סקירת נובמבר

בצלו של פטריארך

 

איור לכתבה ב"ניו ריפאבליק"

הנושא של אינטלקטואל כמשרת של משטרים רודניים ממשיך להיות אקטואלי. סקירה של חודש שעבר עסקה במקרה של הסופר הנורבגי קנוט המסון והערצתו להיטלר, אך מסתבר שלא חסרות ( עדיין ) דוגמאות אף בהווה. מאמרו הארוך של Enrice Krauze  ב"ניו ריפאבליק" עוסק בקלסיקאי הדרום אמריקאי הגדול- גבריאל גרסיה מארקס ומערכת יחסיו עם הרודן הקובני פידל קאסטרו. קראוזה ( שבחודש מאי במדור הזה הובא מאמרו שעקב אחרי התפתחותו הרעיונית של הוגו צ'אבז ) מנתח את צמיחתו האישית והרעיונית של מחבר "מאה שנות בדידות" מצדדים שונים המוכרים פחות לקורא שאינו דובר ספרדית- זאת עקב נגישותו של המחבר לביוגרפיות שונות של מארקס ובעיקר לשלשה כרכים של המאמרים הפובליציסטיים והעיתונאיים שלו. צעירותו של מארקס עברה עליו בעיר הקולומביאנית Aratacata שלאחר מכן צוירה ביצירותיו תחת שם של עיירת הקסם מאקונדו, אצל סבתו וסבו- קולונל ניקולאס מארקס, שדמותו נוכחת אחר כך במספר יצירותיו כדמות של איש צבא זקן, בודד ורומנטי. מארקס גם שב ומתאר את עולם ילדותו כעולם שבו שלטה בקולומביה החברה האמריקאית החקלאית שרוששה את התושבים המקומיים , בשעה שעובדיה טבעו במותרות ונהנו משלטון שהוא סוג של אפרטהייד לעשירים. בבגרותו המוקדמת פותח מארקס בקריירה עיתונאית וזו מובילה אותו יחסית מהר להערצה מוזרה של דמויות רודנים שונות, ביניהן סטאלין והמנהיג הקומוניסטי ההונגרי יאנוש קאדאר. הערצה זו ממשיכה לבוא לידי ביטוי גם ברומנים שלו, שמציירים פעם אחר פעם את דמותו של איש הצבא הקשיש והבודד, רודן אהוב ונערץ שהוא תמיד קורבן של נסיבות חייו וראוי לחמלה , בשעה שקורבנותיו הם דמויות חסרות זהות, ניצבים במשחק שלו עם החיים. אין זה פלא שיחס כזה מוביל במהרה את מארקס להערצתו של המהפכן והדיקטטור הקובני, פידל קאסטרו. הכתבות של מארקס מהתקופה של המהפכה בקובה מתפקעות מהסופרלטיבים לדמות האבהית של המנהיג הקובני- הוא מצוייר כאבא דואג של כולם, כלוחם נועז, כנואם בחסד- כל המעלות האפשרויות. השליטה של משפחת קאסטרו בכל הכלכלה של קובה או אימתם של שירותי הביטחון על האוכלוסייה וקיומם של מחנות ריכוז עבור מתנגדי השלטון- כל אלו עוברים ליד הסופר הגדול בלי לגעת בו. הוא גם עשה מאמץ רב להתעלם מדברים נוספים- למשל מהדיכוי הסובייטי של המרד בהונגריה ב- 1956 או מגורלם של פליטי הסירות הוייטנאמים, שנקלטו בישראל מיד לאחר זכייתו של בגין בבחירות. הסיבה- לא לכתוב שום דבר שעלול לשחק לידיו של האימפריאליזם האמריקאי. לאחר המתנה ארוכה של מארקס, קאסטרו הזמין אותו לפגישה ב- 1976 וזו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה ואורכת השנים. קאסטרו ומארקס נעשו ידידים והסופר בילה שעות ארוכות בביתו של המנהיג הנערץ, כשהוא לא מפסיק להלל ולשבח את נימוסיו הטובים של קאסטרו, את רוחב דעתו, את השכלתו הספרותית וכמובן את מיטב המעדנים  והמשקאות אניני הטעם  שערבו לחכו ושהמנהיג הסוציאליסטי דאג להאביס אותו בהם בכל ביקור, בסיוע של מיטב השפים באי. זאת בשעה שהתפריט החודשית  של הקובני הממוצע כללה אז ( והיום ) כמה קילו של אורז, שעועית, שימורים ובשר קפוא. מובן שעל הלוקסוס צריכים לשלם- ומארקס אכן היה מוכן לשלם, כשבשלב מסוים הוא לא הוציא אף ספר לדפוס לפני שהוא יקבל את ברכתו של קאסטרו. בכלל, נראה כי הז'אנר המיוחד שבו כתובות רוב רומאנים של מארקס, ז'אנר הריאליזם הפנטסטי- מאגי , מאפשרים לו לצייר מציאות בצבעים עזים , מרשימים ומושכים, תוך התעלמות מן המציאות הריאלית סביבו.  חבריו,  להם הוא הקדיש את הרומנים שלו,  נשפטו במשפטי ראווה של מתנגדי המשטר וחלקם הוציאו להורג, בני משפחותיהם התחננו בפני מארקס שישתדל לפני המנהיג הכול יכול, מארקס דחה אותם בקש, זרק מספר מילים כלליות ולא מחייבות על זכויות האדם ומיד שב והדגיש שדבר לא יפריד בינו לבין המהפכה ולמנהיג הנערץ, בן דמותו של סבו – הקולונל הפטריארך. כמה מחבריו של מארקס, , כולל הסופרים ז'וזה סרמאגו וסוזן סונטאג ניתקו איתו את הקשרים בשל כך, אך הלובסטרים והקוויאר בארמונו של קאסטרו היו עדיין לרשותו. הקלסיקאי החי זכה לראות את עולמו בחייו, בניגוד לרבים מבני ארצו וגם להרבה קובנים. אפרטהייד לעשירים כבר אמרנו ?
 
היופי המובנה
מאמרו של Roger Sandall  בפרוייקט המק'וון "אמריקן" דן בתפיסות הפילוסופיות של האמנות ומהותה. שני ספרים מאד יסודיים בנושא התפרסמו השנה וזכו לתהודה ביקורתית רחבה- האחד מאת הפסיכולוג האבולוציוני דניס דאטון והשני מאת ההוגה השמרני רוג'ר סקראטון ( המוכר לקורא עברי ממאמריו המתפרסמים לאחרונה בכתב העת "תכלת" ). שני הספרים באים מפרספקטיבות תיאורטיות מאד שונות ( הראשון ממדעי החיים והשני מתחום הפילוסופיה של האסתטיקה ), אך שניהם מגיעים, מכיוונים מאד שונים, למסקנות דומות במפתיע. הטענה המרכזית שלהם היא שהתפיסות האסתטיות שלנו אינן דבר מה שרירותי ונתון לאינסוף שינויים, אלא משהו נטוע עמוק בטבע האנושי שלנו ולכן גם בעל מאפיינים אוניברסאליים כלל- אנושיים. בני האדם בעולם כולו, כך טוען דאטון, מתפעלים מאותם סוגים של נופים, מרחבים, זריחות ושקיעות. והם עושים זאת באופן ספונטאני, מבלי שמישהו לימד או חינך אותם לכך. לכן אנחנו מוצאים תרבות של ציורים ויצירות אמנות קדומות בכל תרבות המוכרת לנו. כל האמנים בב
יסם יוצרים את היצירות שלהם סביב האינסטינקטים המוטבעים בנו במהלך מיליוני שנה של הברירה הטבעית. כאן דאטון מחדש עוד חידוש חשוב שמחויב להיות חלק מן התפיסה האבולוציונית- שהיופי משרת תכלית מבחינת ההישרדות האנושית. כמו שזנבו של טווס, שלכאורה עושה אותו לטרף נוח יותר, למעשה מגביר את סיכוייו להישרדות ולזיווג עם נקבה הגונה, כך האדם שביתו מעוצב בצורה נאה יותר ומקשט את עצמו בצורה מרשימה יותר זוכה לתשומת לב רבה יותר של המין השני. בחלק הזה נימוקיו של דאטון הופכים לספקולטיביים יותר ומשכנעים פחות. ההסבר על אופייה האוניברסאלי של אסתטיקה נשמע הרבה יותר מרשים מהתיאוריות שמציגות את המעשה האסתטי כתכלית צדדית למשהו אחר. אם כי יש לציין שדאטון עצמו לחלוטין לא חושב שההסברה האבולוציונית של האסתטיקה גורעת כי הוא זה מערכה הממשי ויכולתה לרגש. מה שכן נראה בעייתי לו- וגם לסקראטון- זה מה שקורה עם האמנות בעידן הפוסט מודרני, עידן הפירוק של הצורות האמנותיות. אם אנו מאמינים שהזיקה שלנו ליופי נובעת מהמבנים הפנימיים שבנפשנו או מוחנו, הרי שהפירוק של המבנים האלו ביצירת אמנות משאיר אותה עירומה ובעיקר חסרת עניין מצדם של אנשים- וחוסר העניין מצדו של הצופה והמאזין הוא סופה של האמנות. ובכן, האסתטיקה של שנות האלפיים צריכה להכריע לגבי כיוון- או לפרק את עצמה לדעת, או לחזור למבנה היסוד שלנו, שמובנה עמוק ב- DNA  שלנו.
 
צייר לי נביא

 

איור של מוחמד מהערך בויקיפדיה

ברם, מסתבר שלא רק ציורים פוסט מודרניים נועזים יכולים לעורר עניין. מאמרו של Oleg Grabar, חוקר וותיק ונחשב של האמנות הערבית והמוסלמית , שהתפרסם אף הוא ב"ניו ריפאבליק" דן בנושא שהסעיר את העולם לפני שנים אחדות – הציור של הנביא מוחמד בעיתון הדני "יילנד פוסטן" . רבים אמרו אז שהעולם המוסלמי התקומם כל כך בהפגנות אלימות כיוון שציור דמותו של הנביא מהווה פגיעה קשה ביותר ברגשות הדתיים של המוסלמים ומהווה עבירה חמורה על דיני הדת המוסלמית. נעשתה אפילו פנייה למערכת העריכה של "ויקיפדיה", שנחתמה בידי מאות אלפי גולשים מוסלמים, שתבעה להסיר מהערך "מוחמד" בויקיפדיה את תמונותיו. לאחר התלבטות, מערכת הויקיפדיה דחתה את הדרישה, מתוך החלטה עקרונית לא לצנזר את עצמה, גם כשקבוצה זו או אחרת נפגעת מהדבר. ברם, לא כולם נהגו כמו עורכי ויקיפדיה, שפועלים במצב של אנונימיות יחסית.  אפילו הספר המחקרי שיצא לאחרונה בהוצאת ייל היוקרתית ועסק במהומה סביב אותם ציורים, העדיף שלא לכלול את הציורים עצמם בגוף הספר וגם מספרו של אולג גרבר בעצמו הושמט בזמנו ציור של צייר מוסלמי שמתאר את הנביא מוחמד. הפגיעה בחופש הדיבור ובחופש האקדמי מחשש להתפרעות בריונית כמובן מקוממת את גרבר, אך יותר מכך הוא נחוש להראות במאמרו שעצם הטענה שהדת המוסלמית מעולם לא התירה לצייר את הנביא מוחמד בבורות יסודה. ראשית, בקוראן עצמו אין זכר לאיסור לצייר את הנביא. נראה כי האיסור התפתח בהרבה חברות מוסלמיות מתוך הצורך להתמודד עם המעשים של הסביבה הפגאנית שלהם. וכך נוצרה מעין מסורת תרבותית כפולה ומעניינת, לפיה האמנות של המסגדים נמנעה מציורים של נביא, ואף בכלל של בני אדם ובעלי חיים- בשעה שאנשים פרטיים נהגו להחזיק ביצירות אמנות שמתארות את כל אלו. הציורים הקדומים יותר של מוחמד שייכים לרוב למוסלמים מארצות לא מוסלמיות- פרס, סין או אינדונזיה.  וכשהתרבות המוסלמית מגיעה למאה ה- 13, עקב התפשטותה בקרב עמים שונים והגירתם ממקום למקום. בתקופה הזו מוחמד מצויר פעמים רבות , ולעיתים אף ללא הילה וסימני היכר מיוחדים. ציורים קטנים ומיטלטלים של מוחמד הפכו אף הם לנפוצים ביותר. בערך מהמאה ה- 16 ואילך נהגו הציירים לכסות את פניו של נביא, על מנת להבדיל אותו מיתר בני תמותה. חכמי הדת המוסלמים לא דנו בתופעה בדרך כלל וכשהם דנו בה פסקו דעות לכאן ולכאן מבלי להכריע בעניין בצורה חותכת. לכן  נראה כי מה שהניע את ראשי הפורעים בעקבות פרסום התמונות היו פחות המניעים הדתיים או הידע  המעמיק במסורות הדתיות שלהם ויותר שיקולים פוליטיים ורצון להתפרע.
 
מעשה בטבעת של סבתא רבא או הגנב מאיסטנבול.
על רקע הקשיים שהתעוררו לאחרונה ביחסים עם תורכיה, מעניין לקרוא את מאמרה של קלייר ברלינסקי ב"סיטי ג'ורנל". המאמר עוסק בסצנת הפשיעה של העיר המרכזית- איסטנבול. המצב הקרימינולוגי בעיר זו, שמונה לפחות 12 מיליון תושבים, הוא פרדוקסאלי ומעניין- מצד אחד מדובר באחת הערים השקטות באירופה, עם סטטיסטיקה נמוכה מאד של פשעים אלימים ואווירה שבה ברוב הרובעים בעיר ניתן לטייל ללא חשש גם בשעות הקטנות של הלילה. צריך כמובן לקחת בעירבון מוגבל את הנתונים של הפשיעה שהממסד התורכי מפרסם, אך עדיין רוב התיירים בתורכיה מרגישים חוויה של מוגנות מפני האלימות. לא קשה להסביר זאת- איסטנבול היא עיר מסורתית יחסית, בה התא המשפחתי הוא חזק ויש הרבה כבוד למסורת הדתית. חלק מהכבוד בא לידי ביטוי נכך שהנשים התורכיות לרוב אינן עובדות ומבלות את ימי חייהן בבהייה מהחלונות. נוכחות מתמדת של הרבה עיניים נשיות הופכת את פשיעת רחובות האלימה למצויה פחות. בנוסף, רוב התורכים אינם צורכים אלכוהול עקב מצוות דתם ( לפחות לא הרבה …) ושכרות פומבית, שנחשבת לבזויה ביותר, היא נדירה. גם הגירושין הם נדירים- רק כשישה אחוז מהתורכים נפרדים מאשת נעוריהם ( לא שזו תרופת פלא לכול- לפי ארגוני זכויות האדם, בין שליש לחצי מהנשים התורכיות יושבות הבתים הן מוכות בידי בעלים ). איך שלא יהיה, הסדר הזה מופר לאחרונה בכמות הולכת וגדלה של פריצות ושודים – סוג הפשע היחיד שנמצא העלייה מתמדת. המחברת עצמה שרדה שוד בדירתה כאשר הפורץ החביב לקח רק את התכשיטים ואת הטבעת של סבתא- רבא, היקרה מבחינה רגשית. פניותיה של המחברת למשטרה נענו בגיחוך. הסוגיה של תפוצת הפריצות נראתה מסתורית לברלינסקי- עד שהיא התחילה לשמוע שגורמים רבים נוטים לחשוב שמדובר בסוג מיוחד של פשיעה- פריצות שמתבצעות בידי בני נוער וילדים העומדים לשירותו של הפשע המאורגן. וארגון הפשע הגדול ביותר הקיים היום בתורכיה הוא PKK- ארגון טרור כורדי שנלחם מזה זמן בממשלת תורכיה. רוב אנשי אכיפת החוק בתורכיה מסכימים  כי ארגון זה הפך למוביל של סחר הסמים האירופאי ושהוא נוטה לגייס את בני הנוער והילדים לשורותיו, במטרה "לממן את תנועת השחרור" באמצעות הרבה גניבות קטנות. זה יכול להסביר מדוע השודד לקח רק את התכשיטים- ולא למשל את הטלוויזיה, הכבדה מדי עבור ילד קטן. גורם נוסף שעוזר לפשעים מן הסוג הזה להתבצע זה היחס המרחם והאוהד של התורכי הממוצע לילדים, שעבורו ילד שמבצע שוד הוא נער שסר מהדרך ולא פושע מועד שנגדו יש לפעול במלוא הכוח. כשנער כזה נכנס לכלא הוא יוצא משם יחסית מהר בשיטת הדלת המסתובבת וממשיך במלאכתו. ולכן, עד כמה שזה עלול להישמע מופרך, מסכמת ברלינסקי, מס
תבר מאד כי אכן מי שעונד היום את טבעת הנישואין של סבתא רבא שלי זה טרוריסט מאואיסטי ממוצא כורדי. כשברלינסקי סיימה את העבודה על המאמר, שני בני נוער ניסו שוב לפרוץ  לדירתה והובהלו בידי השכנה. מאוחר יותר הם נעצרו כי ניסו לבצע עוד פריצות באותו אזור מגורים, כאשר אפילו השוטרים שעצרו אותם האמינו שהם ישתחררו מהמעצר בעוד מספר ימים.
 
מניו אורליאנס באהבה

 

לואי ארמסטרונג

נסיים במאמרו של מבקר התרבות הוותיק של "קומנטרי" Terry Teachout. מאמרו בגיליון האחרון של כתב העת עוסק בפרק הלא ידוע יחסית בחייו של מי שנחשב  לגדול נגני הג'ז של כל הזמנים, לואי ארמסטרונג. מסתבר שאנשים שאיתם ארמסטרונג חש את עצמו קרוב ביותר היו יהודים- האמרגן שלו ג'ו גלאסר ( שהיה אף קשור לפשע המאורגן בשיקגו ) ומשפחת קרנופסקי, עבורם הוא עבד בתור ילד קטן בניו אורליאנס. ארמסטרונג אף הקדיש ספר למעסיקיו היהודים, שמהם הוא למד על גורלו הקשה של העם היהודי. ייתכן שהסיבה לכך שהספר הזה מצוטט לעיתים רחוקות יחסית היא שארמסטרונג מדבר בו על היהודים ועל בני עמו השחורים בצורה שלא עוברת את רף התקינות הפוליטית של היום. מבצע "קרוואן" דיבר במרירות רבה על החריצות והתמיכה ההדדית של המהגרים היהודים ועל נכונותם להקדיש את הכול בכדי שגורל ילדיהם ייטב מגורלם, בשעה שרבים מהאבות השחורים הזניחו את משפחותיהם וחרצו את גורלם של הילדים לחיים של עוני, פשע ונתמכות סעד. בין האבות השחורים האלו היה אף אביו של ארמסטרונג עצמו- וילי ארמסטרונג, שלא זו בלבד שלא העלה בדעתו לשאת את אימו לאישה, אלא אף נטש אותה ביום שבנו נולד ( בנוסף לשני הילדים הנוספים שנולדו לו ממנה קודם ). הוא המשיך לחיות עם נשים אחרות ולהביא ילדים גם מהן- לא ברור אם הוא נישא אי פעם למישהי, אך ברור שהוא מעולם לא מצא זמן לילדיו ולא טרח להכיר אותם עד שהם הגיעו לגיל ההתבגרות. כתוצאה מכך אף הם לא טרחו להגיע להלווייתו. איך שלא יהיה, ארמסטרונג דחה בשתי ידיים את האנטישמיות שהייתה כבר בימיו נפוצה מאד בין השחורים בארה"ב והסביר אותה ב… "קנאה פשוטה בהצלחתם של היהודים, שמגיעה להם בדין, בגלל שהם תומכים איש ברעהו ועובדים קשה… בשעה שהגברים השחורים עסוקים בלרחם על עצמם". ארמסטרונג ראה את עצמו כאדם שהגשים את החלום האמריקאי על אף ההפרדה הגזעית של תקופתו, בזכות מוכנות לקחת אחריות ולעבוד קשה. מעניין לחשוב שהוא האמין כי חב את התודעה הזו לאימו- וליהודים אצלם עבד בתור ילד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: