ארכיון חודשי: פברואר 2010

סקירת פברואר

לבד בשדה שיפון

  

סלינג'ר

 

בחודש שעבר הלך לעולמו מי שנחשב לאחד הסופרים הגדולים בארה"ב שלאחר המלחמה- ג'רום סלינג'ר ( "תפסן בשדה שיפון"). אלא שפטירתו והיחס אליה היה שונה מזה שמקבלים סופרים גדולים אחרים בעת פטירתם, דוגמת ג'ון אפדייק ( שבמדור הזה נכתב עליו בשנה שעברה ). זאת כי בבשעה שאפדייק היה כותב פעיל ביותר עד יום מותו, הגי שסלינג'ר הסתגר מהעולם לפני 40 שנה ולא פרסם דבר. כתב המהדורה המקוונת של "טיימס" יצא למספר כותבים ידועי שם על מנת להאיר צדדים שונים באישיותו ומורשתו של סאלינג'ר- וקיבל הערכות שונות מקצה לקצה. חלק היו בטוחים כי כל ארבעים שנות הסתגרותו סלינג'ר המשיך לכתוב באינטנסיביות מאד גדולה ואולי דווקא עכשיו, לאחר מותו, אנחנו נגלה אותו מחדש. את דרך ההתנהלות שלו ניתן להסביר בכך שהוא סלד מכל מיני תופעות נלוות לפרסומם של ספרים- החיפושים אחרי ההוצאה לאור, זכויות היוצרים, סיבובי ההופעות, יחסי הציבור וכו". סלינג'ר רצה לדעתם להיות סופר שכל עיסוקו הוא בכתיבה בלבד, ואולי אפילו עניין שהוא גילה בבודהיזם קשור לכך שהוא עסק במלאכת הכתיבה לשמה, ללא מציאת תכלית חיצונית לה. מרואיינים הזכירו גם את העובדה שסלינג'ר הזכיר לעיתים קרובות את הטראומה הקשה שהייתה לו מהלוחמה במלחמת העולם השנייה ואת רצונו לכתוב עליה. לעומת זאת, אחרים נטו יותר לדון את התסתגרותו של סלינג'ר לכף חובה. לדעתם, עצמתו הרבה של "תפסן בשדה שיפון" היא בכך שמדובר בספר שמתקשר בצורה יוצאת דופן עם עולמו של המתבגר האמריקאי שלאחר המלחמה. בכלל, כל תכליתו של סופר הוא לספר את הסיפור שלו לאחרים ולתקשר איתם ובהיעדר תקשורת- הסופר חשוב כמת.  ככלל, כמעט כל המרואיינים הזכירו את הקושי הגדול של סלינג'ר לתקשר עם בני אדם אחרים ואת הזעם הגדול שלו על פרסום הביוגרפיה- שהמחבר שלה, איאן המילטון, מצא את עצמו מתמודד עם תביעה משפטית של סלינג'ר. נראה כי "תפסן בשדה שיפון" יישאר ספר המתאים לגילאי ההתבגרות- לגיל שבו אנשים, בדומה לגיבור הספר הולדן קאופילד, מתעניינים מה קורה לאווזים כשהאגם בפארק קופא בחורף. סאלינג'ר לא הצליח כנראה ללמוד את מה שהם למדו- שכדי לא לקפוא במקום חייבים לעוף ולהתקדם. להמשיך לקרוא

תעודת אחריות

 

 

אני יודע שזה ילדותי להגיד "אמרנו לכם"
ממש ילדותי
אבל כולנו ילדים של החיים
ולכן- אמרנו ואמרנו לכם
 
כבר כמה שנים אנחנו אומרים לכם
שיש הומואים ולסביות דתיים
והרבה. ובכל מקום.
ושאי אפשר להשתיק את זה יותר.
ואי אפשר "לרפא" את זה.
ואלו שמנסים "לרפא" את זה עושים זאת בסודי סודות ובדרך לא דרך.

אמרנו וחזרנו ואמרנו.
וחלק הקשיבו לנו. והרוב רצה להמשיך ולהתעלם כי זה היה נוח.
ועכשיו כבר אי אפשר להתעלם.

הרבה אנשים לא מבינים שזו משמעותה האמיתית של "פרשת הרב אלון" – הניסיון שלו "לרפא" את "הנטיות ההפוכות" של תלמידיו בדרך- לא- דרך. יכול להיות שהוא בכנות האמין שזה עוזר. ויכול להיות שלו עצמו היו ואול יש כל מיני דחפים לא מעובדים. זה לא העניין. וגם נטייתו המינית של הרב אלון לגמרי אינה ממן העניין. כבר כמה אנשים שאלו אותי בימים האחרונים האם לדעתי הרב אלון הוא הומוסקסואל או פדופיל או שניהם יחד? ואני עניתי לכולם שאין לי מושג ושזה לגמרי לא משנה. הבעיה של הרב אלון אינה בנטייה המינית שלו- תהיה אשר תהיה- אלא בחוסר נכונותו ליטול אחריות. ולהעניק לתלמידיו תמיכה רגשית ראויה לשמה, במקום לנסות "לרפא אותם במגע". למי שלא יודע- מדובר בפרקטיקה שהייתה עד לא מזמן מקובלת מאד בקרב מטפלי ההמרה- אנשים שמנסים "לרפא" הומוסקסואלים. הם פיתחו תיאוריות שלמות סביב התפיסה שהומוסקסואל נהיה כזה כביכול עקב חסך בחום ומגע אוהב מצדו של האב ולכן ניתן "לרפא" אותו באמצעות מגע או עיסוי, כדי שהוא ילמד שיש גם מגע לא מיני בין גברים וכו" . חלק מה"מרפאים" האלו בארה"ב מרצים היום תקופות מאסר כאלו ואחרות. בלהט להגן על הרב אלון או בהלם מן הפרשה רבים לא שמו לב להשתתפותו של הרב אלון בסרט על ארגון טיפולי ההמרה "עצת נפש" ולמכתב התמיכה שלו המתנוסס באתר של הארגון. מדובר בארגון שכל פעילותו היא עבירה על כל עקרון אפשרי של אתיקה מקצועית וטיפולית. אבל הרב אלון- ורבנים נוספים- בחרו לתמוך בו. ואם לרבנים אין מושג לגבי השאלה מהו הטיפול הראוי ומה לא- מניין שנער תלמיד ישיבה תיכונית או הסדר יידע שמגע באזורים אינטימיים אינה מרפאה "נטיות הפוכות"? אולי דווקא ככה מרפאים אותן?
 
אשרינו שזכינו שיש לנו פורום "תקנה" ובו אנשים שעושים את מלאכתם קודש ולוקחים אחריות ציבורית מלאה. חשוב לחזק אותם במיוחד עכשיו על רקע קיתונות של בוז שהם סופגים עכשיו- מ"ימין" על הפגיעה ב"רב הנערץ", אותו הם ניסו להציל מקלון יותר ממה שהוא רצה להציל את עצמו, ומשמאל על "סגירה של דברים בפנים". אשריה הציונות הדתית שזכתה להנהגה רבנית וחברתית שאינה נושאת פנים לגדולים ולמהוללים. בזכות אנשי פורום "תקנה", אני גאה כיום להשתייך לציונות הדתית ושולח להם ברכת ישר כוחכם !

לרב מרדכי אלון- אני שולח בקשה לא להתבזות יותר ממה שהוא התבזה כבר. אנא ממך, מנע חילול השם נוסף. תכתוב מכתב תודה לחברי הפורום "תקנה", תבקש מחילה מהנערים בהם טיפלת ותטפל סוף כל סוף בעצמך, תוך תענית דיבור של כמה שנים טובות. לימדת תורה הרבה- עכשיו הגיע זמן להפנים דברים.

ובקשה קטנה אחרונה מחברי הפורום "תקנה"- אולי הפרויקט הבא שלכם יהיה לחקור את הארגון "עצת נפש"? לפני השערורייה הבאה ?

 

עוד על הפרשה- באתר של תומר פרסיקו
 
 

חמלה אנושית או אהבת ישראל ?

אני חורג ממנהגי ומבקש במיוחד מקוראי הבלוג להגיב לרשימה הזו. היא נולדה ממייל שקיבלתי וטורד את מנוחתי מספר ימים. אשמח לשמוע את דעתכם.

מייל היה בלשון הבאה :
שלום לכולם,
אני חורג ממנהגי בקודש ומפיץ משהו שקיבלתי, לאור המלצה של רבנים רבים – עצומה להצלת חייו של בחור יהודי אומלל שחייו דרדרו אותו לסמים ובסוף לרצח. הוא נידון להוצאה להורג ב-16.2.10, עוד כשבועיים, והעצומה מבקשת שעונשו יומתק למעצר עולם. בלינק הנ"ל אפשר לקרוא את כל סיפורו העצוב, המראה כי אף שעשה את הפשע הנורא מכל, אין הדבר מצדיק עונש מוות. אינני יודע מה הסיכוי שזה ישפיע, אך שווה לנסות.
כתוב בגמרא שסנהדרין שהוציאה להורג פעם ב-70 שנה נקראת חבלנית; בארה"ב היום זה הפוך – מוציאים להורג כ-70 אנשים בשנה.

לאחר חילופי דברים קצרים עם המחבר, התבהרה לי מעט דעתו. על כן אביא אותה ראשונה, ברוח של בית הלל המקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם. ובכן, כך אמר אותו ידיד:

–         מובן שאני רוחש דאגה רבה יותר, לאין ערוך, לבני משפחתי יותר מאשר לאנשים אחרים. רק אדם קר לב דואג לאשה זרה מהרחוב יותר מאשר, או באותה מידה כמו, לאמא שלו. אותו הדבר לגבי בני עמי, שהם משפחתי המורחבת.
 

–         ועוד משהו, מכיוון למדני גרידא: איסור שפיכת דם האדם שנאמר לנח באמת קשור, ובגללו כתבתי את האמירה הכללית על הוצאות להורג באמריקה. אך שים לב שדוקא שם מוצדקת ההוצאה להורג בגין רצח – "השופך דם האדם באדם דמו ישפך", כלומר שבכך שרצח כביכול איבד את צלם האלקים שלו ומותר להרגו. רק שחז"ל הוסיפו סייגים מחמירים מאד כדי להמנע משפיכות דם נוספת, וגם את זה ראוי שכולם יאמצו כחלק מגדר מצוות שפיכות דמים בין מצוות בני נח.
 
לאחר שהקדשתי מחשבה לנושא ולשאלה למה המייל כל כך הכעיס אותי, הגעתי למסקנות הבאות:

–         מדובר באדם שביצע את הפשע האנטי מוסרי והאנטי יהודי הנוראי ביותר- רצח. על הפשע הזה היה מגיע לו עונש מוות. באינטואיציה המוסרית הראשונית והבסיסית שלי הייתי רוצה להושיב אותו על הכיסא החשמלי בעצמי. ולהדק את הרצועות.

–         לאחר מחשבה רבה ועבודת מידות גדולה, אני מוכן, לפני ולפנים משורת הדין, למנוע את הוצאתו להורג, כי אחרי הכול צלם אלוקים בו. וזו הליכה מאד גדולה לפנים משורת הדין- לחון בן אדם על צלם האלוקים שלו בשעה שהוא עצמו לא חנן את צלם האלוקים של אדם אחר. אני מוכן להאמין שהוא אולי מסוגל לעשות תשובה ולהביע חרטה כנה על מעשיו. אך עצם המתן אפשרות לעשות תשובה הוא לפנים משורת הדין גדולה מאד.

–         לאדם כזה אין כל זכות לצפות ממני שאחתום על העצומה לטובתו בשם אהבת ישראל ושותפות גורל יהודית ! הוא לא נרדף בשל יהדותו ( ואיש אינו טוען זאת ) אלא הוא אדם שדרס ברגל גסה את האיסור החמור ביותר במוסר הכלל אנושי, עוד בטרם יהדות. הוא לא חשב על אהבת ישראל כשרצח את הקורבן שלו- מותר גם לי לא לחשוב עליה עכשיו.

–         אני מאמין שכשאדם שולח מיילים עם עצומות שקוראות לחון יהודי רוצח ולא קוראות לחון רוצח גוי- זו אינה אהבת ישראל, אלא חילול השם. זו אמירה שדמו של גוי הוא איכשהו אדום פחות ושהושבת גוי על כיסא חשמלי זה לא כזה נורא. עליי לציין שלא קיבלתי מעולם מאותו חבר מייל שקורא לחתום על עצומה לטובת רוצח שחור בארה"ב, או לטובת פליטי דארפור או לגבי כל אדם שדם יהודי אינו זורם בעורקיו.

–         ולגבי מסכת סנהדרין. גם פה קצת מפריע לי כיוון הדיון. לטעמי, מי שרואה באזהרות הרבות של חז"ל בבדיקה וחקירה ביטול הומניסטי של עונש מוות- רואה מהרהורי ליבו. חז"ל התאמצו כמה שניתן כדי למנוע טעות אפשרית, אך לא היססו להפעיל עונש מוות במצב מוכח. הייתי הרבה יותר שמח לאמירה עקרונית שאומרת אחד מן השתיים: או שעונש המוות הוא פסול לעולם ובכל מצב- כולל עונש המוות של רוצח סדרתי, טרוריסט, קאניבל, בן לאדן ואדולף אייכמן- או שיש מצבים בהם הוא מותר- ואז לדעתי הרשעה ברצח תהיה המועמד הרציני ביותר לגורם המצדיק עונש מוות. וגם כשיש סנהדרין- הרי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, למגדר מילתא וכו".

לסיום- אני מאמין שאדם שנטל נפש של אדם אחר פגע אנשות בצלם האלוקים של עצמו. אולי ניתן להגן עליו באמצעות חמלה אנושית אוניברסאלית, אך אני אישית פשוט לא מסוגל "לבזבז" עליו את אהבת ישראל שלי. לא עליו.

אז מה אתם אומרים? אני צריך לעבוד על אהבת ישראל שלי או לא ?
 
 
 

אני ואני, הוא והוא, היא והיא

 

 

 

מטורו של חגי סגל "אקטואלי" מוסף דיוקן של העיתון "מקור ראשון", פר' "בשלח" תש"ע
כך כתב חגי סגל, בפנייתו לנחום אבניאל, סטודנט דתי לקולנוע בביה"ס "מעלה"

" אני מודה, בערב הקרנת סרטי הביכורים של מחזור תשס"ט היה לי קשה לגלות שסרט הפתיחה עוסק בטייס דכאוני הקופץ מהגג אל מותו. לפני שנתיים, אם אינני טועה, גולת הכותרת של הערב היתה בחור דתי שיוצא מהארון. אין ספק שחשוב לייצר סרטים גם על נושאים כאלה, אבל הייתי מצפה מכם למינון נמוך יותר שלהם. נולדתם לתוך דרמה אדירה על שטחים ושלום, דת ומדינה, ירושלים או תל-אביב, ובסוף אתם עושים לי סרטי הוא והיא, הוא והוא או אני ואני. אין מספיק סרטים כאלה בתעשיית הקולנוע בשפלה? בפסטיבל קאן?  …
   
כמו שהתאוננתי כאן מרה בשבוע שעבר, משהו השתבש בתוכניות. בכל זאת, חלילה לי מלהתייאש. הנה, בתחום הספרות אפשר לזהות ניצני אומץ אצל סופרים צעירים שצמחו במחוזותינו. אמיל עמרוסי, למשל. פגשתי אותה במוצאי שבת בהצגה הנפלאה 'טאטע' של תיאטרון 'נקודה טובה' (בכיכובו של אחד מבוגרי מעלה!). היא סיפרה שמכרה כבר 20 אלף עותקים מספרה החדש, 'תריס', המשלב ספרות צרופה עם ניסיון שכנוע בצדקת דרכה. מה דעתך, נחום, לעשות מזה סרט?
"

ואני כתבתי :

שלום חגי

רציתי לדון בכמה תכנים שהופיעו בטור האחרון שלך "איגרת לנחום". אומר מיד בפתיחת הדברים שאני חושב כי יש בינינו הסכמה עקרונית ורק רציתי לחדד דברים אחדים שנדמה לי שהם לא ברורים ואולי גורמות לך לעגמת נפש מיותרת.

כתבת: "אמנים דתיים של היום בוחרים לעשות סרטים על הוא והיא, הוא והוא או אני ואני", והדבר קורה, לדעתך, עקב מחויבות אידאולוגית פחותה.

אני חושב , חגי, שאתה שוגה בראיית הדברים. כל אומן, עם או בלי כיפה, יוצר את יצירתו קודם כל על " אני ואני". כפי שציין צור ארליך בביקורתו על ספרה של חיותה דויטש " ככה נראית גאולה"- האינדיבידואל הוא תמיד במוקד של היצירה האמנותית. בתפאורה של יצירתו יכולים להיות מגדלי עזריאלי, חולות הנגב או גבעות השומרון- זה פחות משנה. מה שמשנה זה טיב היצירה. גם סרט, שאני מניח שאתה מרוצה מהכיוון הרעיוני שלו- "בן סורר"- הוא סרט על אינדיבידואל. בן הדוד של שושי גרינפלד לא דומה – לטוב ולמוטב- לך ולחבריך עולי סבסטיה. הוא מעוניין בלרעות עיזים על הגבעה ולשתות מים מהבאר. אני חייב להגיד שכשאני שומע אותו ואת חבריו שרים : " הנה רבותיי סוף הסרט… מדינת ציונים מתפוררת… ארץ יהודה מתעוררת" משהו בתוכי מתחלחל. ואז אני מכריח את עצמי לעצור ולהגיד שזה לא מניפסט ולא כתבה, אלא סרט. ושומע לנערים האלה עם העיניים הבורקת ומנסה להקשיב להם ולהבין אותם. עוד דוגמה ליצירה מן הסוג הזה היא ספרה של סופי רון- מוריה "החתן העשירי" שמתרחש על גבעות השומרון ומונה בין גיבוריו שלל סיפורי חיים, כולל סיפורים על הוא והיא והוא והוא וגם אני ואני. ספרה זה של סופי שונה מאד מספרה הקודם – "לעבור את פרעה"- שהיה סטירה פוליטית חדה בלי מטרה לספר סיפור אנושי.  הפעם סופי החליטה לא לחתור למחוזות האידיאולוגיה, אלא לספר סיפור חיים עם דמויות מהחיים. אותי אישית הספר ריגש. אין לי מושג כמה מנדטים הוא הוסיף ל"איחוד הלאומי"- אבל הוא סיפר סיפור טוב ונוגע ללב. על זה שחלק מהדמויות בו גורמות לספר הזה לא להיכנס למה בתים חרדלי"ים נדבר בפעם אחרת ( לבתים האלה גם "מקור ראשון" לא נכנס).

 

אני חושב, חגי, שחשוב שתקשיב לדור שלנו. הדור הזה לא מתנער מהכלל. אבל הוא כופר בכל מיני דיכוטומיות של פעם. ביניהן הדיכוטומיה של הפרט מול הכלל. וגם- דתיים מול חילוניים וכן הלאה. בדור שלנו יש כל מיני צירופים מעניינים- דתיים ללא כיפה כמו עורך שלי ושכנך בעפרה יואב שורק. דתיות עם מכנסיים כמו שושי גרינפלד. הומואים ולסביות דתיים מוצהרים- כמוני. ברשותך אקח את הדוגמה הזו שקרובה אלי- ולא כדי להטיח בך שאתה "הומופוב" חלילה, אלא י בחרת בסרטו של חיים אלבום "ואהבת" כאילוסטרציה מצערת להעדפה של העיסוק בפרטי על חשבון העיסוק בכללי ותכנים פטריוטיים.  לפני ממש לא הרבה שנים אנשים שהגיעו למסקנה כי נטייתם המינית היא כפי שהיא לקחו את עצמם- די על אוטומט ובלי לחשוב פעמים- לגור בביצה השמאלנית של תל אביב. הם העריכו שעפרה ואריאל הם לא מקום עבורם לחיות. הדבר הזה הולך ומשתנה. גם אני הקטן נתלה באילנות הגדולים- כולל בך חגי- בהתגייסותי לטובת המערכה התרבותית של יהדות וציונות- מערכה שאני מאמין בה- ובעיניי הדבר כלל אינו עומד בסתירה למחויבותי למאבק על מקומם של הדתיים ההומו לסביים בחברה הדתית- או למאבק של כל שונה וחריג בחברה על זכותו לחיות בכבוד.  במקרה אפילו הסקירה האחרונה שלי שפורסמה בפרשת "בשלח" עוסקת בין היתר בביקורת על דבריו של גור וידאל – פעיל גאה יהודי בארה"ב שהוא גם איש שמאל קיצוני עד ביזארי. עובדת היותי- אני פעיל גאה ממש לא גורמת לי לרצות להזדהות איתו – אלא להיפך להתרחק ממנו כמה שאפשר. אבל יש לזה מחיר,  חגי- כשאני מתרחק מגור וידאל- אני מתקרב אליך. יחד עם חבריי וחברותיי, בלי כיפות, עם מכנסיים וטליתות בצבע קשת. אנחנו פשוט לא מקבלים את החלוקות של פעם. חלק מחבריי הם אכן שמאלנים- לא כי זה אופנתי, אלא כי הם באמת חושבים ככה ( מה לעשות… ). אבל רובנו פשוט רואים ומשלבים את הדברים קצת אחרת.

 

הנה לך למשל דוגמה לסיפור מהחיים שיכול לפרנס תסריט מצוינת על לאומיות, גבעות שומרון, שמאל- ימין וגם היא והיא. היה היו בישוב בשומרון שתי בנות צדיקות וכשרות שהיו … הן חשבו שהן ידידות מאד טובות. פשוט מאד- מאד טובות. עד שיום אחד נהיה להן ברור שאהבתן עזה כמוות. הן הלכו למטפלים וניסו לצאת עם בנים והדבר עזר כמו וכו". עד שיום אחד נודע הדבר ביישוב והייתה מהומה רבתי והן נאלצו להימלט מן היישוב כל עוד נפשן בן ועל המשפחות נשפכו קיתונות של בוז. לאחר שהסיפור יצא לתקשורות- בניגוד לרצונן של אותן בנות, אגב- ופורסם באתר הגאה הישראלי המוביל- הטוקבקים שם שפכו… המון רעל על הבנות ש"כובשות" , " מדכאות את הפלשתינאים", "מוסקות זיתים" וכן הלאה. ממש עידוד רב מהקהילה הפלורליסטית והפתוחה. וכך הן חיו כשנתיים- מנודות מן המשפחות ומן הקהילה הגאה גם יחד…עד שערב חמישי אחד הוריה של אחת מהן נסעו ליישוב ומחבל ערבי שמחופש ליהודי חרדי עלה על הרכב שלהם כדי להיכנס איתו ליישוב שלהם והתפוצץ בתוך הרכב- מחוץ ליישוב. וכך הלכו לעולם שכולו טוב שני אנשים יקרים- הלכו לפני שהספיקו להבין ולקבל את הבת שלהם. נגמר להם הזמן… בלוויה, שנכחתי בה, הבת הלסבית- הייתה זו שספדה להם ולא היה בקהל אדם אחד שלא בכה. אחרי זה שתיהן היו יכולות בשקט לשוב לגור בקדומים. השאלה היא למה היה צריך לחכות לאסון? ומה דעתך חגי- האם זה מתאים לתסריט ? לא נראה לי שיעשו סרט כזה בשפלה ויקרינו אותו בפסטיבל קאן… אז בוא נכתוב את התסריט הזה אולי ביחד? אולי גם אמילי אמרוסי תצטרף…

 

זאב