סקירת מרץ

האישה החדשה?

 

שמיני למרץ-  יום האישה הבינלאומי- מביא לגל חדש של בחינת הישגי התנועה הפמיניסטית בעולם. כתבתה של שרלוט רייבן ב"גארדיאן" הבריטי מוקדשת לעיון במקומה של האישה בתרבות העכשווית מפרספקטיבה מעניינת ויוצאת דופן. רייבן עצמה ידועה בתור כתבת דעתנית שמאתגרת את סביבתה בתפיסות מקוריות ואמירות אישיות נוקבות ביותר- כשאחת האחרונות שבהן היא אמירה אישית מאד בכתבה שפורסמה אף היא ב"גרדיאן" על אודות החלטתה שלא לשים קץ לחייה כתוצאה ממחלה ניוונית קשה- תסמונת הנטינגטון- שאובחנה אצלה לפני שנים אחדות. דבריה של רייבן מופנים כנגד בעייה קשה במקומן של נשים בחברה העכשווית- ואת האשמה על כך היא מטילה על הנשים עצמן. בניתוח שלה טוענת רייבן שהמהפכה הפמיניסטית עברה בשנים האחרונות מעין "מהפכת נגד". פמיניזם שאף לשחרר את האישה מעול הדיכוי הגברי ולכן פעמים רבות הניף את הדגל של אי רצון להוות אובייקט נחשק ולהתייפות על מנת למצוא חן בעיניו של הגבר ( תופעה ששריפת החזיות משמשת לה סמל וסימן היכר). אך בבשלב מסוים נוצרה תחושה שהפמיניסטיות כאילו "ניצחו במלחמה" ועכשיו ניתן לשוב לשופינג ולהשקיע במייק-אפ. הדור הישן של הלוחמות הפמיניסטיות נגד ניצול הגוף הנשי לתעשיית הזנות והפורנו החל להיראות כחסר אטרקטיביות ולא מעודכן. נשים רבות החלו לחשוב, אומרת רייבן, שהן רוצות להצליח בעולם הפוסט קפיטליסטי וליהנות מפירותיו במלוא לוגמיהן- אחרת בשביל מה הן עשו את כל המהפכה  ? וכדי להצליח בעולם הזה צריך לעשות את מה שמוכר היטב- וגוף נשי עם לבוש מינימאלי ואיפור מרבי נחשב עדיין לאחד הדברים הנמכרים והמשווקים ביותר בכל רחבי העולם. השאלה "מה האישה באמת רוצה?" הפסיקה להיות סוד כמוס- היא רוצה להצליח ולהתקדם,ומהר ככל שניתן. היא רוצה הגשמה עצמית ומוכנה להשתמש לשם כךבנשיות שלה ללא כל עכבות. הסמל של האישה המוצלחת בשנות ה- 2000 היא הזמרת מאדונה. ואישה כזאת תבטל מניה וביה כל דבר שיעמוד בדרכה אל פסגת ההצלחה- גם אם אלו יהיו הילדים שלה. רייבן מציינתבחרדה ז'אנר הולך ומתרחב של ספרים בהם המחברות מציגות את עצמן כקורבנות של הילדים שלהן. יתרה מזאת, הן אפילו לא מנסות לנהל דיאלוג עם הילדים ונראות מבועתות לצפות בילדיהן כייצורים עצמאיים ואחראיים לגורלם. הרצון הבלתי מוגבל לשיווק העצמי מוביל את הנשים- באופן פרדוקסלי- להצהרה שגם החלטתה של אישה על מכירת גופה למרבה במחיר היא הצעה לגיטימית ודרך מקובלת למימוש עצמי- מבלי להשגיח בשאלה כמה פעמים הדבר הנו פועל יוצא של ניצול מצד גבר, שמתחיל בעבר ונמשך ומתקבע בהווה. רייבן נזכרת בימיה הראשונים של המהפכה הפמיניסטית כבתקופה שבה הכתבים עוררו ועודדו שינוי חברתי ושינוי בתודעה. היא מסופקת אם האישה המוצלחת והמטופחת של היום שעסוקה בשיווק עצמי בשוק הצרכני מסוגלת להביט על עצמה מן הצד ולהתנער מתרדמתה, בדומה לנשים של אז, שהבינו שעליהן להשתחרר ממצב הדברים הקיים. אולי היום נדרש מהפמיניזם שחרור של חזרה לשורשים דווקא?
 
 
סוף ההיסטוריה עוד לא.

 
הרבעון הבינלאומי "ניו פרספקטיבס קוארטרלי" מראיין את הוגה הדעות האמריקאי הנודע ממוצא יפני, פרנסיס פוקויאמה, לרגל עשרים שנה לספרו על קץ ההיסטוריה. אז, בשליה של המלחמה הקרה וזמן קצר לפני פירוקה של ברית המועצות ניבא פוקויאמה את מה ש הוא כינה "קץ ההיסטוריה"- כלומר מצב שבו הדמוקרטיה הליבראלית הופכת לצורת השלטון האחרונה והמשוכללת ביותר הקיימת. בשיחה של עשרים שנה אחרי פוקויאמה מחזיק בטענתו העיקרית, אך יש לו מספר הבהרות חשובות. הוא עדיין לא רואה צורת ממשל משוכללת יותר מדמוקרטיה ליבראלית מערבית. הוא מודה שהאופטימיות שלו בתחילת שנות ה-90 הייתה מעט בוסרית ושבחלק מן האזורים בעולם- רוסיה וכמה מדינות דרום אמריקה- רואים חזרה לדפוסים טוטליטריים. עם זאת, פוקויאמה ממשיך להאמין שהמגמה הכללית של התפתחות העולם היא לקראת דמוקרטיה וחושב שהראיה העיקרית לכך היא "ההצבעה ברגליים" של האזרחים המהגרים ממדינות שאינן דמוקרטיות למדינות הדמוקרטיות- דבר שכמעט ואינו קורה בכיוון השני. ולא, פוקויאמה לא חושב שדמוקרטיה היא המצאה מערבית קולוניאלית שאינה מתאימה למדינות אחרות בגלל התרבות שלהן. הוא לא מאמין ששוני וייחודיות תרבותית זה דבר שעתיד לחלוף מן העולם ואף אינו מאמין שהידע המדעי שלנו יוביל אותנו בעתיד לאוטופיה של הנאורות האתטיסטית- כי התרבתות והאמונה הדתית הנן מרכיבים יסודיים מאד בזהות האנושית ושניהם יכולים להסתדר עם הדמוקרטיה על הצד הטוב ביותר. לכן חברות לא- מערביות שמאצמות את עיקרונות הדמוקרטיה יכולות ליהנות מהישגיה החברתיים והטכנולוגיים. ולא, לא ניתן לדעתו של פוקויאמה לנתק אחד מן השני- השכלול בשיטת הממשל והצמיחה הטכנולוגית והמדעית מחייבים התערבות של גוף חוק מפקח במטרה להבטיח שקיפות ולמנוע שחיתויות. פוקויאמה בהחלט לא משכנע מהדוגמה הסינית בתור מדינה שמנסה לשלב קידום טכנולוגי ומסחרי עם מבנה ממשל קומוניסטי- טוטליטרי. מעניין לציין כי לשיטתו של פוקויאמה הטוטליטריות הסינית שואבת את השראתה לא מן הקומוניזם, אלא מהפילוסופיה של קונפוציוס. אלא שאף זו אינה תרופת פלא וקיסר טוב של היום ללא פיקוח ראוי עליו מחר עלול בקלות להפוך את עורו למאו צה- טונג הבא.

הראיון עם הסופר התורכי  וחתן פרס נובל ל- 2006 אורחן פאמוק עוסק אף הוא בנושאים שבין השתייכות תרבותית למקום וזיקה כללית ל"עולם הרחב". הראיון נערך לרגל צאת ספרו החדש של פאמוק "מוזיאון התמימות". גיבור הספר, קמאל, מקים באיסטנבול מוזיאון מיוחד, שבו הוא אוסף פרטים בנאליים מחוויה יומיומית של חיי אנוש- כוסות קפה, סיגריות, ידיות של דלתות וכו". פאמוק מספר שבכך הוא רצה ליצור חוויה של כבוד לפרטים הפשוטים והשגרתיים של חיי אדם- ולא רק ליצירות האמנות ה"גדולות" שמעסיקות את אוצרי המוזואונים של היום. כשהוא מדבר על מקומה של תורכיה בזירה הבינלאומית ועל המקום שרוצה להיות חלק מהאיחוד האירופי וגם להישאר חלק מהעולם המוסלמי- פאמוק מאד אירוני והאירוניה שלו מתחלקת במידה שווה בין השמרנים התורכיים לליבראלים.  לדעתו של פאמוק, הליבראליות של התורכים ממעמד הבינוני היא חסרת סלבנות ליבראלית ונטולת זיקה לערכים הדמוקרטיים בדיוק כמו השמרנות המוסלמית התורכית. ההבדל בין הבורגני הליבראל מאיסטנבול לבורגני השמרן מאנטליה זה שהראשון חושב שכל דבר צרפתי היא נאור ומתקדם ולכן מכונת גילוח תוצרת צרפת טובה ממכונת גילוח תוצרת תורכיה. שניהם לא מוכנים לדיון רציני ומעמיק סביב, למשל, חלקה של תורכיה בטבח הארמנים. מעניין שפאמוק, ששואף להצטרפותה של תורכיה לאיחוד האירופי, מזהה גם שם מגמות של חוסר סובלנות- שמגיעות דווקא מהמדינה שאותה התורכים ה"מתקדמים" אוהבים לאהוב ולחקות- צרפת, שכיום היא המתנגדת החריפה להצטרפותה של תורכיה לאיחוד. פאמוק רוצה את תורכיה יותר סובלנית, פלורליסטית ופתוחה- ומסתבר שכל אלו אינן מילים נרדפות ל"יותר אירופאית". ואת עצמו הוא לא רוצה לזהות לא כ"סופר תורכי" ולא כ"סופר מערבי" אלא כאדם שחי וכותב על קו התפר שבין התרבויות. האיש שעד גיל 33 יצא מארצו רק פעם אחת, כיום מלמד באוניברסיטת קולומביה וכותב את ספריו במהלך טיסות בינלאומיות. את אהבתו לאיסטנבול כבר תרגמו ל- 57  שפות וכיום הוא חש מחויב לכל הקוראים בעולם שמעוניינים לקרוא על אהבתו לפשטות הבנאלית של איסטנבול.

בשביל מה צריך פילוסופיה?

אלאן סוקאל

הגיליון החדש של כתב העת הפופולרי לפילוסופיה "פילוסופי מגזין" כולל ראיון של ג'וליאן באג'יני עם מי שנחשב לאחת הדמויות היותר פרובוקטיביות בקהילת הפילוסופים המקצועיים וזאת בלי שהוא עצמו פילוסוף בהכשרתו- הפיסיקאי אלן סוקאל. לפני כעשר שנים סוקאל עשה מעשה קונדס- הוא כתב מאמר היתולי חסר משמעות עם שימוש רב במילים לועזיות מנופחות וחשובות ושלח אותו לפרסום באחד מכתבי העת היותר נחשבים בקרב ההוגים הפוסט מודרניים- Social Text. לאחר שהמאמר פורסם סוקאל חשף את העובדה שמדובר במאמר היתולי ובכך שם את כל התיאוריה והכתיבה הפוסט מודרנית ללעג ולקלס. מאז הדימוי הציבורי שלו נבנה סביב התרמית ההיא וסוקאל עצמו חושב שייזכר בזכותה, גם אם יום אחד הוא יזכה לפרס נובל לפיסיקה. ברם, מה שמעניין אותו היום יותר הוא שיח ויחסי גומלין בין פיסיקה ליפלוסופיה. הוא עצמו נטה משחר הקריירה שלו לעיון פילוסופי ביסודות התיאורטיים של פיסיקה ולא שבע נחת מהגישה הטכנוקרטית- חישובית של רבים מהפיסיקאים בתקופתנו. הדור של איינשטיין, בוהר והייזנברג עסק רבות בדיונים על המשמעות של מושגי היסוד הפיסיקליים, במיוחד סביב תיאוריית הקוונטים, שסוקאל אומר בכנות שהוא חוקר אותה מזה שלושים וחמש שנה וככל שהמחקר מעמיק- כך הבנתו את הקוונטים פוחתת. הוא מזכיר גם את הביקורת הנפוצה כלפי התיאורטיקנים שאפשר לעשות מדידות נכונות ולקבל תוצאות מדויקות גם בלי להבין לעומק את הדברים שאתה מודד ומכמת. השאלה העמוקה יותר שמעסיקה את סוקאל היא המטרה הכללית של פילוסופיית המדע. הוא מצטט את מי שנחשב למייצג הדומיננטי של המחנה הטכנוקרטי והאנטי- פילוסופי ( ריצ'ארד פיינמן) שאמר פעם שפילוסופיה של המדע שימושית למדענים באותה  המידה שהאורניתולוגיה ( חקר העופות) שימושית לעופות. סוקאל אוהב את האמירה הזו דווקא כי היא מבהירה לדעתו שכפי שאורניתולוגיה לא התכוונה להיות שימושית לעופות, כך גם הפילוסופיה של המדע לא התכוונה להיות לתועלת עבור מדענים ( אם כי זה לא מונע את האפשרות שהמדענים אכן יפיקו ממנה תועלת). הפילוסופיה של המדע נועדה כדי להבהיר את מושגי היסוד בהם המדענים משתמשים ויש לכך ערך סגולי. מעניין לציין את העובדה שאחרי פרסום מאמר- התרמית רבים במחנה הטכנוקרטי חשבו את סוקאל לאחד משלהם- אדם שלועג להגיגים ולשפה של הפילוסופיה האקדמית- אך סוקאל עצמו מסרב לאמץ את הדימוי הזה. הוא התכוון ללעוג לסוגה אחד מסוימת ומוגדרת בפילוסופיה- העגה הפוסט מודרנית של דקונסטרוקציה- והוא גם לא חושב שחידש בכך חידוש תיאורטי- רק שיחסי הציבור שלו היו טובים יותר בגלל הגימיק שעשה. סוקאל גם מדגיש שהוא עשה את הגימיק כאיש שמאל מאסכולה רציונלית- הומניסטית שמתנגד נחרצות לנטישתו של השמאל הפוסט מודרני את הרציונליות ומרחיק לכת להשוואה בין התפיסה הפוסט מודרנית של הידע כנראטיב לתפיסות של המדענים הנאצים ש"הגרמני יכול להבין ולנתח את הטבע רק בהתאם לאופי הגזע שלו".

יהודים יקרים

חג הפסח הבעל"ט וקדחת הקניות לחג משמשות רקע למאמרו של חוקר יהדות ארה"ב ג'ק ורטהיימר ב"קומנטרי". הקשר בין יהודים לכסף העסיק מאז ומעולם את היהודים ואת האנטישמים גם יחד- והמאמר עוסק במצבה הכלכלי של יהדות ארה"ב. מסתבר שהתמונה הוורודה הנפוצה של האח העשיר החי מעבר לאוקיינוס שנפוצה מאד במקומותינו, רחוקה מן האמת בשטח. ראשית, בהחלט יש יהודים החיים בארה"ב  מתחת לקו העוני או עליו. מדובר לרוב בניצולי שואה קשישים, מהגרים מברית המועצות  והקבוצות היותר סגורות בקהילה החרדית. אך מסתבר שחיים יהודיים הם קשים גם מחוץ לבורו פארק- וזאת עקב העלות הגבוהה של דברים רבים הקשורים לאורח החיים היהודי- החל מהמזון הכשר וכלה בעלותם של הבתים הסמוכים לבתי הכנסת. אך גולת הכותרת היא כמובן החינוך היהודי הפרטי שנועד להקנות לילדים את זהותם היהודית הבסיסית. מכיוון שמדובר לרוב במסגרות פרטיות- הרי שהחינוך בהן הוא יקר וכך חינוך יהודי הולך ונהיה משהו "לעשירים בלבד"- כאשר החלקים הנחלשים יותר של הקהילה נענשים גם בכך שהם נאלצים לשלוח את ילדיהם למערכת החינוך הממלכתית- כללית. מה שעצוב הוא זה שלפי שעה גופי הצדקה היהודים אינם רואים בנגישות של החינוך היהודי לכל החפץ בכך משימה שהיא בעדיפות גבוהה. העובדה שיהודים רוצים חינוך יהודי לילדיהם נחשבת בעיניהם כ"גחמה פרטית" – ועל גחמות פרטיות צריך לשלם. בעייה נוספת היא הישענות- היתר על התורמים העשירים, תוך וויתור לגייס למערכה את כלל הקהילה היהודית באמצעות התרמות. ומגמה מדאיגה נוספת שמקצצת בכנפיו של החינוך היהודי היא נטייה הולכת וגוברת של הארגונים היהודיים להתגייס למען מטרות אוניברסליות- פליטי דארפור וניצולי האיטי- במקום המטרות היהודיות. יהודים צעירים ונלהבים מעדיפים להתגייס למען תיקון העולם בארצות הרחוקות- ולא לשים לב לניצול השואה שגר לידם או לילד שהולך להתבולל. אולי בפסח הקרוב, כשהם יגידו ליד שולחן הסדר " כל דכפין ייתי ויאכל"- כדאי להתכוון לא רק לעניים ברחבי העולם, אלא גם ( אפילו) לבני עמם העניים ברכוש וברוח.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: