סקירת דצמבר

אקלים בעייתי

וועידת האקלים שהתקיימה החודש בקופנהגן משכה את תשומת ליבה של התקשורת העולמית עוד לפני תחילתה- זאת הודות ל"שערוריית המיילים" או "פרשת הקלימטגייט" כפי שהיא כונתה – חשיפת תכתובת מיילים פנימית של החוקרים מאוניברסיטת מזרח אנגליה שמטרתה להסוות מהקהל הרחב את הנתונים המדעיים המערערים או מטילים בספק את עובדת ההתחממות הגלובאלית. מאמרו של Andrew Orlowski בפרוייקט מקוון "ספייקד" דן בחוסר האמון כלפי המדענים שחשיפות מן הסוג הזה מייצרות. עד לפני זמן לא רב, מציין אורלובסקי, הדיון בשאלת ההתחממות הגלובאלית התנהל בטונים הרבה יותר רגועים. הדברים הוצגו בצורה מורכבת, לא חד משמעית, עם מגמות סותרות. המצב השתנה ברגע שהשיח סביב העניין החל ללבוש אופי של פאניקה מוסרית ומסע הצלב נגד מזהמי הסביבה. כאן לא ניתן להציג עמדות מורכבות, כיין שהן בהגדרה פחות אטרקטיביות ואינן מושכות קהל רב. הרבה יותר מושך להציג גראפים עם קווים יפים וישרים ( בדומה לאל גור בסרטו :"האמת הבלתי נוחה" ). לכן ברור שבשלב הבא נגיע לא רק להצגה חד משמעית ונחרצת של נתונים לא חד משמעיים ונחרצים, אלא ננסה גם לסתום את הפה לכל מי שחושב אחרת וגם נשפץ את הנתונים בכדי שהם ייראו כפי שאנחנו מצפים מהם להיראות. פוליטיקאים שונים ( ע"ע אובמה ) מוצאים במאבק נגד זיהום סביבתי דרך קלה ונוחה לבסס את סמכותם המוסרית. ומה שיוצא לנו בסוף זו חשיפה שגורמת לציבור הרחב להתייחס פחות ברצינות לכל מה שנאמר להם בידי אותם חוקרים.

מאמר נוסף של Frank Furedi באותו פרוייקט מוקדש להיבט מדאיג נוסף של נושא ההתחממות. פוריידי מדבר על מגמה מדאיגה בקרב תומכי איכות סביבה מסויימים לראות בבני אדם לא יותא מאשר מפגע סביבתי. לא מזמן פרסם "גארדיאן" הבריטי תמונה ש למשפחה שחורה עם תריסר תינוקות שמלווה בכתובית הקוראת לתכנון משפחה נכון למען מניעת זיהום הסביבה. הגענו למצב שבו, לדעתו של פוריידי, רואים באנשים בסך הכול "מזהמים סביבתיים"  ולכן ניתן לקרוא משפטים כמו "4 דולר שמוציאים על אמצעי מניעה מציל אותנו מטון של דו תחמוצת הפחמן שנפלטת לאטמוספירה". או, במילים אחרות, המערב העשיר אמור לדאוג להורדת גזי החממה באמצעות מימון של אמצעי מניעה לעולם השלישי העני. דבר שמטריד את פוריידי לא פחות מהאמירה הזו הוא העדר מוחלט של תגובות נזעמות כלפיה. פעם, התפיסות מבית מדרשו של מלטוס ( עדיתן שהטיף לצמצום אוכלוסיית העולם מתוך חשש לכיליון מוחלט של כל המשאבים ) היו נתקלים בתגובות זועמות עקב אופיין חסר ההומאניות. המשוואה הפשטנית – בני אדם שווה זיהום- קנתה לה אחיזה בתודעה הכללית. האם בני אדם אחראים רק על הזיהום ? האם הם לא עסוקים גם בשאיפות לניצול יעיל של הסביבה והשימור שלה? וכאן השאלה הגדולה סביב וועידת קופנהגן וכל נושא שימור הסביבה באופן כללי- לאן מועדות פנינו? להעצמה של הפוטנציאל האנושי על מנת להתגבר על האתגרים שהזיהום הסביבתי מציב בפנינו, או לזלזול ניהיליסטי בו?

אם כל הפרדוקסים

מאמרה של קטרין חכים ב"פרוספקט" הבריטי דן בשאלה אחרת שנויה במחלוקת של מדיניות חברתית- שאלת זכויות האימהות העובדות. החקיקה הנוכחית בבריטניה צועדת בכיוון של מקבילתה השוודית- סיוע מירבי לשמירת מקום העבודה עבור אימהות לפני ואחרי ההיריון. לפי החוק הקיים, אורכה של חופשת היריון יכול להיות עד 3 שנים והאבות מחויבים לקחת אותה יחד עם אימהות. השאלה היא האם החוק הזה- שנראה אטרקטיבי ביותר במבט הראשון- אכן מסייע לאימהות להישאר במקום העבודה. והתשובה היא… רחוקה מלהיות חד משמעית חיובית. כמחצית האימהות בוחרות שלא לחזור לעבודתן הקודמת אף בתנאים משופרים אלו. הן מעדיפות לבלות אתזמנן קרוב לתינוק- במיוחד אם מתגלה לתינוק בעייה רפואית שדורשת נוכחות משמעותית יותר מצד האם, שלא לדבר על העלויות של הבייבי סיטר שאף הן גורמות להרבה אימהות לרצות לעשות את העבודה בעצמן. יתרה מזאת, גם האימהות שחוזרות לעבודה עושות זאת לרוב לתקופות קצרות, מכיוון שגם עקב עליית גיל הנישואין, המרווחים בין ההיריון הראשון והשני נוטים להיות קצרים יותר ואז משתדלות לעבור לעבודה קרובה יותר לבית. סך הכול, רק כעשרה אחוז מכלל האימהות חוזרות לאחר הלידה לתעסוקה במשרה מלאה. חשוב כמובן גם לזכור שלמטבע הזה קיים גםצד שני- טובת מקום העבודה. לא קל למצוא תחליף לאישה במשרה ניהולית בכירה. לכן חלק מהמנהלים משתמשים בחופשות ההיריון של העובדות הבכירות כהזדמנות לקדם את העובדים המבטיחים יותר, אך גם חוזים קצר טווח לעמדות בכירות הם דבר בעייתי- אנשים רוצים קידום עם פרספקטיבה. לכן מעסיקים רבים מוצאים לנכון ולכדאי לפטר את העובדות בהיריון ולשלם להן פיצויים- אך לאייש את העמדה שמתפנה מיד. והפרדוקס הרציני ביותר, כמובן, הוא בעובדה שאותה החקיקה שנועדה לפרוץ את "תקרת הזכוכית" עבור נשים עובדות , היא בעצם זו שמשמרת אותה. לפי המחקרים שנעשו על שוק העבודה בשבדיה- מדינת רווחה מופתית גם בנושא הזה- מראים שפערי השכר בה ממאנים להצטמצם על אף החקיקה המתקדמת בתחום, כיוון שהרבה מקומות פרטיים מעדיפים שלא להעסיק נשים מלכתחילה והן נאלצות ללכת לשירות המדינה, שנותן יותר ביטחון תעסוקתי תמורת פחות שכר. אלו הפראדוקסים של משפחה- קריירה בשנות האלפיים.

וייתכן ששורשם של אותם פרדוקסים אף עמוק יותר, כפי שטוענת קיי חיימוביץ' במאמרה ב"סיטי ג'ורנאל". חיימוביץ' מדברת על מרכזיותה של האימהות במושגים של פסיכולוגיה אבולוציונית. אימא היא קודם כל נקבה, ובדומה לנקבה בטבע היא רוצה קודם כל להיות עם הצאצא. הטבע וההנקה קושרים אותה לצאצאים הרבה יותר מאשר את אבא. לא לחינם, אחרי הלידה אימהות רבות מספרות על מעין "התמכרות" לטיפול בתינוק. לכן השאיפה הנשית לגדל תינוק לעולם לא תהיה שווה לשאיפה לחזור למקום העבודה, ולא משנה כמה החקיקה תתאמץ לשנות זאת. עם זאת, חשוב להבין שהפסיכולוגיה האבולוציונית אינה דוחפת את הנשים "חזרה למטבח ולערסל", כיוון שהיא מתארת את הטבע האנושי על כל גילוייו המורכבים והמגוונים. ולכן ברור שהצד האחר של החוויה הנשית הוא הרצון להצטיין בעבודה ובתחומי עיסוק שונים גם מעבר לעבודה. טכנולוגיה של היום מאפשרת לנשים במערב את מה שרק לפני כמאה שנה היה בגדר חלום בלתי מושג- לידה של תינוקות שרובם חיים ובריאים, שחרור מעול הכביסות הידניות, ילדים בלתי רצויים ותפירות. אבל בדיוק כאן מגיע הפראדוקס הנוסף- כיום הילדים זקוקים להורה מגדל הרבה יותר מכל צאצאים של כל היונקים האחרים מהסיבה הפשוטה- המוח האנושי הוא הגדול ביותר ולוקח לו כעשרים שנה על מנת להתפתח עד הסוף. דווקא המורכבות הרבה במוחו של הומו סאפיאנס דורשת ממנו יותר זמן כדי להכשיר את עצמו לחיים. ומי שצפויה ללוותו בדרך זו, בעיקר בתחילתה, זו אימו. היו וישנם אנשים שמתלוננים על הפרספקטיבה של הפסיכולוגיה האבולוציונית שהיא מצמצמת ומורידה את קרנו של האדם לרמה של "עוד יצור ביולוגי". חיימוביץ' רואה את הדברים אחרת- ייתכן שדווקא התפיסה הזו מחזירה אותנו למעין מיסטיקה ראשונית של הקשר שלנו עם הטבע. אם שמטפלת בתינוק נקשרת מחדש לקצב של היום ולמחזור חייו של התינוק, לזמן הזריחה ולעת החושך. האימהות מסייעת, באופן הזה, דווקא לאישה של שנות ה- 2000 לגלות חלקים מעצמה מחדש.

על נמרים ואריות

מאמרו של David Edmonds, אף הוא ב"פרוספקט" הבריטי, עוסק במדינה שלרוב אינה תופסת כותרות בחדשות- ארמניה. בעבר כשהיא הוזכרה במדור זה, זה היה בקשר לאיזשהו דיון על אודות ההערכה המחודשת של טבח הארמנים בתחילתהמאה העשרים בידי התורכים והדיון האינסופי בשאלה האם זה היה או לא היה רצח עם. ברם, מסתבר שארמנים עצמם רוצים להיות מוכרים בעולם בזכות דברים נוספים- דבר שהוא די קשה למדינה קטנה ודלת משאבים טבעיים. אך הם מצאו בכל זאת דרך להתבלט בעולם- באמצעות הצטיינות לאומית יוצאת מן הכלל בסוג אחד של ספורט- השחמט. כיום ארמניה נחשבת למעצמת- על עולמית בתחום השחמט. בארמניה- שאוכלוסייתה כיום היא כשלשה מיליון איש- מתגוררים כיום 27 אנשים בדרגה הבינלאומית הגבוהה ביותר של שחקן שחמט ( גראנד מאסטר ) – יותר ממספרם בסין או ממספרם היחסי ברוסיה ( ממלכת אלופי השחמט העלמית). אדמונדס התארח בעיר הארמנית ירמוק ( קרובה לעיר הבירה ירוואן ) שם נערכה בקיץ האחרון תחרות שחמט בינלאומית בהשתתפות גדולי השחקנים בעולם, כולל מועמד ארמני רציני ביותר לתואר אלוף העולם, לבון ארוניאן. הצופים הרבים הסבירו לכותב, בין הדיונים הלוהטים על המהלכים, מדוע ספורט זה זכה לכבוד כה רב דווקא בארמניה. חלק הצביעו על העובדה כהוכחה לכך שארמנים הם עם חכם- ורמת האוריינות בארץ זו אכן גבוהה מזו של בריטניה או ארה"ב. הסבר אחר מדבר על האופי  האינדיבידואלי של הארמנים- ואי התאמתם למשחקי ספורט קבוצתיים ( ענף נוסף שבו יש כמה שמות ארמניים גדולים זו הרמת משקולות). הסבר פרוזאי יתר הוא גיאוגראפי- ארמניה היא ארץ של הרים וגבעות וקטעי השפלה המעטים לא מספיקים, ככל הנראה, רק ללוח שחמט. ואם רוצים הסבר פילוסופי יותר– הרי שמדובר בדרכו של העם הארמני להחזיר לעצמו את הכבוד שאבד לו במעשי הטבח, כיוון שבשחמט כל פאון יכול להפוך למלך. ומעמדם של אלופי השחמט בארמניה אכן מזכיר מעט את זה של מלכים. מקובל לומר כי בתולדות המדינה היו שני אנשים ששמם הפרטי היה טיגראן, שפירושו "נמר". האחד הוא טיגראן הגדול, מלך ארמניה מתקופת הקיסרות הרומית, שתחת שלטונו נעשתה למחוז הרומי החזק ביותר. השני הוא אלוף השחמט של שנות השישים, טיגראן פטרוסיאן, שהביס את מיכאיל בוטביניק והיה מסוגל להתמודד מול בובי פישר האגדי. אומרים שכפי שכל אמריקאי זוכר איפה הוא היה כשהוא שמע על רצח קנדי, כך כל ארמני זוכר איפה הוא היה כשהודיעו על ניצחונו של פטרוסיאן על בוטביניק ( אגב שני הדברים קרו באותה שנה, 1963). שם של נמר אולי אינו תואם את סגנון משחקו הזהיר של פטרוסיאן, שתמיד הבטיח את מעמדו על הלוח בכל צורה אפשרית, אך לעומת זאת שמו של האלוף העתידי לבון ( אריה ) תואם את סגננונו הנועז שאינו חושש להקריב כלים עבור הניצחון הסופי. יש לציין שארוניאן, בדומה לאלוף העולם לשעבר וכיום איש אופוזיציה רוסי מוביל, גארי קספרוב הוא בן לנישואי תערובת ( שניהם בנים לאב יהודי ולאם ארמנית ). ארוניאן כיום בחר את גרמניה כמקום מגורי הקבע, אך הדבר אינו מונע מארמנים לראות בו סמל לגאווה לאומית- כפי שאומה זו נוהגת בכלל כלפי כל דמות מפורסמת שדם ארמני זורם בעורקיה ( ביניהם הזמרת האמריקאית שר, הטניסאי אנדרה אגסי והזמר הצרפתי שארל אזנבור ). לארמנים תפוצה גדולה שמונה פי שלש ממספרם של ארמנים תושבי ארמניה ויש להם גם לובי חזק בוושינגטון. אף ארמניה גובלת עם האוייבת הגדולה בעבר- תורכיה- ועם מדינת אזרביידז'אן- בעלת בריתה של תורכיה, בשנות השמונים של מאה שעברה התלקח סכסוך דמים בין ארמניה לבינה על חבל בגבול המשותף. כל הדברים האלו  – כולל הזיכרון של האסון המשותף- עושה את הגורל של הארמנים דומה לזה של יהודים. אף ארמניה היא מדינה צעירה בעלת תרבות עתיקת יומין ( היא הייתה ראשונה לאמץ את הנצרות לפני כ- 1700 שנה) אך ממשיכה לתור אחרי זהותה . בשנת 2010 ארמנים רוצים ששם ארצם יעלה לחדשות לא רק בהקשר לטבח או לרעידת אדמה, אלא כמעצמת שחמט. לא ייפלא, איפה, שסרז' סרגיסיאן, ראש איגוד השחמט הארמני הוא במקרה גם נשיא המדינה.

חיים מרים ומתוקים

מאמרו של Ian Buruma ב"ניו יורק רביו אוף בוקס" חוזר לזיכרונות הקורבנות והגבורה של תקופת השואה, בפרט בצרפת. נושא המאמר שלו הוא סדרה של יומנים ואלבומים שהתפרסמו בשנה האחרונה על אודות תקופת המשטר של וישי. זיכרונות מהתקופה של מלחמת העולם השנייה טרדו את מנוחתם של הצרפתים מאז ומעולם. לאחר שובו של שארל דה- גול להרבה אנשים היה נוח מאד להאמין שרוב הצרפתים נלחמו יחד איתו בשורות הפרטיזנים. לקח שנים רבות והיסטוריון אמריקאי ראשון , רוברט פאקסטון, כתב את הספר הראשון של שיתוף הפעולה המאסיבי של הצרפתים עם משטרו של וישי. זו הייתה הטיפה הראשונה במבול של ספרים שהראו כי מספרם של הצרפתים שלקחו חלק פעיל בהתנגדות לנאצים היה מזערי ( וביניהם רבים לא היו צרפתים, אלא ספרדים, ארמנים ויהודים. אחת מתאי המחתרת שחבריה לחמו בנאצים בגבורה רבה הייתה המחתרת הקומוניסטית-  ברם, הם התחילו לעשות זאת רק אחרי הפלישה הנאצית לברית המועצות).   לדעתו של בורומה,  היומנים והאלבומים של התקופה חושפים תמונה עוד הרבה יותר קשה ומטרידה. מסתבר שרוב הצרפתים לא היו בין לוחמי החופש ואף לא בין משתפי הפעולה הבולטים, אלא בין מה שמכונה "השורדים":, כלומר אנשים שבמהלך המלחמה התנהלו בצורה של "עסקים כרגיל". באלבומי כרומו של התקופה אפשר לראות בתמונות אנשים לבושים בבגדים אופנתיים יושבים בבתי קפה, מטיילים בשדרת אליסה ורוחצים להנאתם בהנר סיין. רק פעם אחת בודדת קצה המצלמה תופס דמות מטושטשת של אישה על טלאי צהוב על הכתף. חוץ מזה- בפאריז היו חיים מאד פוריים ואינטנסיביים של תרבות ואמנות. רבים מאנשי הרוח הבולטים של צרפת השתתפו בהם-  וזאת מבלי להיגרר לשיתוף פעולה פעיל ומוחצן. ז'אן קוקטו, המחזאי הנודע, עשה מאמצים כדי לחלץ ממחנה הכפייה את חברו היהודי, משורר מקס ז'אקוב ( ללא הצלחה- ז'אקוב מת במחנה ) וכינה את ראשי משטר וישי "קרימינאלים". הוא גם ספג מנת בוז הוגנת מהפאשיסטים הצרפתים שראו באמנותו "התיהדות" והתפוררות דקדנטית. אך הדבר לא הפריע לו להיות אורח מבוקש בסאלונים של התקופה, כולל אלו שאירחו את האמנים הנאצים, או להאזין ליצירות הקלאסיות בניצוחו של המנצח המוביל של הרייך, הרברט פון קריאן. אפילו איש המצפון המופתי אלברט קמי פרסם סיפורים בהוצאה לאור שנוהלו בידי משתפי פעולה ובו זמנתי ערך את כתב העת המחתרתי של המורדים ( בדומה לעמיתו יריבו סארטר ). מחד, ייתכן כי ניתן לגלות כלפי התנהגות זו סוג של הבנה שמגיע לכל חולשה אנושית. חיי ההישרדות תחת שלטון הכיבוש היו קשים לכולם. קשה לבוא בטענות לבני אדם שרוצים לחיות ולאמנים שרוצים לצייר ולסופרים שרוצים לפרסם. אך אי אפשר להתעלם מן העובדה שדווקא הרצון שלהם לחיות את חייהם ללא הפרעה הוא זה שהעניק לחיים בפריז של שנות הארבעים מראית עין של נורמאליות. וזאת בשעה שאלפי יהודים גורשו מבתיהם אל המוות. להם לא ניתנה הבחירה של "להיות גם וגם", גם משתפי פעולה וגם לוחמי מחתרת. הם נאלצו לשים על בגדיהם האופנתיים  טלאי צהוב ( גם אם להם עצמם לא היה עניין רב בזהותם הלאומית או הדתית ) ואז הופשטו כליל מבגדיהם ומכבודם האנושי גם יחד. בורומה מסיים בדברים מיומנה של הלן בר, יהודיה פריזאית מתבוללת, שהתעוררה  לגלות את זהותה בעקבות ענידת הטלאי הצהוב, לקחה חלק פעיל בלוחמת מחתרת, הופרדה מהאהוב שלה ונשלחה למחנה אושוויץ ומשם לברגן- בלזן, בו מתה כעשרה ימים לפני שחרור המחנה. באחד הימים ב- 1943 היא כתבה ביומנה:" זה לא הפחד כשלעצמו, כי איני פוחדת ממה שעלול לקרות לי. אני חושבת שאקבל את זה,כי כבר עברתי הרבה דברים קשים ואיני פוחדת מאתגרים. אך אני פוחדת שכל החלומות היפים שלי לעולם לא יתגשמו ולא ינבטו. איני חוששת לעצמי, אלא למשהו נפלא שיכול היה להיות ואולי לא יהיה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עמיחי  On דצמבר 27, 2009 at 1:44 pm

    מצויין, כרגיל.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: