סקירת ינואר

מאמרו של הפילוסוף Denis Dutton  ביום הראשון של 2010 ב"ניו יורק טיימס" מחזיר אותנו עשר שנים אחורה, לסוף שנת 1999. ביל קלינטון שרד זה עתה את הצעת אי אמון, 11 לספטמבר הנו תאריך שגרתי בלוח השנה והעולם  מאמין שהגיע קץ ההיסטוריה. ברם, לקראת דצמבר של 1999 גואה בעולם חרדה סביב האסון המתקרב- האסון של "באג 2000". נביאי הזעם שלפני עשור אמרו שברגע השמחשבים יזהו תאריך עם שלשה אפסים, הם יפסיקו לתפקד. כל רשתות התקשורת והתשתיות יקרסו וכל מידע אפשרי ירד לטמיון. הדבר עורר רבים מאנשי התקשורת לנבואות הזעם על "פצצת המחשבים המתקתקת". המטיף הנוצרי הנודע ג'רי פאלוול ( שהך בינתיים לעולמו ) הזהיר אז שהאסון המתקרב של שנת 2000 הוא התגשמות הנבואות הזעם על שחיתותה של האומה האמריקאית וקרה לאמריקאים לשוב מדרכם הרעה בטרם פורענות ולהתחיל לאגור מזון ונשק. ובכן, העולם ציפה בנשימה עצורה לתחילתה של שנת אלפיים במדינה המתועשת הראשונה על כדור הארץ- ניו זילנד. בחצות של 31 לדצמבר על התשתיות ורשתות התקשורת בניו זילנד עבדו בצורה תקינה לגמרי וראש הוועדה הממשלתית למוכנות למשבר באג 2000 דיווח בסיפוק רב שעבודת ההכנה הרבה השתלמה וכל המערכות עובדות. הבעיה היא שגם במדינות המתפתחות, כמו דרום קוריאה או אוקראינה, שלא השקיעו גרוש בהתמודדות הצפויה עם באג 2000 כל המערכות עבדו למופת. בארה"ב עצמה, למרות ההכנות הרבות למשבר הצפוי, כמיליון וחצי עסקים קטנים לא נקטו בכל אמצעי זהירות לקראת האסון הצפוי. כעבור 3 ימים בכארבעים מהם התגלתה תקלה קטנה- חלק מהמונים ציינו תאריך 1900 במקום 2000. התשובה לשאלה מה גורם לכל כך הרבה אנשים להפחיד את עצמם למוות ולהוציא סכומי עתק לאמצעי זהירות לא נדרשים טמונה כנראה במשיכה מוזרה לנבואות הזעם על סוף העולם הצפוי. התסריטים האפוקליפטיים בהם האנושות מביאה כיליון על עצמה באמצעות הטכנולוגיה הנם נפוצים  ביותר מאז "פרנקנשטיין" מאת הסופרת מארי שלי. אפילו סביב סוגיה בריאותית כמו שפעת החזירים מתפתחת היסטריה בעוצמות כמעט דתיות. דברי התוכחה הלוהטים על תאוות הממון והקדמה של המין האנושי מוכרות היטב- גם אצל מטיפים דתיים וגם אצל קנאים ירוקים. כולם- לחזור בתשובה ולהתחיל למחזר ! המסר המובן של דאטון הוא שגישה מפוקחת לבעיות המציאות שונה מהיסטריה המונית סביבם.

לוח המאיה

 

 

פוסטר של הסרט

מאמרו של Ben Radford ב"סקפטיקל אינקווירר" מוקדש לסקירה קצרה של הסרט "2012"- סרט אסונות חדש שמנבא את סוף העולם בעוד שנתיים – כביכול בהתאם לנבואת סוף העולם לפי  המסורת של האינדיאנים משבט מאיה. האמת היא שלשבט המאיה אין כל אזהרה בנושא- פשוט הלוח שלהם מסתיים במקרה בשנת 2012 לפי המניין הנוצרי . הסרט עצמו מעלה סוגיות מעניינות להתלבט עליהן- לפי העלילה המדענים רואים שכדור הארץ עומד להיעלם כתוצאה מתנודות טקטוניות. בין החוקרים פורץ ויכוח- למי לגלות את זה ולמה? השאלה עצמה היא בהחלט מעניינת- נאמר שידוע כי העולם עומד להיעלם ב- 36 השעות  הקרובות ואין משהו שאפשר לעשות בנושא- האם יש טעם או סיבה לגלות את העניין לאנשים ? מי יאמין לזה? מה הסיבה לגרום לכך ששעות חייהם האחרונות יהיו פרפורי פאניקה ? אלו שאלות מעניינות- אך הסרט לא בדיוק טורח להקדיש להן זמן, כיוון שהוא עסוק בעיקר באפקטים מרהיבים, כולל תמונות של לוס- אנג'לס גולשת אל הים ( דבר המעורר תהייה סביב חיבתו של הבמאי הגרמני של הסרט, רולנד אמריך,  להרס של הסמלים האמריקאיים בסרטים שלו- פעם של הבית הלבן ופעם של פסל החירות. אגב, הבמאי חשב להראות את ההרס של מכה, אך העדיף שלא להסתכן בגזר דין מוות איסלאמי- כנראה מתוך ספקנות אישית במועד המדויק להתגשמות של נבואת מאיה ). וכנראה שגם בקולנוע אסונות אפוקליפטיים מצטלמים טוב יותר מהתחבטויות בדילמות אתיות.

הנביא המתאבד

קריסטופר היטצ'נס מקדיש את דבריו ב- Vanity Fair לדמותו הצבעונית של מי שנחשב מגדולי הסופרים בארה"ב  של היום- גור וידאל. רבים נוהגים להשוותו עם אוסקר ויילד- אותה שנינות ורצון לזעזע את הנהגים החברתיים המקובלים. בתור מי שמכירו שנים רבות, היטצ'נס מודה כי תמיד היו בהתנהגותו והתבטאויותיו דברים חריגים ( כגון אמונה שהנשיא רוזבלט היה שותף  לפרל – הארבור), אך אלו היו יחסית בשוליים של אמירותיו הציבוריות. אלא לאחר אסון התאומים וידאל המזדקן החליט לתת דרור ללשונו ולדבר על קונספירציה אמריקאית שהובילה לאסון ולחפותו של בן לאדן, שמאושרת בידי "מומחים" שונים מטעם עצמם. באחד הראיונות האחרונים וידאל הסביר באריכות למראיין ההמום שממשל של ג'ורג' בוש היה מעורב באסון התאומים ובשל כך ראוי לדון אותם כפושעי מלחמה, שכל חוייתה של ארה"ב היא כישלון ושבקרוב היא תגיע למקום שמגיע לה, אי שם בין ברזיל לארגנטינה, וכשהנשיא אובמה יתמוטט לאחר שיספוג תבוסה משפילה באפגניסטאן ושארה"ב  תהפוך למדינה- משרתת של סין, שעתידה לשלוט בעולם כולו. לפני 25 שנה וידאל ראה סכנה אחרת- הוא קרה אז לארה"ב להתאחד עם ברית המועצות ( של תחילת פרסטרויקה ) נגד… יפן, שלדעתו עמדה להתשלט על העולם אז. חוץ מזה שהם עשו לדעתו טעות כשאכן התאחדו נגדה במלחמת העולם השנייה שהייתה לדעתו של וידאל מלחמה שלא ראוי היה להילחם בה. בנוח עליו רוח מיזנטרופית, וידאל ביטל כעפר ואפר שלשה סופרים ופובליציסטים אמריקאים גדולים שהלכו לעולמם בשנה החולפת- ג'ון אפדייק, ויליאם באקלי ונורמן מיילר- וגם האשים על הדרך את היטצ'נס עצמו בכך שהוא מצפה למותו על מנת להפוך ליורש הספרותי שלו. היטצ'נס מצדו טוען שמתחת ידו נמצאת תכתובת שלו עם וידאל משנים עברו בהם וידאל מביע תקווה שהיטצ'נס יירש אותו יום אחד בתור סופר. היטצ'נס מכחיש את הטענה שהוא מצפה למותו של וידאל, אך מסכים שמבחינה ציבורית מדובר באדם שבמידה רבה כבר התאבד.

צנזורה שנות ה- 2000

ברם, מסתבר שלא רק אינטלקטואלים קשישים אומרים דברים אבסורדיים. נשיא האיגוד לזכויות הפרט במערכת ההשכלה של ארה"ב ( FIRE) , גרג לוקיאנוף כותב בירחון הליבראלי Reason על הצנזורה של התקינות הפוליטית שממשיכה לעשות שמות בקמפוסים של ארה"ב גם בעשור האחרון. לפני שלש שנים, סטודנט שהסתובב במכללה הורשע בהסתה גזענית כיוון שקרא בציבור ספר שעל השער שלו מצויירת תמונה של חברי הארגון הגזעני הנודע לשמצה קו-קלוקס-קלאן. הסטודנט ניסה להסביר- לשווא- שמדובר בספר היסטורי שמספר את קורות המאבק נגד קו-קלוקס-קלאן, אך לא ניתנה לו אפילו אפשרות לשימוע. לפי הנתונים של FIRE, 71% מתוך 375 מכללות- העילית של ארה"ב מחזיקות עדיין בחוקים שמגבילים בצורה חמורה את חופש הדיבור של הסטודנטים. ניתן כיום לקרוא בתקנון של הקמפוס חוקים שאוסרים על ניסיון "לגרום נזק רגשי, נפשי או מילולי שכולל … "הנחות, השלכות והערות". מדיניות זו כוללת לעיתים איסור לשלוח דואר אלקטרוני מהמחשב של האוניברסיטה שעלול להישמע למישהו כ"פוגע". אוניברסיטאות אחרות אוסרות על כל הערה בעלת אופי מיני, כולל פנייה לאדם "גבר", "ילד", "ילדה", "חמוד" או "מותק" או התעניינות בדייטים של האדם. אוניברסיטה אחת ניסתה לחוקק חוק שיאסור על כל הנחה מגדרית ביחס לכל אדם כאפלייה, אך ביטלה אותו מהר מתוך הבנה שאפילו שירותים ציבוריים מהווים עבירה על חוק מהסוג הזה.  מוסד אחר התייחס ל"דיבור פוגעני" ברמת חומרה שווה לזה כלפי אונס. יש הטוענים כי יישום מעשי או רדיפה על סמך תקנות אבסודריות כאלה אינה נפוצה ולכן אינן מזיקות. לוקיאנוף חולק על ההנחה הזו – לדעתו לא זו בלבד שהיא מקפיאה מראש את האפשרות של הסטודנטים להגיד משהו שנוי במחלוקת- או אפילו לדבר שפה יומיומית פשוטה- אלא משדרת להם הרגשה מתמדת שכל חופש הדיבור שלהם נעצר ליד הרגישות של האדם הרגיש ביותר בקמפוס. בתיאוריה, התלמידים במוסד להשכלה גבוה אמורים להיות ביקורתיים, לשאול שאלות ולא לקבל דבר כמובן מאליו. למעשה, הם נתקלים כל הזמן במקרים בהם חבריהם לספסל הלימודים נענשים על אמירת דברים לא מקובלים, גם אם הדבר נאמר בהומור או בהלצה. קל להבין כי באקלים הזה הסטודנטים לא מחכים שהנהלת האוניברסיטה תצנזר אותם והם מתחילים לצנזר את עצמם- או אחד את השני. באחת המכללות הסטודנטים השמידו עשרות אלפי גיליונות של ביטאון סטודנטים שמרני שהעז לבקר את הזכות לעשיית הפלה, תחת סיסמה : " כיוון שההפלה הנה זכות חוקית, אסור לבקר אותה". לוקיאנוף מביע תקווה לכך שהכללים המסרסים של הדיבור תקין הפוליטית ייעלמו במהרה מן הקמפוסים וחופש הדיבור יחזור להיות הכלל המנחה היסודי האקדמיה.

מילים אסורות

ובכל זאת, יש מילים שעל השימוש שלהם מן הראוי לאסור. מאמרה של Rebecca Solnit בפרוייקט המקוון "גרניקה" עוסק בדיווחים התקשורתיים מזירת האסון האמיתי והלא- מדומיין של החודש- אסון האיטי. סולניט עצמה היא עיתונאית שדיווחה בימי חייה מזירות אסון רבות והיא אף עומדת לפרסם ספר על הגבורה האנושית כפי שהיא באה לידי ביטוי האזורי אסונות הטבע.  לדבריה, הכיסוי התקשורתי של ההתנהלות האנושית שם גורם לאנשים באזורי האסון עוול של ממש. זאת בעיקר סביב ההאשמות בביזה ( looting באנגלית ). אדם שגונב חלב ממחסן המזון שנהרס כולו ברעש כדי להאכיל את ילדיו- מכונה בוזז. זה במצב שסביבו תילי הריסות, תהו ובהו מוחלט, המוני אומללים כמוהו מתרוצצים ממקום למקום וברור לכולם שכל ארגוני הסעד והחסד בעולם לא יכולים לספק מענה לכל ההמון המיוסר הזה. ובמצב הזה נופל בידו אוצר- כמה בקבוקי מים ממחסן החנות שרעידת האדמה החריבה ושיעזרו לו להציל את חייו ואולי את חייהם של כמה  מקרוביו. האם האדם הזה הוא בוזז? האם השוטר ישכיב אותו בבוץ ואז יאזוק אותו באזיקים? חמור מזה, האם הוא ראוי לחטוף כדור של שוטר כמי שעוסק ב"ביזה"? התופעה המכונה "ביזה" לרוב אינה מתרחשת כלל באזורי האסון, אומרת סולניט. ההיפך, רוב האנשים באזורי מוכי אסון – וספציפית בהאיטי- הנם אלטרואיסטים הגדולים ביותר שמנסים להתחלק עם הזולת אפילו בכלום שיש לכל אחד מהם. למעשה, מספרי הפשעים יורדים באזורי אסון. שאלה אחרת היא מה שסולניט מכנה "חלוקת משאבים של מצבי חירום". במצב כזה ברור שכל אדם תר אחרי מוצרי חיים בסיסיים על מנת לאפשר לעצמו הישרדות פשוטה, בשעה שהתקשורת מדווחת על "פאניקה" או "בהלה" בהאיטי, משל מדובר בלהקת עופות מבוהלים. השאלה האמיתית שעלינו לשאול את עצמו, אומרת סולינט, היא כיצד הגענו למצב שבו היו כל כך הרבה עניים מרודים בהאיטי לפני רעידת האדמה ? מדוע אין באי מנגנון מסודר של חלוקת מצרכי מזון לאוכלוסייה באזורי האסון? ובעיקר- מדוע אנשים שמשתמשים במילה "ביזה" ביחס להשגת מוצרי חיים בסיסיים מציבים את הרכוש מעל חיי האדם?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: