ארכיון חודשי: ספטמבר 2009

מדוע כן לצאת מהארון

 

 

הרב יואל קטן

הרב יואל קטן הוא לא הומופוב. ממש לא. בהחלט לא. זה לא נאמר בציניות שאינה מתאימה לימים אלו של חשבון נפש. אני באמת ובתמים חושב שלא יהיה נכון להטיל עליו את התווית "הומופוב". הרב קטן לא אמר עלינו שאנחנו שטופים בתאוות נגד הטבע (כמו הרב פיינשטיין בעל ה"אגרות משה"). הוא גם לא אמר שבגלגול הבא נהפוך לשפנים ולארנבות, ולא שבגללנו קורות רעידות אדמה ואף לא כינה אותנו חולים,סוטים ובהמות. הרב קטן גם לא אמר שכולנו יכולים להשתנות אם רק נרצה. וגם לא שכל אחד יכול להתחתן מבלי לגלות לרעייתו ו"יהיה בסדר". הוא מבין בכנות את הקושי של אנשים שלדבריו "המר להם שדי עד מאוד".
הוא רק מבקש מאתנו "אל תצאו מהארן", וזאת בכדי שלא להסית את הדור הצעיר לרעה.

האם זה כל כך קשה?

התשובה היא כן. מצטער.

קשה מאוד, הרב קטן. בלתי נסבל. לגמרי.

אמנם עליי אישית להודות שבנידון דידן נהגתי בצורה של "בתר דעבדין נמלכין" – קודם יצאתי מהארון ואז הצגתי את העובדה הזו בפני מוריי, רבותיי וקהילתי. חשוב לי להדגיש שאיני מטיף לאיש לצאת מהארון ואיני רואה כלל בעין יפה הוצאה כפויה מהארון של אנשים אחרים ("אטוטינג"). רצונו של אדם כבודו בכל מקום. אך לי אישית היה חשוב ביותר ואף עקרונית לעשות את הצעד של יציאה מהארון וכל רגע בחיי אני נוכח לדעת כמה נכון היה הדבר. מדוע היה לי כל כך חשוב לעשות זאת? בשל כמה טעמים:

1. בתוך עמנו אנו יושבים ואין טעם בהיתממות: כל רווק דתי מעל גיל 23 הופך למשודך הפוטנציאלי, כלל מבלי ששואלים לדעתו. ההורים, הדודים, הדודות, חברי הקהילה וסתם אנשים טובים באמצע הדרך מציקים ברמה הולכת וגוברת ובפיהם שאלת השידוך.
כמה פעמים אפשר לזייף את החיוך מול האיחול "בקרוב אצלך". כמה פעמים אפשר להמציא את הסיפור ש"בדיוק נפרדת" וש"אתה בהפסקה"? אני חלילה לא חושב שהדברים נעשים מכוונה רעה – כל אחד רוצה לראות באושרו של אדם. רק שלא תמיד אנשים מודעים שמה שנראה לאחד כאושר – לשני כאבי תופת וגיהינום. מה שמוביל אותנו לסעיף 2.

2. מדוע אנשים אינם מודעים לנ"ל? התשובה לכך פשוטה – אנשים אינם יודעים דבר. אדם דתי ממוצע סמוך ובטוח שהומוסקסואליות זו תופעה שקיימת אולי בשיינקין תל אביב או בניו יורק, אבל בוודאי שלא אצלו בבית הכנסת. הוא לא מודע כלל לאפשרות שבנו או אחיו, החברותא שלו בישיבה או שכנו לבניין או שכנו לספסל בבית הכנסת שביישוב בשומרון, איש התקשורת הדתי שאת טורו השבועי הוא גומא בשקיקה, הפעיל כתום שהפגין לצדו נגד הנסיגה מן הגוש, המורה למקצועות הקודש של הבן שלו או אפילו רב הקהילה שלו – הוא הומוסקסואל (וכל מה שאני אומר נכון בהחלט גם בנושא ללסביות הדתיות). בעיניו מדובר בתופעה זרה ורחוקה, ולכן לא פעם הוא מרשה לעצמו להתבטא לגביה בבורות ונבערות. בדומה למשה פייגלין.

3. חשוב לציין כאן עוד דבר. בתור חוקר מקצועי בתחום של נטייה מינית עברתי על אין-ספור מאמרים מדעיים שמנתחים את היחס ואת הדעות הקדומות כלפי ההומוסקסואלים. ובכל המחקרים שנעשו במקומות שונים בעולם חזר שוב ושוב נתון ברור – היחס כלפי ההומוסקסואליות אצל רוב האנשים משתנה בהתאם למגדר (נחשו אם גברים או נשים מקבלים טוב יותר. ניחשתם נכון), לגיל ולרמת ההשכלה. אך הנתון הבולט ביותר הוא שהיחס כלפי הומואים ולסביות נעשה סובלני יותר ככל שמכירים אישית הומואים ולסביות אחרים. זה לא אמור להפליא איש – רוב הדעות הקדומות והסטיגמות נעלמות בצורה הזו. לגבי ההומוסקסואליות זה נעשה אפילו ביתר יעילות – אדם בעל דעות גזעניות לא יגלה פתאום שבנו הוא שחור או יהודי. אדם עם תפיסות עוינות לגייז בהחלט עלול לגלות "נטייה הפוכה" בביתו פנימה. ואז שאלת הקבלה תהפוך מויכוח מופשט לשאלה קיומית מאוד.

4. הרב קטן מודאג מכך שאנחנו, היוצאים מהארון, נשפיע לרעה על הנוער בנטייתו המינית. כאן כדאי לכבוד הרב להציץ במחקרים העדכניים ולוודא כי המספר של אחוז ההומוסקסואלים ביחס לכלל האוכלוסייה אינו משתנה כלל עם רמה גדולה יותר של פתיחות. אך היציאה מהארון כן ממוענת, בין היתר, גם לבני הנוער, אך לא בצורה שהרב קטן חושב. אנחנו לא מנסים להגיד להם שזה "קול ומגניב להיות הומו" – זה ממש לא, ואני לא חושב שמישהו מבני הנוער הדתיים חושב כך. המסר שלנו אליהם הוא אחר: אם נטייתכם היא כמו שהיא, לא תצטרכו לוותר על אף חלק בזהותכם הדתית. זה קשה, נכון, אך אפשר לחיות עם הקושי הזה. עובדה. העובדה היא היחידים והזוגות של ההומואים והלסביות הדתיים החיים מחוץ לארון ושבחרו להיות דבקים בדרכי התורה וביהדות על אף הקשיים.
מן הראוי שאנחנו נשמש דוגמה לדור הצעיר, דוגמה שהייתה כה חסרה לנו בשנות הארון הארוכות והכואבות שלנו. קיבלנו את מנת הכאב שלנו למהדרין ובשיעור חזון איש. אנחנו מעוניינים לחסוך אותה מן הדור הבא, כמה שניתן. אנחנו מקווים שהקהילות שלנו ושהרבנים שלנו, כולל הרב קטן, יבינו אותנו. ושאחרי שנפסיק להתגורר בארון, נוכל להמשיך ולחיות בבית היהודי של כולנו.

 

רשימה זו פורסמה גם בבלוג "גאות ושפל" באתר חברותא

ניצב על משמרתי

 

 

חבריי וחברותיי (וביניהם איש יקר ורב פעלים יהושוע גורטלר, שאני מעריך מאוד) הולכים לארגן תפילת יום הכיפורים במרכז הקהילתי של הקהילה הגאה בתל אביב. לדעתי זו יוזמה חשובה. אני מקווה שהיא תצלח ומאחל להם שתפילותיהם תתקבלנה ותהיינה רצויות לפני המקום שכולנו ניכתב וניחתם לחיים טובים ולשלום.
ובכל זאת איעדר מאותה תפילה. לא מאילוץ – מבחירה.

 

בְּחירתי האישית שולחת אותי למקום אחר. למקום שבו אני מתפלל את התפילות של הימים הנוראים זה יותר מעשור וחצי.

זו קהילתי – קהילה דתית בורגנית קטנה וממוצעת מאד בפתח תקווה. קהילה חמה, נעימה ורגילה מאוד. היא מכנה את עצמה "קהילת צעירים", ובשנות ה-70 כשהיא נוסדה, באי שעריה היו אכן צעירים. כיום רובם סבים לנכדים. קהילה שיום אחד, מבלי משים, גילתה שהיא מונה בתוכה הומוסקסואל מוצהר. אותי.
אבל הסיפור התחיל הרבה לפני כן. הוא התחיל כשהגעתי לשם, בתור עולה חדש ובעל תשובה בתחילת דרכו ליהדות. שם, באותו בית הכנסת, התפללתי את תפילותיי הראשונות, כשאני עוד נעזר בתרגום הרוסי כדי להבין אותן. שם רקדתי את ריקודי שמחת התורה הראשונים. שם חוויתי לראשונה את רוממות הנפש של תפילת הנעילה. שם שמעתי לראשונה את קולו מרטיט הלב של השופר ואת קולם של רעשני פורים. שם נאבקתי בקורי השינה בליל שבועות. שם קראתי מקינות של תשעה באב. שם שרתי בדבקות את "לך דודי" ואמרתי, במבטא כבד ובהתרגשות, את הברכות הראשונות שלי בעלייה לתורה. הקהילה ליוותה אותי לגיוס שלי לצבא. במשך הזמן הפכתי לבן בית ממש – לא אורח!- אצל כמה ממשפחות הקהילה. בהדרגה השתלבתי בסבב של דברי התורה בליל שבת וגם העברתי שיעור תורה לילדים. בשלב מסוים מקום מגוריי הועתק לקצה השני של העיר, אך המשכתי לבוא לאותו לבית הכנסת בשבתות – גם כשזה כרוך בעשרים דקות הליכה בכיוון אחד. שכר פסיעות.
וכמובן רבים ניסו להכיר לי בנות – באהבה ורק מתוך רצון טוב, ומתוך שאיפה לראותי יום אחד עומד מתחת לחופה ומתרגש. כך הם האמינו. וכך אני האמנתי.

עד שפסקתי להאמין בכך. בהדרגה , צעד אחר צעד, הלכתי ונחשפתי בפני חברי הקהילה והמשפחות המאמצות שלי. בהתחלה עם קרקורי בטן ואז עם ביטחון עצמי הולך וגדל. ואז – בתקשורת, קבל עם ועדה ועודד שחר.

מתברר שהקהילה לא הכזיבה. נכון, לאנשים לא היה קל. נכון, חלק היו בהלם. חלק התווכחו. חלק נתנו בי מבטים מוזרים. חלק תהו, שלא בנוכחותי, האם אני יכול להעביר שיעור לילדים. אך אחרים ראו צורך להגן עליי, שוב לא בנוכחותי ושלא בידיעתי. ובעיקר, רובם ככולם אמרו – מי במילים ומי בהתנהגות – שחשוב להם שאשאר חבר פעיל בקהילה.
לכן אני ממשיך לנדוד לשם בכל שבת – עשרים דקות לכל כיוון. לקהילה שהפכה לבית עבורי ובחרה להישאר כזו.

ביום הכיפורים, אני מקפיד להגיע בזמן לכל התפילות, אך בעיקר לקריאת התורה של תפילת המנחה. אני עומד זקוף בשעה שקוראים את הפסוק על משכב זכר. אני כאן, בתוך בית הכנסת. אני מתמודד ומתעמת עם התורה כמו שהיא ניתנה. אבל אני בוחר בדרך של התמודדות חזיתית ולא של בריחה והתחמקות.
אני רוצה להכריז בשתיקה כל רגע על הנוכחות שלי – נוכחות של הומוסקסואל דתי מוצהר בתוך בית הכנסת.
דווקא ביום הדין.
דווקא ביום הכיפורים, ביום שבו כל עם ישראל מכפר עוונותיו.
ואני חש את עצמי בתוך כלל ישראל.

ובכל זאת הייתי רוצה לדון בכמה שיקולים שיהושוע מעלה בדבריו

ראשית, הוא מדגיש שבמיוחד ביום הכיפורים חשוב לו מאוד לחוש מקובל. ומובן שכך הדבר, אך איני רואה בכך סיבה להיעדר ממקומי הקבוע. איני חייב שכל אחד ואחד יאהב אותי, רק שיחסי הכוחות בקהילה לא יאפשרו את ההדרה האלימה שלי החוצה. גם מרדכי היהודי היה "רצוי לרוב אחיו", לרוב ולא לכולם.

שנית, לגבי התפילה השוויונית ונטולת האפליה המגדרית. הרעיון הוא בהחלט מעניין, אך השאלה שלי חוזרת שוב לאותה הקהילה הממוצעת – האם ועד כמה היא מוכנה להכיל את אותו השינוי? ואם היא לא יודעת להכיל אותו – מה עשינו בכך שהצטנפנו בטליתות שלנו וחשנו את עצמנו מתקדמים מאוד ליום אחד? ובעיקר – מהו הסיכוי שלנו להשפיע בכך על כלל הקהילה?

בהקשר הזה, אני רוצה להביא את הדוגמה מהרצאתה של פעילה אורתודוקסית פמיניסטית ידועה, פרופ' תמר רוס. היא מספרת באחת הרצאות שלה, שבילדותה למדה בבית הספר הציבורי בארה"ב, שם למדו יחד ילדים יהודים וגויים. היא נזכרת שאת הילדים מהמשפחות השונות היה ניתן להבדיל על פי צורת הכריכים שהם היו מקבלים מהבית. האימהות הגויות היו אורזות לילדיהם כריכים קטנים, יפים ודקים. לעומתן, האימהות היהודיות היו מאביסות את ילדיהן בכריכים בעובי שהילדים פשוט לא יכלו להכניס לפה, והם נאלצו לנגוס בהם מהצדדים עד שהיקף הכריך התקרב להיקף של חלל הפה. המסקנה היא, אולי, שראוי שנאכיל את החברה הדתית שינויים בקצב שהיא מסוגלת לבלוע ולעכל.

 

שלישית, איני הולך למרכז הגאה ביום הכיפורים הזה משום שהתפילה שם תיגמר והעולם יחזור לשגרה היומיומית של "להתפלל מנחה בזמן". ואני מחפש לי מקום להיות שם בטוח ומוצהר כל ימות השנה.

יהי רצון שכל אחד מאיתנו יחוש רצוי ומקובל במקום שחשוב לו. שתישמע תפילתנו.

 

להמשך הפולמוס בנושא- באתר חברותא

 

בעד המניין הגאה

 

נגד המניין הגאה

כתיבה וחתימה טובה.

סקירת ספטמבר

הקרקפת של מנגלה
בראשון לספטמבר השנה ציינה האנושות שבעים שנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה- שעבור היהודים מזוהה בראש ובראשונה עם השואה- הפתרון הסופי. הניסיונות לחקור ולהבין את השואה דרך הלשון הקולנועית אינם נפסקים אף שבעים שנה אחרי- ואפילו מניבים יצירות מקוריות עם מסרים יוצאי דופן ושנויים במחלוקת.
סרטו החדש של הבמאי קוונטין טרנטינו ( "ספרות זולה" ) מוקדש להתבוננות יוצאת דופן בשואה. האלימות בסרטיו של טרנטינו הייתה לשם דבר- אך הפעם מדובר באלימות של הקורבנות נגד התליינים. הכתבה של ג'פרי גולדברג בירחון הוותיק Atlantic מוקדשת לדיון בסרט " הממזרים הבלתי מהוללים"

 

 

פוסטר של הסרט

( Inglorious Basterds), השגיאה בכתיב האנגלי היא במקור ( ז.ש. ). מדובר ביחידה של חיילי קומנדו יהודים באירופה של תקופת השואה שמטרתה לצוד את הנאצים – וכל המתאכזר הרי זה משובח. גם אם חשוב לחסוך מהקוראים את האלימות הגראפית בסרטו של טרנטינו, לקוראים תספיק אולי תמונת אילוסטרציה אחת, שבה מפקד היחידה ( בכיכובו של בראד פיט, שאמנם לפי הסרט אינו ממצא יהודי, אלא דווקא בעל שורשים אינדיאניים, כמו טרנטינו עצמו, דורש מפקודיו להביא לו כל אחד מאה קרקפות של הנאצים). כשטרנטינו מתבקש להסביר מדוע הוא חייב לעשות שפטים באויב בצורה כה אכזרית, הוא מנתח באריכות את סרטי השואה הקיימים. לדעתו, הדמות של היהודי שמרשה לעצמו להשתמש בפועל באלימות ולו כדי להגן על עצמו, היא עדיין אקזוטית למדי ברוב הסרטים. "רשימת שינלדר" היא סיפור של פסיביות יהודית ואצילות הנפש הנוצרית, "החיים יפים" של שמאלץ של השואה. אפילו "ההתנגדות" של אדוורד צוויק, שגיבוריו כן נלחמים בנצאים עם הנשק, עוצרים כל כמה זמן כדי לפתוח בדיון יהודי מפולפל האם זה בסדר או לא להשתמש באלימות כה גדולה נגד האויב. טרנטינו רצה להביא למסך את היהודי שנחוש להשתמש נגד אויביו בכוח בצורה הקשה והמרתיעה ביותר שאפשר. לכן הוא גם שואל מתרבות המוצא שלו- התרבות האינדיאנית- את הדרך בה מטפלים באויב בתום הקרב. מעניין שלא מעטים מידידיו היהודים הליבראלים של טרנטינו מזדהים עם המסר. המפיק הנאמן שלו, לורנס בנדר ( פעיל ידוע בשמאל הפרו ציוני בארה"ב ) מציין איך הסרט עורר אצלו את הזיכרונות של ההצקות האנטישמיות בבית הספר- עליהן הוא מעולם לא סלח. במיוחד על רקע זה, מעניין כיצד הסרט יתקבל בישראל. מחבר בכתבה עצמו, ג'פרי גולדברג- שעשה שירות פעיל בצה"ל- מספר בסוף כי חלומות הנקמה הכוחניים נגמרו לו בתום השירות הצבאי. הוא חווה מספיק את העצמה היהודית, כדי לחוש שגם אם הוא היה מוכן לירות ביוזף מנגלה, הוא לא היה רוצה לקרקף אותו.
צורת התבוננות מקורית אחרת על מלחמת העולם השנייה היא סרטו של במאי יהודי גרמני דני לוי
" פיהרר שלי- האמת האמיתית לאמיתה על אודות אדולף היטלר". מבקר הקולנוע הוותיק של השבועון New Republic סטנלי קאופמן מדגיש שמדובר בסרט הקומי הראשון על השואה שנוצר בגרמניה ( הבכורה הגרמנית הייתה ב- 2007, אך כנראה עקב בהיותו שנוי במחלוקת, הסרט מגיע למסכים בארה"ב רק עכשיו. העלילה מתארת את שקיעתו של היטלר בדיכאון- ממנו הוא יוצא, בעצת שר התעמולה יוזף גבלס, בעזרתו של מורה יהודי לדראמה, שמשוחרר עם משפחתו ממחנה הריכוז במטרה לסייע לפיהרר להתגבר על מצבי הרוח שלו. תהייה טבעית שמלווה עשייה מן הסוג הזה היא האם ועד כמה ניתן לשלב הומור בשיח על השואה. קאופמן מזכיר כי אחד הניסיונות הראשונים לדבר על נאציזם בקולנוע- סרטו של צ'פלין "הדיקטטור הגדול" היה סרט הומוריסטי. צ'אפלין עצמו אמר אחרי השואה שלו היה יודע איזו פורענות הנאציזם עתיד להביא לעולם, היה נזהר שלא לעשות סרט מצחיק על זה. מסתבר שכיום- שבעים שנה אחרי-  העבר הגרמני הוא כבר דבר שאפילו בגרמניה עצמה ניתן לצחוק וללגלג עליו.
 
סוד חיוכו של בודהה

השנה ציינו גם סיום של פורענות אחרת- הסכסוך המזוין שנמשך מזה כעשרים וחמש שנה בסרי לנקה. , לו מוקדשת כתבתו של רוברט קפלן באותו הגיליון של Atlantic . מדובר בארץ שמחלוקת בין הבודהיסטים הסינה לזים המקומיים לבין מיעוט גדול של הטאמילים מאמיני הדת ההודית המקורית- הינדואיזם. הדת הבודהיסטית נתפסת במערב לרוב כאמונה רוחנית שחפה מכל קנאות ובטח משימוש בכוח הזרוע והחרב- אולי בזכותו של דלאי למה האחרון. גם הינדואיזם נתפס לעיתים קרובות כאמונה שמרחיקה מהשימוש בכוח בעולם הזה ( בספרו הקלאסי של עזריאל קרליבך "הודו יומן דרכים" הודו מתוארת כארץ החיה תחת הסיסמה "לא בחיל ולא בכוח". אלא שמדינה קטנה לחופה של הודו, סרי לנקה, מספקת חומר להפרכה של שתי תזות אלה. ממלכת קאנדי, שהייתה זמן רב מעין מדינת צבא קטנה של בודהיסטים,  לחמה בחירוף הנפש נגד הכובשים הקולוניאליים הפורטוגזים וההולנדים- עד שהכוח הבריטי יכול לה בסוף והיא נשלטה בידי הקולוניאליזם הבריטי שהחליט לעזוב אותה- יחד עם פלשתינה- ב- 1948. הצבא הבודהיסטי של קאנדי אימץ לעצמו טכניקות של מלחמת גרילה מול הצבא הכובש, בדומה לחשמונאים בלוחמה מול היוונים או פרטיזנים רוסים נגד הצרפתים והגרמנים. הכובשים פשוט הלכו בג'ונגל, שבו הלוחמים המקומיים חשו בבית. מסתבר, שבודהיסטים יודעים לעשות דברים נוספים חוץ מלשבת בתנוחת לוטוס ולצפות לנירוואנה.
 
וגם ההינדואיסטים לא טמנו את ידם בצלחת. בשנת 1976 נוסד ארגון הטרור הנודע לשמצה "הנמרים הטאמיליים" שמטרתו הייתה להשיג את העצמאות המדינית למיעוט ההינדואיסטי בארץ. מהר מאד הארגון טפח לממדי צבא טרור של ממש- שלרשותו עמדו כלי טיס וצי קטן, כמות גדולה מאד של כלי נשק ותחמושת. חלק מחוקרי הטרור אף חושבים שה"נמרים הטאמיליים" היו החלוצים בתחום של פיגועי התאבדות- הם ביצעו אותם לפני שנות ה-90 של המאה שעברה. בסך הכול, הסכסוך שנמשך משנת 1983 גבה את חייהם של כשמונים אלף איש. יש לציין שהבודהיסטים מצאו בסופו של דבר את הכוח לגבור על האויב באמצעות התאחדות סביב הסמלים הלאומיים שלהם והתגבשות סביב אידיאולוגיה לאומנית שאף לא התביישה לפגוע בזכויות של בני המיעוט הטאמילי. אם ניקח שוב הקבלה למלחמה אחרת בארץ אחרת, בדיוק כפי שסטאלין קרא לרוסים להילחם במלחמת העולם השנייה לא בזכות הערכים הקומוניסטיים, אלא דרך פנייה נרגשת ל"אימא רוסיה" , כך גם הבודהיסטים של סרי לנקה הלכו לקרב והכריעו את הטרור לא באמצעות תובנות בודהיסטיות מופשטות, אלא דרך גיבוש לאומי פטריוטי סביב רעיונות בעלי לאופי דתי- לאומי. כיום ניתן לראות במקדשי סרי לנקה את הפסלים של בודהה ושל האלים ההינדיים זה לצד זה- אולי כסימן של תקווה לפיוס העתידי.
 
עם הרעלה ובלעדיה
 
מה קשה יותר מלהיות אישה בחברה מוסלמית ?
להיות אישה מערבית בחברה מוסלמית !
את התשובה הנחרצת הזו ניתן לקבל ממאמרה של ג'ודי בכרך ברבעון הבינלאומי Worls Affairs. בכרך ( אחת העורכות של ג'ורנל האופנה Vanity Fair). על היחס לנשים המוסלמיות בארצות האיסלאם כבר נאמר ונכתב רבות. מזה שנים גדלה כמות העדויות גם על היחס לנשים בקהילות  המוסלמיות במערב ( מספר הולך וגדל של מקרי רצח "על רקע כבוד המשפחה" ). אך אישה מערבית שמגיעה לעולם המוסלמי עלולה למצוא את עצמה במצב קשה אף יותר- הודות לסטאטוס הנחות הכפול שלה- כאישה וכזרה. רוב הסיכוי שהיא תהיה מושא להערות בוטות ומעליבות רוב הזמן- רוב הזמן שבעלה אינו מתלווה אליה. וגם כשהוא כן מתלווה – שכן גבר מערבי אינו נתפס כמישהו שמסוגל לטבוח בגברים אחרים כדי להגן על כבוד רעייתו. גם הליכה ברעלה אין מגנה תמיד מפני הערות בוטות- אבל הליכה ללא רעלה היא סימן בטוח לאישה מערבית, שנתפסת כמילה נרדפת ל"אישה זולה ומופקרת". זה במקרה החיובי , שיש לה את היכולת לעזוב. מצבה חמור הרבה יותר אם היא החליטה לקשור את גורלה לגבר מוסלמי. בכרך מביאה מספר מקרים , אותם מצאה באתר שמוקדש לנשים מערביות בעולם המוסלמי: אחת, אמריקאית שנישאה לסעודי צעיר, אותו הכירה באוניברסיטת דלאס. הבעל החליט לחזור למולדתו יחד עם אשתו ושני ילדים שנולדו להם בינתיים- אלא שבריאד צפתה לה הפתעה- אישה נוספת שאת קיומה הבעל "שכח לציין". הוא גם לא הזכיר את העובדה שבמידה והיא תחליט לעזוב ( כפי שהיא אכן החליטה ) – במקרה שמדובר באישה שאינה מוסלמית, המשמורת על הילדים הולכת אוטומטית אליו, על פי החוק הסעודי. היא חזרה הביתה, אך כעבור מספר שנים ניסתה לחזור למקום ולנסות להוציא את ילדיה דרך שגרירות ארה"ב בסעודיה- שגירשה אותה יחד עם הילדים מתחומי חסותה. השלטונות הסעודיים עצרו את האישה והיא גורשה מסעודיה שנית- כדי ללמוד כעבור מספר שנים שבתה בת ה- 12 מאורסת עכשיו לבן הדוד שלה.

 

 

פיליס צ'סלר

 אישה אחרת, פעילה פמיניסטית פיליס צ'סלר ( יהודיה מבית אורתודוקסי בברוקלין ) , נישאה בצעירותה הרדיקלית לצעיר אוגאני, בו הייתה מאוהבת. לאחר זמן מה הם עברו לקאבול ( לפני מהפך האטליבן )- ושם צ'סלר ראתה את בעלה המחזר והרומנטי הופך את עורו ונהיה לגבר קר, מנוכר וחובב הפוליגמיה ( לו עצמו לא היו כמה נשים, אך לאביו דווקא כן ). צ'סלר נזהרה כמה שיכלה בכדי לא להרות, כיוון שבמקרה כזה היכולת לצאת מאפגניסטן הייתה נשללת ממנה לצמיתות, כיוון שהיא נשאה ברחמה ילד- שנחשב לרכוש מוסלמי. היא ניתקה את קשריה עם המשפחה רק לאחר שחמותה בסתר הפסיקה להרתיח את מי השתייה שלה וצ'סלר לקתה בהפטיטיס. כשהיא, בתור פעילה פמיניסטית, חוזרת לדון במצבן של נשים מערביות בחברה המוסלמית, היא רואה את דוברי זכויות האדם במערב נרתעים מביקורת- חלק מתוך כבוד רב תרבותי ל"מנהגים השונים" וחלק משיקולים של בריתות אסטרטגיות ( עם מצרים או עם אפגניסטן ). מיותר לציין שבמקרה כזה נשים, מוסלמיות ומערביות,  נותרות קורבן – גם של פתיחות רב תרבותית וגם של ציניות פוליטית.  צ'סלר עצמה, אגב, טוענת כי חוויתה גיבשה את תפסותיה הפמיניסטיות שמשתלבות אצלה היטב עך דעות פרו ישראליות.
 
מאחורי הסורגים
 
כתבה של חיט'ר מק'דונלד ( Heather McDonald) ב- City Journal מוקדשת להתמודדות עם הביקורת הפוסט מודרנית של מערכת הענישה. כל מי שלמד את כתבי פוקו מכיר את טענת הבסיס שלו על אודות הפיקוד על האסירים- שנהפך לפוקו למשל העל של המבט הממשטר על החברה כולה.  הכלא המודרני הראשון, שהיה בנוי בצורה שמאפשרת את הפיקוח הרציף  על האסירים ( הפנופטיקום ) הפך לסמל של פיקוח טוטליטארי. אלא שבמציאות, הפיקוח בבית מעצר הוא הדבר היחיד שמבטיח את ההתנהלות הסבירה של האסירים. הכתבת ערכה סידרה של ביקורים באחד מבתי הכלא השמורים ביותר בארה"ב – כלא בריקרס איילנד ( Rikers Island ) בניו יורק. מדובר במקום שמאכלס את האוכלוסיות הקשות ביותר בקרב האסירים המבוגרים והמתבגרים. רובם שבים לבית הכלא כעבור זמן קצר לאחר שהם משתחררים ממנו. יתרה מזאת, דפוסי ההתנהגות האלימים שלהם עלולים להימשך גם בכלא, אם מישהו לא מציב להם את הגבול מבעוד מועד. כל פרצה קטנה ביותר מנוצלת בידי אסירים על מנת לפגוע אחד בשני או בסוהרים או כדשי להבריח סמים לתוך בית הכלא. הצוותים לעיתים מוצאים את עצמם חסרי אונים אל מול אלימות נוסח "בעל הזבוב". תוסיפו לזה את העובדה שחלק נכבד מאוכלוסיית בתי הכלא של ארה"ב הם שחורים – וכך גם חלק נכבד מהשוטרים והסוהרים, שיתכן ויש קשרי קרבה או שכנות ביניהם- והנה לכם מתכון בטוח לשחיתות. לפעמים השחיתות באה מתוך סולידריות ( אחי, אנחנו מאותה השכונה ) ולפעמים מאיומים ( אנחנו יודעים איפה גרה המשפחה שלך ). כמובן השחיתויות לא נגמרות אצל מיעוט מסוים- כך רב חסדי מסוים בעל השפעה פוליטית הצליח להשיג תנאים חריגים עבור האסירים היהודים שכללו חגיגית בר מצווה מפוארת באחד מבתי הכלא של מנהטן ושימוש במכשיר הסלולארי של הרב בידי האסירים. טיפול כזה של איפה ואיפה מצד הסוהרים הופך למקור של זעם לא מבוטל, במיוחד כשהוא מופנה למיעוט שסובל גם כך מדעות קדומות. איך שלא יהיה, ככל שהזמן עובר רוב הצוותים של בתי הכלא מגיעים למסקנה שמה שעובד עם האסירים – במיוחד האלימים והמסוכנים שבהם- זה פיקוח מקיף ומשמעת, שכוללים איסוף מידע מתמיד, חינוך ערכי בלתי מתפשר של הצוותים בבתי הכלא, אמצעים הולכים וגוברים של הטלת פיקוח ומשמעת על האסירים ותגובה מיידית וחריפה לכל התפרצות של אלימות או התנהגות חורגת. זו האמת העצובה- גם אם פוקו לא היה מת עליה.
 
עמק הסיליקון כחול לבן
 
נסיים, שלא כנהוג במדור הזה, דווקא במאמר על ישראל- אבל כזה שכתוב מפרספקטיבה חיצונית. באותו גיליון של City Journal מופיעה כתבה של יזם עסקי חשוב ובכיר, ג'ורג' וילדר, בה הוא מנתח את ההתפתחות העסקית והטכנולוגית של ישראל בשנים האחרונות. וילדר, שמצוי גם בתחום ההשקעות והטכנולוגיה וגם בתחום הכתיבה הכלכלית, מנסה לנתח את "נס ההייטק הישראלי" שנוצר תוך שנים מעטות. הוא מתחיל מהטענה שבמהלך המאה העשרים , רוב המדינות מרוסיה ומערבה קבעו את גורלן הטכנולוגי והעסקי בהתאם ליחס שלהן כלפי היהודים. יהודים היו בין היזמים העסקיים הראשונים והמוצלחים ביותר בעמק הסיליקון. אלא שהגאונות היהודית הכלכלית לא יכלה, עד לפני שמן לא רב, לבוא לידי ביטוי בישראל- במדינה שבהתחלה הרימה על הנס את העבודה החקלאית באנטי תזה לעיסוק היהודי הגלותי וגם לאחר מכן השקיעה את רוב המאמץ הטכנולוגי שלה בחידושים הצבאיים ובחקלאות. עד שנות ה – 90 המשק הישראלי היה הסתדרותי בעיקרו ויזמות עסקית נכנעה בקרבות מול הבירוקרטיה ומצאה את עצמה בעמק הסיליקון. בשנות ה- 70 היזם דב פרוכמן ( אחד המייסדים של חברת אינטל ) חזר לישראל ופתח בחיפה מרכז אינטל ראשון, תוך גיוס של משאבים זרים. זו הייתה הסנונית הראשונה של השחרור, אך היא נאלצה לחכות לשנות ה- 90 כדי להצטרף לגל השינויים המשמעותי יותר. השינוי הראשון היה העלייה ההמונית מרוסיה. היא הביאה איתה אנשים שאולי רבים מהם לא היו ציונים גדולים,
ך ביניהם נמנו הרבה מהנדסים ואנשי טכנולוגיה שהשימוש שלהם בידע לא הצריך ידיעת עברית על בוריה, שקיבלו חינוך טכנולוגי ברמה מאד גבוהה וסלדו בצורה קשה מכל דבר שהדיף ריח של סוציאליזם. יחד איתם, הגיעו מספר יזמים עסקיים בעלי הון וניסיון ניהול מארה"ב. כששני אלו חברו יחדיו, נוצרה המציאות של היום, בה כמחצית עובדי ההייטק בישראל הם עולים מרוסיה. אך השוק לא היה מוכן לקלוט את היוזמות האלו עד לתחילת הרפורמות של נתניהו בתור שר האוצר בשנים 2003- 2004. ההפרטה ושחרור של כוחות השוק יצרו בישראל מרחב בלתי רגיל ליצירתיות טכנולוגית ועסקית. בכמות החידושים הטכנולוגיים ישראל כבר כמה שנים נמצאת במקום הראשון בעולם- ומדובר בחידושים בכל התחומים, כולל כאלו שיש להם שימוש נרחב בלוחמה הצבאית וברפואה. למרות המצב הביטחוני שיודע תמיד עליות ומורדות, המשקיעים הזרים מגלים עניין מתמיד בישראל כיוון שהם קולטים את כמות האפשרויות הטמונה כאן. גילדר מסיים את דבריו בהרהורים שגם הפלשתינים יכלו להפוך את הגדה המערבית ואת עזה לנווה מדבר טכנולוגי פורח אם היו משקיעים את המרץ שלהם בפיתוח יוזמות וטכנולוגיות ולא בלוחמה וטרור.