ארכיון חודשי: אוקטובר 2009

מעשה בטלית

 

 

 

 

אז זהו, זה קרה. החלטתי לעשות מעשה. בגיל 33, לאחר לבטים רבים הגעתי למסקנה שזהו, די, אני הולך על זה. אני מתעטף בטלית.

אולי כדאי שאתחיל את הרשימה הזו לפני כן. השנה היא 1941. הנאצים פולשים לרוסיה ותוך זמן קצר מאד מגיעים לעיר מינסק. סבא רבא שלי מצד אימי, זאב- וולף ריטנבנד ( שאני קרוי על שמו ) נמלט מן העיר עם כל משפחתו. סכנת החיים אורבת כל שניה והדבר היחיד שהוא מספיק לקחת איתו זה הטלית והתפילין. אף חפץ אחר. לא אוכל, לא כסף. טלית ותפילין.  כמעט כל מי שלא הספיק להימלט אז, נספה.

שנים מאוחר יותר, בשלב מסוים הגעתי להבנה שאני היחיד בבית הכנסת שלי ללא טלית בגילי. זאת כיוון שנהגתי את המנהג של רוב קהילות האשכנזים ( חוץ מיוצאי גרמניה ) שמתחילים להתעטף בטלית גדול רק אחרי החתונה. מעולם לא תהיתי באמת על פשר המנהג. אמנם בשלב מסוים של יציאה מהארון הפסיקו להציק לי בנושא, אך עדיין אנשים שרואים אותי מסתובב ללא טלית בשבת מתחילים על אוטומט "לעניין אותי" בשידוכים. הדבר קצת מעצבן, אך לא ראיתי צורך להקדיש לכך מחשבה רבה מדי.

בשלב מסוים נתקלתי בכתב העת "נקודה" במאמרו של הרב חיים נבון. הרב חיים שבא בברית נישואין בגיל מאוחר יחסית ( אחרי 30 וכשהוא כבר מוסמך רבנות ) כתב שם בצורה מאד מרגשת על שנות הרווקות הקשות והמעיקות שעברו עליו. תוך כדי הוא הוא הפנה לתשובתו של הרב חיים דוד הלוי ( עשה לך רב, ח"ג, סימן א' ) שמסביר שם מדוע לדעתו המנהג של התעטפות בטלית אמור לחול גם על האשכנזים מגיל המצווה. לדעתו, ייתכן כי מקורו של המנהג הזה הוא בטעות שטלית היא סימן ההיכר של אדם גדול וחשוב. שמעתי גם גרסאות אחרות, לפיהן הסיבה למנהג האזכנזי היא כלכלית בעיקרה. הטלית הייתה דבר יקר והחתנים התפרנים נהגו לחכות עד שהכלה המיועדת תביא את הטלית יחד עם הנדוניה.

לאחר מכן ראיתי גם הפניה לספר מנהגים מסוים, שאומר כי הסיבה למנהג הוא לסמן את הרווקים המבוגרים שייבושו ויזדרזו לקחת  אישה.- ובלשון הספר "מנהג פרנקפורט אין מתעטפים בטלית עד שנושאים נשים… הטעם יש לומר, למען יהיו הפנויים ניכרים בבית הכנסת, וייבושו, וימהרו על ידי כך לקיים המצווה לקחת אישה" (דברי קהלת, תרכ"ב, עמ' 46-47)".   זה הזכיר לי את המעשה המרגש, אותו סיפר פעם הבמאי של הסרט התיעודי הראשון על הגייז הדתיים "לפניך ברעדה", סנדי דובובסקי. לאחר ההקרנה של הסרט בוורשה, קם יהודי מבוגר ניצול שואה וסיפר את הסיפור הבא. הוא היה ילד קטן לפני השואה והתפלל באחד מבתי הכנסת של וורשה. כל ימים נוראים הוא זכר קבוצה יוצאת דופן של מתפללים- גברים שהיו מצטופפים בפינה של בית הכנסת וממררים בבכי. הם בלטו מאד בבית הכנסת כיוון שהם היו בלי טליתות. כשהוא שאל את אימו מיהם אותם אנשים, אימא השיבה לו במילה אחת : "רשעים". היום, אמר אותו יהודי, אני מבין מי היו אותם "רשעים", ומתפלל שכל יהודי ימצא את מקומו בבית הכנסת.

האמת היא שהרהורים כאלה העסיקו אותי מדי פעם. אבל הקש ששבר את גב הגמל היה בתקרית מינורת לכאורה  בבית הכנסת שהייתה בשמחת תורה. כשהועליתי לתורה, פתאום לא הייתה טלית על הבמה של בית הכנסת ובמשך מספר שניות התרוצצתי בין המושבים עד מצאתי לי טלית להתעטף. באותה שנייה פתאום קלטתי כמה המעמד הזה של בתור "נזקק טלית" מסמן ומשפיל אותי אף מבלי שמישהו מתכוון לעשות זאת.  הגבר שעומד בבית הכנסת ללא טלית מכריז על עצמו כסוג של "ילד נצחי", אדם לא בוגר, נזקק תמידי לחסדם של "הגברים האמיתיים". הוא בשקט מכריז על עצמו "אני לא שלם", אני "בתהליכים". וזה קורה גם כשהדברים אינם נאמרים בפה. לכן החלטתי לא להיות בסטטוס הזה ובשבוע שאחרי שמחת התורה ניגשתי לחנות תשמישי הקדושה ורכשתי במיטב כספי טלית נאה.  במשך השבוע התפללתי ליד הבית ובשבת הלכתי לבית הכנסת שלי – לראשונה מזה כ- 17 שנה שאני מתפלל עם טלית מתחת לבית שחי, , מצויד בתשובה של הרב חיים דוד הלוי בתוך הנרתיק של הטלית. עוד בדרך לבית הכנסת שמתי לב כמה אני מרגיש אחרת. לא עוד חצי ילד חצי סטודנט עם תיק צד, אלא בעל הבית בעמיו שמתנועע לו עם הטלית לאורך הרחוב ובעל בתים אחרים נותנים לו כבוד ויקר. בבית הכנסת אחד הגבאים תמה מעט על הטלית ורב הלוי הניח את דעתו ( ידיד ששמע את המעשה גיכך ואמר שבעלי הבתים נבהלים שנותנים להם משהו לקרוא…) , אבל בסוף התפילה כמה מתפללים, דווקא אורחים של בית הכנסת, טרחו ללחוץ יד ולכבד בשבת שלום את האדם הבקושי מוכר להם. טלית עושה את כל ההבדל.

ומה עכשיו? כרגע הטלית שלי היא טלית רגילה, שחור לבן. אך מספרו הנפלא של הרב זלמן שכטר- שלומי ( רב חשוב מרבני הניו אייג' ביהדות ארה"ב ) בשם "קרבת אלהים" מצאתי את הרעיון לטלית בגווני הקשת ( וללא קשר לקהילה הגאה). וכך כותב הרב שכטר שלומי ( יחד עם רות גן- קגן )
רבי שמעון בן יהוצדק שאל את רבי שמואל בר נחמני ואמר לו :
כיצד ברא הקב"ה את האורה?
אמר לו:
נתעטף בטלית לבנה, והבהיק מאורו לעולם. ( מדרש תהילים ק"ד)

ממשיך הרב שלומי וכותב : " כשצפיתי בקרן אור דרך ספקטרוסקופ, ראיתי דגם שמתאים לחזון הטלית שלי. הספקטרוסקופ שובר את קרני האור ומציג את הספקטרום במלואו ובין הגוונים השונים ישנם פסים שחורים." הרב שלומי ממשיך ומבאר את שבעת צבעי הקשת כנגד שבעת הספירות. אולי דווקא בשבת פרשת "נוח" בה אנו קוראים על הברית של קשת בענן חשוב להזכיר את עצמנו לא רק את חשיבותה של מצוות ציצית וטלית, אלא להעז לחלום על טלית של צבעים שונים שמסמלת קבלה והכלה של גוונים שונים וצורות שונות של הקיום היהודי והאנושי.
 

רשימה זו מתפרסמת גם באתר חברותא

סקירת אוקטובר

נובל לקלקלה

הרעפת פרסי הנובל, שלא פסחה החודש גם על ישראל, מעוררת רבים לתהות על תולדותיו של הפרס בעבר ואופיו בהווה. הפרוייקט המקוון Open Damocracy  פרסם את המאמר של Yves Gingras  שמגלה פרט מעניין, שאינו מוסתר אך אינו מוכר לרבים, אודות הפרס. בסרט "נפלאות התבונה" שמוקדש לדמותו של הגאון המתמטי המטורף ג'ון נאש מוזכרים הפרסים שהוא זכה בהם. סביר מאד שהצופה הממוצע בסרט יאמר לכם כי נאש זכה לפרס נובל למתמטיקה. אז החידוש הוא, שלמעשה נאש לא זכה בפרס נובל מעולם.

ראשית, פרס הנובל למתמטיקה לא קיים. נאש זכה לפרס היוקרתי ביותר הקיים בתחום מדעי המתמטיקה שהוא שווה ערך לפרס הנובל- מדליית פילדס, שניתנת מדי 4 שנים לארבעה מתמטיקאים לכל היותר, שהם מתחת לגיל 40. רבים אחרים ממהרים לתקן ולומר שנאש זכה לפרס נובל לכלכלה- אלא שאף כאן אי דיוק בידם. פרס הנובל המקורי, מיסודו של אלפרד נובל, מוענק בחמישה תחומים בלבד- פיסיקה, כימיה, רפואה ופיזיולוגיה, ספרות ושלום. אלא שבשנת 1968, הבנק המרכזי של שוודיה החליט לתת כבוד ויקר על ידי הענקת פרס לכלכלנים המובילים בתחום. ההתלבטות הייתה כיצד לכנותו.  ניתן היה לקרוא לו פשוט " פרס הבנק השוודי לכלכלה" או לקרוא לו  על שמו של כלכלן דגול ( למשל אדם סמיט ). אחרי הכול, בכל תחום עיסוק יש את הפרס היוקרתי שלו. אך אין דומה היוקרה של תחום שרק מספר מצומצם של מומחים מודעים לה ליוקרה הרבתי של פרס נובל. יוקרה זו כשלעצמה נוצרה בתהליך מעט פרדוקסאלי. הפרס המקורי נועד לעודד את החוקרים הצעירים והמבטיחים בתחומים השונים, אלא שכדי לשוות לפרס את היוקרה הרבה שיש לו כיום, תהליך בחירת המועמדים הפך לקפדני במיוחד, שהוביל ברוב המקרים לחוקרים שהם כבר וותיקים ומפורסמים בתחום. כל טקסי הענקת הפרס הפכו בהדרגה לנשפים של שמות נוצצים וכך נוצר ה"מותג" של פרס נובל. בשנת 1968, כשהמותג כבר היה נחשק בעיני כל חוקר בעולם, החליט הבנק השוודי, אולי בהשראת הקרבה הגיאוגרפית לוועדת הנובל, להגיע קרוב ביותר שאפשר ל"דבר האמיתי"- קרי, לקרוא לפרס שלו " פרס למדעי כלכלה של הבנק השוודי לזכרו של אלפרד נובל". וה"מותג" אכן עשה את שלו- סביב הפרס התגבש תהליך מוקפד של בחירה ומיון מועמדים וגם טקס הענקת הפרס שולב בהענקה הכללית של פרסי נובל בעשירי לדצמבר ( להוציא כמובן את העובדה שכספי הפרס מגיעים מהבנק השוודי ולא מקרן נובל, אבל למי אכפת? ).  וכאשר רוב העיתונאים החליטו שיותר קל להם להגיד "פרס נובל לכלכלה" מאשר " פרס במדעי כלכלה של הבנק השוודי לזכרו של אלפרד נובל"- הבן החורג הצטרף סופית למשפחת הפרסים. אלא שההצטרפות עצמה מעלה תהיות אחדות. ראשית, עצם ההגדרה של הכלכלה ( ובכלל של מדעי החברה)  כתחום מדעי במובן הזהה למדעי הטבע אינה מקובלת על רבים. שנית, עצם יוקרתו הנודעה של הפרס הופכת לעיתים קרובות את החתן הטרי לא סתם לחוקר בולט בתחומו, אלא לבעל דעה בכל נושא אפשרי שכל אמצעי תקשורת גמוע בשקיקה את דבריו. נצפה מתאם משמעותי בין קבלת פרסי הנובל לבין נטייתם של החתנים לפרסם חיבורים אוטוביוגרפיים ולהפוך ליקירי הציבור. פעם החוקר היה זה שמשווה את היוקרה לפרס. האם התהפכו היוצרות ?
 
חשבון הנפש לשוק ?

 

 

גו'זף שטיגליץ

שאלת המומחיות של המומחים לכלכלה מעסיקה גם את פרופסור לאוניברסיטת קולומביה Jagdish Bhagwati במאמרו ברבעון – World Affairs. בהגוואטי דן בדבריו בנטייה של הגורמים השונים לראות במשבר הכלכלי שפקד את העולם בשנה שעברה את "התחלת הסוף" של השוק החופשי ( המשבר פרץ לפני כשנה וסקירת זו בנובמבר של שנה שעברה דנה גם בשאלת "חשבון הנפש לקפיטליזם ") . בתור דוגמה הוא בוחר את החתן של פרס לכלכלה על שם נובל ( זוכרים? ) ג'וזף שטיגליץ שאמר בהרצאתו כי המשבר האחרון הוא נפילת חומת הברלין של השוק החופשי. שטיגליץ ידוע כמבקר נוקב של גלובליזציה וספרו בנושא נחשב לרב מכר עולמי.  לדעתו של בהגוואטי ההשוואה בין חומת ברלין למשבר הכלכלי כמוה בהקבלה בין צונאמי הרסני לבין גשמי ברכה. הוא גם מתנגד בתוקף להצגה של תומכי השוק החופשי וליברליות כלכלית בתור "פונדמנטליסטים של השוק". אם כבר, ניתן לתאר ביתר קלות את מתנגדי השוק החופשי כ"פונדמנטליסטים של פיקוח", שבמקרים רבים הובילו דווקא את הארצות היתר- מפוקחות שלהם אל עבר פי פחת של עוני. הודו וברית המועצות הן שתי דוגמאות של מדינות עתירות משאבים שבנו כלכלה מפוקחת וכושלת שאינה מסוגלת לתחרות ורוב אזרחיה חיים בתנאי עוני מחפירים. שתי המדינות  הבינו זאת יום אחד וניסו ביוזמתן לקדם מדיניות כלכלית שתואמת יותר את הצרכים של השוק העכשווי. הדבר לא קרה כתוצאה מ"השתלטות מערבית" זדונית, אלא מרצון כנה להעלות את רמת החיים של האזרחים. וגם הטענה ש"השוק החופשי משחית את נפשו של אדם והופך אותה לחמדנית" כנראה לא עומדת במבחן המציאות. אנשים שמגיעים לשוק כבר רכשו את מערכות הערכים שלהם- במשפחה, בחינוך, בקהילה, באמונתם הדתית- והם מוציאים אותם לפועל, בין היתר, בדרך בה הם סוחרים. וכי מישהו באמת מאמין שהשוק החופשי הוא זה שהשחית את נפשו הרכה של ברני מיידוף?

טוב, אז האם השוק החופשי הוא טלית שכולה תכלת והצונאמי הכלכלי שזעזע אותנו השנה כולו גשמי ברכה? בהחלט לא, אומר  בהגוואטי ולכן חשוב מאד להבין מה קרה כאן. לדעתו, חלק מהכישלון הכללי של המערכת לצפות את משבר המשכנתאות נובע מהתערובת הבעייתית הקיימת בין התחום של הסחר לתחום הבנקאות הפיננסית בארה"ב. אותם אנשים מאיישים הרבה פעמים משרות בשני התחומים, מבלי להיות מודעים לחוקיות השונה הקיימת בכל אחד מהם, ולכן הם סבורים שמה שעבד בעולם המסחר יעבוד גם בעולם הבנקאות ולהפך. לכן חשוב דווקא לתומכי השוק החופשי- וגם לאלו התומכים בפיקוח יתר עליו- שוועדות של מומחים בלתי תלויים שמבינים בעולם הבנקאי אך אינם חלק ממנו יוכלו לבחון את היוזמות הפיננסיות החדשות- וגם יעזרו למפקחים להבין את מושא הפיקוח שלהם. דבר שני שבהגוואטי רואה כחיוני לחיוניות של השוק החופשי היא תחושת האחריות המשמעותית יותר מצדם של בעלי ההון כלפי אלו בתיהם נשטפו או החלו לנדוף מגשמי הברכה. בעלי ההון חייבים- בדומה לביל גייטס ווארן באפט- להשקיע יותר מההכנסות שלהם בצרכים החברתיים, בכדי שאנשים שנפגעו מתהפוכות השוק היום יוכלו לחזור ולהאמין בו מחר. אחרת הם היפכו לטרף קל של הדמגוגים תומכי הפיקוח. 
 
 
 
מסע אל קצה הכישרון

 

 

ועוד קצת על חתן

פרס נובל- הפעם לספרות. מאמרו של מייקל מק'דונלד ב- Wilson Review מוקדש לעיון בדמותו של סופר נורווגי חשוב וחתן פרס הנובל לספרות ל- 1920, קנוט המסון (Knut Hamsun) שהשנה מלאו 150 שנה ללידתו. המסון נחשב לאחד הסופרים הנורבגיים הגדולים של כל הזמנים וכמייסד חשוב ביותר של ז'אנר הרומן המודרני. סופרים בני דורו התחרו ביניהם בהרעפת השבחים עליו, כאשר בשביס זינגר אומר כ" ספריו של המסון מעמיקים בנפש האנושית יותר מספריו של דוסטוייבסקי", בשעה שלדעתו של תומס מאן " מעולם לא הוענק פרס הנובל לספרות לאדם ראוי יותר". יליד נורבגיה שהיגר לארה"ב ושב למולדתו, המסון היה סופר אירופאי מאד, שספריו כוללים ז'אנר של "זרם התודעה" סביב עלילה כמעט לא קיימת – ספרים מושכים, מעמיקים בחקר הנפש האנושית ומצביה המוזרים והקשים ביותר. הם זיכו את המחבר בפרס נובל. תכונותיו האישיות הדוחות של המסון היו אף הן לשם דבר- החמדנות, האגוצנטריות וחיבתו לטיפה המרה. קרוב לוודאי שהדבר לא היה מערער על מעמדו כסופר אילו הוא נפטר לפני מלחמת העולם השנייה. אלא שהדבר לא קרה והסופר הקשיש בן ה- 80 והמוכר בכל העולם, הפך לתומך פעיל ביותר של הנאציזם ומעריצו האישי של היטלר. האמת היא שגם את היסודות להתנהגותו זו ניתן למצוא במאמריו העיתונאיים זמן רב לפני מלחמת העולם השנייה- בהם המסון הביע רעיונות לאומניים, גזעניים ודרוויניסטיים שהאמין כי תמצית הקיום האנושי הוא הישרדותו של החזק. נכון שדעותיו הגזעניות לא באו לידי ביטוי גלוי ברומנים שלו, אלא שגם מבחינתו של המסון וגם מבחינתם של הקוראיו הדבר לא שינה. מלך נורבגיה האקון ( Haakon) כינה אותו "נפשה של נורבגיה" ולכן קולו של הסופר שמעריץ את היטלר הפך לקול דומיננטי במשטרו הבוגדני של קוויזלינג ( מדינאי משתף פעולה נורבגי ששמו הפך למילה נרדפת ל"בוגד" ). המסון הצדיק בקול רם את מחנות ההשמדה ואת הדיכוי האלים שהיטלר דיכא את האופוזיציה. גם שני בניו ובתו של המסון היו קרובים למפלגה הנאצית בדרך זו או אחרת. ביוני 1943 המסון אף פגש את היטלר  מושא הערצתו ותאר באוזניו את חזונו לעתיד, בו נורבגיה נמצאת בסדר עדיפויות גבוה בעולם הארי החדש.השמדת יהודי נורבגיה לא העיקה על מצפונו של המסון,  אך די היה בהסתייגותו מהשליט הנאצי טרבובן ( Terboven) שהוציא להורג עשרות אלפי נורבגים כדי להוציא את היטלר מהכלים.

אחרי המלחמה נורבגים השקיעו מאמץ ניכר לנקות את עצמם מאשמת שיתוף הפעולה ומספרם של אנשים שנידונו בעוון זה בנורבגיה עולה במספרים יחסיים על כל ארץ אירופה אחרת . אחרי המלחמה, נורבגים שרפו בגנים הציבוריים את הרומנים של המסון.  רעייתו ובנו של המסון ריצו תקופות מאסר ועבודות כפייה, בשעה שהוא עצמו חמק מהעונש עקב גילו המופלג. שלש שנים הוא היטלטל בין הפסיכיאטרים שבדקו את כשירותו לעמוד לדין, עד שבסוף הוכר כשפוי, אך סובל מ"פגיעה נפשית חסרת תקנה". הוא הורשע רק ב"שיתוף פעולה כלכלי" עם הנאצים, רכושו עוקל, והוא מת ב- 1952, בן 92, בחוסר כל.

נראה כי היום הזעם כלפי הסופר נרגע. יחד עם הדור של לוחמי מלחמת העולם הולכים הזיכרונות של הביזוי, וכיום כבר יש באוסלו רחוב קרוי על שמו והבנק הנורבגי עומד לטבוע מטבע עם דיוקנו של המסון.  אין בודקים בציציותיו של סופר גדול, אומרים לנו. על כגון זה כתב ג'ורג' אורוול בביקורתו על האוטוביוגרפיה של סלוודור דאלי: " עלינו להיות מסוגלים לשמור בראש בו זמנית ובמקביל שני דברים- שדאלי הוא אמן גדול ויצור אנושי דוחה.האחד אינו קשור לשני". נראה כי חשוב לנקוט באותה דרך גם כלפי המסון.
 
ירוק משמאל ומימין

 

 

מדיסון גראנט- הגזען הסביבתי

מאמרו הארוך של Jackson Lears ב- New Republic דן בהיבטים השונים של שימור איכות הסביבה והתפתחות של הרעיונות הסביבתיים במהלך ההיסטוריה. התפיסה שלנו מזהה את המאבק הסביבתי עם האידיאולוגיות הליבראליות והאנטי קפיטליסטיות, אך כשחוקרים את העניין לעומק מסתבר שהדבר לא היה כך לא בעבר ולא בהווה. ראשית, הפופולאריות של הנושא הסביבתי במערב היא עניין של השנים האחרונות. כשהנשיא קרטר, למשל, דיבר בסוף שנות ה- 70 של מאה שעברה על חיסכון המקורות האנרגיה כעל משימה לאומית במעלה ראשונה של ארה"ב, הנשיא רייגן ניצל זאת כדי להציג אותו כמטיף זדוני לאמריקאים על הבזבזנות שלהם, בשעה שרייגן עצמו ייצג את התפיסה האופטימית והנחושה,  לפיה עבור ארה"ב "השמים הם הגבול" והפך לנשיא שכהונתו הצטיינה בשממה מוחלטת של התייחסות לעניינים סביבתיים. גם השמאל הרדיקלי והפוסט מודרני תרם את חלקו להתעלמות מאיכות הסביבה, כיוון שבתקופה מסוימת עצם המושג "טבע" הפך ללא רצוי בפיהם של המרצים לפילוסופיה, עקב היותו "מושג מהותני".  הבעיה המרכזית בנושא של איכות הסביבה, לדעתו של לירס, היא שגם השמרנים וגם הליבראלים רוצים לשמר את אותה מבלי לצרוך פחות ולהוריד את רמת חייהם- דבר שלאורך זמן כנראה יראה את עצמו כבלתי אפשרי.

אם מדברים ברמה העמוקה יותר, הרי שעצם התפיסה ההומניסטית- מודרנית של האדם כמרכז החוויה, שאופיינית גם לשמרנים וגם לליברלים, רואה בסביבה אמצעי בלבד לסיפוק צרכיו. לכן כשהאידיאולוגיות הירוקות מחפשות להן תשתית רעיונית, הן מגיעות לעיתים קרובות לרעיונות ניאו פגאניים ואנטי מודרניים, לפיהם האתוס הקפיטליסטי- ליבראלי- מודרני מפנה את מקומו למודעות שרואה את בני האדם כחלק מהמכלול הסביבתי הרחב, ממערכת אקולוגית עולמית, ולאו דווקא כחלק עליון או סופי. והרצון להתמזג עם הטבע מצדו יכול להוביל דווקא להזדהות עם העולם שבו חזק טורף את החלש. בתור דוגמה ניתן להביא את מי שנחשב לאחד מהאבות של התנועה הסביבתית בארה"ב- מדיסון גרנט. האיש הציל סוגים רבים של בעלי חיים בארה"ב מסכנת הכחדה והיה פעיל מאד בהוראה של מדעי הטבע וחשיבות שימורו. אלא שהוא לימד גם שאת הטבע ראוי לשמר לבני הגזעים הלבנים העליונים בלבד, שאסור להם להינשא לבני הגזעים האחרים ושאת הגירתם של בני הגזעים הנחותים לארה"ב יש לצמצם עד כמה שניתן. גרנט אף נודע בתמיכתו בהשבחת הגזע האנושי- אאוגניקה.  הוא נפטר ב- 1937, אך רעיונותיו היו פופולאריים בקרב רבים מחברי המפלגה הנאצית, כולל רופאו האישי של היטלר, קרל ברנדט, שאף ציטט את גרנט במהלך משפטי נירנברג. כך שהאידיאולוגיה הירוקה לא תמיד הייתה לצדן של רעיונות מתקדמים. גם הפתיחות כלפי שימור צורות החיים האותנטיות של עמים אחרים אינו משרת תמיד את איכות הסביבה- לפעמים ההפך הוא הנכון. כך קרה ששבט אינדיאני מסוים ביקש לאפשר לו פרקטיקה אסורה של ציד לוייתנים, הנחשבת למקודשת על פי המסורת השבטית שלהם. על אף שמדובר בזן לוייתנים שעמד בסכנת הכחדה, בית המשפט לא מצא עילה לדחות את הדרישה לכבד מסורת עתיקת יומין. אלא שהכלים ליישום המסורת כללו הפעם גם שימוש בנשק אוטומטי מצדם של הציידים ה"מסורתיים". המסקנה היא, ככל הנראה, שקיימות מסורות שלמען איכות הסביבה עדיף לשמר , אך לאו דווקא לשחזר אותן.

ופרט אחרון לירס מציין במאמרו הוא שגם התפיסה הנפוצה של ניגוד קיצוני בין בעלי ההון  לאיכות הסביבה כלל אינה מובנת מאליה. אחדים מפעילי איכות הסביבה זכו להצלחה כלכלית לא מבוטלת- דבר שמקל עליהם ביישום רחב- טווח של התפיסות הסביבתיות. דוגמה אחת היא הצלחתו המסחרית של הרכב החשמלי נטען- סוללות- המצאתו של פרופסור להנדסה אנדרו פרנק. ההמצאה זכתה לעניין רב בקרב הצרכנים וגם מספר חברות רכב, הודות למאמצי פרסום וקידום נכונים. ייתכן שהמסקנה היא כי גם העניין המוצדק והראוי ביותר מבחינה חברתית חשוב שיסגל לעצמו תמיכה וגב כלכלי ראוי לשמו. שימור הטבע מצריך אולי פחות צריכה- אבל לצדה גם השקעה רבה.