ביקורת "אקדמות" כ"ג

 

 

כתב העת "אקדמות", ביטאון של "בית מורשה" הירושלמי  מזמן קנה לעצמו מעמד של במת דיונים מרכזית של הציונות הדתית בישראל. גם הגיליון החדש שהגיע לקוראים בין יום הכיפורים לחג הסוכות עומד ברף הגבוה שכתב העת הציב לעצמו. ייחודיותו היא בכך שהוא מצליח להיות במה לא רק להגות תורנית רבנית ( דוגמת כתב העת "צהר"), לא רק במה אקדמית נכבדה ( דוגמת "תרבות דמוקרטית") ולא רק מתסיס פולמוסים אקטואליים ( דוגמת "דעות"), אלא כל הדברים גם יחד.

מאמר מעניין ומקורי של ישראל רוזנסון מעז להפר את אחד הטאבואים החמורים בשיח הציוני הדתי האקדמי- התנהלות מחשבתית וטקסית של הציונות הדתית סביב רצח רבין. ביקורת זו נכתבת ב-4 לנובמבר- תאריך שבו רבים מבני הציונות הדתית עדיין לא יודעים כיצד להתנהל. רוזנסון מצייר במאמרו תנועת מטוטלתמעניינת שעברה על הציונות הדתית סביב הניסיונות לגבש דרך משותפת לציון אבל על רצח רבין. בשנים הראשונות אחרי הרצח היו מספר ניסיונות לשלב את הזיכרון על רצח רבין ואת המסרים הקשורים לשנאת חינם למסרים סביב צום גדליה. זאת גם על רקע העובדה שהציונות הדתית חשה את עצמה מותקפת פעמיים אחרי הרצח- ראשית בשל האשמה קולקטיבית בוטה במעורבות ברצח והסתה אליו ושנית בשל הדרה מעצרת הזיכרון לזכרו של רבין בכיכר. אופיה של העצרת נבנה סביב דחייה והדרה. אלו שחשו בכך ניסו לגבש מהלך חלופי של זיכרון שאף כולל מוכנות מסוימת לקבל סוג של אחריות קיבוצית- תוך התבססות על הדין של עגלה ערופה. אלא  שניסיון זה לא עלה יפה ובשנים האחרונות אנו עדים לפריחה מחודשת סביב קבר רחל- שתאריך מותה נפל בלוח העברי בסמוך לרצח רבין. בשנים האחרונות משמש קבר רחל מעין "מפלט" עבור דתיים  ציוניים מ"פסטיבל רבין" של התקשורת ומהווה מעין סמל נגדי להפגנות בכיכר. ברם, אומר רוזנסון, זה לא חייב להיות כך. קיימת גם דרך של הבנה מדרשית משולבת של יום זכרה לרחל אמנו שיכולה לשלב אותו עם יום הזיכרון  לרצח רבין ואולי אף עם צום גדליה, משהו בנוסח של ההגדרה המדרשית "חמישה דברים אירעו לרבותנו ב…"- אמירה שנועדה לאו דווקא לציין רצף היסטורי- עובדתי, אלא לנסות לשזור מסר רעיוני משותף למספר אירועים היסטוריים מקוטעים. הבריחה מהזיכרון של רצח רבין יכולה להתחלף בשילובו ברצף האבל היהודי המסורתי.

מובן שהפולמוס החם "ניאו רפורמים- חרדלים" לא פסח על "אקדמות". מאמרו של הפסיכולוג ד"ר ברוך כהנא דן בעמדה של הציונות הדתית מהאסכולה של מרכז- הר המור לחידושים הרעיוניים במסגרת המונחים של תיאוריית יחסי האובייקט הפסיכולוגית וניתוחים לטבעו של החשש מהחידושים ומן המחשבה. בעיניי נראה בעייתי עצם הניסיון לפסיכולוגיזציה של עמדה שלכל הפחות רואה את עצמה כעמדה רעיונית. מן הסתם, כל עמדה או תפיסה השקפתית באשר היא  כרוכה באופן זה או אחר בהנחות מוקדמות או קשורה למצבם הרגשי של ההוגים שהגו אותה. עם זאת, אין טעם להתווכח או להתדיין על הדברים שמקורם במבנה האישיות- הרי שלכל אחד מבעלי המחלוקת קיים מבנה אישיות כלשהו. לכן ספק עד כמה ניתוחים מן הסוג הזה-  ככל שהם מרשימים- אינם תורמים להמעקת הדיון בבעיה. מוטב לנתח את העמדה השנויה במחלוקת בזכות עצמה ולא כנגזרת של תופעות רגשיות  כאלה ואחרות.

בכלל, אם עסקינן בבמה מרכזית של הציונות הדתית, הקורא יתקשה להתעלם  מהומוגניות מסוימת של הרעיונות הגיליון הנוכחי- וגם בגיליונות הקודמים. כיוון שאם בפולמוס עסקינן- מעניין היה לקרוא מאמר מקיף שמתאר את עמדת הצד השני בהרחבה ראויה-  מפרי עטו של הרב יהושוע שפירא או הרב ד"ר אליהו זייני.ללא מאמר כזה הקריאה יוצרת תחושה נעימה של שהייה בקרב "אנשי שלומנו" פחות או יותר. למען ההגינות יש לציין כי ייתכן ואותם מחברים אינם רואים בעין יפה את עצם שילובם של דבריהם ה"אקדמות", במה שאינה רבנית במהותה ואף אינה נשמעת להוראות הרבנים כמדיניות הפרסום. אך מי שדוגל בריבוי דעות חשוב שלכל הפחות יהיה מודע כי הוא עצמו נראה לפעמים מאד חד גוני.

מאמרו של הרב בני לאו שדן באתגרים של חידוש ההלכה הוא כללי ביותר  ואינו בגדר חידוש משמעותי- ביחס, למשל,למאמרו של הרב יובל שרלו, העוסק סוגיית "מדרון חלקלק". המאמר מהווה מעין המשך למאמר שפורסם בגיליון י"ט ובו המחבר דן בהיבטים ההלכתיים של בחירת מין העובר ( הרב שרלו הוא חבר בוועדת הלסינקי העליונה לניסויים בבני אדם). המאמר הנוכחי דן במשמעות ההלכתית של המושג "מדרון חלקלק" כשהוא משתמש בסוגיה ההלכתית- אתית של בחירת מין העובר כ"מקרה מבחן". יש לציין את סגולתו הייחודית של המאמר בכך שהמחבר אינו נוקט בסיסמאות כלליות שיש "להשתחרר מן הפחד" ולסמוך על "כוחא דהיתירא", אלא מראה בפועל כיצד יש לסמוך על הכוח הזה בסוגיה של בחירת מין העובר וכיצד להתמודד בפועל עם הסוגיות האתיות והפילוסופיות שבאות מן התחום של "מדרון חלקלק". מסתבר שבתחום הביו אתיקה יש להלכה לא רק עמדות שלעיתים הנן נועזות יותר מן האתיקה הרפואית השמרנית, אלא אף מתוות כיווני חשיבה בדיונים אתיים חוץ הלכתיים.  

ואם בשמרנות עסקינן- בגייון הנוכחי ממשיך הפולמוס סביב מאמרו של הרב חיים נבון בגיליון שעבר שעסק באפשרות של שילוב הטיעונים הפילוסופיים השמרניים בדיון על השינויים בהלכה. עיקר טיעונו הוא פיתוח תפיסתי של ההוגים השמרניים מבית מדרשו של אדמונד ברק , לפיהם על השינויים החברתיים לחול באופן הדרגתי ולא בצורה של זעזועים מהפכניים. אליעזר מלכיאל ( אף הוא מגדיר את עצמו כשמרן ) מדגיש כי עצם ההבחנה בין השמרנות לליבראליות נשחקה במידה רבה, שכן שמרן הוא אינו מי שמשמר דברים בכל מחיר, אלא מי שלא ממהר להכניס שינויים, בטח לא קיצוניים, אלא נותן להם לצמוח "מלמטה". השמרנות אליבא דמלכיאל אינה מטרה כשלעצמה אלא דרך של התייחסות לדברים הראויים לשימור. על כן לא ברור האם ועד כמה אדמונד ברק ופרדריק האייק יהיו לעזר עבור ההוגה האורתודוקסי.

דוגמה אחרת לשילוב מאתגר ומקורי נמצאת במאמרו של פרופ' נדב שנרב המתווה הקבלה הגותית בין ניטשה לרבי נחמן מברסלב. נדמה כי הפער בין ההוגה האתיאיסט לרב חסידי שהוא גם מטיף קיצוני לאמונה התמימה הוא הגדול ביותר האפשרי, אך שנרב טוען כי מכנה משותף לשניהם- ביקורת הרציונליות והמוסר האנושי. שני ההוגים לא רואים בחתירה אחרי האמת את מטרתו הנעלה של האדם ועל כן מפתחים יחס חשדני עד מבטל כלפי התבונה האנושית. קריאתם של ניטשה ורבי נחמן לאדם המודרני ובפרט לאדם הדתי המודרני היא מאתגרת, לדעתו של שנרב, כיוון שהיא קוראת תגר על רצונו לחיות את חייו בצורה משולבת. היא קוראת להכרעה קיומית, סוג של או- או קירקגוריאני. אך פתרונם הרדיקלי נראה לשנרב עצמו באופן דומה לגיליוטינה בתור הפתרון הרדיקלי למיגרנות. עדיף לשיטתו להחזיר בסינתזה בעייתית וקשה מאשר להכריע הכרעה שתשאיר אותנו ללא צד משמעותי בחוויה שלנו.

דוגמה נוספת להכרעות רעיונויות בעד ונגד השילובים השונים נמצאת במאמרו של נתנאל לדרברג על משנתו של הרבי מגור בעל ה"שפת אמת". לדרברג מחדד במאמרו את ההבדלים בין הרבי מגור- אדמו"ר שהטיף לעלות לארץ ישראל אף טרם בוא המשיח, אך התנגד בחריפות לציונות- לבין גישתו של ראי"ה קוק, אותו ביקר "שפת אמת" בחריפות. לדעתו של "שפת אמת" אפשר לקדש את המציאות רק באמצעות תורה ומצוות ולכן אנשים שאינם חולקים את המטען הזה – קרי החלוצים החילוניים- אין להתקרב אליהם ולשתף איתם פעולה וממילא אינם חלק מ"אחדות ישראל" המיוחלת. מעניין לציין כי כאן משתלבת דרכו של ה"שפת אמת" עם יתר האדמורים החסידיים- שראו בעין יפה את ה"יהודי הפשוט" ששומר תורה ומצוות, אך דחו בתוקף את היהודי הכופר. תפיסתם ההוליסטית את המציאות לא הובילה אותם להכיל בתוכה את מי שאינו שומר תורה ומצוות ומשנתו של ראי"ה קוק הוותה עבורם חריגה רדיקאלית מכל אשר הכירו, גם אם השלכותיה המעשיות היו מצומצמות למדי בחייו של ראי"ה.

שעריו הלמדניים של הגיליון כוללים שני מאמרים המעניינים ביסודות התיאורטיים של סוגיות תלמודיות- מאמרו של הרב יהודה ברנדייס עוסק בעיון בסוגיות הגיטין ומאמרה של מיכל טיקוצ'ינסקי בסוגיה "שניים שעשאוה". הרב ברנדייס מנתח את תכליתו של הגט דרך סוגיית האגדתא במופיעה בתחילתה של מסכת גיטין ועוסקת בפרשת פילגש בגבעה ( כדרכו של הרב ברנדייס לחשוף את היסודות הרעיוניים של הסוגיות התלמודיות ובפרט אלו הקשורות למשפחה היהודית דרך הניתוח של סיפורי האגדה ). הטענה היא שהתנהלות של איש בנימין מול הפילגש שלו משמשת אילוסטרציה לשאלה מדוע הסדרי הגט הראויים והמדויקים הם כל כך חשובים ומדוע מוסד הפילגש הוא כה בעייתי ( ניתן לראות בהערה זו מעין הד ל"פולמוס הפילגש" שהתעורר בכתב העת לפני כשלש שנים וזכה לתהודה תקשורתית ). שלום בית אינו מטרה- על בכל מקרה, אומר המחבר, ולעיתים מה שחשוב הוא שני הזוג ייקחו אחריות, ייפרדו באופן סופי ומוחלט ( כריתות ) וילכו לפרק החדש של חייהם לאחר סגירתו של הפרק הקודם.

גם מאמרה של מיכל טיקוצ'ינסקי ( ראש בית המדרש לנשים של בסית מורשה ומשתתפת פעילה בפולמוס הפילגש דאז) עוסק בנושא האחריות- דרך העיסוק בסוגיה של "שניים שעשואה". הדיון הלמדני שמשלב את העיון הן בסוגיות התלמודיות והן בהלכה ובתשובות של ראשונים ואחרונים מציג סוגיה מעמיקה שחורגת מהדיון בהלכות שבת ספציפיות ( חיוב ופטור מחילול שבת כלפי אנשים שבצעו ביחד מלאכה מסוימת ) לכיוון של שאלה הרבה יותר כללית ועקרונית- קבלה ופיזור של אחריות. מן הראוי לציין כי המאמר המלומד מצביע, מבלי משים, על התוצאות הקיימות של מהפך לימוד התורה לנשים. הוא דוגמה לשינויים שמתרחשים בפועל בציונות הדתית, דוגמה למעבר ממשי מ"לדבר על" ( לימוד התורה לנשים ) ל"לעשות את". בנוסף יש לציין לשבח את ביקורות הספרים של הגיליון שחורגות אף מתבנית של סיכום- תקציר לספר ובוחרות לדון בשאלות העקרוניות שבספרים הנסקרים- האפשרות העקרונית של שילוב בין תפיסה דתית לסובלנות ( בביקורת של יהודה מירסקי ) והאפשרות להכיל את הדין הפלילי העברי במציאות ימינו ( ביקורתו של יוסקה אחיטוב ).
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: