלכו אחר כך לצד הפוליטי השונה מזה של פייגלין ), שופטי בג"ץ, תקשורת, קהילה הומו לסבית… סליחה, אוסף של סוטים שמאלנים שיצאו מהארון וקוראים לעצמם "קהילה" והרב רונצקי אחרי ההתנתקות ולפני שהוא גינה את גיליון "במחנה". במחנה השני ( הטוב ) נמצאים משה פייגלין, שותפיו לדרך המנהיגות היהודית הרב רונצקי בגרסה שאחרי. מעטים מול רבים. דוד מול גדוד גליתים.
 
תיאור כזה מעיד בראש ובראשונה על תפיסת מציאות לקויה- או על נטייה להיסטריה. 4-5% של הומואים ולסביות באוכלוסייה שכרבע מהם מעיזים לצאת מהארון ולדרוש לעצמם תנאי חיים וקיום שווים לאלו של פייגלין מעוררים אצלו תחושה כאילו חונטה שמאלנית – הומואית כבר מכלה כאן כל חלקה טובה. והעיוות המציאות הזה רק צובר תאוצה. חיליים וקצינים הומו לסביים שמתגייסים לצה"ל כדי להגן על המולדת למעשה עושים זאת- לדעתו של פייגלין-  כדי לערער על עצמתו של הצבא ועליו לחזור ולהוקיע אותם משורותיו ( כפי שזה עדיין נעשה בארה"ב, שם מספר מומחי מודיעין דוברי ערבית הורחקו מהשירות הצבאי על רקע נטייתם המינית, זמן קצר לפני אסון התאומים ). אנשים הומו לסביים שיוצאים מהארון כי קצה נפשם בחיי השקר והעמדת הפנים והם רוצים קבלה של המשפחות והקהילות שלהם- עושים זאת, לשיטתו של פייגלין, כדי לערער את מושגי המשפחה והקהילה. הומו לסביים הדתיים שיוצאים מהארון אך ממשיכים לדבוק במסירות נפש ובדבקות יתרה באורח חיים של שמירת המצוות- עושים זאת לשיטתו כדי לערער על התורה. וכל זה- בסיוע של הכוחות הבינלאומיים והפוסט מודרניים שמטרתם לקעקע, להרוס וכו". מה שכן- זה מעט משעשע לראות את פייגלין מנסה להתפלפל בפלפולים בריסקאיים כדי להסביר לנו שחילול השבת ההמוני שרוב עם ישראל עושה בפרהסיה מבלי משים ופעמים רבות בחדווה רבה ( ע"ע אצטדיון טדי בשבת ) זה שום דבר מבחינת כושר ההרתעה הלאומי והחוסן הנפשי. ושוב- פייגלין כבר חילק לחילונים, לחרדים , לעם ישראל ולעצמו את התפקידים במחזה שהוא עצמוחיבר – חמור של משיח, הרסן של החמור והרוכב השקוע בבוץ. אתם רוצים לנחש מי בתפקיד המשיח ? רמז – זה לא הרב רונצקי…
 
כדאי שמר פייגלין יתחיל להכיר מעט את המציאות של עם ישראל אותו הוא מתיימר להנהיג ולהוביל. כדאי שהוא ילמד שהתנועה ההומו לסבית הגיעה להישגיה לא בזכות שיתוף הפעולה עם המאפיה הפוסט מודרנית העולמית שכיכובו של בג"ץ, אלא בזכות העובדה שאנשים הומו לסביים אוזרים אומץ יום אחד בחייהם ויוצאים מהארון. בכל מקום – ולא רק בתל אביב. בירוחם ובדימונה, בפתח תקווה וברמת גן, בירושלים ובחיפה. וגם בעפרה, אלקנה ונווה צוף. בצבא ובאוניברסיטה ( כולל בר אילן ). בתקשורת
( וממש לא רק שמאלנית ) ובפוליטיקה ובהתיישבות. בכל מקום שהם . וכשאנשים לומדים שההומוסקסואל הוא לא סוטה חולה מסוכן ושמאלני משיינקין עם טייץ וורוד, סטיקרים של מר"צ ודגל גאווה – אלא שכן, חבר, שותף לעבודה, חברותא או בן משפחה- היחס משתנה. בעקבות הטבח שביצע אלמוני במועדון הנוער הגאה בת"א התופעה אף גברה בעקבות החשיפה הנוראה והקהילה הגאה זכתה הפעם לחיבוק גם של לימור לבנת וגדעון סער. אני חו
ב שכדאי למר פייגלין- וגם לרב רונצקי- לערוך היכרות קרובה יותר עם המציאות אותה הם מתכוונים להוביל. את עם ישראל קשה לרמות. הוא מאמין בסיפורים שהומואים ולסביות  רוצים לערער משפחה וקהילה בדיוק כמו שהוא מאמין בשלום של אוסלו, בסירוב פקודה המוני ובחירתו של פייגלין לראשות הממשלה.
 
 רשימה זו מתפרסמת בבלוג שלי גם באתר חברותא החדש
 

סקירת אוגוסט

אין פילוסוף בארצו

 

 

לשק קולאקובסקי

בחודש שעבר הלך לעולמו אדם שנחשב לאחד מגדולי מבקרי הקומוניזם בעולם הפילוסופי, הוגה ממוצא פולני לאשק קולקובסקי ( Kolakowski). . באחד הראיונות האחרונים איתו שקיים דני פוסטל במסגרת הפרוייקט המקוון
Open Democracy, קולקובסקי דיבר רבות על התחושה של חוסר השייכות שלו. בצעירותו היה קולקובסקי תומך נלהב של המפלגה הקומוניסטית, אך במהרה תפיסותיו הביקורתיות גרמו להרחקתו מההוראה באוניברסיטת וורשה והוא העתיק את מקום מגוריו באירופה, בעיקר לאנגליה.  עם זאת, גם לאחר שנים רבות באי הבריטי הוא חש לא לגמרי שייך שם מבחינה תרבותית. תחושת העצב על חוסר השייכות ואולי על חוסר האפשרות העקרונית לחוש שייכות במקום עבור אדם שהוא הוגה ביקורתי שמסרב לוותר על יושר אינטלקטואלי ועל הניתוח הביקורתי לטובת ההתמזגות עם הסביבה עוברים בחוט השני בכל הראיון. מכאן ההזדהות הרבה של קולקובסקי עם בן ארצו שאף הוא מצא את עצמו גולה עקב הביקורת על המשטר הקומוניסטי- צ'סלב מילוש. הוא נשאר בפריז, אך לא התקבל שם בחוגי המהגרים הפולנים, עקב כך ששרת פעם בשירות הדיפלומטי של פולין הקומוניסטית. בנוסף, העובדה שקולקובסקי ומילוש היו מבקרים נחרצים ורהוטים של המשטר הקומוניסטי בפולין לא גרמה להם להערצה של פולין טרם המלחמה, שמהשטר הנוכחי סופג בהדרגה מספר מאפיינים שלה: הגרסה הפולנית של קתוליות, שמשולבת במנה גדושה של לאומנות בריונית ואנטישמית. קולקובסקי אף ל אחוסך את שבט הביקורת שלו מהאינטלקטואלים במערב. למעשה, הוא מספר על הלם של עזיבת הסביבה המרקסיסטית במולדתו- רק כדי לגלות את הברנז'ה האינטלקטואלית של ארה"ב, שמאלית- מרקסיסטית ברובה.
 
קולקובסקי מבקר את החבורה הזו אפילו לא על דעותיה, כמו על הבורות הבסיסית שלה בתרבות ופילוסופיה, בורות שמכסה את עצמה בעלה תאנה של המילים הגדולות על התרבות המערבית הלבנה הדומיננטית. בנוסף, קולקובסקי מבקר קשות את האינטלקטואלים במערב על הניכור הקשה שלהם כלפי האמונה הדתית וחוסר ההבנה הבסיסי לגבי תפקידה בקידום השינויים החברתיים- על אף העובדה שהוא סרב בתוקף להשיב על השאלות לגבי אמונתו האישית. לעומת זאת, הוא כן היה מוכן לספר את סיפור הישרדותו בעידן הנאצי- בתור ילד, הוא התחבא במרתף אחד בשורה של מרתפים. יום אחד שני צוותים של ס.ס. בדקו את המרתפים אחד אחד, והמרתף בו קולקובסקי התחבא נשאר לא בדוק כי כל צוות היה משוכנע שהצוות השני כבר בדק אותו. כך ניצל מי שהיה עתיד להיות אחד הפילוסופים הגדולים של התקופה. אולי האפיזודה הזו היא המפתח להבנת המילים האחרונות של קולקובסקי בראיון- על האקראיות הטראגית של היקום ותחושה המתמדת של עמידה על סף תהום.
 
גיבור בעל כרחו

 

 

מיכאיל גורבצ'וב

גיבור אחר של התקופה הקומוניסטית, שנכון לכתיבת שורות אלו בריאותו בטוב, הוא השליט האחרון של ברית המועצות לשעבר, מיכאיל גורבצ'וב, לו מקדיש Prospect הבריטי כתבה גדולה מאת ויקטור סבסטיאן , לרגל ציון של אירועי עשרים שנה לנפילתה של חומת ברלין. גורבצ'וב בן ה- 78 חי במצב בריאות טובה- בין היתר, הודות לעובדה שנעשה ליו"ר המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בגיל 54- גיל של ינוקא בפוליטביורו הגריאטרי מתקופת החבר ברז'נייב. הכוונה במינוי שלו הייתה לרענן מעט את השורות ולהוציא את ברית המועצות מהמצב של דריכה מתמשכת במקום , בון היא הייתה שרויה בשנות ה- 80. זו הייתה גם כוונתו של גורבצוב עצמו. רבים במערב רואים אותו כאיש שאחראי לפירוקה של המעצמה הקומוניסטית ולנפילתה של חומת ברלין, מבלי להבין שלא הייתה לו כל כוונה לבצע את שני המהלכים הנ"ל. גורבצו'ב היה עצם מעצמה ובשר מבשרה של המפלגה. בניגוד לרוב החברים הוותיקים, שהיו כבר אז לפונקציונרים מפלגתיים ציניים שלא האמינו בגרוש ברעיונות , להם נשבעו אמונים שהקם והערב, דווקא גורבצ'וב היה נוהג להגות יומם ולילה בכתביו של לנין, זאת גם בתקופת היותו יו"ר המפלגה. הוא האמין בכנות בכך שניתן "ליישר" את האידיאולוגיה הקומוניסטית על ידי שחרור שלה מהסטייה שביצע סטאלין. זו הייתה גם הכוונה שלו לגבי מדינות הגוש המזרחי- הוא האמין שלאחר שהן תקבלנה את עצמאותן, הן תרצינה להשתייך לגוש הקומוניסטי מרצונן החופשי, בדומה לבלרוס של היום. ברם, מה שקרה בפועל זה שהמערכת שהייתה רקובה מבפנים פשוט קרסה תחתיה ברגע שניסו קצת לאוורר אותה. מיתוס נוסף שהכתבה מנסה לקעקע, זו הטפיחה העצמית על השכם של השמרנים במערב, שכביכול הקו המדיני הנוקשה של רייגן ותאצ'ר הוא זה שהביא לקריסתה של ברית המועצות. לדעתו של הכותב הקרדיטים למהפכת 1989 ואחריה לפירוק בריה"מ ב- 1991 קשורים יותר למפלה הסובייטית הקשה באפגניסטן שהוציאה לסובייטים את החשק לדכא את המרידות במזרח אירופה באמצעות הטאנקים, החוב העצום של מדינות מזרח אירופה לברית המועצות והצניחה הדרמטית של מחירי הנפט בשנות ה- 80. השכלתו הכלכלית הבסיסית של גורבצ'וב עזרה לו להבין את הבעייתיות של המצב הקיים, אך הניתוח והסקת המסקנות הנדרשות היו קשות עבורו. הודות לכך נותר גורבצו'ב דמות טראגית- איש שנשאר בזיכרון ההיסטורי בגלל כישלונו.
 
אדום דהוי

 

 

פידל קסטרו

ברם, ישנם מקומות בהם המשטרים הקומוניסטיים ממשיכים להתקיים. מאמר של טום גז'לטן ( Gjelten) ברבעון World Affairs מוקדש לאי הקומוניזם מתחת לאפה של ארה"ב- קובה. הכותב מציין בצדק, שאם מנסים להעריך את רמת היעילות של הניסיונות האמריקאיים ב-40 השנה האחרונות לגרום למהפך פוליטי בקובה, היא לא שונה מאפס. גם ההתפרקות של חוזה וורשה ושל ברית המועצות לא נתנה את אותותיה באי.  אך הסיבה לכך, לדעתו, היא לא שלקובנים טוב תחת המשטר של קאסטרו. למעשה, רבים מהם מצביעים ברגל- בתחילת שנות ה-90, עשרות אלפי קובנים נואשים ניסו לנטוש את מולדתם ולהגיע לפלורידה ברפסודות רעועות ( באלסרוס –balseros  )  שהם ייצרו. האפיזודה הזו משקפת, לדעת המחבר, משהו מהותי בגישתם הנוכחית של קובנים- הם משקיעים בבניית רפסודות במקום בגיבוש של אופוזיציה משמעותית למשטר. מדובר באנשים שבורחים מתנאי חיים קשים- מחסור במוצרי צריכה בסיסיים מורגש כל הזמן בכלכלה הקובנית הקורסת. האי שהיה פעם מרכז של בילוי והחיים הטובים הפך לאתר בו חיים אנשים קשי יום שמקבלים כל תייר עם דולרים בחנופה והתרפסות. זה כמובן דבר שלא מסייע להתפתחות הרגשות הפטריוטיים בקרב קובנים צעירים. דבר נוסף זה הניכור לאדם הפרטי, שאופייני למדינה טוטליטרית. כל רקמת החיים החברתיים של קובה שזורה בחוטים של משטרה והשירותים החשאיים. גם במצב כלכלי קשה, איש שירותי הביטחון מקבל שכר גבוה מזה של רופא או מהנדס. כל איש מקצוע – וגם כל אמן שמתפרסם- חייב להצהיר אמונים למפלגה ולערכיה, אחרת הוא צפוי למעצר או לכל הפחות לחיי מחסור בסיסיים. החברים מהוועד ישימו אותו בסוף התור של הממתינים להתקנה של קו טלפון ואת ילדיו- בסוף התור של הממתינים להתקבל ללימודים האוניברסיטה. כמובן שגם לא קיימת זרימת מידע חופשית בקובה- רק שני אחוז מכלל התושבים מחוברים לאינטרנט. הבלוגים ברשת שמתארים את המצב באי בצורה ביקורתית, מיועדים יותר לדווח  לקורא מחוץ לקובה מאשר לעורר סולידריות בקרב התושבים. חלק מהמהגרים הקובניים בארה"ב ובאירופה כותבים ברשת דברי תוכחה וזעם על בני ארצם שנכנעים לעול הדיקטטורה ועל כך שעליהם להתקומם ולפרוק את עולה מעל צווארם. אלא שלא נראה כי קריאתם עומדת להיענות. לקובנים יש מעט, אך הם חוששים מאד לאבד את המעט הזה. והנהגת המדינה- כולל הנשיא החצי פורש פידל קאסטרו- גם מעוררת אצלם זעם כלפי המהגרים ש"נטשו את המולדת וחיים חיי מנעמים בארצות זרות, במקום להגשים את יעדי המהפכה בארצם שלהם". מה שהופך את המהפך העממי בקובה לסביר עוד פחות. ההימור של המחבר הוא שאם שינוי יקרה, הוא יגיע מלמעלה, בדומה לפרסטרויקה ( בנייה מחדש ) של תקופת גורבצ'וב.
 
שייקספיר משוכתב ?

מאמרו של אנטוני קימולינו ( Cimolino) ב- New Republic עוסק בהצעה שעלתה לאחרונה לשכתוב ספרותי של כתבי שייקספיר, על מנת להתאים אותם להבנה של הצופה והקורא המודרני. ראשית, חשוב לציין כי מדובר בהצעה של אנשים רציניים שאינה שקולה להערה של בדיחה יידית ידועה, הטוענת כי על דף הפתיחה של תרגום שייקספיר ליידיש נכתב " פארטייכט אונד פארבעסערט " ( תורגם ושופר ). המציעים מודאגים בכנות מהאפשרות ששפתו המורכבת של שייקספיר תהפוך אותו לבלתי נגיש לכל מי שאינו חוקר ספרות מומחה. מדובר בהערה מעניינת, במיוחד לאור העובדה שהיא מתייחסת למחבר ששפתו עיצבה במידה רבה את האנגלית הספרותית ומהדוברת של היום. מילותיו הארכאיות של שייקספיר אינן מרובות יחסית, אך הקושי בהבנתו נעוץ לרוב בכך שיצירתו מורכבת משירה דרמטית עמוסת אסוציאציות מעמיקות ומטאפורות. עקב כך, אצל הקורא קיימת רוב הזמן תחושה שמחבר המחזה מנסה להגיד מספר דברים בו זמנית. במילים אחרות, זה לא ששייקספיר לא מובן, אלא שהוא מובן על כמה פנים ואופנים. הבנת מחזותיו עשויה להשתנות גם על הגיל- "המלך ליר" נקרא בצורה שונה מאד בגיל ההתבגרות ובגיל הגבורות. אך באופן כללי, הבנתו של שייקספיר נועדה להרחיב את עולם ההקשרים התרבותיים והספרותיים של הקורא- הצופה ולא לצמצם אותם. זהו בדיוק החשש מפני "תרגום של שייקספיר לאנגלית קלה"- אותה קלות יכולה לסבירות גדולה למסמר למילים של שייקספיר את המשמעות האחת והיחידה, תוך היעלמות של רבדי המשמעות העמוקים יותר. מן הראוי, מסכם קימולינו, ששייקספיר יישאר הדבר האמיתי, בלי קבלת תחליפים.
 
 
סימפוניה אופנתית?

הדיון  על התרבות הקלאסית נמשך גם במאמרו של אנדרו קלארק- המבקר המוסיקאלי הנצחי של Financial Times. הוא דן ביחסים המורכבים בין האופנה לבין המוסיקה הקלאסית. מצד אחד, ברור שקלאסיקה ואופנה הם שני מושגים סותרים באופן יסודי, שכן קלאסיקה היא בהגדרה מעל הזמן. אפילו אם נביט על הצורה הארכיטקטונית של בתי האופרה הנחשבים בעולם, נראה כי הם נבנו כמו ארמונות נצח עבור דברים שלא נס ליחם. אך כיום נעשים  יותר ניסיונות להתאים את המוסיקה הקלאסית לדור האינטרנט. אחד האחרונים זה ניסיון ליצור מעין "תזמורת Youtube"- תזמורת דוקרטית שהגיעה להופיע באחד ממבצרי הקלאסיקה, קארנגי הול בארה"ב, לאחר שבועיים של חזרות בלבד. מובן שמהירות כזו עומדת בסתירה בסיסית לתשתית של ביצוע היצירות הקלאסיות- שבנוי על סינון ממושך של המבצעים והייצרות וחזרות ארוכות שמטרתן ליצור סגנון אחיד. ברם, ברור שגם המוסיקה הקלאסית אינה נעדרת את השפעות הזמן והמקום. מלחינים גדולים עיבדו את יצירות קודמיהם. גם ההעדפות של המבצעים הקלאסיים השתנו בתקופה לתקופה, יצירות מקובלות ומפורסמות נסוגו בהגדרה לארכיונים- ויצירות אחרות של אותם מלחינים, שלעיתים זכו לקיתונות של בוז בתקופה הרלוונטית, דווקא קיבלו תהודה חיובית ביותר והפכו לתכנית חובה באולמי הקונצרטים. אלא שזהו בדיוק אופיו של הקאנון- הוא משתנה אמנם, כמו כל התרבות האנושית, אך לא לפי גחמות האופנה, אלא עם דפוסי השינוי של החברה האנושית עצמה. וזה לא שייך לדברים שרואים מהיום למחר. בקיצור, ניתן לומר שמוסיקה קלאסית אינה אופנתית וזה מה שגורם לה להאריך ימים.

בסוד הצמצום

 

 

הרב מנחם פרומן

כלל ידוע הוא שניכרים דברי אמת. וניכר מדבריו של הרב פרומן שהדברים באמת כואבים לו והוא חושש בכנות לערעור על קדושת המשפחה בישראל. אין בליבו של הרב פרומן אמפתיה לאדם שמתוך שנאה  שרצח אנשים באשמת אהבתם לבני מינם ( ופשע שאדם עושה מתוך שנאה של חלק מסוים בתוכו הרי הוא פשע שנאה לכל דבר ). ועם זאת, הרב נזהר מאד לחלק את האמפתיה לקורבנות בקימוץ ובמשורה, על מנת לא להתיר את הרסן. וזה מקומם. וגם ההשוואה בין נער שמאוהב בחברו לאדם שאוכל את החתולה שלו לארוחת הבוקר מקוממת גם היא. ולכן חשוב לא סתם להתקומם נגדה, אלא להבין שמשוואה זו בטעות יסודה.
 
הנטייה המינית היא מרכיב מובנה בזהותו של האדם. הוא מובנה על בסיס גנטי, נוירו ביולוגי ופסיכולוגי. הוא לא נתון לבחירתו של האדם לצד זה או אחר. לעיתים יש בו קצת יותר גמישות- וגם זה לא נתון לבחירה. לרוב אין גמישות בעניין לאף כיוון. איש לא בוחר לחיות מתוך אהבה לבני מינו ורבים אף נוקטים במאמץ ניכר לעשות שינוי בעניין- מבלי שהמאמץ הזה נושא פרי. הרוב נולד וחי את חייו עם משיכה טבעית ותחושת אהבה טבעית למין השני. ומיעוט נוצר וחי את חייו עם משיכה ותחושת אהבה טבעית לבני מינו. זו עובדה יסודית של הטבע האנושי. ובדיוק כפי שאדם שאהבתו למין השני ( כמו לרב פרומן ) חש תחושת זרות ביחס לאדם שאוהב את בני מינו- כך קורה גם ההפך. אדם הומוסקסואלי יכול להיות ביחסי ידידות נפלאים עם בני ובנות המין השני. אבל כל ניסיון לשלב בזה מרכיב אינטימי יהיה נידון לכישלון. בבתי הדין הרבניים בארץ נידונים כל שנה מספר תיקי גירושין בהם מסתבר שאחד מבני הזוג ניסה להסתיר את נטייתו המינית לפני הנישואין וכתוצאה מזה הם עלו על שרטון בשלב מסוים. ללמדך שאהבה לא נכנסת למקום אליו היא לא נועדה להיכנס.
 
לכן אין בעצרת שהתקיימה במוצאי השבת בכיכר רבין משום קריאת תיגר על דרכו של הרוב וכשהרב פרומן נחלץ כחלוץ לפני המחנה כדי לגונן על יסודות המשפחה היהודית מפני אחוזים ספורים של הומוסקסואלים ולסביות, הוא מתפרץ לדלת פתוחה. איננו מעוניינים "לגייס בני נוער לשורותינו" והאמת היא שגם אם היינו רוצים בכך- לא היינו מצליחים. איננו מתכוונים גם להחריב ולקעקע את יסודות המשפחה היהודית. אך יש ויש בכוונתנו לדרוש במפגיע ובבירור את מקומינו בתוך המשפחות והקהילות שלנו. המצב שבו הורה לא מבקר את בנו הפצוע בבית החולים בשל נטייתו המינית של הבן הוא מצב של עוול הזועק לשמים. תמוה מאד שהרב פרומן רואה בחשש של בני הנוער מהקשר עם משפחותיהם סימן למודעות גבוהה לערכי המשפחה. לדעתי הניכור המזעזע הזה הוא הוא בעוכרי המשפחה היהודית. ואם כבר מדברים על ערכי המשפחה, מן הראוי שכבוד הרב, שרומז בדבריו לכך שניצול הוא כביכול חלק הכרחי מן ההווי ההומוסקסואלי, יידע שאותן קבוצות תמיכה בבני הנוער ההומו לסבי נועדו בדיוק כדי למנוע מצבים של ניצול ומצוקה קיצונית ולעיתים קרובות הן בגדר הצלת נפשות ממש.
 
הרב פרומן הזכיר בדבריו של ספר הזוהר. איני עוסק בנסתרות , אך למדתי ממוריי ובפרט מחתן פרס ישראל פרופ' מרדכי רוטנברג, שאחד המוטיבים המשמעותיים ביותר בקבלה הוא מושג הצמצום. צמצום שבו אפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו מתכנס אל תוך עצמו כדי לפנות מקום לאחר. לעולם שלא תמיד מתנהג בסדר. לאדם שלא תמיד נוהג כרצונו. הרב פורמן עצמו פעל רבות במטרה ללמד את היהדות הדתית לתת מקום של כבוד לאחר הפלשתיני. היהדות הדתית לומדת עכשיו את הדרך להצטמצם ולתת מקום של כבוד לאחר ההומו לסבי. היא לומדת שיש כלל ויש יוצא מן הכלל. שיש נפוץ ויש חריג. היא לומדת ששנאה לחריג אחד יכולה להוביל בקלות לשנאה לחריגים אחרים והוצאתם מחוץ לגדר- וכיוון שניתנה רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיק לרשע. יותר ויותר הומואים ולסביות דתיים מוצהרים יוצאים מהארון בתוך המשפחות והקהילות שלהם. בשעתו, הרב פרומן הרחיק לכת לעזה ולרמאללה על מנת לשאת ולתת עם הנהגת האויב. אנו מזמינים אותו להגיע למפגשים של הארגונים ההומו לסביים הדתיים- " חברותא", "הוד" ו"בת קול", בכדי שיוכל לשמוע את קולנו, לראות את פנינו וגם לחבק אותנו בצורה לא רק וירטואלית. כי אהבת ישראל היא מצווה ממשית ומעשית. בלי קשר למגדר ונטייה מינית.

הכתבה פורסמה באתר ynet