ארכיון חודשי: דצמבר 2009

סקירת דצמבר

אקלים בעייתי

וועידת האקלים שהתקיימה החודש בקופנהגן משכה את תשומת ליבה של התקשורת העולמית עוד לפני תחילתה- זאת הודות ל"שערוריית המיילים" או "פרשת הקלימטגייט" כפי שהיא כונתה – חשיפת תכתובת מיילים פנימית של החוקרים מאוניברסיטת מזרח אנגליה שמטרתה להסוות מהקהל הרחב את הנתונים המדעיים המערערים או מטילים בספק את עובדת ההתחממות הגלובאלית. מאמרו של Andrew Orlowski בפרוייקט מקוון "ספייקד" דן בחוסר האמון כלפי המדענים שחשיפות מן הסוג הזה מייצרות. עד לפני זמן לא רב, מציין אורלובסקי, הדיון בשאלת ההתחממות הגלובאלית התנהל בטונים הרבה יותר רגועים. הדברים הוצגו בצורה מורכבת, לא חד משמעית, עם מגמות סותרות. המצב השתנה ברגע שהשיח סביב העניין החל ללבוש אופי של פאניקה מוסרית ומסע הצלב נגד מזהמי הסביבה. כאן לא ניתן להציג עמדות מורכבות, כיין שהן בהגדרה פחות אטרקטיביות ואינן מושכות קהל רב. הרבה יותר מושך להציג גראפים עם קווים יפים וישרים ( בדומה לאל גור בסרטו :"האמת הבלתי נוחה" ). לכן ברור שבשלב הבא נגיע לא רק להצגה חד משמעית ונחרצת של נתונים לא חד משמעיים ונחרצים, אלא ננסה גם לסתום את הפה לכל מי שחושב אחרת וגם נשפץ את הנתונים בכדי שהם ייראו כפי שאנחנו מצפים מהם להיראות. פוליטיקאים שונים ( ע"ע אובמה ) מוצאים במאבק נגד זיהום סביבתי דרך קלה ונוחה לבסס את סמכותם המוסרית. ומה שיוצא לנו בסוף זו חשיפה שגורמת לציבור הרחב להתייחס פחות ברצינות לכל מה שנאמר להם בידי אותם חוקרים.

מאמר נוסף של Frank Furedi באותו פרוייקט מוקדש להיבט מדאיג נוסף של נושא ההתחממות. פוריידי מדבר על מגמה מדאיגה בקרב תומכי איכות סביבה מסויימים לראות בבני אדם לא יותא מאשר מפגע סביבתי. לא מזמן פרסם "גארדיאן" הבריטי תמונה ש למשפחה שחורה עם תריסר תינוקות שמלווה בכתובית הקוראת לתכנון משפחה נכון למען מניעת זיהום הסביבה. הגענו למצב שבו, לדעתו של פוריידי, רואים באנשים בסך הכול "מזהמים סביבתיים"  ולכן ניתן לקרוא משפטים כמו "4 דולר שמוציאים על אמצעי מניעה מציל אותנו מטון של דו תחמוצת הפחמן שנפלטת לאטמוספירה". או, במילים אחרות, המערב העשיר אמור לדאוג להורדת גזי החממה באמצעות מימון של אמצעי מניעה לעולם השלישי העני. דבר שמטריד את פוריידי לא פחות מהאמירה הזו הוא העדר מוחלט של תגובות נזעמות כלפיה. פעם, התפיסות מבית מדרשו של מלטוס ( עדיתן שהטיף לצמצום אוכלוסיית העולם מתוך חשש לכיליון מוחלט של כל המשאבים ) היו נתקלים בתגובות זועמות עקב אופיין חסר ההומאניות. המשוואה הפשטנית – בני אדם שווה זיהום- קנתה לה אחיזה בתודעה הכללית. האם בני אדם אחראים רק על הזיהום ? האם הם לא עסוקים גם בשאיפות לניצול יעיל של הסביבה והשימור שלה? וכאן השאלה הגדולה סביב וועידת קופנהגן וכל נושא שימור הסביבה באופן כללי- לאן מועדות פנינו? להעצמה של הפוטנציאל האנושי על מנת להתגבר על האתגרים שהזיהום הסביבתי מציב בפנינו, או לזלזול ניהיליסטי בו?

אם כל הפרדוקסים

מאמרה של קטרין חכים ב"פרוספקט" הבריטי דן בשאלה אחרת שנויה במחלוקת של מדיניות חברתית- שאלת זכויות האימהות העובדות. החקיקה הנוכחית בבריטניה צועדת בכיוון של מקבילתה השוודית- סיוע מירבי לשמירת מקום העבודה עבור אימהות לפני ואחרי ההיריון. לפי החוק הקיים, אורכה של חופשת היריון יכול להיות עד 3 שנים והאבות מחויבים לקחת אותה יחד עם אימהות. השאלה היא האם החוק הזה- שנראה אטרקטיבי ביותר במבט הראשון- אכן מסייע לאימהות להישאר במקום העבודה. והתשובה היא… רחוקה מלהיות חד משמעית חיובית. כמחצית האימהות בוחרות שלא לחזור לעבודתן הקודמת אף בתנאים משופרים אלו. הן מעדיפות לבלות אתזמנן קרוב לתינוק- במיוחד אם מתגלה לתינוק בעייה רפואית שדורשת נוכחות משמעותית יותר מצד האם, שלא לדבר על העלויות של הבייבי סיטר שאף הן גורמות להרבה אימהות לרצות לעשות את העבודה בעצמן. יתרה מזאת, גם האימהות שחוזרות לעבודה עושות זאת לרוב לתקופות קצרות, מכיוון שגם עקב עליית גיל הנישואין, המרווחים בין ההיריון הראשון והשני נוטים להיות קצרים יותר ואז משתדלות לעבור לעבודה קרובה יותר לבית. סך הכול, רק כעשרה אחוז מכלל האימהות חוזרות לאחר הלידה לתעסוקה במשרה מלאה. חשוב כמובן גם לזכור שלמטבע הזה קיים גםצד שני- טובת מקום העבודה. לא קל למצוא תחליף לאישה במשרה ניהולית בכירה. לכן חלק מהמנהלים משתמשים בחופשות ההיריון של העובדות הבכירות כהזדמנות לקדם את העובדים המבטיחים יותר, אך גם חוזים קצר טווח לעמדות בכירות הם דבר בעייתי- אנשים רוצים קידום עם פרספקטיבה. לכן מעסיקים רבים מוצאים לנכון ולכדאי לפטר את העובדות בהיריון ולשלם להן פיצויים- אך לאייש את העמדה שמתפנה מיד. והפרדוקס הרציני ביותר, כמובן, הוא בעובדה שאותה החקיקה שנועדה לפרוץ את "תקרת הזכוכית" עבור נשים עובדות , היא בעצם זו שמשמרת אותה. לפי המחקרים שנעשו על שוק העבודה בשבדיה- מדינת רווחה מופתית גם בנושא הזה- מראים שפערי השכר בה ממאנים להצטמצם על אף החקיקה המתקדמת בתחום, כיוון שהרבה מקומות פרטיים מעדיפים שלא להעסיק נשים מלכתחילה והן נאלצות ללכת לשירות המדינה, שנותן יותר ביטחון תעסוקתי תמורת פחות שכר. אלו הפראדוקסים של משפחה- קריירה בשנות האלפיים.

וייתכן ששורשם של אותם פרדוקסים אף עמוק יותר, כפי שטוענת קיי חיימוביץ' במאמרה ב"סיטי ג'ורנאל". חיימוביץ' מדברת על מרכזיותה של האימהות במושגים של פסיכולוגיה אבולוציונית. אימא היא קודם כל נקבה, ובדומה לנקבה בטבע היא רוצה קודם כל להיות עם הצאצא. הטבע וההנקה קושרים אותה לצאצאים הרבה יותר מאשר את אבא. לא לחינם, אחרי הלידה אימהות רבות מספרות על מעין "התמכרות" לטיפול בתינוק. לכן השאיפה הנשית לגדל תינוק לעולם לא תהיה שווה לשאיפה לחזור למקום העבודה, ולא משנה כמה החקיקה תתאמץ לשנות זאת. עם זאת, חשוב להבין שהפסיכולוגיה האבולוציונית אינה דוחפת את הנשים "חזרה למטבח ולערסל", כיוון שהיא מתארת את הטבע האנושי על כל גילוייו המורכבים והמגוונים. ולכן ברור שהצד האחר של החוויה הנשית הוא הרצון להצטיין בעבודה ובתחומי עיסוק שונים גם מעבר לעבודה. טכנולוגיה של היום מאפשרת לנשים במערב את מה שרק לפני כמאה שנה היה בגדר חלום בלתי מושג- לידה של תינוקות שרובם חיים ובריאים, שחרור מעול הכביסות הידניות, ילדים בלתי רצויים ותפירות. אבל בדיוק כאן מגיע הפראדוקס הנוסף- כיום הילדים זקוקים להורה מגדל הרבה יותר מכל צאצאים של כל היונקים האחרים מהסיבה הפשוטה- המוח האנושי הוא הגדול ביותר ולוקח לו כעשרים שנה על מנת להתפתח עד הסוף. דווקא המורכבות הרבה במוחו של הומו סאפיאנס דורשת ממנו יותר זמן כדי להכשיר את עצמו לחיים. ומי שצפויה ללוותו בדרך זו, בעיקר בתחילתה, זו אימו. היו וישנם אנשים שמתלוננים על הפרספקטיבה של הפסיכולוגיה האבולוציונית שהיא מצמצמת ומורידה את קרנו של האדם לרמה של "עוד יצור ביולוגי". חיימוביץ' רואה את הדברים אחרת- ייתכן שדווקא התפיסה הזו מחזירה אותנו למעין מיסטיקה ראשונית של הקשר שלנו עם הטבע. אם שמטפלת בתינוק נקשרת מחדש לקצב של היום ולמחזור חייו של התינוק, לזמן הזריחה ולעת החושך. האימהות מסייעת, באופן הזה, דווקא לאישה של שנות ה- 2000 לגלות חלקים מעצמה מחדש.

על נמרים ואריות

מאמרו של David Edmonds, אף הוא ב"פרוספקט" הבריטי, עוסק במדינה שלרוב אינה תופסת כותרות בחדשות- ארמניה. בעבר כשהיא הוזכרה במדור זה, זה היה בקשר לאיזשהו דיון על אודות ההערכה המחודשת של טבח הארמנים בתחילתהמאה העשרים בידי התורכים והדיון האינסופי בשאלה האם זה היה או לא היה רצח עם. ברם, מסתבר שארמנים עצמם רוצים להיות מוכרים בעולם בזכות דברים נוספים- דבר שהוא די קשה למדינה קטנה ודלת משאבים טבעיים. אך הם מצאו בכל זאת דרך להתבלט בעולם- באמצעות הצטיינות לאומית יוצאת מן הכלל בסוג אחד של ספורט- השחמט. כיום ארמניה נחשבת למעצמת- על עולמית בתחום השחמט. בארמניה- שאוכלוסייתה כיום היא כשלשה מיליון איש- מתגוררים כיום 27 אנשים בדרגה הבינלאומית הגבוהה ביותר של שחקן שחמט ( גראנד מאסטר ) – יותר ממספרם בסין או ממספרם היחסי ברוסיה ( ממלכת אלופי השחמט העלמית). אדמונדס התארח בעיר הארמנית ירמוק ( קרובה לעיר הבירה ירוואן ) שם נערכה בקיץ האחרון תחרות שחמט בינלאומית בהשתתפות גדולי השחקנים בעולם, כולל מועמד ארמני רציני ביותר לתואר אלוף העולם, לבון ארוניאן. הצופים הרבים הסבירו לכותב, בין הדיונים הלוהטים על המהלכים, מדוע ספורט זה זכה לכבוד כה רב דווקא בארמניה. חלק הצביעו על העובדה כהוכחה לכך שארמנים הם עם חכם- ורמת האוריינות בארץ זו אכן גבוהה מזו של בריטניה או ארה"ב. הסבר אחר מדבר על האופי  האינדיבידואלי של הארמנים- ואי התאמתם למשחקי ספורט קבוצתיים ( ענף נוסף שבו יש כמה שמות ארמניים גדולים זו הרמת משקולות). הסבר פרוזאי יתר הוא גיאוגראפי- ארמניה היא ארץ של הרים וגבעות וקטעי השפלה המעטים לא מספיקים, ככל הנראה, רק ללוח שחמט. ואם רוצים הסבר פילוסופי יותר– הרי שמדובר בדרכו של העם הארמני להחזיר לעצמו את הכבוד שאבד לו במעשי הטבח, כיוון שבשחמט כל פאון יכול להפוך למלך. ומעמדם של אלופי השחמט בארמניה אכן מזכיר מעט את זה של מלכים. מקובל לומר כי בתולדות המדינה היו שני אנשים ששמם הפרטי היה טיגראן, שפירושו "נמר". האחד הוא טיגראן הגדול, מלך ארמניה מתקופת הקיסרות הרומית, שתחת שלטונו נעשתה למחוז הרומי החזק ביותר. השני הוא אלוף השחמט של שנות השישים, טיגראן פטרוסיאן, שהביס את מיכאיל בוטביניק והיה מסוגל להתמודד מול בובי פישר האגדי. אומרים שכפי שכל אמריקאי זוכר איפה הוא היה כשהוא שמע על רצח קנדי, כך כל ארמני זוכר איפה הוא היה כשהודיעו על ניצחונו של פטרוסיאן על בוטביניק ( אגב שני הדברים קרו באותה שנה, 1963). שם של נמר אולי אינו תואם את סגנון משחקו הזהיר של פטרוסיאן, שתמיד הבטיח את מעמדו על הלוח בכל צורה אפשרית, אך לעומת זאת שמו של האלוף העתידי לבון ( אריה ) תואם את סגננונו הנועז שאינו חושש להקריב כלים עבור הניצחון הסופי. יש לציין שארוניאן, בדומה לאלוף העולם לשעבר וכיום איש אופוזיציה רוסי מוביל, גארי קספרוב הוא בן לנישואי תערובת ( שניהם בנים לאב יהודי ולאם ארמנית ). ארוניאן כיום בחר את גרמניה כמקום מגורי הקבע, אך הדבר אינו מונע מארמנים לראות בו סמל לגאווה לאומית- כפי שאומה זו נוהגת בכלל כלפי כל דמות מפורסמת שדם ארמני זורם בעורקיה ( ביניהם הזמרת האמריקאית שר, הטניסאי אנדרה אגסי והזמר הצרפתי שארל אזנבור ). לארמנים תפוצה גדולה שמונה פי שלש ממספרם של ארמנים תושבי ארמניה ויש להם גם לובי חזק בוושינגטון. אף ארמניה גובלת עם האוייבת הגדולה בעבר- תורכיה- ועם מדינת אזרביידז'אן- בעלת בריתה של תורכיה, בשנות השמונים של מאה שעברה התלקח סכסוך דמים בין ארמניה לבינה על חבל בגבול המשותף. כל הדברים האלו  – כולל הזיכרון של האסון המשותף- עושה את הגורל של הארמנים דומה לזה של יהודים. אף ארמניה היא מדינה צעירה בעלת תרבות עתיקת יומין ( היא הייתה ראשונה לאמץ את הנצרות לפני כ- 1700 שנה) אך ממשיכה לתור אחרי זהותה . בשנת 2010 ארמנים רוצים ששם ארצם יעלה לחדשות לא רק בהקשר לטבח או לרעידת אדמה, אלא כמעצמת שחמט. לא ייפלא, איפה, שסרז' סרגיסיאן, ראש איגוד השחמט הארמני הוא במקרה גם נשיא המדינה.

חיים מרים ומתוקים

מאמרו של Ian Buruma ב"ניו יורק רביו אוף בוקס" חוזר לזיכרונות הקורבנות והגבורה של תקופת השואה, בפרט בצרפת. נושא המאמר שלו הוא סדרה של יומנים ואלבומים שהתפרסמו בשנה האחרונה על אודות תקופת המשטר של וישי. זיכרונות מהתקופה של מלחמת העולם השנייה טרדו את מנוחתם של הצרפתים מאז ומעולם. לאחר שובו של שארל דה- גול להרבה אנשים היה נוח מאד להאמין שרוב הצרפתים נלחמו יחד איתו בשורות הפרטיזנים. לקח שנים רבות והיסטוריון אמריקאי ראשון , רוברט פאקסטון, כתב את הספר הראשון של שיתוף הפעולה המאסיבי של הצרפתים עם משטרו של וישי. זו הייתה הטיפה הראשונה במבול של ספרים שהראו כי מספרם של הצרפתים שלקחו חלק פעיל בהתנגדות לנאצים היה מזערי ( וביניהם רבים לא היו צרפתים, אלא ספרדים, ארמנים ויהודים. אחת מתאי המחתרת שחבריה לחמו בנאצים בגבורה רבה הייתה המחתרת הקומוניסטית-  ברם, הם התחילו לעשות זאת רק אחרי הפלישה הנאצית לברית המועצות).   לדעתו של בורומה,  היומנים והאלבומים של התקופה חושפים תמונה עוד הרבה יותר קשה ומטרידה. מסתבר שרוב הצרפתים לא היו בין לוחמי החופש ואף לא בין משתפי הפעולה הבולטים, אלא בין מה שמכונה "השורדים":, כלומר אנשים שבמהלך המלחמה התנהלו בצורה של "עסקים כרגיל". באלבומי כרומו של התקופה אפשר לראות בתמונות אנשים לבושים בבגדים אופנתיים יושבים בבתי קפה, מטיילים בשדרת אליסה ורוחצים להנאתם בהנר סיין. רק פעם אחת בודדת קצה המצלמה תופס דמות מטושטשת של אישה על טלאי צהוב על הכתף. חוץ מזה- בפאריז היו חיים מאד פוריים ואינטנסיביים של תרבות ואמנות. רבים מאנשי הרוח הבולטים של צרפת השתתפו בהם-  וזאת מבלי להיגרר לשיתוף פעולה פעיל ומוחצן. ז'אן קוקטו, המחזאי הנודע, עשה מאמצים כדי לחלץ ממחנה הכפייה את חברו היהודי, משורר מקס ז'אקוב ( ללא הצלחה- ז'אקוב מת במחנה ) וכינה את ראשי משטר וישי "קרימינאלים". הוא גם ספג מנת בוז הוגנת מהפאשיסטים הצרפתים שראו באמנותו "התיהדות" והתפוררות דקדנטית. אך הדבר לא הפריע לו להיות אורח מבוקש בסאלונים של התקופה, כולל אלו שאירחו את האמנים הנאצים, או להאזין ליצירות הקלאסיות בניצוחו של המנצח המוביל של הרייך, הרברט פון קריאן. אפילו איש המצפון המופתי אלברט קמי פרסם סיפורים בהוצאה לאור שנוהלו בידי משתפי פעולה ובו זמנתי ערך את כתב העת המחתרתי של המורדים ( בדומה לעמיתו יריבו סארטר ). מחד, ייתכן כי ניתן לגלות כלפי התנהגות זו סוג של הבנה שמגיע לכל חולשה אנושית. חיי ההישרדות תחת שלטון הכיבוש היו קשים לכולם. קשה לבוא בטענות לבני אדם שרוצים לחיות ולאמנים שרוצים לצייר ולסופרים שרוצים לפרסם. אך אי אפשר להתעלם מן העובדה שדווקא הרצון שלהם לחיות את חייהם ללא הפרעה הוא זה שהעניק לחיים בפריז של שנות הארבעים מראית עין של נורמאליות. וזאת בשעה שאלפי יהודים גורשו מבתיהם אל המוות. להם לא ניתנה הבחירה של "להיות גם וגם", גם משתפי פעולה וגם לוחמי מחתרת. הם נאלצו לשים על בגדיהם האופנתיים  טלאי צהוב ( גם אם להם עצמם לא היה עניין רב בזהותם הלאומית או הדתית ) ואז הופשטו כליל מבגדיהם ומכבודם האנושי גם יחד. בורומה מסיים בדברים מיומנה של הלן בר, יהודיה פריזאית מתבוללת, שהתעוררה  לגלות את זהותה בעקבות ענידת הטלאי הצהוב, לקחה חלק פעיל בלוחמת מחתרת, הופרדה מהאהוב שלה ונשלחה למחנה אושוויץ ומשם לברגן- בלזן, בו מתה כעשרה ימים לפני שחרור המחנה. באחד הימים ב- 1943 היא כתבה ביומנה:" זה לא הפחד כשלעצמו, כי איני פוחדת ממה שעלול לקרות לי. אני חושבת שאקבל את זה,כי כבר עברתי הרבה דברים קשים ואיני פוחדת מאתגרים. אך אני פוחדת שכל החלומות היפים שלי לעולם לא יתגשמו ולא ינבטו. איני חוששת לעצמי, אלא למשהו נפלא שיכול היה להיות ואולי לא יהיה".

קריאת גבר

 

 

 

 

 

 

"אינטליגנציה אבהית- על אבהות וגבריות מזווית אישית, מאת עלי כ"ץ, הוצאת מטר 2009, 263 עמ'
"מלך, לוחם, מכשף, מאהב- לגלות מחדש את הארכיטיפים של גבריות בוגרת"- מאת רוברט מור ודואלס ג'ילט. מאנגלית דן שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2009, 150 עמ'.
 
אתחיל בדוגמה מספרה של אחת המבקרות המבריקות של הפמיניזם הרדיקלי באקדמיה, קריסטינה הוף- סומרס. בספר "מי גנב את הפמיניזם" היא מציינת, שבשעה שרבים טוענים כי לפמיניסטיות אין חוש הומור, גם ההיפך הוא נכון לעיתים- קורה שפמיניסטיות צוחקות על דברים לגמרי לא מצחיקים. בתור דוגמה היא מזכירה מופע סטנד- אפ של בדרנית פמיניסטית שהזכירה בצורה משעשעת למדי את העובדה שביום האם בארה"ב כל קווי הטלפון קורסים תחת העומס של הצאצאים המברכים את האימהות, בשעה שביום האב העומס הטלפוני נשאר רגיל לחלוטין…הקהל מגחך ומוחה כפיים.
 
אלא שמדובר בתופעה שחורגת מגבול של בדיחה סרת טעם. כל מי שיקדיש מזמנו להתעמק בעולם הפרסומים האקדמיים בתחום המגדר יגלה רשימה בלתי נגמרת של כתבי העת העוסקים בהיבטים השונים של "לימודי נשים" ו"לימודי מגדר" ( המוקדשים אף הם רובם ככולם למבט הנשי), בשעה שרשימת כתבי העת המוקדשים לפסיכולוגיה הגברית מונה פחות מעשרה פריטים, כולם חוץ מאחד נוסדו בשנות ה- 2000. הלקח משמעותי- הבנת הפסיכולוגיה הגברית ומחקר בגבריות כתופעה פסיכולוגית ותרבותית נדחקה לשוליים של מדעי החברה. במעין "אפליה מתקנת" על "דיכוי הפרספקטיבה הנשית" הביטוי המחודש שלה מנסה להאפיל על הפרספקטיבה הגברית באמצעות השתקה- אפילו לא ביקורת על דיכוי. גבר ואב הוא מישהו שלא כל כך  מעניין לדבר עליו- לא ביום האב ולא באופן כללי.
 
 
במיוחד על רקע זה בולטת חשיבותם של שני הספרים שיצאו השנה בעברית בנושא של גבריות ואבהות- האחד מאת הפסיכולוג הקליני הישראלי עלי כ"ץ ( פרסומו הקודם הוא ספר "אוף גוזל" על גיל ההתבגרות ) והספר השני הוא תרגום של חיבור של שני פסיכולוגים יונגיאניים וחוקרי המיתוסים- ויחד עם הברכה על תרגומו מותר לתהות מדוע הוא המתין לקורא העברי במשך כמעט שני עשורים ( בארה"ב הספר יצא ב- 1990 ). הספרים הנ"ל מצטרפים למדף ממתהווה של "ארון ספרי הגברים הישראלי" שנפתח בינתיים לספריו של דוד דיידה ( שנסקרו במוסף זה בידי יואב שורק ). שני הספרים מרימים תרומה חשובה לדיון בהיבטים השונים של הגבריות והאבהות בדורנו ולכן עצם הימצאותם הוא בגדר חידוש שיש לברך עליו.
 
ראשית, יש לציין כי התמונה שמתקבלת משני הספרים היא עמוקה,  מורכבת ולא חד ממדית. הספר של מור וג'ילט דן בארכיטיפים של הגבריות לאור הפסיכולוגיה היונגיאנית, כלומר לתפיסות הגבריות כפי שהן באו לידי ביטוי בסיפורי המיתולוגיה של העמים השונים. בניגוד לספרים של העידן הקודם שמנסים לצייר תמונה חד ממדית ( חיובית או שלילית ) של מה שמכונה "גבר אמיתי", מור וג'ילט מציעים ארבעה דמויות שונות שיכולות לדור בכפיפה אחת בכל גבר- דמות המלך השולט, דמות הגיבור הלוחם, דמות המכשף הידען ודמות המאהב. כל אחת  מהדמויות משקפת היבט מסוים של הזהות הגברית והכוחות הפנימיים שלה.
 
ספרו של כ"ץ מצטיין אף הוא במורכבות הגדולה שבה הוא מצייר את דמות האב המודרנית וגם בכנות אישית רבה. לא מדובר באיש מקצוע יודע כל שמטיף ממרום שנותיו ומומחיותו המקצועית להורים הצעירים את סודות ההורות הנכונה. המחבר עצמו היה כנראה מאד שמח אם מישהו היה מלמד אותו את אותן סודות. לפנינו ניצב איש שמספר בכנות נוגעת ללב על ההתמודדות שלו,הן כילד והן כהורה. הסיבוך הראשון שכ"ץ מדבר עליו הוא המלכוד של האבהות המודרנית, שמהווה במידה מסומת תמונת תשליל למלכוד האישה המודרנית. נכתב רבות על הצפי מהאישה בעידן שלנו להיות גם אשת קריירה וגם אם טובה ורעיה אוהבת- דבר הדורש ממנה אינפסור משאבים וכוחות נפשיים. מצבו של הבעל הוא הפוך אך לא פחות עגום, כי גם הוא רוצה להיות "הגבר החדש", בשעה שהמערכת המשפחתית וגם החברה מצפה ממנו להיות "הגבר הישן", כלומר כזה שמביא את הפרנסה הביתה ופחות עסוק בלהיות נגיש לילדיו וקשור אליהם. הדבר עולה על מצוקה נוספת, המוכרת לכל הורה אך כזו שחל כאילו איסור לדבר עליה בקול רם- סוג של "שקיעה" בהורות מצדה של האם, שהתינוק הופך ל"בן הזוג" על חשבונו של הבעל. הקרבה והאינטימיות הפיזית הולכות ונמוגות- דבר שמביא באופן טבעי להתמרמרות הדדית בין הני הזוג.
 
תיאור מקרה של מטופל אחד מחדד במיוחד את הדילמה. כ"ץ מתאר איש עסקים ומנהל חברה בכיר שנמצא מעט בבית ואשתו מתלוננת על שאינו תומך בה במידה מספקת. אף הבעל מתגעגע לרומנטיקה שהייתה ביניהם פעם, אך מנסה לאחוז במקל משני קצותיו ולהישאר שקוע בעיסוקיו  רוב שעות היום כאשר הוא מבטיח לאשתו להתקרב אליה ולילדיו. המחבר- המטפל מעמיד אותו על טעותו פעם אחר פעם, עד שהנ"ל נענה ומגיע להחלטה גורלית ודרמטית- לצאת לחופשה של שנה כדי להיות בקשר חם יותר עם ילדיו. המטפל מע
ודד אותו על האומץ ועל הנחישות והמוכנות להקריב מהקידום למען חיי ביתו- רק כדי לגלות בשלב מאוחר יותר שדווקא הגברת, שלמענה בעצם נעשה המהפך, רואה את הדברים אחרת.היא ממש לא ששה על ההחלטה של בעלה. היא מאשימה אותו באגואיזם, בכך שהוא חושב רק על עצמו ומדגישה שעכשיו, כשהם מתכננים לעבור לבית חדש וגדול יותר, עזיבת העבודה לא יכולה לעמוד על הפרק. היוזמה שכל כולה התכוונה להפגין את עליונות המשפחה על העבודה מחזירה את המעורבים בה למקום המקורי. מסתבר שאכן לא רק בעולם העבודה קיימות עמדות כוח.  גם בחיי המשפחה קיים מקור משאבים חשוב- הקשר עם הילדים- והצד החזק, שמבקרה זה האימא, יכולה להשתמש באמצעי לשבט ולחסד, תוך חוסר התחשבות בצרכיו הרגשיים של הבעל- האב. הדבר בא לידי ביטוי המשמעותי ביותר כמובן בהליכי הגירושין.ההחלטות לגבי המשמורת על הילדים המשותפים הופכים לקרבות עקובים מדם בין עורכי הדין, כאשר כל צד מנסה לפגוע בשני כמה שיותר והילדים שבתווך סובלים- אך גם כאן ברוב המקרים האם היא הצד החזק והדומיננטי במשמורת ולכן הרבה יותר קל לה לנצל את הכח הרב המצא בידה לרעה- נגד הבעל לשעבר ונגד הילדים. לגבר שנפל למלכודת מן הסוג הזה, כ"ץ מייעץ לשמור על קור רוח, להיפטר מיצר הנקמנות ומהרצון לפגוע בצד האחר ולחוש שליטה, להתאזר בסבלנות רבה ולחכות להחלטות של הילדים. אכן עובר זמן ומאמצים רבים, אך הילדים מוציאים לבסוף את הדרך לחדש את הקשר עם אבא. החלק העצוב יותר הוא שהדבר קורה רק על ערש דווי של אימא.
 
נושא מרכזי בספרו של כ"ץ הוא מערכת היחסים הסבוכה והמורכבת בין הגבריות לאבהות. התפקוד ההורי מושפע במידה ניכרת ולא תמיד מודעת מהדפוסים שהגבר מכיר ממשפחתו- הוא וזה בא לידי ביטוי או בהעתקה של ההתנהגות ההורית או בהתנהגות הפוכה במודגש. לעיתים קרובות שני הדברים מביאים בדיוק לאותה תוצאה- כעס וניכור מצדו של הצאצא שמרגיש כי הוא נעשה מעין אמצעי שבאמצעותו הורה שלו מתקשר עם הדור הקודם לו. ישנה חשיבות רבה גם לעצם "מעבר הגבריות", כלומר למעמד שבו הנער או הילד הופך לגבר. טקסי החונכות הגברית תפסו בעבר מקום מרכזי בתרבויות רבות – דבר שלא קורה בחברה המערבית של היום ואף הוא מסייע לבלבול בקשר לגבריות ותפקידיה.
 
בחלקו האחרון של הספר כ"ץ מבקר בצורה נוקבת את המחקרים של השנים האחרונות המחדדים את ההבדלים הנוירופסיכולוגיים בין המוח הגברי וזה הנשי. לדעתו, האמרות נוסח "המוח הגברי פחות בנוי לקלוט רגשות ולכן בעצם הגברים הם אוטיסטים" לא מסייע להבנה אמיתית של הגבריות והתפקוד ההורי הגברי, אלא דוחס את האנשים לתפקידים נוקשים שפוגעים גם בגברים וגם בנשים. כ"ץ לא כופר בקיומם של מאפיינים מהותיים לגבריות ונשיות, אלא טוען כי מדובר במכלול מורכז של תכונות ושהגבריות מורכבת מיכולת ההקשבה וההכלה לא פחות מהאגרסיביות והכוחניות. מעניין שעל רקע זה ספרו של כ"ץ, בוגר של מסלול טיפולי בעל אג'נדה פמיניסטית- מגדרית מסתיים במסר שנשמע שמרני במפתיע- חשוב לחזור לערכי המשפחה , לארוחות בשולחן המשפחתי, פחות להשקיע בקריירה וב"זמן איכות" ולהיות יותר זמן במחיצת הילדים.
 
כאן כדאי לציין גם את הבעייתות בספרו של כ"ץ. בתוך התיאורים המגוונים של הגבריות והאבהות הוא נוטה לתאר את צדדיה האסרטיביים והתוקפניים של הגבריות בצבע שכולו שחור- ואת הגבריות החדשה רק ככזו שמאפשרת יותר מקום לעדינות, הכלה והקשבה. את הפער הזה בא ספרם של מור וג'ילט למלא. כשהם מדברים על הארכטיפים השונים שקיימים בעולמו הרגשי של הגבר, הם מדברים תמיד גם על הצד העצמתי וגם על הצד ה"אפל", ה"מוצלל" שבכל היבטי הגבריות. כלומר אין אצל גבר "כוח רע" שצריך כל הזמן לרסן ו"כוח טוב" שצריך כל העת לטפח, אלא תערובת של שניהם, שיכולה לבוא לידי ביטוי בצורה בונה או בצורה הרסנית- תלוי מה עושים איתה. מעניין שגם הצורות ההרסניות של ביטוי האנרגיה מתפצלות לשני כיוונים- כיוון של שימוש יתר במטען אנרגטי מסוים או הזנחה מוחלטת שלו. כך הצד המרכזי באנרגיית המלך היא סידור וארגון של העולם מחד ( הדברים נכתבו זמן רב לפני ספרו של חוקר האוטיזם סיימון בארון- כהן שהגדיר את המוח הגברי כמוח המסדר ומארגן מעיקרו ) והבאת פוריות וברכה לעולם מאידך. העיוות של האנרגיה הזו מוביל או להשחתה והופעתו של עריץ אלים וחסר מעצורים או להיפך- איש חסר אונים וחרדתי ( בתור דוגמה מביאים המחברים את שאול המלך ואת הורדוס, האכולים בפראנויה ביחס לקרובים אליהם ). אנרגיית הלוחם במיטבה הופכת את האדם לאיש ששולט בגופו וברוחו, בדומה לאמן של תורות לחימה מזרחיות שונות, בשעה ששימוש בה לרעה מביא את הלוחם לאחד משני הקטבים האחרים- או הקוטב הסדיסטי, המחפש להכאיב לזולת ולהתעלל בו, או לקוטב המזוכיסטי של חוסר האונים המאפשר התעללות של אחרים. גם באנרגיית המכשף ה"רוחנית" והבלתי אגרסיבית קיים פן שלילי- בשעה שהמכשף בצורתו החיובית הוא איש מתבונן במציאות בצורה מעמיקה, הרי ששני הקטבים ההפוכים הם או מניפולטור, שחכמתו שמורה לו לרעתו ולרעת הסובבים אותו, או איש שמסתלק מכל ניסיון לחשוב בצורה מושכלת על העולם. וכמובן שני הקטבים השליליים של המאהב הם הפתיין הדון ז'ואני הבלתי נלאה ( או המכור ) ואיש אימפוטנטי ( שעומקה
יונגיאני של עברית מכנה אותו חסר אונים ). ההשלמה של ארבעת הפנים של האנרגיה הגברית שהמחברים עושים חשובה מאד להבנת המורכבות האמיתית שבחיי הגבר המודרני. עליו לא סתם לנטוש את מה שהוא היה פעם וללמוד את התפקידים החדשים, אלא לחפש ללא הרף את האיזון בין פני אישיותו השונים. רכות ונוקשות, לחימה וויתור, אהבה וקנאה, איפוק וביטוי רגשות- האנרגיה הגברית רוקדת ללא הרף בין כל הקטבים האלו, פעם מתקרבת, פעם נסוגה. בעידן שבו מדברים כה הרבה על דיכוי הנשי, גם הגברים חשים שפנים שונות של אישיותם מדוכאים- והחשש הוא שאם לא תינתן להם אפשרות לביטוי לגיטימי הם יחפשו דרכים אחרות לבוא לידי ביטוי- כדרכם של כוחות בתת מודע המחפשים ללא הרף אחרי פתח המילוט.  
 
אך המופשט בכל זאת אינו תחליף לאישי- הנוגע באמת. לכן הייתי רוצה לצטט את סוף דבריו של כ"ץ בספרו- בהם הוא מדבר על פרידתו מאביו ועל הקשר שלו עם ילדיו: " נשכתי את שפתי התחתונה, ניסיתי להתעשת, אך הרגשתי כאילו ברגע אחד הוטחה בפניי האמת שממנה ניסיתי להימלט יותר מעשרים שנה: מעולם לא נפרדתי מאבא שלי. ואולי, אני חושב לעצמי, הפרק הזה, ואפילו הספר כולו, הם דרכי להיפרד ממנו?
עד עצם היום הזה, התמונה המתלווה בלבי למילה "אבא" היא של אבי, אבל הצליל, המנגינה, הם קולותיהם הצוהלים של שלושת ילדיי.
"אבא" הם מתחילים את המשפט , ואני כבר יודע שהם צריכים ממני משהו, ואני לפעמים שמח, ופעמים אחרות זועף, אך תמיד תמיד אני מרגיש שיש לחיים שלי משמעות – שצריכים אותי ולכן אני קיים ואוהב".

יוסף ואחיו

 

יוסף נגלה לאחיו- גוסטב דורה

 

כמו כל שנה, גם השנה אנו שוב קוראים את הפרשה של יוסף ואחיו ושוב מתרגשים מחדש.
על מה מדברת הפרשה הזו? מה היא מגלה לנו?
אז קודם כל, מסופר בפרשה על משפחה. משפחה מכובדת בעמה- משפחת יעקב אבינו. משפחה ברוכת ילדים- ברוך השם בלי עין הרע. ובמשפחה הזאת יש אח אחד שהוא לא כמו כולם.
הוא שונה. יוצא דופן. חריג.
יש לו חלומות מוזרים. הוא מתחבר עם אנשים שלא צריך- עם בני השפחות. הוא מתלבש באופן  מוזר ושונה מכולם.
והאחים לא אוהבים את זה. ממש לא אוהבים את זה.
עד כדי כך לא אוהבים את זה ש…יום אחד הם מוכרים אותו לעבדות. הוא מפסיק בשנייה אחת להיות האח שלהם ונמכר לעבד.
אמנם בהתחלה הם התכוונו בכלל להרוג.
אבל זה לא יצא לפועל.
בכל זאת- בני יעקב אבינו. לב יהודי רחום, אתם יודעים…
אז הם רק מכרו אותו לעבדות.
הם אפילו לא שיקרו לאבא. זאת אומרת לא אמרו לו שקר ממש.
הם רק אמרו "הכר אם כתונת בנך היא". זה הכול. זה לא נחשב לשקר, נכון?
ומאז…
מאז יש במשפחתו של יעקב סוד אפל בארון. סוד של אחים שמכרו את האח שלהם לעבדות.
זה סוד שלא מדברים עליו. יתרה מזאת, לא מדברים על זה שלא מדברים עליו. אבל- הוא קיים. וכולם יודעים שהוא קיים.
וכטבעם וטיבם של סודות אפלים בארון- הוא מייצר סביבו עוד ועוד סודות אפלים, סבל, מצוקה ושקרים.
עכשיו האחים צריכים לשקר לאבא ולהגיד שמצאו את כתונת של יוסף מוכתמת בדם.
הדבר גורם- כמובן- מצוקה ענקית ליעקב. לא לחינם הוא ממאן להינחם-  בנוסף לאבל הרגיל של אב ששכל את בן הזקונים שלא כדרך הטבע הוא כועס על עצמו ששלח את בנו למקום מסוכן.
השקר ש"כאילו לא קיים" קיים כל העת ומסרב לעזוב. לסודות אפלים בארונות יש מחיר.
ומה עם יוסף? מה הוא מרגיש?
ברור לנו שאסור לשפוט את מי שהיה קורבן. בטח את מי שהיה קורבן לאחיו.  אך מותר להתבונן ולראות איך הקורבן מתמודד עם הקורבנות שלו.
אז איך יוסף מתמודד?
פרשנים רבים שואלים את השאלה: איזה מן כיבוד הורים יש ליוסף? מדוע קשה לו במשך כל השנים הללו לשלוח מכתב קצרצר הביתה "אבא, אני חי"?
תשובה שנותנים ר" יוסף בכור שור ואחרים היא שיוסף כועס על האבא. הוא הרי חושב שיעקב שלח אותו לדותן בכוונה תחילה, כאשר ברור לו מה האחים זוממים! כתוצאה מזה יוסף מנתק את הקשר עם בית אביו- הרי אם הורה מתנכר לילד, ילד ממילא נעשה יתום.
הרב פנחס פלאי מביא הסבר אחר שנדמה לי כמשתלב בנוכחי. כתוצאה מהתנכרות לבית אבא נקל ליוסף להשתלב בתרבות המצרית. לכן נוח לו ללבוש על עצמו בגדים מצריים. נוח לו לקרוא לעצמו "צפנת פענח". והוא כל כך מתערה בממלכה המצרית שממש כבר אין לו סיבה להתעניין בשלומו  של אבא. יוסף הופך ל…מצרי מוצהר וגאה.
וככה כולם חיים- עם הפצע שמכרסם מבפנים ועיסוקים רבים כלפי חוץ.  עד ש…עד שיום אחד בא המפגש. המפגש תופס גם את יוסף וגם את האחים במצב שבו הם עדיין לא מוכנים לקחת אחריות. כתוצאה מזה המשחק האלים של שקרים ביניהם ממשיך. יוסף אוסר את אחיו ומציג את עצמו להם כאיש מצרי- והרי עובדה היא שהמצרים בסוף קיבלו אותו, עבד זר, ואחיו- עדיין לא. לכן עכשיו יוסף מחליט לראות איך הם יתנהגו כלפי בנימין במצב דומה?
ובהתחלה אחיו באמת ממשיכים להתנהג בדרכם הרגילה. הם שוב צריכים להמציא סיפור ליעקב (כבר יש כל כך הרבה שקרים…אי אפשר להתחיל לספר אמת. אגב סתם שאלה מעניינת- האם נודע ליעקב כל הסיפור? המקרא לא מגלה לנו. שמא כל האחים השפילו עיניהם ואבא כבר הבין לבד את מה שקרה?)
בכל אופן, השקר ממשיך.
הוא נמשך עד שלשני הצדדים כבר אין כח. וכשיהודה עושה את הצעד האמיץ שלו, ניגש אל "שליט מצריים" ומוכן להסתכן בעצמו כדי להציל את בנימין.
כאן כדאי לחזור קצת אחורנית ושוב לבדוק את התהליך שהביא את האחים למצב בו הם היו מסוגלים למכור את יוסף.
נדמה לי שזה מתחיל בסיפור של דינה ושכם. מעשה של זעם אדיר שעושים שמעון ולוי. ורש"י מבאר בפרשת "ויחי" על הפסוק "ארור אפם כי עז"- שמדובר במעשה שתחילתו בזעם אלים כלפי אינם יהודים וסופו "ביקשו לעקור את יוסף"- ברגע שאפשר לנהוג באלימות כלפי האחר- אז היום זה יהיה גוי משכם ומחר אחיך שלך.
אחר כך אנו צועדים צעד נוסף- בידול ויחס משפיל של בני הגברות כלפי בני השפחות. הרי את ה"דיבה הרעה הזאת" מביא יוסף הילד אל אביו לפי רש"י. ואין זה מפליא שדוו
א איתם- בני השפחות ה"סוג ב'" מתחבר הילד המוזר עם כתונת הפסים.
מעשה שכם- בני השפחות- מכירת יוסף.
אז איך יוצאים מזה עכשיו?
יש רק דרך אחת לצאת מהעניין- לקיחת אחריות ומוכנות להקרבה. ואת שני הדברים הללו מוכנים האחים לעשות עכשיו. יהודה מוכן להקריב את עצמו- ולא את האחרים, כמו ראובן- כדי להציל את אחיו הקטן. ולא זו בלבד, אלא שעכשיו "כולנו בני איש אחד נחנו"- אין יותר בני עבדים ובני שפחות.
זה מה שמאותת ליוסף שההצגה נגמרה. המילים שחיכו כל כך הרבה שנים יוצאו מפיו.
"אני יוסף. העוד אבי חי?"
זהו רגע קשה ביותר- גם ליוסף עצמו וגם לאחים.
לאחים- כי עכשיו הם צריכים להסתכל בפניו של האח שמכרו אותו לעבדות אחרי שרצו להרוג אותו. שנים רבות הם ברחו כדי לא לעשות זאת. עכשיו כבר אי אפשר לברוח. צריך להסתכל על עצמנו בראי ולהזדעזע מכמויות של שקרים ושנאה שהיינו מסוגלים להכיל. לא פלא שאחים בהתחלה נרתעים בפני יוסף ולא מסוגלים לגשת אליו ולחבק אותו- כפי שהיינו מצפים מאחים שמתראים אחרי פרידה ארוכה.
אך זהו רגע קשה גם ליוסף. כי עכשיו גם הוא מבין שאין לו לאן לברוח. הוא יוסף ולא צפנת פענח. הבגדים המצריים עליו ומצרית רהוטה בפיו לא הפכו אותו למצרי. הוא שייך למשפחת יעקב וכל ההישגים הגדולים שלו לא שווים הרבה בעיניו עכשיו- מול משפחתו האמיתית שסוף סוף הפסיקה להתנכר אילו ושחררה את עצמה ואותו מעומס מעיק של שקרים והעמדת פנים. לכן יוסף בוחר שלא לעשות "חגיגה תקשורתית" מול המצרים ולא "יוצא מהארון" מול כל הממלכה, אלא נשאר ברגע האמת כדי להסתכל עמוק בעיניים של האחים שהפכו לזרים וחזרו והיו לאחיו.
 
המסר הזה נוגע לנו ביותר מדרך אחת. שנים רבות חברה דתית התנכרה להומואים ולסביות דתיים וטענה שאנו, הומואים ולסביות דתיים, לא קיימים. הפסאדה המוסרית הנפלאה שזה יצר (אצלנו אין דברים כאלה. זו סטייה דוחה של עולם חילוני מופקר) יצרה מאחוריה פקעת מכוערת של סבל שקרים, כאב, מצוקה ונישואין אומללים שגררו עוד ועוד שקר ומצוקה וכעס ותסכול.
היחס הזה לא היה מבודד ויוצא דופן,אלא חלק מובנה של היחס למיעוטים וחלשים נוספים- אינם יהודים, עגונות, מסורבות גט וכו".
היום חברה דתית מתפקחת לאט לאט ומתחילה להסיר מעצמה ומאתנו פקעת מכוערת של שקרים שבה כולנו הסתבכנו. הדרך עוד ארוכה. אבל בדרך הזו חשוב שלא נשכח לרגע אחת שכולנו אחים ואב אחד לכולנו. לכן בשום מצב ובשום תנאי אין להתנכר לאחים ולקרובים ויש אף לגלות מסירות נפש כדי שאף אח אחד לא יתרחק ולא ינטוש אותנו.
לא במקרה יוצא לאחרונה הציבור הדתי בקמפיין שסיסמתו "אחים לא מפקירים".
נשאר לחכות שסיסמה תיושם באמת במלואה ומשני הצדדים. שכעסים יפנו את המקום לאהבת אחים וללקיחת אחריות מלאה.
 
 
 
 
 
 

טיפולי המרה 2009

מה עוד לא נאמר על טיפולי ההמרה? מה עוד אפשר לחדש בנושא הנדוש הזה? כבר מזמן הבנו שיש כמה מטפלים שטוענים שאם נתחבר לגבריות ונבין את חסכי הילדות שלנו, נטיותנו ההפוכות תחלופנה והיו כלא היו. והבנו גם שרוב אנשי המקצוע בעולם בכל תחום שהוא רואים בטיפולים אלו הבל גמור בטל ומבוטל כעפרא דארעה. מה עוד יש להגיד?

אז זהו שיש.  בחודש אוגוסט פורסם דוח של הצוות המיוחד שמונה בידי האיגוד הפסיכולוגי האמריקאי- ארגון בריאות הנפש הגדול ביותר בעולם-  במטרה לבחון את היעילות של טיפולי ההמרה. הצוות עשה את עבודתו במשך שנתיים, ובדק אחרי כל הספרות המחקרית הקיימת בנושא. המסקנות מראות שעל אף שאין שינוי בעמדה העקרונית, יש בזירה התפתחויות מעניינות.

אז ראשית, הצוות הגיע למסקנה שאין נכון להיום מחקרים שמראים על היעילות של טיפולי ההמרה לשנות נטייה מינית בכלים המקובלים במחקר המדעי. זה נכון שיש הרבה אנשים שנשבעים בכל היקר להם שהם עברו שינוי, כפי שלא מעט אנשים גם מספרים שחוצנים חטפו אותם וגם הם לגמרי בטוחים בזה. סיפורים יש הרבה. מחקרים בינתיים אין. לכן הדיבורים על אלפי אנשים שהשתנו ויצאו מזה הם כרגע בגדר אגדה אורבנית.
אז בעניין של שינוי הנטייה המינית לא צומחת מטיפולי ההמרה ישועה גדולה. בדברים אחרים ייתכן אולי שכן. הדוח מדגיש שרוב הפונים לטיפולי ההמרה היום הם ( הפתעה,  הפתעה…) גברים דתיים נוצרים ויהודים, שמאמינים שיש קונפליקט בין נטייתם המינית לזהותם הדתית.  הטיפולים בסדנאות המרה לא עוזרים להם להפוך לסרייטים, אך רבים מהם נעזרים בהם כדי למצוא דרך לשלב בין נטייתם המינית לבין זהותם הדתית- למצוא קבוצה של אנשים עם התמודדות דומה לזו שלהם, לתרגל שלא לבטא את נטייתם המינית בהתנהגות ולעזור לסגל לעצמם אורח חיים התואם את אמונתם. כאן, הדוח מבחין הבחנה חדה בין הנטייה המינית לבין הזהות.  רבים חושבים בטעות שלהגיד לאדם שהוא הומוסקסואל פירושו לחייב אותו לצאת מהארון, כאשר אין קשר בין הדברים. הומוסקסואליות היא תכונה ויציאה מהארון קבלתה של אותה תכונה כחלק ממכלול הזהות. במילים אחרות, התכלית האמיתית של טיפולי ההמרה היא לא לשנות תכונות של אנשים, אלא לסייע להם לארגן את התכונות האלו בצורה שתתאים לאמונתם.

כאן יש לדוח ביקורת לא רק על טיפולי ההמרה, אלא גם על הממסד הטיפולי הידידותי לגייז. ממסד כזה מסוגל היום לסייע לאנשים לקבל את נטייתם המינית ההומולסבית מתוך הבנה שמדובר בחלק חשוב בזהותו של אדם. עם זאת, הם לא תמיד מודעים לכך שגם תפיסותיו הדתיות של האדם מהוות חלק חשוב ומעצב מזהותו, שמגבש את האישיות, מסייע בהתמודדות עם מצבי משבר וכו". לעיתים קרובות איש מקצוע כזה עלול להמליץ למטופל שחש קונפליקט בין זהותו הדתית לבין נטייתו המינית לוותר על הראשונה- בדיוק כפי שמטפל ההמרה ימליץ לו לוותר על האחרונה. הכיוון שאותו מנסים לקדם מחברי הדוח הוא רגישות תרבותית של המטפלים שעובדים עם האוכלוסייה ההומולסבית המשתייכת לקבוצות דתיות ואתניות שונות שהן פחות סובלניות כלפי יציאה מהארון. מדובר כאן במאמץ שלא לוותר על מרכיב זהות אחד על חשבונו של השני, אלא לשלב אותם בצורה אופטימלית לאותו אדם.
בכיוון הזה מתחילים ללכת גם מספר מטפלי ההמרה. בשנים האחרונות אחד הבכירים שבהם, ד"ר וורן תרוקמורטון מגרוב קולג', מציע קו חדש בייעוץ להומולסביים הדתיים. כשהם באים אליו לטיפול, הוא אומר להם שלדעתו נטייתם המינית לא מהווה סימן לשום בעיה נפשית, לא למשהו שהשתבש  בילדות ולא לאף הפרעה אחרת.  הוא מדגיש למטופליו, לפני הכל, שהם אנשים בריאים. הוא גם מציין שהוא לא יכול להבטיח להם שינוי בנטייתם המינית. אבל הוא מדגיש שהוא מוכן לחפש ביחד איתם דרכים שבהם יוכלו להתנהל במקרה שהם לא מעוניינים לצאת מהארון. הוא גם מוכן לסייע להם במקרה שהם כן ירצו לצאת מהארון ולהשתייך לקהילתם הדתית. מדובר בגישה מאד מבטיחה. היא יכולה לסלק מטיפולי ההמרה את ההילה ההומופובית שלהם, להסיר מהדתיים ההומולסביים את הסטיגמה של סטייה ומחלה ולעזור למי שרוצה לצאת מהארון לצאת ממנו ולמי שמעוניין להישאר בו להתנהל על הצד הטוב ביותר האפשרי. וכמובן זה מספק למטפלים הגיי פרנדלי ולמטפלים הדתיים השמרניים שפה טיפולית  משותפת שבמרכזה דאגה לשלמות עולמו של המטופל.

שמעתם, עצת נפש? מטפלי ההמרה גם יכולים להתשנות?

 

רשימה זו פורסמה גם בבלוג "גאות ושפל" באתר חברותא

ביקורת "אקדמות" כ"ג

 

 

כתב העת "אקדמות", ביטאון של "בית מורשה" הירושלמי  מזמן קנה לעצמו מעמד של במת דיונים מרכזית של הציונות הדתית בישראל. גם הגיליון החדש שהגיע לקוראים בין יום הכיפורים לחג הסוכות עומד ברף הגבוה שכתב העת הציב לעצמו. ייחודיותו היא בכך שהוא מצליח להיות במה לא רק להגות תורנית רבנית ( דוגמת כתב העת "צהר"), לא רק במה אקדמית נכבדה ( דוגמת "תרבות דמוקרטית") ולא רק מתסיס פולמוסים אקטואליים ( דוגמת "דעות"), אלא כל הדברים גם יחד.

מאמר מעניין ומקורי של ישראל רוזנסון מעז להפר את אחד הטאבואים החמורים בשיח הציוני הדתי האקדמי- התנהלות מחשבתית וטקסית של הציונות הדתית סביב רצח רבין. ביקורת זו נכתבת ב-4 לנובמבר- תאריך שבו רבים מבני הציונות הדתית עדיין לא יודעים כיצד להתנהל. רוזנסון מצייר במאמרו תנועת מטוטלתמעניינת שעברה על הציונות הדתית סביב הניסיונות לגבש דרך משותפת לציון אבל על רצח רבין. בשנים הראשונות אחרי הרצח היו מספר ניסיונות לשלב את הזיכרון על רצח רבין ואת המסרים הקשורים לשנאת חינם למסרים סביב צום גדליה. זאת גם על רקע העובדה שהציונות הדתית חשה את עצמה מותקפת פעמיים אחרי הרצח- ראשית בשל האשמה קולקטיבית בוטה במעורבות ברצח והסתה אליו ושנית בשל הדרה מעצרת הזיכרון לזכרו של רבין בכיכר. אופיה של העצרת נבנה סביב דחייה והדרה. אלו שחשו בכך ניסו לגבש מהלך חלופי של זיכרון שאף כולל מוכנות מסוימת לקבל סוג של אחריות קיבוצית- תוך התבססות על הדין של עגלה ערופה. אלא  שניסיון זה לא עלה יפה ובשנים האחרונות אנו עדים לפריחה מחודשת סביב קבר רחל- שתאריך מותה נפל בלוח העברי בסמוך לרצח רבין. בשנים האחרונות משמש קבר רחל מעין "מפלט" עבור דתיים  ציוניים מ"פסטיבל רבין" של התקשורת ומהווה מעין סמל נגדי להפגנות בכיכר. ברם, אומר רוזנסון, זה לא חייב להיות כך. קיימת גם דרך של הבנה מדרשית משולבת של יום זכרה לרחל אמנו שיכולה לשלב אותו עם יום הזיכרון  לרצח רבין ואולי אף עם צום גדליה, משהו בנוסח של ההגדרה המדרשית "חמישה דברים אירעו לרבותנו ב…"- אמירה שנועדה לאו דווקא לציין רצף היסטורי- עובדתי, אלא לנסות לשזור מסר רעיוני משותף למספר אירועים היסטוריים מקוטעים. הבריחה מהזיכרון של רצח רבין יכולה להתחלף בשילובו ברצף האבל היהודי המסורתי.

מובן שהפולמוס החם "ניאו רפורמים- חרדלים" לא פסח על "אקדמות". מאמרו של הפסיכולוג ד"ר ברוך כהנא דן בעמדה של הציונות הדתית מהאסכולה של מרכז- הר המור לחידושים הרעיוניים במסגרת המונחים של תיאוריית יחסי האובייקט הפסיכולוגית וניתוחים לטבעו של החשש מהחידושים ומן המחשבה. בעיניי נראה בעייתי עצם הניסיון לפסיכולוגיזציה של עמדה שלכל הפחות רואה את עצמה כעמדה רעיונית. מן הסתם, כל עמדה או תפיסה השקפתית באשר היא  כרוכה באופן זה או אחר בהנחות מוקדמות או קשורה למצבם הרגשי של ההוגים שהגו אותה. עם זאת, אין טעם להתווכח או להתדיין על הדברים שמקורם במבנה האישיות- הרי שלכל אחד מבעלי המחלוקת קיים מבנה אישיות כלשהו. לכן ספק עד כמה ניתוחים מן הסוג הזה-  ככל שהם מרשימים- אינם תורמים להמעקת הדיון בבעיה. מוטב לנתח את העמדה השנויה במחלוקת בזכות עצמה ולא כנגזרת של תופעות רגשיות  כאלה ואחרות.

בכלל, אם עסקינן בבמה מרכזית של הציונות הדתית, הקורא יתקשה להתעלם  מהומוגניות מסוימת של הרעיונות הגיליון הנוכחי- וגם בגיליונות הקודמים. כיוון שאם בפולמוס עסקינן- מעניין היה לקרוא מאמר מקיף שמתאר את עמדת הצד השני בהרחבה ראויה-  מפרי עטו של הרב יהושוע שפירא או הרב ד"ר אליהו זייני.ללא מאמר כזה הקריאה יוצרת תחושה נעימה של שהייה בקרב "אנשי שלומנו" פחות או יותר. למען ההגינות יש לציין כי ייתכן ואותם מחברים אינם רואים בעין יפה את עצם שילובם של דבריהם ה"אקדמות", במה שאינה רבנית במהותה ואף אינה נשמעת להוראות הרבנים כמדיניות הפרסום. אך מי שדוגל בריבוי דעות חשוב שלכל הפחות יהיה מודע כי הוא עצמו נראה לפעמים מאד חד גוני.

מאמרו של הרב בני לאו שדן באתגרים של חידוש ההלכה הוא כללי ביותר  ואינו בגדר חידוש משמעותי- ביחס, למשל,למאמרו של הרב יובל שרלו, העוסק סוגיית "מדרון חלקלק". המאמר מהווה מעין המשך למאמר שפורסם בגיליון י"ט ובו המחבר דן בהיבטים ההלכתיים של בחירת מין העובר ( הרב שרלו הוא חבר בוועדת הלסינקי העליונה לניסויים בבני אדם). המאמר הנוכחי דן במשמעות ההלכתית של המושג "מדרון חלקלק" כשהוא משתמש בסוגיה ההלכתית- אתית של בחירת מין העובר כ"מקרה מבחן". יש לציין את סגולתו הייחודית של המאמר בכך שהמחבר אינו נוקט בסיסמאות כלליות שיש "להשתחרר מן הפחד" ולסמוך על "כוחא דהיתירא", אלא מראה בפועל כיצד יש לסמוך על הכוח הזה בסוגיה של בחירת מין העובר וכיצד להתמודד בפועל עם הסוגיות האתיות והפילוסופיות שבאות מן התחום של "מדרון חלקלק". מסתבר שבתחום הביו אתיקה יש להלכה לא רק עמדות שלעיתים הנן נועזות יותר מן האתיקה הרפואית השמרנית, אלא אף מתוות כיווני חשיבה בדיונים אתיים חוץ הלכתיים.  

ואם בשמרנות עסקינן- בגייון הנוכחי ממשיך הפולמוס סביב מאמרו של הרב חיים נבון בגיליון שעבר שעסק באפשרות של שילוב הטיעונים הפילוסופיים השמרניים בדיון על השינויים בהלכה. עיקר טיעונו הוא פיתוח תפיסתי של ההוגים השמרניים מבית מדרשו של אדמונד ברק , לפיהם על השינויים החברתיים לחול באופן הדרגתי ולא בצורה של זעזועים מהפכניים. אליעזר מלכיאל ( אף הוא מגדיר את עצמו כשמרן ) מדגיש כי עצם ההבחנה בין השמרנות לליבראליות נשחקה במידה רבה, שכן שמרן הוא אינו מי שמשמר דברים בכל מחיר, אלא מי שלא ממהר להכניס שינויים, בטח לא קיצוניים, אלא נותן להם לצמוח "מלמטה". השמרנות אליבא דמלכיאל אינה מטרה כשלעצמה אלא דרך של התייחסות לדברים הראויים לשימור. על כן לא ברור האם ועד כמה אדמונד ברק ופרדריק האייק יהיו לעזר עבור ההוגה האורתודוקסי.

דוגמה אחרת לשילוב מאתגר ומקורי נמצאת במאמרו של פרופ' נדב שנרב המתווה הקבלה הגותית בין ניטשה לרבי נחמן מברסלב. נדמה כי הפער בין ההוגה האתיאיסט לרב חסידי שהוא גם מטיף קיצוני לאמונה התמימה הוא הגדול ביותר האפשרי, אך שנרב טוען כי מכנה משותף לשניהם- ביקורת הרציונליות והמוסר האנושי. שני ההוגים לא רואים בחתירה אחרי האמת את מטרתו הנעלה של האדם ועל כן מפתחים יחס חשדני עד מבטל כלפי התבונה האנושית. קריאתם של ניטשה ורבי נחמן לאדם המודרני ובפרט לאדם הדתי המודרני היא מאתגרת, לדעתו של שנרב, כיוון שהיא קוראת תגר על רצונו לחיות את חייו בצורה משולבת. היא קוראת להכרעה קיומית, סוג של או- או קירקגוריאני. אך פתרונם הרדיקלי נראה לשנרב עצמו באופן דומה לגיליוטינה בתור הפתרון הרדיקלי למיגרנות. עדיף לשיטתו להחזיר בסינתזה בעייתית וקשה מאשר להכריע הכרעה שתשאיר אותנו ללא צד משמעותי בחוויה שלנו.

דוגמה נוספת להכרעות רעיונויות בעד ונגד השילובים השונים נמצאת במאמרו של נתנאל לדרברג על משנתו של הרבי מגור בעל ה"שפת אמת". לדרברג מחדד במאמרו את ההבדלים בין הרבי מגור- אדמו"ר שהטיף לעלות לארץ ישראל אף טרם בוא המשיח, אך התנגד בחריפות לציונות- לבין גישתו של ראי"ה קוק, אותו ביקר "שפת אמת" בחריפות. לדעתו של "שפת אמת" אפשר לקדש את המציאות רק באמצעות תורה ומצוות ולכן אנשים שאינם חולקים את המטען הזה – קרי החלוצים החילוניים- אין להתקרב אליהם ולשתף איתם פעולה וממילא אינם חלק מ"אחדות ישראל" המיוחלת. מעניין לציין כי כאן משתלבת דרכו של ה"שפת אמת" עם יתר האדמורים החסידיים- שראו בעין יפה את ה"יהודי הפשוט" ששומר תורה ומצוות, אך דחו בתוקף את היהודי הכופר. תפיסתם ההוליסטית את המציאות לא הובילה אותם להכיל בתוכה את מי שאינו שומר תורה ומצוות ומשנתו של ראי"ה קוק הוותה עבורם חריגה רדיקאלית מכל אשר הכירו, גם אם השלכותיה המעשיות היו מצומצמות למדי בחייו של ראי"ה.

שעריו הלמדניים של הגיליון כוללים שני מאמרים המעניינים ביסודות התיאורטיים של סוגיות תלמודיות- מאמרו של הרב יהודה ברנדייס עוסק בעיון בסוגיות הגיטין ומאמרה של מיכל טיקוצ'ינסקי בסוגיה "שניים שעשאוה". הרב ברנדייס מנתח את תכליתו של הגט דרך סוגיית האגדתא במופיעה בתחילתה של מסכת גיטין ועוסקת בפרשת פילגש בגבעה ( כדרכו של הרב ברנדייס לחשוף את היסודות הרעיוניים של הסוגיות התלמודיות ובפרט אלו הקשורות למשפחה היהודית דרך הניתוח של סיפורי האגדה ). הטענה היא שהתנהלות של איש בנימין מול הפילגש שלו משמשת אילוסטרציה לשאלה מדוע הסדרי הגט הראויים והמדויקים הם כל כך חשובים ומדוע מוסד הפילגש הוא כה בעייתי ( ניתן לראות בהערה זו מעין הד ל"פולמוס הפילגש" שהתעורר בכתב העת לפני כשלש שנים וזכה לתהודה תקשורתית ). שלום בית אינו מטרה- על בכל מקרה, אומר המחבר, ולעיתים מה שחשוב הוא שני הזוג ייקחו אחריות, ייפרדו באופן סופי ומוחלט ( כריתות ) וילכו לפרק החדש של חייהם לאחר סגירתו של הפרק הקודם.

גם מאמרה של מיכל טיקוצ'ינסקי ( ראש בית המדרש לנשים של בסית מורשה ומשתתפת פעילה בפולמוס הפילגש דאז) עוסק בנושא האחריות- דרך העיסוק בסוגיה של "שניים שעשואה". הדיון הלמדני שמשלב את העיון הן בסוגיות התלמודיות והן בהלכה ובתשובות של ראשונים ואחרונים מציג סוגיה מעמיקה שחורגת מהדיון בהלכות שבת ספציפיות ( חיוב ופטור מחילול שבת כלפי אנשים שבצעו ביחד מלאכה מסוימת ) לכיוון של שאלה הרבה יותר כללית ועקרונית- קבלה ופיזור של אחריות. מן הראוי לציין כי המאמר המלומד מצביע, מבלי משים, על התוצאות הקיימות של מהפך לימוד התורה לנשים. הוא דוגמה לשינויים שמתרחשים בפועל בציונות הדתית, דוגמה למעבר ממשי מ"לדבר על" ( לימוד התורה לנשים ) ל"לעשות את". בנוסף יש לציין לשבח את ביקורות הספרים של הגיליון שחורגות אף מתבנית של סיכום- תקציר לספר ובוחרות לדון בשאלות העקרוניות שבספרים הנסקרים- האפשרות העקרונית של שילוב בין תפיסה דתית לסובלנות ( בביקורת של יהודה מירסקי ) והאפשרות להכיל את הדין הפלילי העברי במציאות ימינו ( ביקורתו של יוסקה אחיטוב ).