קריאת גבר

 

 

 

 

 

 

"אינטליגנציה אבהית- על אבהות וגבריות מזווית אישית, מאת עלי כ"ץ, הוצאת מטר 2009, 263 עמ'
"מלך, לוחם, מכשף, מאהב- לגלות מחדש את הארכיטיפים של גבריות בוגרת"- מאת רוברט מור ודואלס ג'ילט. מאנגלית דן שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2009, 150 עמ'.
 
אתחיל בדוגמה מספרה של אחת המבקרות המבריקות של הפמיניזם הרדיקלי באקדמיה, קריסטינה הוף- סומרס. בספר "מי גנב את הפמיניזם" היא מציינת, שבשעה שרבים טוענים כי לפמיניסטיות אין חוש הומור, גם ההיפך הוא נכון לעיתים- קורה שפמיניסטיות צוחקות על דברים לגמרי לא מצחיקים. בתור דוגמה היא מזכירה מופע סטנד- אפ של בדרנית פמיניסטית שהזכירה בצורה משעשעת למדי את העובדה שביום האם בארה"ב כל קווי הטלפון קורסים תחת העומס של הצאצאים המברכים את האימהות, בשעה שביום האב העומס הטלפוני נשאר רגיל לחלוטין…הקהל מגחך ומוחה כפיים.
 
אלא שמדובר בתופעה שחורגת מגבול של בדיחה סרת טעם. כל מי שיקדיש מזמנו להתעמק בעולם הפרסומים האקדמיים בתחום המגדר יגלה רשימה בלתי נגמרת של כתבי העת העוסקים בהיבטים השונים של "לימודי נשים" ו"לימודי מגדר" ( המוקדשים אף הם רובם ככולם למבט הנשי), בשעה שרשימת כתבי העת המוקדשים לפסיכולוגיה הגברית מונה פחות מעשרה פריטים, כולם חוץ מאחד נוסדו בשנות ה- 2000. הלקח משמעותי- הבנת הפסיכולוגיה הגברית ומחקר בגבריות כתופעה פסיכולוגית ותרבותית נדחקה לשוליים של מדעי החברה. במעין "אפליה מתקנת" על "דיכוי הפרספקטיבה הנשית" הביטוי המחודש שלה מנסה להאפיל על הפרספקטיבה הגברית באמצעות השתקה- אפילו לא ביקורת על דיכוי. גבר ואב הוא מישהו שלא כל כך  מעניין לדבר עליו- לא ביום האב ולא באופן כללי.
 
 
במיוחד על רקע זה בולטת חשיבותם של שני הספרים שיצאו השנה בעברית בנושא של גבריות ואבהות- האחד מאת הפסיכולוג הקליני הישראלי עלי כ"ץ ( פרסומו הקודם הוא ספר "אוף גוזל" על גיל ההתבגרות ) והספר השני הוא תרגום של חיבור של שני פסיכולוגים יונגיאניים וחוקרי המיתוסים- ויחד עם הברכה על תרגומו מותר לתהות מדוע הוא המתין לקורא העברי במשך כמעט שני עשורים ( בארה"ב הספר יצא ב- 1990 ). הספרים הנ"ל מצטרפים למדף ממתהווה של "ארון ספרי הגברים הישראלי" שנפתח בינתיים לספריו של דוד דיידה ( שנסקרו במוסף זה בידי יואב שורק ). שני הספרים מרימים תרומה חשובה לדיון בהיבטים השונים של הגבריות והאבהות בדורנו ולכן עצם הימצאותם הוא בגדר חידוש שיש לברך עליו.
 
ראשית, יש לציין כי התמונה שמתקבלת משני הספרים היא עמוקה,  מורכבת ולא חד ממדית. הספר של מור וג'ילט דן בארכיטיפים של הגבריות לאור הפסיכולוגיה היונגיאנית, כלומר לתפיסות הגבריות כפי שהן באו לידי ביטוי בסיפורי המיתולוגיה של העמים השונים. בניגוד לספרים של העידן הקודם שמנסים לצייר תמונה חד ממדית ( חיובית או שלילית ) של מה שמכונה "גבר אמיתי", מור וג'ילט מציעים ארבעה דמויות שונות שיכולות לדור בכפיפה אחת בכל גבר- דמות המלך השולט, דמות הגיבור הלוחם, דמות המכשף הידען ודמות המאהב. כל אחת  מהדמויות משקפת היבט מסוים של הזהות הגברית והכוחות הפנימיים שלה.
 
ספרו של כ"ץ מצטיין אף הוא במורכבות הגדולה שבה הוא מצייר את דמות האב המודרנית וגם בכנות אישית רבה. לא מדובר באיש מקצוע יודע כל שמטיף ממרום שנותיו ומומחיותו המקצועית להורים הצעירים את סודות ההורות הנכונה. המחבר עצמו היה כנראה מאד שמח אם מישהו היה מלמד אותו את אותן סודות. לפנינו ניצב איש שמספר בכנות נוגעת ללב על ההתמודדות שלו,הן כילד והן כהורה. הסיבוך הראשון שכ"ץ מדבר עליו הוא המלכוד של האבהות המודרנית, שמהווה במידה מסומת תמונת תשליל למלכוד האישה המודרנית. נכתב רבות על הצפי מהאישה בעידן שלנו להיות גם אשת קריירה וגם אם טובה ורעיה אוהבת- דבר הדורש ממנה אינפסור משאבים וכוחות נפשיים. מצבו של הבעל הוא הפוך אך לא פחות עגום, כי גם הוא רוצה להיות "הגבר החדש", בשעה שהמערכת המשפחתית וגם החברה מצפה ממנו להיות "הגבר הישן", כלומר כזה שמביא את הפרנסה הביתה ופחות עסוק בלהיות נגיש לילדיו וקשור אליהם. הדבר עולה על מצוקה נוספת, המוכרת לכל הורה אך כזו שחל כאילו איסור לדבר עליה בקול רם- סוג של "שקיעה" בהורות מצדה של האם, שהתינוק הופך ל"בן הזוג" על חשבונו של הבעל. הקרבה והאינטימיות הפיזית הולכות ונמוגות- דבר שמביא באופן טבעי להתמרמרות הדדית בין הני הזוג.
 
תיאור מקרה של מטופל אחד מחדד במיוחד את הדילמה. כ"ץ מתאר איש עסקים ומנהל חברה בכיר שנמצא מעט בבית ואשתו מתלוננת על שאינו תומך בה במידה מספקת. אף הבעל מתגעגע לרומנטיקה שהייתה ביניהם פעם, אך מנסה לאחוז במקל משני קצותיו ולהישאר שקוע בעיסוקיו  רוב שעות היום כאשר הוא מבטיח לאשתו להתקרב אליה ולילדיו. המחבר- המטפל מעמיד אותו על טעותו פעם אחר פעם, עד שהנ"ל נענה ומגיע להחלטה גורלית ודרמטית- לצאת לחופשה של שנה כדי להיות בקשר חם יותר עם ילדיו. המטפל מע
ודד אותו על האומץ ועל הנחישות והמוכנות להקריב מהקידום למען חיי ביתו- רק כדי לגלות בשלב מאוחר יותר שדווקא הגברת, שלמענה בעצם נעשה המהפך, רואה את הדברים אחרת.היא ממש לא ששה על ההחלטה של בעלה. היא מאשימה אותו באגואיזם, בכך שהוא חושב רק על עצמו ומדגישה שעכשיו, כשהם מתכננים לעבור לבית חדש וגדול יותר, עזיבת העבודה לא יכולה לעמוד על הפרק. היוזמה שכל כולה התכוונה להפגין את עליונות המשפחה על העבודה מחזירה את המעורבים בה למקום המקורי. מסתבר שאכן לא רק בעולם העבודה קיימות עמדות כוח.  גם בחיי המשפחה קיים מקור משאבים חשוב- הקשר עם הילדים- והצד החזק, שמבקרה זה האימא, יכולה להשתמש באמצעי לשבט ולחסד, תוך חוסר התחשבות בצרכיו הרגשיים של הבעל- האב. הדבר בא לידי ביטוי המשמעותי ביותר כמובן בהליכי הגירושין.ההחלטות לגבי המשמורת על הילדים המשותפים הופכים לקרבות עקובים מדם בין עורכי הדין, כאשר כל צד מנסה לפגוע בשני כמה שיותר והילדים שבתווך סובלים- אך גם כאן ברוב המקרים האם היא הצד החזק והדומיננטי במשמורת ולכן הרבה יותר קל לה לנצל את הכח הרב המצא בידה לרעה- נגד הבעל לשעבר ונגד הילדים. לגבר שנפל למלכודת מן הסוג הזה, כ"ץ מייעץ לשמור על קור רוח, להיפטר מיצר הנקמנות ומהרצון לפגוע בצד האחר ולחוש שליטה, להתאזר בסבלנות רבה ולחכות להחלטות של הילדים. אכן עובר זמן ומאמצים רבים, אך הילדים מוציאים לבסוף את הדרך לחדש את הקשר עם אבא. החלק העצוב יותר הוא שהדבר קורה רק על ערש דווי של אימא.
 
נושא מרכזי בספרו של כ"ץ הוא מערכת היחסים הסבוכה והמורכבת בין הגבריות לאבהות. התפקוד ההורי מושפע במידה ניכרת ולא תמיד מודעת מהדפוסים שהגבר מכיר ממשפחתו- הוא וזה בא לידי ביטוי או בהעתקה של ההתנהגות ההורית או בהתנהגות הפוכה במודגש. לעיתים קרובות שני הדברים מביאים בדיוק לאותה תוצאה- כעס וניכור מצדו של הצאצא שמרגיש כי הוא נעשה מעין אמצעי שבאמצעותו הורה שלו מתקשר עם הדור הקודם לו. ישנה חשיבות רבה גם לעצם "מעבר הגבריות", כלומר למעמד שבו הנער או הילד הופך לגבר. טקסי החונכות הגברית תפסו בעבר מקום מרכזי בתרבויות רבות – דבר שלא קורה בחברה המערבית של היום ואף הוא מסייע לבלבול בקשר לגבריות ותפקידיה.
 
בחלקו האחרון של הספר כ"ץ מבקר בצורה נוקבת את המחקרים של השנים האחרונות המחדדים את ההבדלים הנוירופסיכולוגיים בין המוח הגברי וזה הנשי. לדעתו, האמרות נוסח "המוח הגברי פחות בנוי לקלוט רגשות ולכן בעצם הגברים הם אוטיסטים" לא מסייע להבנה אמיתית של הגבריות והתפקוד ההורי הגברי, אלא דוחס את האנשים לתפקידים נוקשים שפוגעים גם בגברים וגם בנשים. כ"ץ לא כופר בקיומם של מאפיינים מהותיים לגבריות ונשיות, אלא טוען כי מדובר במכלול מורכז של תכונות ושהגבריות מורכבת מיכולת ההקשבה וההכלה לא פחות מהאגרסיביות והכוחניות. מעניין שעל רקע זה ספרו של כ"ץ, בוגר של מסלול טיפולי בעל אג'נדה פמיניסטית- מגדרית מסתיים במסר שנשמע שמרני במפתיע- חשוב לחזור לערכי המשפחה , לארוחות בשולחן המשפחתי, פחות להשקיע בקריירה וב"זמן איכות" ולהיות יותר זמן במחיצת הילדים.
 
כאן כדאי לציין גם את הבעייתות בספרו של כ"ץ. בתוך התיאורים המגוונים של הגבריות והאבהות הוא נוטה לתאר את צדדיה האסרטיביים והתוקפניים של הגבריות בצבע שכולו שחור- ואת הגבריות החדשה רק ככזו שמאפשרת יותר מקום לעדינות, הכלה והקשבה. את הפער הזה בא ספרם של מור וג'ילט למלא. כשהם מדברים על הארכטיפים השונים שקיימים בעולמו הרגשי של הגבר, הם מדברים תמיד גם על הצד העצמתי וגם על הצד ה"אפל", ה"מוצלל" שבכל היבטי הגבריות. כלומר אין אצל גבר "כוח רע" שצריך כל הזמן לרסן ו"כוח טוב" שצריך כל העת לטפח, אלא תערובת של שניהם, שיכולה לבוא לידי ביטוי בצורה בונה או בצורה הרסנית- תלוי מה עושים איתה. מעניין שגם הצורות ההרסניות של ביטוי האנרגיה מתפצלות לשני כיוונים- כיוון של שימוש יתר במטען אנרגטי מסוים או הזנחה מוחלטת שלו. כך הצד המרכזי באנרגיית המלך היא סידור וארגון של העולם מחד ( הדברים נכתבו זמן רב לפני ספרו של חוקר האוטיזם סיימון בארון- כהן שהגדיר את המוח הגברי כמוח המסדר ומארגן מעיקרו ) והבאת פוריות וברכה לעולם מאידך. העיוות של האנרגיה הזו מוביל או להשחתה והופעתו של עריץ אלים וחסר מעצורים או להיפך- איש חסר אונים וחרדתי ( בתור דוגמה מביאים המחברים את שאול המלך ואת הורדוס, האכולים בפראנויה ביחס לקרובים אליהם ). אנרגיית הלוחם במיטבה הופכת את האדם לאיש ששולט בגופו וברוחו, בדומה לאמן של תורות לחימה מזרחיות שונות, בשעה ששימוש בה לרעה מביא את הלוחם לאחד משני הקטבים האחרים- או הקוטב הסדיסטי, המחפש להכאיב לזולת ולהתעלל בו, או לקוטב המזוכיסטי של חוסר האונים המאפשר התעללות של אחרים. גם באנרגיית המכשף ה"רוחנית" והבלתי אגרסיבית קיים פן שלילי- בשעה שהמכשף בצורתו החיובית הוא איש מתבונן במציאות בצורה מעמיקה, הרי ששני הקטבים ההפוכים הם או מניפולטור, שחכמתו שמורה לו לרעתו ולרעת הסובבים אותו, או איש שמסתלק מכל ניסיון לחשוב בצורה מושכלת על העולם. וכמובן שני הקטבים השליליים של המאהב הם הפתיין הדון ז'ואני הבלתי נלאה ( או המכור ) ואיש אימפוטנטי ( שעומקה
יונגיאני של עברית מכנה אותו חסר אונים ). ההשלמה של ארבעת הפנים של האנרגיה הגברית שהמחברים עושים חשובה מאד להבנת המורכבות האמיתית שבחיי הגבר המודרני. עליו לא סתם לנטוש את מה שהוא היה פעם וללמוד את התפקידים החדשים, אלא לחפש ללא הרף את האיזון בין פני אישיותו השונים. רכות ונוקשות, לחימה וויתור, אהבה וקנאה, איפוק וביטוי רגשות- האנרגיה הגברית רוקדת ללא הרף בין כל הקטבים האלו, פעם מתקרבת, פעם נסוגה. בעידן שבו מדברים כה הרבה על דיכוי הנשי, גם הגברים חשים שפנים שונות של אישיותם מדוכאים- והחשש הוא שאם לא תינתן להם אפשרות לביטוי לגיטימי הם יחפשו דרכים אחרות לבוא לידי ביטוי- כדרכם של כוחות בתת מודע המחפשים ללא הרף אחרי פתח המילוט.  
 
אך המופשט בכל זאת אינו תחליף לאישי- הנוגע באמת. לכן הייתי רוצה לצטט את סוף דבריו של כ"ץ בספרו- בהם הוא מדבר על פרידתו מאביו ועל הקשר שלו עם ילדיו: " נשכתי את שפתי התחתונה, ניסיתי להתעשת, אך הרגשתי כאילו ברגע אחד הוטחה בפניי האמת שממנה ניסיתי להימלט יותר מעשרים שנה: מעולם לא נפרדתי מאבא שלי. ואולי, אני חושב לעצמי, הפרק הזה, ואפילו הספר כולו, הם דרכי להיפרד ממנו?
עד עצם היום הזה, התמונה המתלווה בלבי למילה "אבא" היא של אבי, אבל הצליל, המנגינה, הם קולותיהם הצוהלים של שלושת ילדיי.
"אבא" הם מתחילים את המשפט , ואני כבר יודע שהם צריכים ממני משהו, ואני לפעמים שמח, ופעמים אחרות זועף, אך תמיד תמיד אני מרגיש שיש לחיים שלי משמעות – שצריכים אותי ולכן אני קיים ואוהב".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On דצמבר 25, 2009 at 1:00 pm

    תודה על הרשימה, היה מעניין לקרוא
    קניתי לאחרונה את הספר של כ"ץ ואני מתכוון בהקדם לקרוא אותו, ברגע שאסיים את הספר העבה והמצויין של אמיר גוטפרוינד על ילדותו בחיפה

  • מיכל  On דצמבר 25, 2009 at 4:03 pm

    אני נורא רוצה לקרוא את מה שכתבת אבל העימוד ממש מקשה עלי לעשות זאת… מה הסיבה לזה?
    תודה, מיכל

  • שירלי  On דצמבר 25, 2009 at 5:17 pm

    נשים סבלו וסובלות ועוד יסבלו מהשתקה, מכך שהזרם המרכזי הופך אותן ללא נראות ולא חשובות דיין כדי לכתוב עליו, המאמצים שלהן והמעשים שלהן הם מובנים מאליהם (כמה כבר קשה יכול להיות לגדל ילדים ולשטוף כלים?!)
    רק ברגע שתפקידי ההורות והזוגיות נהפכו כחשובים דיים להקדיש להם מקום – פתאום עולים גם הגברים שזה מעניין אותם. זה משהו שצריך לברך עליו, אבל הוא לא יכול היה להתעורר כל עוד הנושאים האלה הושתקו.
    ושים לב כמה קל לגברים לתבוע את עלבונם ולהיכנס למקום הזה שהיה נחלתן של נשים בלבד מאות ואלפי שנים. פתאום אתה צועק"קיפוח! אפליה!".
    בחייך!

  • זאב שביידל  On דצמבר 26, 2009 at 8:02 pm

    שרון- תודה רבה. גם אני עוד לא קראתי את גוטפרוינד לצערי. מתי לקרוא את הכול? טוב, זו שאלה רטורית
    2. מיכל- מקווה שהבעיה נפטרה. לפעמים התמונות עושות בעיה אבל אני רואה בעייה בעימוד במחשביפ מסוימים ובאחרים לא. מוזר
    3. שירלי- אני לא חושב שיש תחרות על המצוקות, אלא שמצוקתו של כל אדם עומדת בפני עצמה ומצריכה התייחסות. כמה שנות קיפוח גברי צאריך להקצות כדי להתחיל להתייחס?
    שבוע טוב לכולם
    זאב

  • מיכל  On דצמבר 26, 2009 at 8:23 pm

    תודה זאב שעסקת בנושא חשוב מאין כמותו. גם אני מסכימה עם כ"ץ, שהדיון במוח הנשי והגברי הוא עקר ואני סבורה שגם מוטעה. אני חושבת שהחינוך הוא זה שמסרס את הרגש והעיסוק בו אצל גברים. אם זה מעניין אותך, אז כדאי לך לקרוא את הספר הזה, הוא עוסק בזה בצורה מרגשת ומחדשת.
    The birth of pleasure
    Carol Gilligan

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: