מבט ישיר

 

 

שער הספר

 

 

שאלת ההתמודדות עם הסופיות האנושית ריתקה את הוגי הדעות ואת הפסיכולוגים מאז ומעולם, החל מספר קהלת. הוגי הדעות והדתות, אמנים וסופרים, פסיכולוגים , פילוסופים ורופאים- כולם הרימו את תרומתם לדיון בנושא "הסופיות הסופית"- המוות. ספרו החדש של הפסיכולוג הנודע ארווין יאלום מהווה תרומה נוספת לספריית העיון בנושא המוות. מדובר בתרומה שאינה מקורית במיוחד, אך עם זאת יש לה ערך משלה.
 
ארווין יאלום נודע ברחבי העולם בזכות ספריו בנושאים פסיכולוגיים, שכוללים הן ספרי עיון המיועדים לאנשי המקצוע בתחום ( ספרי יסוד חשובים על הטיפול הקבוצתי ועל הטיפול האקזיסטנציאלי- קיומי ) וגם סיפורת פסיכולוגית, שמערבת לפעמים עיבודים ספרותיים לדמויות היסטוריות ( "כשניטשה בכה ") ולפעמים סיפורי מטופלים או דמויות בדיוניות ( " על הספה" , " תליין האהבה" ). הדיון בנושא המוות אינו חדש ליאלום – מבקרי ספריו לעיתים נוהגים לומר בהלצה שבכל ספר שלו צריך להמתין מספר עמודים עד שתופיע דמות של אדם מכור למין או חולה סופני. ברם, הפעם כל הספר "להביט בשמש" מוקדש לדיון בנושא ההתמודדות הפסיכולוגית עם המוות. המטרה של הספר היא להביא את הקורא ל"חיים ללא מורא המוות" – תת הכותרת של הספר שמשום מה נעדרת מהשער של המהדורה העברית, בתרגום המצוין בדרך כלל של שרה ריפין שאף כולל מפתח עניינים. ובכן, ההשראה לכותרת הספר היא השוואתו המפורסמת של ההוגה הצרפתי לה רושפוקו כי " לא ניתן להביט ישירות לא בשמש ולו במוות"- משפט שישעיהו ליבוביץ' המנוח ניסח בדרכו: "אנו יודעים על המוות, אך איננו מודעים לו". עובדת המוות וסוף קיומנו הצפוי לנו בשלב מסוים תופסת חלק כלשהו במוח שלנו, אך רוב הזמן אנו נוטים שלא לאפשר לעצמנו להתבונן במשמעות העניין, בכדי לא להתמודד חזיתית עם האימה ולא להרגיש משותקים. אלא שיאלום מדגיש שמדובר במאמץ חסר תוחלת ופותח את הספר במקרים של מטופליו שבשלב מסוים של חייהם גילו שבעיות פסיכולוגיות שונות שלהם קשורות ישירות לפחד מפני המוות הצפוי. יאלום מתאר את המקרים של מטופליו,  מדבר על חשיבותו כחוויה מעוררת לחיים בעלי המשמעות, מדבר על ההתמודדות עם הפחד של המוות בתור הוגה דעות אתאיסטי ולמסיים בהתמודדותו האישית עם המחשבות על מותו הקרב ( יאלום מתקרב לגיל גבורות ) וגם עם המלצות למטפלים בנושא.
 
למרות שכבר הערתי על  מקוריותו המועטה של הספר, יש לציין לשבח את המוכנות הרגילה של המחבר לדון בדברים בצורה ברורה והשווה לכל נפש .  יש מי שנוטה לראות בספריו של יאלום דפוס אופייני של "רדידות אמריקאית", ברם נראה כי גם לרדידות זו יש תפקיד, במיוחד מול המלל הלקאניאני מעידן הדה קונסטרוקציה הלשונית שעסוק מלפרק השכם והערב את המבנים הלשוניים ולהפוך את הדיון בחוויה הקיומית של האדם בטחינה של מושגים מופשטים מעורפלים. מאמרים וספרים מן הסוג הזה דנים ב"מושג או קונספציה של המוות", אך לא במוות עצמו.  יאלום משתמש בהרחבה ( כמנהגו ) ברעיונות פילוסופיים וגם בדוגמאות ספרותיות, ברם דעותיו ברורות לקורא המשכיל ולא קשה לעקוב אחרי ההתפתחות הרעיונית של הספר. יש לציין גם כי יאלום עצמו מזכיר את הרתיעה של אחדים מחבריו למקצוע לדון בנושא המוות, עקב היותם "תקועים" עדיין ברעיונות של פרויד, שלא רואים בהתמודדות עם פחד המוות תוכן לטיפול, מכיוון שלאנשים אין זיכרונות מודחקים של המוות. הדברים עלולים להישמע מגוחכים בשנות האלפיים ( ולא רק ) אך הימנעות פסיכואנאליטית כזו חסמה במשך שנים אנשים רבים מהתמודדות סביב נושא קיומי מאד מרכזי. יאלום מדגיש באחרית הדבר לספר כי ההמנעות הפסיכולוגית מדיון משמעותי בפחד מפני המוות ממשיכה גם כיום. בספר זה, בניגוד לספריו הקודמים, חבריו לא לקחו על פי רוב חלק פעיל בדיונים עם המחבר במהלך הכתיבה. נושא הספר שיתק את רובם והם התקשו למצוא אמירה משמעותית שתורמת לדיון.
 
בתור מרפא לפחד מהמוות מציע יאלום התמודדות משולבת על בסיס שני רעיונות עיקריים. הרעיון הראשון הוא מבית מדרשו של הפילוסוף אפיקורוס ( אולי דווקא היהודים הדתיים, עבורם המילה "אפיקורוס" הפכה משם של הוגה לשם תואר המציין כופר בעיקר ירגישו את שייכותו המיוחדת של ההוגה הזה לכאן ). בתפיסתו של אפיקורוס אין חיים לאחר המוות והנפש אינה נפרדת מן הגוף. לכן יהיה זה נכון להגיד כי לאחר מותו האדם שב להעדר הקיום- המצב המדויק בו שהה לפני לידתו ולכן אין לו מה לחשוש מן המוות. זו דרך חילונית נחרצת ביותר לספק תשובה להתלבטות סביב המוות – ולא לחינם דווקא המטפורה של החיים כהפסקה קצרה בין שני תהומות של אי הקיום היא זו שבה בוחר להשתמש "אתיאיסט מס' אחד" ריצ'רד דוקינס בספרו "יש אלוהים?". ברם, נראה כי התשובה הזו אינה מספקת לגמרי לא את יאלום עצמו ולא את מטופליו ולכן הוא נוקט בתשובה נוספת- אותה הוא מכנה " האדוות".
 
" רעיון האדוות מתייחס לעובדה שכל אחד ואחד מאיתנו יוצר – לעיתים קרובות ללא כוונה מודעת מצדנו וללא ידיעתנו- מעגלי השפעה קונצנטריים, העשויים להשפיע על אחרים במשך שנים ואפילו במשך דורות. כלומר, ההשפעה שיש לנו על אחרים מועברת הלאה אל אחרים בדיוק כמו שאדוות
בבריכה מתפשטות עוד ועוד עד שאינן נראות, אבל הן ממשיכות ברמת הננו. הרעיון שאנחנו יכולים להשאיר אחרינו משהו מעצמנו , אפילו שלא בידיעתנו, מציע מענה משכנע לאלה הטוענים כי הסופיות של האדם וארעיותו גורמת בהכרח להעדר של כל משמעות " ( עמ' 69 )
 
המובאה הזו נשמעת מיסטית- ניו אייג'ית לחלוטין, במיוחד כשהיא מדברת על ההשפעה הלא מודעת שגם עוברת "ברמת הננו". זהו ניסיון די מוזר מצדו של יאלום – לאחוז את המקל של הסופיות האנושית  בשני קצותיו. מצד אחד הוא מנסח את הפתרון החילוני הרדיקלי של הסופיות האנושית המוחלטת, סופיות של מוות שאין אחריה כלום ומדגיש- דווקא בתור אדם חילוני- שארעיות הקיום הזו אינה נוטלת ממנו את המשמעות, אלא אולי דווקא מעניקה אותו. על רקע זה יאלום גם בא בטענות לדתות המסורתיות עם שום היותן מכוונות את האמינים בהן לעולם הבא ולהישארות הנפש. בכך לדעתו הן "פוגמות" בטעם האמיתי של המוות, "מוציאות ממנו את העוקץ" של חוויה קיומית מוחלטת ומעוררת. אך ברגע שיאלום ביד אחת נוטל מהאדם את הנחמה הדתית, ביד השנייה הוא מחזיר לו אותה בעטיפה מעט שונה-  עטיפה של "אדוות". עוד קישוט רטורי קטן, למשל שם כמו "אדוות של אנרגיה קוסמית" ונקבל דרשה סבירה בסמינר לחוזרים בתשובה אקדמאים. נראה שהערך של טענת ה"אדוות" עובד בעיקר על הרגש, עבור האנשים שהתפיסות של אפיקורוס ודוקינס  על החידלון המוחלט אחרי המוות מספקות אותם ברמה האינטלקטואלית, אך לא ברמה הרגשית.
 
עם זאת, יש לציין כי על אף העובדה שיאלום מגלה יחס סקפטי לדת המסורתית ( ותולה אותו, למרבה הפליאה,  בחינוך היהודי הדתי הנוקשה שקיבל – טענה שקוראים אחדים כולל כותב שורות אלו מן הסתם ימצאו לנכון לפקפק בה ), הוא מקבל ביחס של כבוד את התפיסות הדתיות של המטופלים הדתיים. הוא לא מוכן ליישם תפיסות כאלה לגבי עצמו, אך עושה מאמץ כדי לסייע למטופליו המאמינים להתמודד עם פחד המוות באמצעות הכלים של האמונות הדתיות והטקסים הדתיים העומדים לרשותם. הפעם היחידה בה יאלום מתאר כישלון של הגישה הסובלנית והמכילה כלפי האמונה הדתית הוא ניסיון טיפול ברב צעיר שהתכוון להיות מטפל קיומי, אך בחר בחדר הטיפולים כזירה לניסיון להחזיר את יאלום בתשובה, מתוך ניסיון להראות לו את חוסר התוחלת והתכלית שבחיים החילוניים. המפגש נגמר בפיצוץ – כראוי למפגש בין שתי תפיסות עולם שאחת מנסה לכפות את עצמה של השנייה מתוך התנשאות וזלזול.
 
ספרו של יאלום, פשוט, נגיש ולא מקורי, יכול להיות חשוב דווקא בחברה הישראלית, מוכת היגון והשכול. ההתמודדות המתמדת עם הטרור והמלחמות גורמת לכך שהאבל האנושי הפשוט נדחק לשולי התודעה במקומותינו וזה כמעט "מביך" לדבר על פחד המוות של אדם בריא ממעמד בינוני שמת לו סתם כך מתוך זקנה. ספרו של יאלום מוקדש בדיוק לסוג הזה של המוות ה"סטרילי" על פי רוב, שאינו מתלווה במראות הזוועה ולא בחיים שנגדעו "בטרם עת". החוויה הזו, שאולי קורא ישראלי יתקשה לקבל בהתחלה, תסייע לו להעמיק במשמעות הבסיסית של קיומו, לתהות על המטרות והתכלית בחייו ולהפוך את המוות לחוויה משמעותית ובלתי נפרדת של החיים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: