סקירת ספטמבר

הקרקפת של מנגלה
בראשון לספטמבר השנה ציינה האנושות שבעים שנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה- שעבור היהודים מזוהה בראש ובראשונה עם השואה- הפתרון הסופי. הניסיונות לחקור ולהבין את השואה דרך הלשון הקולנועית אינם נפסקים אף שבעים שנה אחרי- ואפילו מניבים יצירות מקוריות עם מסרים יוצאי דופן ושנויים במחלוקת.
סרטו החדש של הבמאי קוונטין טרנטינו ( "ספרות זולה" ) מוקדש להתבוננות יוצאת דופן בשואה. האלימות בסרטיו של טרנטינו הייתה לשם דבר- אך הפעם מדובר באלימות של הקורבנות נגד התליינים. הכתבה של ג'פרי גולדברג בירחון הוותיק Atlantic מוקדשת לדיון בסרט " הממזרים הבלתי מהוללים"

 

 

פוסטר של הסרט

( Inglorious Basterds), השגיאה בכתיב האנגלי היא במקור ( ז.ש. ). מדובר ביחידה של חיילי קומנדו יהודים באירופה של תקופת השואה שמטרתה לצוד את הנאצים – וכל המתאכזר הרי זה משובח. גם אם חשוב לחסוך מהקוראים את האלימות הגראפית בסרטו של טרנטינו, לקוראים תספיק אולי תמונת אילוסטרציה אחת, שבה מפקד היחידה ( בכיכובו של בראד פיט, שאמנם לפי הסרט אינו ממצא יהודי, אלא דווקא בעל שורשים אינדיאניים, כמו טרנטינו עצמו, דורש מפקודיו להביא לו כל אחד מאה קרקפות של הנאצים). כשטרנטינו מתבקש להסביר מדוע הוא חייב לעשות שפטים באויב בצורה כה אכזרית, הוא מנתח באריכות את סרטי השואה הקיימים. לדעתו, הדמות של היהודי שמרשה לעצמו להשתמש בפועל באלימות ולו כדי להגן על עצמו, היא עדיין אקזוטית למדי ברוב הסרטים. "רשימת שינלדר" היא סיפור של פסיביות יהודית ואצילות הנפש הנוצרית, "החיים יפים" של שמאלץ של השואה. אפילו "ההתנגדות" של אדוורד צוויק, שגיבוריו כן נלחמים בנצאים עם הנשק, עוצרים כל כמה זמן כדי לפתוח בדיון יהודי מפולפל האם זה בסדר או לא להשתמש באלימות כה גדולה נגד האויב. טרנטינו רצה להביא למסך את היהודי שנחוש להשתמש נגד אויביו בכוח בצורה הקשה והמרתיעה ביותר שאפשר. לכן הוא גם שואל מתרבות המוצא שלו- התרבות האינדיאנית- את הדרך בה מטפלים באויב בתום הקרב. מעניין שלא מעטים מידידיו היהודים הליבראלים של טרנטינו מזדהים עם המסר. המפיק הנאמן שלו, לורנס בנדר ( פעיל ידוע בשמאל הפרו ציוני בארה"ב ) מציין איך הסרט עורר אצלו את הזיכרונות של ההצקות האנטישמיות בבית הספר- עליהן הוא מעולם לא סלח. במיוחד על רקע זה, מעניין כיצד הסרט יתקבל בישראל. מחבר בכתבה עצמו, ג'פרי גולדברג- שעשה שירות פעיל בצה"ל- מספר בסוף כי חלומות הנקמה הכוחניים נגמרו לו בתום השירות הצבאי. הוא חווה מספיק את העצמה היהודית, כדי לחוש שגם אם הוא היה מוכן לירות ביוזף מנגלה, הוא לא היה רוצה לקרקף אותו.
צורת התבוננות מקורית אחרת על מלחמת העולם השנייה היא סרטו של במאי יהודי גרמני דני לוי
" פיהרר שלי- האמת האמיתית לאמיתה על אודות אדולף היטלר". מבקר הקולנוע הוותיק של השבועון New Republic סטנלי קאופמן מדגיש שמדובר בסרט הקומי הראשון על השואה שנוצר בגרמניה ( הבכורה הגרמנית הייתה ב- 2007, אך כנראה עקב בהיותו שנוי במחלוקת, הסרט מגיע למסכים בארה"ב רק עכשיו. העלילה מתארת את שקיעתו של היטלר בדיכאון- ממנו הוא יוצא, בעצת שר התעמולה יוזף גבלס, בעזרתו של מורה יהודי לדראמה, שמשוחרר עם משפחתו ממחנה הריכוז במטרה לסייע לפיהרר להתגבר על מצבי הרוח שלו. תהייה טבעית שמלווה עשייה מן הסוג הזה היא האם ועד כמה ניתן לשלב הומור בשיח על השואה. קאופמן מזכיר כי אחד הניסיונות הראשונים לדבר על נאציזם בקולנוע- סרטו של צ'פלין "הדיקטטור הגדול" היה סרט הומוריסטי. צ'אפלין עצמו אמר אחרי השואה שלו היה יודע איזו פורענות הנאציזם עתיד להביא לעולם, היה נזהר שלא לעשות סרט מצחיק על זה. מסתבר שכיום- שבעים שנה אחרי-  העבר הגרמני הוא כבר דבר שאפילו בגרמניה עצמה ניתן לצחוק וללגלג עליו.
 
סוד חיוכו של בודהה

השנה ציינו גם סיום של פורענות אחרת- הסכסוך המזוין שנמשך מזה כעשרים וחמש שנה בסרי לנקה. , לו מוקדשת כתבתו של רוברט קפלן באותו הגיליון של Atlantic . מדובר בארץ שמחלוקת בין הבודהיסטים הסינה לזים המקומיים לבין מיעוט גדול של הטאמילים מאמיני הדת ההודית המקורית- הינדואיזם. הדת הבודהיסטית נתפסת במערב לרוב כאמונה רוחנית שחפה מכל קנאות ובטח משימוש בכוח הזרוע והחרב- אולי בזכותו של דלאי למה האחרון. גם הינדואיזם נתפס לעיתים קרובות כאמונה שמרחיקה מהשימוש בכוח בעולם הזה ( בספרו הקלאסי של עזריאל קרליבך "הודו יומן דרכים" הודו מתוארת כארץ החיה תחת הסיסמה "לא בחיל ולא בכוח". אלא שמדינה קטנה לחופה של הודו, סרי לנקה, מספקת חומר להפרכה של שתי תזות אלה. ממלכת קאנדי, שהייתה זמן רב מעין מדינת צבא קטנה של בודהיסטים,  לחמה בחירוף הנפש נגד הכובשים הקולוניאליים הפורטוגזים וההולנדים- עד שהכוח הבריטי יכול לה בסוף והיא נשלטה בידי הקולוניאליזם הבריטי שהחליט לעזוב אותה- יחד עם פלשתינה- ב- 1948. הצבא הבודהיסטי של קאנדי אימץ לעצמו טכניקות של מלחמת גרילה מול הצבא הכובש, בדומה לחשמונאים בלוחמה מול היוונים או פרטיזנים רוסים נגד הצרפתים והגרמנים. הכובשים פשוט הלכו בג'ונגל, שבו הלוחמים המקומיים חשו בבית. מסתבר, שבודהיסטים יודעים לעשות דברים נוספים חוץ מלשבת בתנוחת לוטוס ולצפות לנירוואנה.
 
וגם ההינדואיסטים לא טמנו את ידם בצלחת. בשנת 1976 נוסד ארגון הטרור הנודע לשמצה "הנמרים הטאמיליים" שמטרתו הייתה להשיג את העצמאות המדינית למיעוט ההינדואיסטי בארץ. מהר מאד הארגון טפח לממדי צבא טרור של ממש- שלרשותו עמדו כלי טיס וצי קטן, כמות גדולה מאד של כלי נשק ותחמושת. חלק מחוקרי הטרור אף חושבים שה"נמרים הטאמיליים" היו החלוצים בתחום של פיגועי התאבדות- הם ביצעו אותם לפני שנות ה-90 של המאה שעברה. בסך הכול, הסכסוך שנמשך משנת 1983 גבה את חייהם של כשמונים אלף איש. יש לציין שהבודהיסטים מצאו בסופו של דבר את הכוח לגבור על האויב באמצעות התאחדות סביב הסמלים הלאומיים שלהם והתגבשות סביב אידיאולוגיה לאומנית שאף לא התביישה לפגוע בזכויות של בני המיעוט הטאמילי. אם ניקח שוב הקבלה למלחמה אחרת בארץ אחרת, בדיוק כפי שסטאלין קרא לרוסים להילחם במלחמת העולם השנייה לא בזכות הערכים הקומוניסטיים, אלא דרך פנייה נרגשת ל"אימא רוסיה" , כך גם הבודהיסטים של סרי לנקה הלכו לקרב והכריעו את הטרור לא באמצעות תובנות בודהיסטיות מופשטות, אלא דרך גיבוש לאומי פטריוטי סביב רעיונות בעלי לאופי דתי- לאומי. כיום ניתן לראות במקדשי סרי לנקה את הפסלים של בודהה ושל האלים ההינדיים זה לצד זה- אולי כסימן של תקווה לפיוס העתידי.
 
עם הרעלה ובלעדיה
 
מה קשה יותר מלהיות אישה בחברה מוסלמית ?
להיות אישה מערבית בחברה מוסלמית !
את התשובה הנחרצת הזו ניתן לקבל ממאמרה של ג'ודי בכרך ברבעון הבינלאומי Worls Affairs. בכרך ( אחת העורכות של ג'ורנל האופנה Vanity Fair). על היחס לנשים המוסלמיות בארצות האיסלאם כבר נאמר ונכתב רבות. מזה שנים גדלה כמות העדויות גם על היחס לנשים בקהילות  המוסלמיות במערב ( מספר הולך וגדל של מקרי רצח "על רקע כבוד המשפחה" ). אך אישה מערבית שמגיעה לעולם המוסלמי עלולה למצוא את עצמה במצב קשה אף יותר- הודות לסטאטוס הנחות הכפול שלה- כאישה וכזרה. רוב הסיכוי שהיא תהיה מושא להערות בוטות ומעליבות רוב הזמן- רוב הזמן שבעלה אינו מתלווה אליה. וגם כשהוא כן מתלווה – שכן גבר מערבי אינו נתפס כמישהו שמסוגל לטבוח בגברים אחרים כדי להגן על כבוד רעייתו. גם הליכה ברעלה אין מגנה תמיד מפני הערות בוטות- אבל הליכה ללא רעלה היא סימן בטוח לאישה מערבית, שנתפסת כמילה נרדפת ל"אישה זולה ומופקרת". זה במקרה החיובי , שיש לה את היכולת לעזוב. מצבה חמור הרבה יותר אם היא החליטה לקשור את גורלה לגבר מוסלמי. בכרך מביאה מספר מקרים , אותם מצאה באתר שמוקדש לנשים מערביות בעולם המוסלמי: אחת, אמריקאית שנישאה לסעודי צעיר, אותו הכירה באוניברסיטת דלאס. הבעל החליט לחזור למולדתו יחד עם אשתו ושני ילדים שנולדו להם בינתיים- אלא שבריאד צפתה לה הפתעה- אישה נוספת שאת קיומה הבעל "שכח לציין". הוא גם לא הזכיר את העובדה שבמידה והיא תחליט לעזוב ( כפי שהיא אכן החליטה ) – במקרה שמדובר באישה שאינה מוסלמית, המשמורת על הילדים הולכת אוטומטית אליו, על פי החוק הסעודי. היא חזרה הביתה, אך כעבור מספר שנים ניסתה לחזור למקום ולנסות להוציא את ילדיה דרך שגרירות ארה"ב בסעודיה- שגירשה אותה יחד עם הילדים מתחומי חסותה. השלטונות הסעודיים עצרו את האישה והיא גורשה מסעודיה שנית- כדי ללמוד כעבור מספר שנים שבתה בת ה- 12 מאורסת עכשיו לבן הדוד שלה.

 

 

פיליס צ'סלר

 אישה אחרת, פעילה פמיניסטית פיליס צ'סלר ( יהודיה מבית אורתודוקסי בברוקלין ) , נישאה בצעירותה הרדיקלית לצעיר אוגאני, בו הייתה מאוהבת. לאחר זמן מה הם עברו לקאבול ( לפני מהפך האטליבן )- ושם צ'סלר ראתה את בעלה המחזר והרומנטי הופך את עורו ונהיה לגבר קר, מנוכר וחובב הפוליגמיה ( לו עצמו לא היו כמה נשים, אך לאביו דווקא כן ). צ'סלר נזהרה כמה שיכלה בכדי לא להרות, כיוון שבמקרה כזה היכולת לצאת מאפגניסטן הייתה נשללת ממנה לצמיתות, כיוון שהיא נשאה ברחמה ילד- שנחשב לרכוש מוסלמי. היא ניתקה את קשריה עם המשפחה רק לאחר שחמותה בסתר הפסיקה להרתיח את מי השתייה שלה וצ'סלר לקתה בהפטיטיס. כשהיא, בתור פעילה פמיניסטית, חוזרת לדון במצבן של נשים מערביות בחברה המוסלמית, היא רואה את דוברי זכויות האדם במערב נרתעים מביקורת- חלק מתוך כבוד רב תרבותי ל"מנהגים השונים" וחלק משיקולים של בריתות אסטרטגיות ( עם מצרים או עם אפגניסטן ). מיותר לציין שבמקרה כזה נשים, מוסלמיות ומערביות,  נותרות קורבן – גם של פתיחות רב תרבותית וגם של ציניות פוליטית.  צ'סלר עצמה, אגב, טוענת כי חוויתה גיבשה את תפסותיה הפמיניסטיות שמשתלבות אצלה היטב עך דעות פרו ישראליות.
 
מאחורי הסורגים
 
כתבה של חיט'ר מק'דונלד ( Heather McDonald) ב- City Journal מוקדשת להתמודדות עם הביקורת הפוסט מודרנית של מערכת הענישה. כל מי שלמד את כתבי פוקו מכיר את טענת הבסיס שלו על אודות הפיקוד על האסירים- שנהפך לפוקו למשל העל של המבט הממשטר על החברה כולה.  הכלא המודרני הראשון, שהיה בנוי בצורה שמאפשרת את הפיקוח הרציף  על האסירים ( הפנופטיקום ) הפך לסמל של פיקוח טוטליטארי. אלא שבמציאות, הפיקוח בבית מעצר הוא הדבר היחיד שמבטיח את ההתנהלות הסבירה של האסירים. הכתבת ערכה סידרה של ביקורים באחד מבתי הכלא השמורים ביותר בארה"ב – כלא בריקרס איילנד ( Rikers Island ) בניו יורק. מדובר במקום שמאכלס את האוכלוסיות הקשות ביותר בקרב האסירים המבוגרים והמתבגרים. רובם שבים לבית הכלא כעבור זמן קצר לאחר שהם משתחררים ממנו. יתרה מזאת, דפוסי ההתנהגות האלימים שלהם עלולים להימשך גם בכלא, אם מישהו לא מציב להם את הגבול מבעוד מועד. כל פרצה קטנה ביותר מנוצלת בידי אסירים על מנת לפגוע אחד בשני או בסוהרים או כדשי להבריח סמים לתוך בית הכלא. הצוותים לעיתים מוצאים את עצמם חסרי אונים אל מול אלימות נוסח "בעל הזבוב". תוסיפו לזה את העובדה שחלק נכבד מאוכלוסיית בתי הכלא של ארה"ב הם שחורים – וכך גם חלק נכבד מהשוטרים והסוהרים, שיתכן ויש קשרי קרבה או שכנות ביניהם- והנה לכם מתכון בטוח לשחיתות. לפעמים השחיתות באה מתוך סולידריות ( אחי, אנחנו מאותה השכונה ) ולפעמים מאיומים ( אנחנו יודעים איפה גרה המשפחה שלך ). כמובן השחיתויות לא נגמרות אצל מיעוט מסוים- כך רב חסדי מסוים בעל השפעה פוליטית הצליח להשיג תנאים חריגים עבור האסירים היהודים שכללו חגיגית בר מצווה מפוארת באחד מבתי הכלא של מנהטן ושימוש במכשיר הסלולארי של הרב בידי האסירים. טיפול כזה של איפה ואיפה מצד הסוהרים הופך למקור של זעם לא מבוטל, במיוחד כשהוא מופנה למיעוט שסובל גם כך מדעות קדומות. איך שלא יהיה, ככל שהזמן עובר רוב הצוותים של בתי הכלא מגיעים למסקנה שמה שעובד עם האסירים – במיוחד האלימים והמסוכנים שבהם- זה פיקוח מקיף ומשמעת, שכוללים איסוף מידע מתמיד, חינוך ערכי בלתי מתפשר של הצוותים בבתי הכלא, אמצעים הולכים וגוברים של הטלת פיקוח ומשמעת על האסירים ותגובה מיידית וחריפה לכל התפרצות של אלימות או התנהגות חורגת. זו האמת העצובה- גם אם פוקו לא היה מת עליה.
 
עמק הסיליקון כחול לבן
 
נסיים, שלא כנהוג במדור הזה, דווקא במאמר על ישראל- אבל כזה שכתוב מפרספקטיבה חיצונית. באותו גיליון של City Journal מופיעה כתבה של יזם עסקי חשוב ובכיר, ג'ורג' וילדר, בה הוא מנתח את ההתפתחות העסקית והטכנולוגית של ישראל בשנים האחרונות. וילדר, שמצוי גם בתחום ההשקעות והטכנולוגיה וגם בתחום הכתיבה הכלכלית, מנסה לנתח את "נס ההייטק הישראלי" שנוצר תוך שנים מעטות. הוא מתחיל מהטענה שבמהלך המאה העשרים , רוב המדינות מרוסיה ומערבה קבעו את גורלן הטכנולוגי והעסקי בהתאם ליחס שלהן כלפי היהודים. יהודים היו בין היזמים העסקיים הראשונים והמוצלחים ביותר בעמק הסיליקון. אלא שהגאונות היהודית הכלכלית לא יכלה, עד לפני שמן לא רב, לבוא לידי ביטוי בישראל- במדינה שבהתחלה הרימה על הנס את העבודה החקלאית באנטי תזה לעיסוק היהודי הגלותי וגם לאחר מכן השקיעה את רוב המאמץ הטכנולוגי שלה בחידושים הצבאיים ובחקלאות. עד שנות ה – 90 המשק הישראלי היה הסתדרותי בעיקרו ויזמות עסקית נכנעה בקרבות מול הבירוקרטיה ומצאה את עצמה בעמק הסיליקון. בשנות ה- 70 היזם דב פרוכמן ( אחד המייסדים של חברת אינטל ) חזר לישראל ופתח בחיפה מרכז אינטל ראשון, תוך גיוס של משאבים זרים. זו הייתה הסנונית הראשונה של השחרור, אך היא נאלצה לחכות לשנות ה- 90 כדי להצטרף לגל השינויים המשמעותי יותר. השינוי הראשון היה העלייה ההמונית מרוסיה. היא הביאה איתה אנשים שאולי רבים מהם לא היו ציונים גדולים,
ך ביניהם נמנו הרבה מהנדסים ואנשי טכנולוגיה שהשימוש שלהם בידע לא הצריך ידיעת עברית על בוריה, שקיבלו חינוך טכנולוגי ברמה מאד גבוהה וסלדו בצורה קשה מכל דבר שהדיף ריח של סוציאליזם. יחד איתם, הגיעו מספר יזמים עסקיים בעלי הון וניסיון ניהול מארה"ב. כששני אלו חברו יחדיו, נוצרה המציאות של היום, בה כמחצית עובדי ההייטק בישראל הם עולים מרוסיה. אך השוק לא היה מוכן לקלוט את היוזמות האלו עד לתחילת הרפורמות של נתניהו בתור שר האוצר בשנים 2003- 2004. ההפרטה ושחרור של כוחות השוק יצרו בישראל מרחב בלתי רגיל ליצירתיות טכנולוגית ועסקית. בכמות החידושים הטכנולוגיים ישראל כבר כמה שנים נמצאת במקום הראשון בעולם- ומדובר בחידושים בכל התחומים, כולל כאלו שיש להם שימוש נרחב בלוחמה הצבאית וברפואה. למרות המצב הביטחוני שיודע תמיד עליות ומורדות, המשקיעים הזרים מגלים עניין מתמיד בישראל כיוון שהם קולטים את כמות האפשרויות הטמונה כאן. גילדר מסיים את דבריו בהרהורים שגם הפלשתינים יכלו להפוך את הגדה המערבית ואת עזה לנווה מדבר טכנולוגי פורח אם היו משקיעים את המרץ שלהם בפיתוח יוזמות וטכנולוגיות ולא בלוחמה וטרור.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: