ארכיון חודשי: מרץ 2010

סקירת מרץ

האישה החדשה?

 

שמיני למרץ-  יום האישה הבינלאומי- מביא לגל חדש של בחינת הישגי התנועה הפמיניסטית בעולם. כתבתה של שרלוט רייבן ב"גארדיאן" הבריטי מוקדשת לעיון במקומה של האישה בתרבות העכשווית מפרספקטיבה מעניינת ויוצאת דופן. רייבן עצמה ידועה בתור כתבת דעתנית שמאתגרת את סביבתה בתפיסות מקוריות ואמירות אישיות נוקבות ביותר- כשאחת האחרונות שבהן היא אמירה אישית מאד בכתבה שפורסמה אף היא ב"גרדיאן" על אודות החלטתה שלא לשים קץ לחייה כתוצאה ממחלה ניוונית קשה- תסמונת הנטינגטון- שאובחנה אצלה לפני שנים אחדות. דבריה של רייבן מופנים כנגד בעייה קשה במקומן של נשים בחברה העכשווית- ואת האשמה על כך היא מטילה על הנשים עצמן. בניתוח שלה טוענת רייבן שהמהפכה הפמיניסטית עברה בשנים האחרונות מעין "מהפכת נגד". פמיניזם שאף לשחרר את האישה מעול הדיכוי הגברי ולכן פעמים רבות הניף את הדגל של אי רצון להוות אובייקט נחשק ולהתייפות על מנת למצוא חן בעיניו של הגבר ( תופעה ששריפת החזיות משמשת לה סמל וסימן היכר). אך בבשלב מסוים נוצרה תחושה שהפמיניסטיות כאילו "ניצחו במלחמה" ועכשיו ניתן לשוב לשופינג ולהשקיע במייק-אפ. הדור הישן של הלוחמות הפמיניסטיות נגד ניצול הגוף הנשי לתעשיית הזנות והפורנו החל להיראות כחסר אטרקטיביות ולא מעודכן. נשים רבות החלו לחשוב, אומרת רייבן, שהן רוצות להצליח בעולם הפוסט קפיטליסטי וליהנות מפירותיו במלוא לוגמיהן- אחרת בשביל מה הן עשו את כל המהפכה  ? וכדי להצליח בעולם הזה צריך לעשות את מה שמוכר היטב- וגוף נשי עם לבוש מינימאלי ואיפור מרבי נחשב עדיין לאחד הדברים הנמכרים והמשווקים ביותר בכל רחבי העולם. השאלה "מה האישה באמת רוצה?" הפסיקה להיות סוד כמוס- היא רוצה להצליח ולהתקדם,ומהר ככל שניתן. היא רוצה הגשמה עצמית ומוכנה להשתמש לשם כךבנשיות שלה ללא כל עכבות. הסמל של האישה המוצלחת בשנות ה- 2000 היא הזמרת מאדונה. ואישה כזאת תבטל מניה וביה כל דבר שיעמוד בדרכה אל פסגת ההצלחה- גם אם אלו יהיו הילדים שלה. רייבן מציינתבחרדה ז'אנר הולך ומתרחב של ספרים בהם המחברות מציגות את עצמן כקורבנות של הילדים שלהן. יתרה מזאת, הן אפילו לא מנסות לנהל דיאלוג עם הילדים ונראות מבועתות לצפות בילדיהן כייצורים עצמאיים ואחראיים לגורלם. הרצון הבלתי מוגבל לשיווק העצמי מוביל את הנשים- באופן פרדוקסלי- להצהרה שגם החלטתה של אישה על מכירת גופה למרבה במחיר היא הצעה לגיטימית ודרך מקובלת למימוש עצמי- מבלי להשגיח בשאלה כמה פעמים הדבר הנו פועל יוצא של ניצול מצד גבר, שמתחיל בעבר ונמשך ומתקבע בהווה. רייבן נזכרת בימיה הראשונים של המהפכה הפמיניסטית כבתקופה שבה הכתבים עוררו ועודדו שינוי חברתי ושינוי בתודעה. היא מסופקת אם האישה המוצלחת והמטופחת של היום שעסוקה בשיווק עצמי בשוק הצרכני מסוגלת להביט על עצמה מן הצד ולהתנער מתרדמתה, בדומה לנשים של אז, שהבינו שעליהן להשתחרר ממצב הדברים הקיים. אולי היום נדרש מהפמיניזם שחרור של חזרה לשורשים דווקא? להמשיך לקרוא

לספר את הסיפור- לפסח

   

 

ובני ישראל יוצאים ביד רמה- תרגומו בריש גלי, היינו לא ביד רמה נגד אחרים בגאווה וגאות, רק שהם בני חורין בלי יראה ופחד משום אדם

"מי השילוח" לר' מאיז'ביצה, ר' מרדכי יוסף ליינר, ח"א, פר' בשלח ד"ה ובני ישראל

השנה החדשה של הלוח העברי מתחילה באביב. האילנות מלבלבים בשיא הפריחה ואנחנו שוב מנסים להרגיש בני חורין. לחג הפסח הרבה משמעותיות עבור כל יהודי- ובפרט זה יהודי גאה.

במסורת הקבלית חסידית קיימת הבנה מעניינת של חג הפסח, שקשורה לאו דווקא לשחרור מהעבדות הפיזית, אלא  ליציאה מהגלות הרוחנית. פסח בחסידות זה פה- שח, פה מדבר. והסיפור של יציאת מצריים הוא תנועה מבפנים החוצה, משתיקה כפויה ואילמת לשיח ארוך.

יציאת המצרים מתחילה משעבוד, "ירד יעקב מצרימה"- אנוס על פי הדיבור. יכולת הדיבור והביטוי העצמי של העבד היא הראשונה שנפגעת בעבדות. לכן בני ישראל מאבדים לאטם כל יכולת להתבטא. לכן גם כשהם זועקים להשם על הקושי והמצוקה של שעבוד מצרים- כתוב "ויאנחו מעבודה קשה". מרוב שעבוד אנשים מאבדים את היכולת לדבר. להמשיך לקרוא

על יהדות דמיונית ויהודים אמיתיים

אין זו חוכמה גדולה לבקר ראיון אנטי ציוני במוסף "שבת". זה קצת כמו לפרסם כאן עצומה נגד האנטישמיות. מאד קל ולא מעניין לשחק במגרש כל כך ביתי ובטוח. הרי אף אחד לא יתחיל באמת לחשוב שלא צריך מדינה יהודית כי פרופסור מברקלי אמר.
 
ואף על פי כן. בקוראי את הראיון גברה בי תחושה מוזרה שאני שומע שני קולות. ומאחורי הקול הנוזף בציונות החילונית והדתית על האלימות הגברית שלה בוקע קול אחר שאומר דברים אחרים. והקול הגלוי משמש אולי סוג של מסווה לקול הסמוי- הפנימי הזה. אבל נתחיל לפי הסדר. להמשיך לקרוא