ארכיון חודשי: ינואר 2010

סקירת ינואר

מאמרו של הפילוסוף Denis Dutton  ביום הראשון של 2010 ב"ניו יורק טיימס" מחזיר אותנו עשר שנים אחורה, לסוף שנת 1999. ביל קלינטון שרד זה עתה את הצעת אי אמון, 11 לספטמבר הנו תאריך שגרתי בלוח השנה והעולם  מאמין שהגיע קץ ההיסטוריה. ברם, לקראת דצמבר של 1999 גואה בעולם חרדה סביב האסון המתקרב- האסון של "באג 2000". נביאי הזעם שלפני עשור אמרו שברגע השמחשבים יזהו תאריך עם שלשה אפסים, הם יפסיקו לתפקד. כל רשתות התקשורת והתשתיות יקרסו וכל מידע אפשרי ירד לטמיון. הדבר עורר רבים מאנשי התקשורת לנבואות הזעם על "פצצת המחשבים המתקתקת". המטיף הנוצרי הנודע ג'רי פאלוול ( שהך בינתיים לעולמו ) הזהיר אז שהאסון המתקרב של שנת 2000 הוא התגשמות הנבואות הזעם על שחיתותה של האומה האמריקאית וקרה לאמריקאים לשוב מדרכם הרעה בטרם פורענות ולהתחיל לאגור מזון ונשק. ובכן, העולם ציפה בנשימה עצורה לתחילתה של שנת אלפיים במדינה המתועשת הראשונה על כדור הארץ- ניו זילנד. בחצות של 31 לדצמבר על התשתיות ורשתות התקשורת בניו זילנד עבדו בצורה תקינה לגמרי וראש הוועדה הממשלתית למוכנות למשבר באג 2000 דיווח בסיפוק רב שעבודת ההכנה הרבה השתלמה וכל המערכות עובדות. הבעיה היא שגם במדינות המתפתחות, כמו דרום קוריאה או אוקראינה, שלא השקיעו גרוש בהתמודדות הצפויה עם באג 2000 כל המערכות עבדו למופת. בארה"ב עצמה, למרות ההכנות הרבות למשבר הצפוי, כמיליון וחצי עסקים קטנים לא נקטו בכל אמצעי זהירות לקראת האסון הצפוי. כעבור 3 ימים בכארבעים מהם התגלתה תקלה קטנה- חלק מהמונים ציינו תאריך 1900 במקום 2000. התשובה לשאלה מה גורם לכל כך הרבה אנשים להפחיד את עצמם למוות ולהוציא סכומי עתק לאמצעי זהירות לא נדרשים טמונה כנראה במשיכה מוזרה לנבואות הזעם על סוף העולם הצפוי. התסריטים האפוקליפטיים בהם האנושות מביאה כיליון על עצמה באמצעות הטכנולוגיה הנם נפוצים  ביותר מאז "פרנקנשטיין" מאת הסופרת מארי שלי. אפילו סביב סוגיה בריאותית כמו שפעת החזירים מתפתחת היסטריה בעוצמות כמעט דתיות. דברי התוכחה הלוהטים על תאוות הממון והקדמה של המין האנושי מוכרות היטב- גם אצל מטיפים דתיים וגם אצל קנאים ירוקים. כולם- לחזור בתשובה ולהתחיל למחזר ! המסר המובן של דאטון הוא שגישה מפוקחת לבעיות המציאות שונה מהיסטריה המונית סביבם.

לוח המאיה

 

 

פוסטר של הסרט

מאמרו של Ben Radford ב"סקפטיקל אינקווירר" מוקדש לסקירה קצרה של הסרט "2012"- סרט אסונות חדש שמנבא את סוף העולם בעוד שנתיים – כביכול בהתאם לנבואת סוף העולם לפי  המסורת של האינדיאנים משבט מאיה. האמת היא שלשבט המאיה אין כל אזהרה בנושא- פשוט הלוח שלהם מסתיים במקרה בשנת 2012 לפי המניין הנוצרי . הסרט עצמו מעלה סוגיות מעניינות להתלבט עליהן- לפי העלילה המדענים רואים שכדור הארץ עומד להיעלם כתוצאה מתנודות טקטוניות. בין החוקרים פורץ ויכוח- למי לגלות את זה ולמה? השאלה עצמה היא בהחלט מעניינת- נאמר שידוע כי העולם עומד להיעלם ב- 36 השעות  הקרובות ואין משהו שאפשר לעשות בנושא- האם יש טעם או סיבה לגלות את העניין לאנשים ? מי יאמין לזה? מה הסיבה לגרום לכך ששעות חייהם האחרונות יהיו פרפורי פאניקה ? אלו שאלות מעניינות- אך הסרט לא בדיוק טורח להקדיש להן זמן, כיוון שהוא עסוק בעיקר באפקטים מרהיבים, כולל תמונות של לוס- אנג'לס גולשת אל הים ( דבר המעורר תהייה סביב חיבתו של הבמאי הגרמני של הסרט, רולנד אמריך,  להרס של הסמלים האמריקאיים בסרטים שלו- פעם של הבית הלבן ופעם של פסל החירות. אגב, הבמאי חשב להראות את ההרס של מכה, אך העדיף שלא להסתכן בגזר דין מוות איסלאמי- כנראה מתוך ספקנות אישית במועד המדויק להתגשמות של נבואת מאיה ). וכנראה שגם בקולנוע אסונות אפוקליפטיים מצטלמים טוב יותר מהתחבטויות בדילמות אתיות.

הנביא המתאבד

קריסטופר היטצ'נס מקדיש את דבריו ב- Vanity Fair לדמותו הצבעונית של מי שנחשב מגדולי הסופרים בארה"ב  של היום- גור וידאל. רבים נוהגים להשוותו עם אוסקר ויילד- אותה שנינות ורצון לזעזע את הנהגים החברתיים המקובלים. בתור מי שמכירו שנים רבות, היטצ'נס מודה כי תמיד היו בהתנהגותו והתבטאויותיו דברים חריגים ( כגון אמונה שהנשיא רוזבלט היה שותף  לפרל – הארבור), אך אלו היו יחסית בשוליים של אמירותיו הציבוריות. אלא לאחר אסון התאומים וידאל המזדקן החליט לתת דרור ללשונו ולדבר על קונספירציה אמריקאית שהובילה לאסון ולחפותו של בן לאדן, שמאושרת בידי "מומחים" שונים מטעם עצמם. באחד הראיונות האחרונים וידאל הסביר באריכות למראיין ההמום שממשל של ג'ורג' בוש היה מעורב באסון התאומים ובשל כך ראוי לדון אותם כפושעי מלחמה, שכל חוייתה של ארה"ב היא כישלון ושבקרוב היא תגיע למקום שמגיע לה, אי שם בין ברזיל לארגנטינה, וכשהנשיא אובמה יתמוטט לאחר שיספוג תבוסה משפילה באפגניסטאן ושארה"ב  תהפוך למדינה- משרתת של סין, שעתידה לשלוט בעולם כולו. לפני 25 שנה וידאל ראה סכנה אחרת- הוא קרה אז לארה"ב להתאחד עם ברית המועצות ( של תחילת פרסטרויקה ) נגד… יפן, שלדעתו עמדה להתשלט על העולם אז. חוץ מזה שהם עשו לדעתו טעות כשאכן התאחדו נגדה במלחמת העולם השנייה שהייתה לדעתו של וידאל מלחמה שלא ראוי היה להילחם בה. בנוח עליו רוח מיזנטרופית, וידאל ביטל כעפר ואפר שלשה סופרים ופובליציסטים אמריקאים גדולים שהלכו לעולמם בשנה החולפת- ג'ון אפדייק, ויליאם באקלי ונורמן מיילר- וגם האשים על הדרך את היטצ'נס עצמו בכך שהוא מצפה למותו על מנת להפוך ליורש הספרותי שלו. היטצ'נס מצדו טוען שמתחת ידו נמצאת תכתובת שלו עם וידאל משנים עברו בהם וידאל מביע תקווה שהיטצ'נס יירש אותו יום אחד בתור סופר. היטצ'נס מכחיש את הטענה שהוא מצפה למותו של וידאל, אך מסכים שמבחינה ציבורית מדובר באדם שבמידה רבה כבר התאבד.

צנזורה שנות ה- 2000

ברם, מסתבר שלא רק אינטלקטואלים קשישים אומרים דברים אבסורדיים. נשיא האיגוד לזכויות הפרט במערכת ההשכלה של ארה"ב ( FIRE) , גרג לוקיאנוף כותב בירחון הליבראלי Reason על הצנזורה של התקינות הפוליטית שממשיכה לעשות שמות בקמפוסים של ארה"ב גם בעשור האחרון. לפני שלש שנים, סטודנט שהסתובב במכללה הורשע בהסתה גזענית כיוון שקרא בציבור ספר שעל השער שלו מצויירת תמונה של חברי הארגון הגזעני הנודע לשמצה קו-קלוקס-קלאן. הסטודנט ניסה להסביר- לשווא- שמדובר בספר היסטורי שמספר את קורות המאבק נגד קו-קלוקס-קלאן, אך לא ניתנה לו אפילו אפשרות לשימוע. לפי הנתונים של FIRE, 71% מתוך 375 מכללות- העילית של ארה"ב מחזיקות עדיין בחוקים שמגבילים בצורה חמורה את חופש הדיבור של הסטודנטים. ניתן כיום לקרוא בתקנון של הקמפוס חוקים שאוסרים על ניסיון "לגרום נזק רגשי, נפשי או מילולי שכולל … "הנחות, השלכות והערות". מדיניות זו כוללת לעיתים איסור לשלוח דואר אלקטרוני מהמחשב של האוניברסיטה שעלול להישמע למישהו כ"פוגע". אוניברסיטאות אחרות אוסרות על כל הערה בעלת אופי מיני, כולל פנייה לאדם "גבר", "ילד", "ילדה", "חמוד" או "מותק" או התעניינות בדייטים של האדם. אוניברסיטה אחת ניסתה לחוקק חוק שיאסור על כל הנחה מגדרית ביחס לכל אדם כאפלייה, אך ביטלה אותו מהר מתוך הבנה שאפילו שירותים ציבוריים מהווים עבירה על חוק מהסוג הזה.  מוסד אחר התייחס ל"דיבור פוגעני" ברמת חומרה שווה לזה כלפי אונס. יש הטוענים כי יישום מעשי או רדיפה על סמך תקנות אבסודריות כאלה אינה נפוצה ולכן אינן מזיקות. לוקיאנוף חולק על ההנחה הזו – לדעתו לא זו בלבד שהיא מקפיאה מראש את האפשרות של הסטודנטים להגיד משהו שנוי במחלוקת- או אפילו לדבר שפה יומיומית פשוטה- אלא משדרת להם הרגשה מתמדת שכל חופש הדיבור שלהם נעצר ליד הרגישות של האדם הרגיש ביותר בקמפוס. בתיאוריה, התלמידים במוסד להשכלה גבוה אמורים להיות ביקורתיים, לשאול שאלות ולא לקבל דבר כמובן מאליו. למעשה, הם נתקלים כל הזמן במקרים בהם חבריהם לספסל הלימודים נענשים על אמירת דברים לא מקובלים, גם אם הדבר נאמר בהומור או בהלצה. קל להבין כי באקלים הזה הסטודנטים לא מחכים שהנהלת האוניברסיטה תצנזר אותם והם מתחילים לצנזר את עצמם- או אחד את השני. באחת המכללות הסטודנטים השמידו עשרות אלפי גיליונות של ביטאון סטודנטים שמרני שהעז לבקר את הזכות לעשיית הפלה, תחת סיסמה : " כיוון שההפלה הנה זכות חוקית, אסור לבקר אותה". לוקיאנוף מביע תקווה לכך שהכללים המסרסים של הדיבור תקין הפוליטית ייעלמו במהרה מן הקמפוסים וחופש הדיבור יחזור להיות הכלל המנחה היסודי האקדמיה.

מילים אסורות

ובכל זאת, יש מילים שעל השימוש שלהם מן הראוי לאסור. מאמרה של Rebecca Solnit בפרוייקט המקוון "גרניקה" עוסק בדיווחים התקשורתיים מזירת האסון האמיתי והלא- מדומיין של החודש- אסון האיטי. סולניט עצמה היא עיתונאית שדיווחה בימי חייה מזירות אסון רבות והיא אף עומדת לפרסם ספר על הגבורה האנושית כפי שהיא באה לידי ביטוי האזורי אסונות הטבע.  לדבריה, הכיסוי התקשורתי של ההתנהלות האנושית שם גורם לאנשים באזורי האסון עוול של ממש. זאת בעיקר סביב ההאשמות בביזה ( looting באנגלית ). אדם שגונב חלב ממחסן המזון שנהרס כולו ברעש כדי להאכיל את ילדיו- מכונה בוזז. זה במצב שסביבו תילי הריסות, תהו ובהו מוחלט, המוני אומללים כמוהו מתרוצצים ממקום למקום וברור לכולם שכל ארגוני הסעד והחסד בעולם לא יכולים לספק מענה לכל ההמון המיוסר הזה. ובמצב הזה נופל בידו אוצר- כמה בקבוקי מים ממחסן החנות שרעידת האדמה החריבה ושיעזרו לו להציל את חייו ואולי את חייהם של כמה  מקרוביו. האם האדם הזה הוא בוזז? האם השוטר ישכיב אותו בבוץ ואז יאזוק אותו באזיקים? חמור מזה, האם הוא ראוי לחטוף כדור של שוטר כמי שעוסק ב"ביזה"? התופעה המכונה "ביזה" לרוב אינה מתרחשת כלל באזורי האסון, אומרת סולניט. ההיפך, רוב האנשים באזורי מוכי אסון – וספציפית בהאיטי- הנם אלטרואיסטים הגדולים ביותר שמנסים להתחלק עם הזולת אפילו בכלום שיש לכל אחד מהם. למעשה, מספרי הפשעים יורדים באזורי אסון. שאלה אחרת היא מה שסולניט מכנה "חלוקת משאבים של מצבי חירום". במצב כזה ברור שכל אדם תר אחרי מוצרי חיים בסיסיים על מנת לאפשר לעצמו הישרדות פשוטה, בשעה שהתקשורת מדווחת על "פאניקה" או "בהלה" בהאיטי, משל מדובר בלהקת עופות מבוהלים. השאלה האמיתית שעלינו לשאול את עצמו, אומרת סולינט, היא כיצד הגענו למצב שבו היו כל כך הרבה עניים מרודים בהאיטי לפני רעידת האדמה ? מדוע אין באי מנגנון מסודר של חלוקת מצרכי מזון לאוכלוסייה באזורי האסון? ובעיקר- מדוע אנשים שמשתמשים במילה "ביזה" ביחס להשגת מוצרי חיים בסיסיים מציבים את הרכוש מעל חיי האדם?

מבט ישיר

 

 

שער הספר

 

 

שאלת ההתמודדות עם הסופיות האנושית ריתקה את הוגי הדעות ואת הפסיכולוגים מאז ומעולם, החל מספר קהלת. הוגי הדעות והדתות, אמנים וסופרים, פסיכולוגים , פילוסופים ורופאים- כולם הרימו את תרומתם לדיון בנושא "הסופיות הסופית"- המוות. ספרו החדש של הפסיכולוג הנודע ארווין יאלום מהווה תרומה נוספת לספריית העיון בנושא המוות. מדובר בתרומה שאינה מקורית במיוחד, אך עם זאת יש לה ערך משלה.
 
ארווין יאלום נודע ברחבי העולם בזכות ספריו בנושאים פסיכולוגיים, שכוללים הן ספרי עיון המיועדים לאנשי המקצוע בתחום ( ספרי יסוד חשובים על הטיפול הקבוצתי ועל הטיפול האקזיסטנציאלי- קיומי ) וגם סיפורת פסיכולוגית, שמערבת לפעמים עיבודים ספרותיים לדמויות היסטוריות ( "כשניטשה בכה ") ולפעמים סיפורי מטופלים או דמויות בדיוניות ( " על הספה" , " תליין האהבה" ). הדיון בנושא המוות אינו חדש ליאלום – מבקרי ספריו לעיתים נוהגים לומר בהלצה שבכל ספר שלו צריך להמתין מספר עמודים עד שתופיע דמות של אדם מכור למין או חולה סופני. ברם, הפעם כל הספר "להביט בשמש" מוקדש לדיון בנושא ההתמודדות הפסיכולוגית עם המוות. המטרה של הספר היא להביא את הקורא ל"חיים ללא מורא המוות" – תת הכותרת של הספר שמשום מה נעדרת מהשער של המהדורה העברית, בתרגום המצוין בדרך כלל של שרה ריפין שאף כולל מפתח עניינים. ובכן, ההשראה לכותרת הספר היא השוואתו המפורסמת של ההוגה הצרפתי לה רושפוקו כי " לא ניתן להביט ישירות לא בשמש ולו במוות"- משפט שישעיהו ליבוביץ' המנוח ניסח בדרכו: "אנו יודעים על המוות, אך איננו מודעים לו". עובדת המוות וסוף קיומנו הצפוי לנו בשלב מסוים תופסת חלק כלשהו במוח שלנו, אך רוב הזמן אנו נוטים שלא לאפשר לעצמנו להתבונן במשמעות העניין, בכדי לא להתמודד חזיתית עם האימה ולא להרגיש משותקים. אלא שיאלום מדגיש שמדובר במאמץ חסר תוחלת ופותח את הספר במקרים של מטופליו שבשלב מסוים של חייהם גילו שבעיות פסיכולוגיות שונות שלהם קשורות ישירות לפחד מפני המוות הצפוי. יאלום מתאר את המקרים של מטופליו,  מדבר על חשיבותו כחוויה מעוררת לחיים בעלי המשמעות, מדבר על ההתמודדות עם הפחד של המוות בתור הוגה דעות אתאיסטי ולמסיים בהתמודדותו האישית עם המחשבות על מותו הקרב ( יאלום מתקרב לגיל גבורות ) וגם עם המלצות למטפלים בנושא.
 
למרות שכבר הערתי על  מקוריותו המועטה של הספר, יש לציין לשבח את המוכנות הרגילה של המחבר לדון בדברים בצורה ברורה והשווה לכל נפש .  יש מי שנוטה לראות בספריו של יאלום דפוס אופייני של "רדידות אמריקאית", ברם נראה כי גם לרדידות זו יש תפקיד, במיוחד מול המלל הלקאניאני מעידן הדה קונסטרוקציה הלשונית שעסוק מלפרק השכם והערב את המבנים הלשוניים ולהפוך את הדיון בחוויה הקיומית של האדם בטחינה של מושגים מופשטים מעורפלים. מאמרים וספרים מן הסוג הזה דנים ב"מושג או קונספציה של המוות", אך לא במוות עצמו.  יאלום משתמש בהרחבה ( כמנהגו ) ברעיונות פילוסופיים וגם בדוגמאות ספרותיות, ברם דעותיו ברורות לקורא המשכיל ולא קשה לעקוב אחרי ההתפתחות הרעיונית של הספר. יש לציין גם כי יאלום עצמו מזכיר את הרתיעה של אחדים מחבריו למקצוע לדון בנושא המוות, עקב היותם "תקועים" עדיין ברעיונות של פרויד, שלא רואים בהתמודדות עם פחד המוות תוכן לטיפול, מכיוון שלאנשים אין זיכרונות מודחקים של המוות. הדברים עלולים להישמע מגוחכים בשנות האלפיים ( ולא רק ) אך הימנעות פסיכואנאליטית כזו חסמה במשך שנים אנשים רבים מהתמודדות סביב נושא קיומי מאד מרכזי. יאלום מדגיש באחרית הדבר לספר כי ההמנעות הפסיכולוגית מדיון משמעותי בפחד מפני המוות ממשיכה גם כיום. בספר זה, בניגוד לספריו הקודמים, חבריו לא לקחו על פי רוב חלק פעיל בדיונים עם המחבר במהלך הכתיבה. נושא הספר שיתק את רובם והם התקשו למצוא אמירה משמעותית שתורמת לדיון.
 
בתור מרפא לפחד מהמוות מציע יאלום התמודדות משולבת על בסיס שני רעיונות עיקריים. הרעיון הראשון הוא מבית מדרשו של הפילוסוף אפיקורוס ( אולי דווקא היהודים הדתיים, עבורם המילה "אפיקורוס" הפכה משם של הוגה לשם תואר המציין כופר בעיקר ירגישו את שייכותו המיוחדת של ההוגה הזה לכאן ). בתפיסתו של אפיקורוס אין חיים לאחר המוות והנפש אינה נפרדת מן הגוף. לכן יהיה זה נכון להגיד כי לאחר מותו האדם שב להעדר הקיום- המצב המדויק בו שהה לפני לידתו ולכן אין לו מה לחשוש מן המוות. זו דרך חילונית נחרצת ביותר לספק תשובה להתלבטות סביב המוות – ולא לחינם דווקא המטפורה של החיים כהפסקה קצרה בין שני תהומות של אי הקיום היא זו שבה בוחר להשתמש "אתיאיסט מס' אחד" ריצ'רד דוקינס בספרו "יש אלוהים?". ברם, נראה כי התשובה הזו אינה מספקת לגמרי לא את יאלום עצמו ולא את מטופליו ולכן הוא נוקט בתשובה נוספת- אותה הוא מכנה " האדוות".
 
" רעיון האדוות מתייחס לעובדה שכל אחד ואחד מאיתנו יוצר – לעיתים קרובות ללא כוונה מודעת מצדנו וללא ידיעתנו- מעגלי השפעה קונצנטריים, העשויים להשפיע על אחרים במשך שנים ואפילו במשך דורות. כלומר, ההשפעה שיש לנו על אחרים מועברת הלאה אל אחרים בדיוק כמו שאדוות
בבריכה מתפשטות עוד ועוד עד שאינן נראות, אבל הן ממשיכות ברמת הננו. הרעיון שאנחנו יכולים להשאיר אחרינו משהו מעצמנו , אפילו שלא בידיעתנו, מציע מענה משכנע לאלה הטוענים כי הסופיות של האדם וארעיותו גורמת בהכרח להעדר של כל משמעות " ( עמ' 69 )
 
המובאה הזו נשמעת מיסטית- ניו אייג'ית לחלוטין, במיוחד כשהיא מדברת על ההשפעה הלא מודעת שגם עוברת "ברמת הננו". זהו ניסיון די מוזר מצדו של יאלום – לאחוז את המקל של הסופיות האנושית  בשני קצותיו. מצד אחד הוא מנסח את הפתרון החילוני הרדיקלי של הסופיות האנושית המוחלטת, סופיות של מוות שאין אחריה כלום ומדגיש- דווקא בתור אדם חילוני- שארעיות הקיום הזו אינה נוטלת ממנו את המשמעות, אלא אולי דווקא מעניקה אותו. על רקע זה יאלום גם בא בטענות לדתות המסורתיות עם שום היותן מכוונות את האמינים בהן לעולם הבא ולהישארות הנפש. בכך לדעתו הן "פוגמות" בטעם האמיתי של המוות, "מוציאות ממנו את העוקץ" של חוויה קיומית מוחלטת ומעוררת. אך ברגע שיאלום ביד אחת נוטל מהאדם את הנחמה הדתית, ביד השנייה הוא מחזיר לו אותה בעטיפה מעט שונה-  עטיפה של "אדוות". עוד קישוט רטורי קטן, למשל שם כמו "אדוות של אנרגיה קוסמית" ונקבל דרשה סבירה בסמינר לחוזרים בתשובה אקדמאים. נראה שהערך של טענת ה"אדוות" עובד בעיקר על הרגש, עבור האנשים שהתפיסות של אפיקורוס ודוקינס  על החידלון המוחלט אחרי המוות מספקות אותם ברמה האינטלקטואלית, אך לא ברמה הרגשית.
 
עם זאת, יש לציין כי על אף העובדה שיאלום מגלה יחס סקפטי לדת המסורתית ( ותולה אותו, למרבה הפליאה,  בחינוך היהודי הדתי הנוקשה שקיבל – טענה שקוראים אחדים כולל כותב שורות אלו מן הסתם ימצאו לנכון לפקפק בה ), הוא מקבל ביחס של כבוד את התפיסות הדתיות של המטופלים הדתיים. הוא לא מוכן ליישם תפיסות כאלה לגבי עצמו, אך עושה מאמץ כדי לסייע למטופליו המאמינים להתמודד עם פחד המוות באמצעות הכלים של האמונות הדתיות והטקסים הדתיים העומדים לרשותם. הפעם היחידה בה יאלום מתאר כישלון של הגישה הסובלנית והמכילה כלפי האמונה הדתית הוא ניסיון טיפול ברב צעיר שהתכוון להיות מטפל קיומי, אך בחר בחדר הטיפולים כזירה לניסיון להחזיר את יאלום בתשובה, מתוך ניסיון להראות לו את חוסר התוחלת והתכלית שבחיים החילוניים. המפגש נגמר בפיצוץ – כראוי למפגש בין שתי תפיסות עולם שאחת מנסה לכפות את עצמה של השנייה מתוך התנשאות וזלזול.
 
ספרו של יאלום, פשוט, נגיש ולא מקורי, יכול להיות חשוב דווקא בחברה הישראלית, מוכת היגון והשכול. ההתמודדות המתמדת עם הטרור והמלחמות גורמת לכך שהאבל האנושי הפשוט נדחק לשולי התודעה במקומותינו וזה כמעט "מביך" לדבר על פחד המוות של אדם בריא ממעמד בינוני שמת לו סתם כך מתוך זקנה. ספרו של יאלום מוקדש בדיוק לסוג הזה של המוות ה"סטרילי" על פי רוב, שאינו מתלווה במראות הזוועה ולא בחיים שנגדעו "בטרם עת". החוויה הזו, שאולי קורא ישראלי יתקשה לקבל בהתחלה, תסייע לו להעמיק במשמעות הבסיסית של קיומו, לתהות על המטרות והתכלית בחייו ולהפוך את המוות לחוויה משמעותית ובלתי נפרדת של החיים.

איך חיים עם הג'ירפה ?

כשקראתי את דבריו של הרב הראל חשבתי שמן הראוי לברך "שהחיינו" על פרסום רשימתו באתר.

 

 

הרב ארל'ה הראל

 בתור מי שהיה שותף לניצנים הראשונים של המאבק ההומולסבי הדתי לפני שנים ממש לא רבות, אני יכול לומר שחלומותנו הפרועים ביותר התגשמו הרבה מעבר למה שציפינו. אז, בימי החושך הרחוקים טרם בואה של חברותא לאוויר העולם, ציפינו וייחלנו ליום שבו רב ליברלי במיוחד בציונות הדתית יסכים להודות שאנו אכן קיימים ולא סתם הִשחתנו את דרכנו ואת מידותינו מרוע לב. ציפינו למי שיעז להשׂיח לעולם את מצוקתנו הרבּה ואת רצונם של אחדים מאתנו לשים את נפשם בכפם, כדי שאנשים יבינו כי פיקוח נפש יש בדבר. וכמעט מעבר לציפיותנו הייתה האפשרות שנראיתה כה רחוקה – שיבוא רב בישראל ופשוט יחבק אותנו, בלי מציאת "פתרון" – אלא פשוט יחבק בחום ובאהבה.

עברו להן שנים מספר. ואלו הדברים שכותב לנו לא רב רפורמי, לא ליברל גדול ו"דתי מחמד" מקצועי, אלא הרב ה"הומופוב" אהרלה הראל:

"יש הומואים דתיים. זו עובדה. הרבה. לא אחד ולא שניים, אלא הרבה יותר ממה שהרוב חושבים. קשה להם, הם נמצאים במלכוד בלתי פתיר… קושי זה מביא רבים מהם לעבר פי פחת, מחשבות אובדניות (ואף מימוש שלהן), דיכאון קליני, עצבות מתמדת"

"הלוואי והייתי יכול לעמוד לידכם עכשיו ולתת חיבוק מלב אל לב לכל חבר וחבר, לבכות יחד אתו, לכאוב אתו בצוותא את המצב".

אכן שהחיינו. ואשרי אתר חברותא שפרסם את הדברים.

אלא שדווקא הניסיון הַכֵּן של הרב הראל להיות אמפתי – חושף את הקושי המרכזי בדבריו. וגם בגלל זה אשרינו שזכינו לראות בפרסומם של הדברים, כיוון שניכרים דברי אמת, גם אם הרב הראל מקווה שהאמת היא במקום אחר.

ראשית, נראה בעליל שחוץ מאשר מילים של נחמה אין לרב הראל פתרון של ממש למצוקה ולהתמודדות. על הנושא הטיפולי כתבתי כבר רבות ולא אחזור על דבריי . אך גם לגבי אלו שהרב הראל בעצמו מודה כי כשלו אחרי ניסיונות חוזרים לשנות את נטייתם המינית – אין לו מענה ממשי.

אחרי כל התלבטות, ותהיה ארוכה ביותר, יעמוד כל הומו דתי לפני שלוש אפשרויות בלבד:

1)      להינשא לבני המין השני, מתוך ידיעה של שני הצדדים במה מדובר ולבלות ימי חייו בתסכול ובכאב הדדי;

2)      להישאר בבדידות מתמדת הכרוכה אף היא במחירים נפשיים שהם מעבר ליכולתו של אדם ממוצע;

3)      לחיות בזוגיות עם בן מינו, עם כל המחיר ההלכתי והחברתי הכרוך בכך.

זהו מעגל עגול לגמרי, או משולש משולש לגמרי, והרב הראל לא יצליח לא לרבע את המעגל ולא לעגל את המשולש.

וכאן גם החלק השני בטיעוניו של הרב הראל. הטענה שאנחנו הופכים את זהותנו המינית למוקד בלעדי של ההוויה שלנו.

למעשה ההפך הוא הנכון, ולכן אולי חילוקי הדעות שלנו עם הרב הראל הם רחבים עוד הרבה יותר מיחסו כלפי ההומוסקסואלים הדתיים ודיני הצניעות.

חברותא מייצג תופעה חדשה שהולכת ומתפשטת בשנים האחרונות גם בארץ וגם בחו"ל: אנשים הומולסביים שבוחרים שלא לוותר על חלקים שונים של זהותם לטובת נטייתם המינית ולא על הנטייה המינית לטובת חלקים אחרים באישיותם.

המודל התאורטי הידוע להתפתחותה של הנטייה המינית מאת סקסולוגית ויויאן קאס מדבר על שישה שלבים, כאשר השלב האחרון הוא שילוב זהויות אינטגראטיבי, שבו נטייתו המינית של האדם אינה מודחקת מחד, אך אינה כל עולמו אלא משתלבת עם חלקי זהותו האחרים, לעתים בהרמוניה ולעתים במתח מפרה.

יותר ויותר הומואים יהודים מגיעים אל השלב הזה. וכמו שהרב הראל מציין בצדק – לא כולם הם בני תורה. לצד בני הישיבות המגיעים למפגשי חברותא אכן נמצאים דתיים "לייט", מסורתיים, דתל"שים וחילוניים שיש להם עניין בזהותם היהודית. כל אלו יחד אומרים, כל אחד בשפתו הוא ומהמקום שלו, שהם לא מוכנים להכריע לטובת חלק אחד או אחר בזהותם, אלא נחושים לשלב אותם.

לפני שנים אחדות אורי אליצור פרסם מאמר דעה  בו הוא ביקר את השמאל הקיצוני על חוסר רצונו להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית כי "אין דבר כזה מדינה יהודית וגם דמוקרטית". הוא דימה זאת לאדם שעומד מול ג'ירפה בגן החיות ואומר שלא ייתכן בעל חיים עם צוואר כזה ארוך וצריך להיות גמל כמו כולם. במקום זה, כתב אז אליצור, מוטב לחשוב איך מסתדרים עם ג'ירפה. במקום להגיד לנו שקיומם של הדתיים ההומולסביים לא מקובל עליו, הרב הראל היה מיטיב לעשות בחושבו איך הוא יסתדר עם התופעה. אנחנו יכולים היום להיות אמפתיים לקושי שלו. אנחנו אפילו יכולים לחבק אותו מכל הלב ולכאוב יחד אתו את כאבו הכנה על העם היהודי. אך אחרי זה הוא יצטרך לשבת יחד אתנו ולחשוב איך אנחנו בונים את עצמנו, את ביתנו, את זהותנו.

 

רשימה זו התפרסמה גם באתר "חברותא"