סקירת אוגוסט

אין פילוסוף בארצו

 

 

לשק קולאקובסקי

בחודש שעבר הלך לעולמו אדם שנחשב לאחד מגדולי מבקרי הקומוניזם בעולם הפילוסופי, הוגה ממוצא פולני לאשק קולקובסקי ( Kolakowski). . באחד הראיונות האחרונים איתו שקיים דני פוסטל במסגרת הפרוייקט המקוון
Open Democracy, קולקובסקי דיבר רבות על התחושה של חוסר השייכות שלו. בצעירותו היה קולקובסקי תומך נלהב של המפלגה הקומוניסטית, אך במהרה תפיסותיו הביקורתיות גרמו להרחקתו מההוראה באוניברסיטת וורשה והוא העתיק את מקום מגוריו באירופה, בעיקר לאנגליה.  עם זאת, גם לאחר שנים רבות באי הבריטי הוא חש לא לגמרי שייך שם מבחינה תרבותית. תחושת העצב על חוסר השייכות ואולי על חוסר האפשרות העקרונית לחוש שייכות במקום עבור אדם שהוא הוגה ביקורתי שמסרב לוותר על יושר אינטלקטואלי ועל הניתוח הביקורתי לטובת ההתמזגות עם הסביבה עוברים בחוט השני בכל הראיון. מכאן ההזדהות הרבה של קולקובסקי עם בן ארצו שאף הוא מצא את עצמו גולה עקב הביקורת על המשטר הקומוניסטי- צ'סלב מילוש. הוא נשאר בפריז, אך לא התקבל שם בחוגי המהגרים הפולנים, עקב כך ששרת פעם בשירות הדיפלומטי של פולין הקומוניסטית. בנוסף, העובדה שקולקובסקי ומילוש היו מבקרים נחרצים ורהוטים של המשטר הקומוניסטי בפולין לא גרמה להם להערצה של פולין טרם המלחמה, שמהשטר הנוכחי סופג בהדרגה מספר מאפיינים שלה: הגרסה הפולנית של קתוליות, שמשולבת במנה גדושה של לאומנות בריונית ואנטישמית. קולקובסקי אף ל אחוסך את שבט הביקורת שלו מהאינטלקטואלים במערב. למעשה, הוא מספר על הלם של עזיבת הסביבה המרקסיסטית במולדתו- רק כדי לגלות את הברנז'ה האינטלקטואלית של ארה"ב, שמאלית- מרקסיסטית ברובה.
 
קולקובסקי מבקר את החבורה הזו אפילו לא על דעותיה, כמו על הבורות הבסיסית שלה בתרבות ופילוסופיה, בורות שמכסה את עצמה בעלה תאנה של המילים הגדולות על התרבות המערבית הלבנה הדומיננטית. בנוסף, קולקובסקי מבקר קשות את האינטלקטואלים במערב על הניכור הקשה שלהם כלפי האמונה הדתית וחוסר ההבנה הבסיסי לגבי תפקידה בקידום השינויים החברתיים- על אף העובדה שהוא סרב בתוקף להשיב על השאלות לגבי אמונתו האישית. לעומת זאת, הוא כן היה מוכן לספר את סיפור הישרדותו בעידן הנאצי- בתור ילד, הוא התחבא במרתף אחד בשורה של מרתפים. יום אחד שני צוותים של ס.ס. בדקו את המרתפים אחד אחד, והמרתף בו קולקובסקי התחבא נשאר לא בדוק כי כל צוות היה משוכנע שהצוות השני כבר בדק אותו. כך ניצל מי שהיה עתיד להיות אחד הפילוסופים הגדולים של התקופה. אולי האפיזודה הזו היא המפתח להבנת המילים האחרונות של קולקובסקי בראיון- על האקראיות הטראגית של היקום ותחושה המתמדת של עמידה על סף תהום.
 
גיבור בעל כרחו

 

 

מיכאיל גורבצ'וב

גיבור אחר של התקופה הקומוניסטית, שנכון לכתיבת שורות אלו בריאותו בטוב, הוא השליט האחרון של ברית המועצות לשעבר, מיכאיל גורבצ'וב, לו מקדיש Prospect הבריטי כתבה גדולה מאת ויקטור סבסטיאן , לרגל ציון של אירועי עשרים שנה לנפילתה של חומת ברלין. גורבצ'וב בן ה- 78 חי במצב בריאות טובה- בין היתר, הודות לעובדה שנעשה ליו"ר המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בגיל 54- גיל של ינוקא בפוליטביורו הגריאטרי מתקופת החבר ברז'נייב. הכוונה במינוי שלו הייתה לרענן מעט את השורות ולהוציא את ברית המועצות מהמצב של דריכה מתמשכת במקום , בון היא הייתה שרויה בשנות ה- 80. זו הייתה גם כוונתו של גורבצוב עצמו. רבים במערב רואים אותו כאיש שאחראי לפירוקה של המעצמה הקומוניסטית ולנפילתה של חומת ברלין, מבלי להבין שלא הייתה לו כל כוונה לבצע את שני המהלכים הנ"ל. גורבצו'ב היה עצם מעצמה ובשר מבשרה של המפלגה. בניגוד לרוב החברים הוותיקים, שהיו כבר אז לפונקציונרים מפלגתיים ציניים שלא האמינו בגרוש ברעיונות , להם נשבעו אמונים שהקם והערב, דווקא גורבצ'וב היה נוהג להגות יומם ולילה בכתביו של לנין, זאת גם בתקופת היותו יו"ר המפלגה. הוא האמין בכנות בכך שניתן "ליישר" את האידיאולוגיה הקומוניסטית על ידי שחרור שלה מהסטייה שביצע סטאלין. זו הייתה גם הכוונה שלו לגבי מדינות הגוש המזרחי- הוא האמין שלאחר שהן תקבלנה את עצמאותן, הן תרצינה להשתייך לגוש הקומוניסטי מרצונן החופשי, בדומה לבלרוס של היום. ברם, מה שקרה בפועל זה שהמערכת שהייתה רקובה מבפנים פשוט קרסה תחתיה ברגע שניסו קצת לאוורר אותה. מיתוס נוסף שהכתבה מנסה לקעקע, זו הטפיחה העצמית על השכם של השמרנים במערב, שכביכול הקו המדיני הנוקשה של רייגן ותאצ'ר הוא זה שהביא לקריסתה של ברית המועצות. לדעתו של הכותב הקרדיטים למהפכת 1989 ואחריה לפירוק בריה"מ ב- 1991 קשורים יותר למפלה הסובייטית הקשה באפגניסטן שהוציאה לסובייטים את החשק לדכא את המרידות במזרח אירופה באמצעות הטאנקים, החוב העצום של מדינות מזרח אירופה לברית המועצות והצניחה הדרמטית של מחירי הנפט בשנות ה- 80. השכלתו הכלכלית הבסיסית של גורבצ'וב עזרה לו להבין את הבעייתיות של המצב הקיים, אך הניתוח והסקת המסקנות הנדרשות היו קשות עבורו. הודות לכך נותר גורבצו'ב דמות טראגית- איש שנשאר בזיכרון ההיסטורי בגלל כישלונו.
 
אדום דהוי

 

 

פידל קסטרו

ברם, ישנם מקומות בהם המשטרים הקומוניסטיים ממשיכים להתקיים. מאמר של טום גז'לטן ( Gjelten) ברבעון World Affairs מוקדש לאי הקומוניזם מתחת לאפה של ארה"ב- קובה. הכותב מציין בצדק, שאם מנסים להעריך את רמת היעילות של הניסיונות האמריקאיים ב-40 השנה האחרונות לגרום למהפך פוליטי בקובה, היא לא שונה מאפס. גם ההתפרקות של חוזה וורשה ושל ברית המועצות לא נתנה את אותותיה באי.  אך הסיבה לכך, לדעתו, היא לא שלקובנים טוב תחת המשטר של קאסטרו. למעשה, רבים מהם מצביעים ברגל- בתחילת שנות ה-90, עשרות אלפי קובנים נואשים ניסו לנטוש את מולדתם ולהגיע לפלורידה ברפסודות רעועות ( באלסרוס –balseros  )  שהם ייצרו. האפיזודה הזו משקפת, לדעת המחבר, משהו מהותי בגישתם הנוכחית של קובנים- הם משקיעים בבניית רפסודות במקום בגיבוש של אופוזיציה משמעותית למשטר. מדובר באנשים שבורחים מתנאי חיים קשים- מחסור במוצרי צריכה בסיסיים מורגש כל הזמן בכלכלה הקובנית הקורסת. האי שהיה פעם מרכז של בילוי והחיים הטובים הפך לאתר בו חיים אנשים קשי יום שמקבלים כל תייר עם דולרים בחנופה והתרפסות. זה כמובן דבר שלא מסייע להתפתחות הרגשות הפטריוטיים בקרב קובנים צעירים. דבר נוסף זה הניכור לאדם הפרטי, שאופייני למדינה טוטליטרית. כל רקמת החיים החברתיים של קובה שזורה בחוטים של משטרה והשירותים החשאיים. גם במצב כלכלי קשה, איש שירותי הביטחון מקבל שכר גבוה מזה של רופא או מהנדס. כל איש מקצוע – וגם כל אמן שמתפרסם- חייב להצהיר אמונים למפלגה ולערכיה, אחרת הוא צפוי למעצר או לכל הפחות לחיי מחסור בסיסיים. החברים מהוועד ישימו אותו בסוף התור של הממתינים להתקנה של קו טלפון ואת ילדיו- בסוף התור של הממתינים להתקבל ללימודים האוניברסיטה. כמובן שגם לא קיימת זרימת מידע חופשית בקובה- רק שני אחוז מכלל התושבים מחוברים לאינטרנט. הבלוגים ברשת שמתארים את המצב באי בצורה ביקורתית, מיועדים יותר לדווח  לקורא מחוץ לקובה מאשר לעורר סולידריות בקרב התושבים. חלק מהמהגרים הקובניים בארה"ב ובאירופה כותבים ברשת דברי תוכחה וזעם על בני ארצם שנכנעים לעול הדיקטטורה ועל כך שעליהם להתקומם ולפרוק את עולה מעל צווארם. אלא שלא נראה כי קריאתם עומדת להיענות. לקובנים יש מעט, אך הם חוששים מאד לאבד את המעט הזה. והנהגת המדינה- כולל הנשיא החצי פורש פידל קאסטרו- גם מעוררת אצלם זעם כלפי המהגרים ש"נטשו את המולדת וחיים חיי מנעמים בארצות זרות, במקום להגשים את יעדי המהפכה בארצם שלהם". מה שהופך את המהפך העממי בקובה לסביר עוד פחות. ההימור של המחבר הוא שאם שינוי יקרה, הוא יגיע מלמעלה, בדומה לפרסטרויקה ( בנייה מחדש ) של תקופת גורבצ'וב.
 
שייקספיר משוכתב ?

מאמרו של אנטוני קימולינו ( Cimolino) ב- New Republic עוסק בהצעה שעלתה לאחרונה לשכתוב ספרותי של כתבי שייקספיר, על מנת להתאים אותם להבנה של הצופה והקורא המודרני. ראשית, חשוב לציין כי מדובר בהצעה של אנשים רציניים שאינה שקולה להערה של בדיחה יידית ידועה, הטוענת כי על דף הפתיחה של תרגום שייקספיר ליידיש נכתב " פארטייכט אונד פארבעסערט " ( תורגם ושופר ). המציעים מודאגים בכנות מהאפשרות ששפתו המורכבת של שייקספיר תהפוך אותו לבלתי נגיש לכל מי שאינו חוקר ספרות מומחה. מדובר בהערה מעניינת, במיוחד לאור העובדה שהיא מתייחסת למחבר ששפתו עיצבה במידה רבה את האנגלית הספרותית ומהדוברת של היום. מילותיו הארכאיות של שייקספיר אינן מרובות יחסית, אך הקושי בהבנתו נעוץ לרוב בכך שיצירתו מורכבת משירה דרמטית עמוסת אסוציאציות מעמיקות ומטאפורות. עקב כך, אצל הקורא קיימת רוב הזמן תחושה שמחבר המחזה מנסה להגיד מספר דברים בו זמנית. במילים אחרות, זה לא ששייקספיר לא מובן, אלא שהוא מובן על כמה פנים ואופנים. הבנת מחזותיו עשויה להשתנות גם על הגיל- "המלך ליר" נקרא בצורה שונה מאד בגיל ההתבגרות ובגיל הגבורות. אך באופן כללי, הבנתו של שייקספיר נועדה להרחיב את עולם ההקשרים התרבותיים והספרותיים של הקורא- הצופה ולא לצמצם אותם. זהו בדיוק החשש מפני "תרגום של שייקספיר לאנגלית קלה"- אותה קלות יכולה לסבירות גדולה למסמר למילים של שייקספיר את המשמעות האחת והיחידה, תוך היעלמות של רבדי המשמעות העמוקים יותר. מן הראוי, מסכם קימולינו, ששייקספיר יישאר הדבר האמיתי, בלי קבלת תחליפים.
 
 
סימפוניה אופנתית?

הדיון  על התרבות הקלאסית נמשך גם במאמרו של אנדרו קלארק- המבקר המוסיקאלי הנצחי של Financial Times. הוא דן ביחסים המורכבים בין האופנה לבין המוסיקה הקלאסית. מצד אחד, ברור שקלאסיקה ואופנה הם שני מושגים סותרים באופן יסודי, שכן קלאסיקה היא בהגדרה מעל הזמן. אפילו אם נביט על הצורה הארכיטקטונית של בתי האופרה הנחשבים בעולם, נראה כי הם נבנו כמו ארמונות נצח עבור דברים שלא נס ליחם. אך כיום נעשים  יותר ניסיונות להתאים את המוסיקה הקלאסית לדור האינטרנט. אחד האחרונים זה ניסיון ליצור מעין "תזמורת Youtube"- תזמורת דוקרטית שהגיעה להופיע באחד ממבצרי הקלאסיקה, קארנגי הול בארה"ב, לאחר שבועיים של חזרות בלבד. מובן שמהירות כזו עומדת בסתירה בסיסית לתשתית של ביצוע היצירות הקלאסיות- שבנוי על סינון ממושך של המבצעים והייצרות וחזרות ארוכות שמטרתן ליצור סגנון אחיד. ברם, ברור שגם המוסיקה הקלאסית אינה נעדרת את השפעות הזמן והמקום. מלחינים גדולים עיבדו את יצירות קודמיהם. גם ההעדפות של המבצעים הקלאסיים השתנו בתקופה לתקופה, יצירות מקובלות ומפורסמות נסוגו בהגדרה לארכיונים- ויצירות אחרות של אותם מלחינים, שלעיתים זכו לקיתונות של בוז בתקופה הרלוונטית, דווקא קיבלו תהודה חיובית ביותר והפכו לתכנית חובה באולמי הקונצרטים. אלא שזהו בדיוק אופיו של הקאנון- הוא משתנה אמנם, כמו כל התרבות האנושית, אך לא לפי גחמות האופנה, אלא עם דפוסי השינוי של החברה האנושית עצמה. וזה לא שייך לדברים שרואים מהיום למחר. בקיצור, ניתן לומר שמוסיקה קלאסית אינה אופנתית וזה מה שגורם לה להאריך ימים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: