לא שרתי לך ארצי

אוי ארצי- מכתבים לחבר צרפתי בדרך לישראל, מאת יאיר גרבוז, הוצאת דניאלה די-נור,  2010, 326 עמ'.

פורסם במוסף "שבת" של העיתון "מקור ראשון" פר' תזריע- מצורע תש"ע

ספרו החדש של הצייר ההומוריסט הישראלי יאיר גרבוז "אוי ארצי" הוא מכתב מייל שהמחבר קיבל לפני שנתיים מיהודי צרפתי ששקל לעלות לארץ והופנה לגרבוז בידי מכון ישראלי לתרבות צרפת. אותו יהודי צרפתי ( ששמו לפי הספר הוא סימון אלמלא ) כתב ליאיר גרבוז מייל שהתפתח להתכתבות של שנתיים שקובצה בספר בסדר מיילים כרונולוגי – שכולל רק את המכתבים של גרבוז, המתארים צדדים שונים של הווי ישראלי- אופנה, צרכנות, דת ומדינה, מאכלים, תרבות, פוליטיקה, חיי משפחה וגם קורות חייו של המחבר. אין זה מתפקידו של הקורא לשאול על סיפור "אם הוא היה באמת או לא" כי לא בכך ערכו של הסיפור. אבל גם אם נניח שאכן היה ונברא יהודי צרפתי שמקבל החלטה גורלית על עלייה ארצה לאחר שנתיים של התכתבות מיילים עם צייר ישראלי ואף בטרם עלייתו ארצה העברית שלו משובחת כל כך שהוא מתענג על כל חידודי הלשון של יאיר גרבוז ועל כל הפלייטונים הממוחזרים שלו- גם אם נניח את כל זה לרגע, עדיין העיקר שהספר יצא ללמד עליו הוא המחבר ואת הדרך שבה הוא רואה את ישראל, את החברה הישראלית ואת עצמו בתוכה. ואולי אף מספר דברים על מצבו ומקומו של השמאל הציוני- אליו מתשייך המחבר- נכון ל- 2010.

ראשית, הספר נפתח במקבץ תכנים השייכים להווי הישראלי היומיומי, תוך התבוננות הומוריסטית- דפוסי החיים, הטיולים, האכילה והצרכנות של הישראלים. אך כבר מתחילת הספר יש בו משהו הרבה יותר מהתבוננות הומוריסטית או סטירית. גישתו של המחבר בחברה הישראלית מתקשה למצוא מבט חומל או חיובי. הדבר בולט במיוחד על רקע האזכורים של צרפת ופריז- משם מגיע השואל שמתלבט. האזכורים של פריז אצל גרבוז הם תמיד של "עיר האורות"- הפנטזיה הקולינרית והתרבותית המושלמת עלי אדמות. לפנטזיה- כיאה למשל- אין כל קשר לפריז האמיתית- או לצרפת האמיתית- שהיא מדינה ככל המדינות, עם הבעיות החברתיות והתרבותיות שלה, עם הזיכרון ההיסטורי המעיק של וישי וקולוניאליזם, עם לחץ קשה סביב המהגרים המוסלמים- ועם אנטישמיות. כל הדברים האלו כמובן אינם נימוק מכריע לגבי השאלה האם טוב או לא טוב לגור בצרפת- שהיא שאלה בעלת אופי סובייקטיבי בהגדרה. אבל בדיוק על השאלה הסובייקטיבית הזו מבקש המחבר לענות- אם לא עבור האורח הצרפתי- אז עבור עצמו. ודבר מהותי מאד שאנחנו לומדים מהספר זה שהמחבר מצטער על עובדת היותו ולידתו כאן ולא במקום אחר. הפנטזיה על המקום האחר ( שמן הסתם מוחבאת גם בשם המשפחה של הנמען "אלמלא") היא מוטו מרכזי של המחבר שבערך כל דבר בחוויה ישראלית מעיק עליו באופן כלשהו. בפרק שבו הוא כובל את הפרובינציאליות בתרבותית של ישראל הוא כותב ( תוך התלהבות לא מוסתרת מהשנינות של עצמו ) " לא ציירתי את גרניקה כי נולדתי בגבעתיימקה" ו"מהשורה השנייה משחרר רק המוות". אי שם יש את עיר האורות המושלמת, ואנחנו תקועים בגבעתיים הפרובינציאלית שבלבנט הפרובינציאלית וזה מה שיש. האפשרות התיאורטית שאולי הסיבה לכך שיאיר גרבוז לא צייר את גרניקה היא כי הוא לא פיקאסו או העובדה היבשה שגם הצייר של גרניקה אינו יליד פריז כמובן לא אמורה להפריע כי לאדם שנכסף לחלום לא מציקים עם עובדות.

 

ואם מדברים על השנינות- אז המחבר ( ששימש בעבר ככותב במוסף הסאטירי "דבר אחר" של העיתון "דבר" ) קופץ על ההזדמנות כדי לשלוף מהארכיון המון קטעים ישנים מפרי עטו ולהעמיד אותם לשימוש חוזר. לעיתים –  ולרוב כשלא מדובר באקטואליה- מדובר בדברים שאכן מסוגלים להצחיק גם כיום. אך לעיתים קרובות יותר מדובר על התייחסות ששייכית לשנות השמונים או לכל היותר למחצית הראשונה של תחילת שנות התשעים. וכשקטעים כאלו מצטרפים כדי למלא ספר די עב כרס- מתגנב החשד שמא היה חשוב למחבר להזכיר בכל מחיר שהוא אכן קיים ושהוא מצחיק, שנון ומרענן. גם אם לשם כך צריך להוציא מהבוידם את הבדיחות על אלמוות של הרבי מלובביץ' ועל ברוך גולדשטיין שהקורא יצטרך להציץ בויקיפדיה כדי להבין במה מדובר. נושאי דת ומדינה חביבים על גרבוז במיוחד עוד מימי עיתון "דבר" עליו השלום. בחלק שמוקדש לסטיריאוטיפים מצהיר המחבר על התנגדותו הנחרצת והמוחלטת לכל סוג של סטיריאוטיפ וסטיגמה ואכן הספר חף לגמרי מכל סוג של התייחסות סטיריאוטיפית- חוץ מאשר כלפי הימניים וכלפי הדתיים והחרדים והמתנחלים, שם התייחסות סטיגמטית וסטריאוטיפית היא כשרה למהדרין ובשיעור חזון אי"ש. בשלב מסוים של קריאה ההתייחסות מפסיקה לעצבן ומתחילה להצחיק- בין היתר כי המחבר לגמרי לא מודע להבדלים בין החרדים למתנחלים וקורא הספר עלול לחשוב שאורי זוהר ( איתו גרבוז עדיין ממשיך להתחשבן על חזרתו בתשובה ) חי בקסבה של חברון. ואם יש משהו  שמעלה את חמתו של גרבוז עוד יותר מהמאמינים האורתודוקסיים- אלו המאמינים הרפורמיים, המתונים והמורכבים למיניהם. אם את האורתודוקסים השגרתיים גרבוז מתעב- אז לפתוחים ולמתונים ולסתם אנשים שמתחברים לכל סוג של רוחניות שאינה אמנות מערבית- הוא בז מעומק נשמתו. כך ראוי לו לחילוני אורתודוקסי- שנזהר מהחילונים ה"רפורמים" אף יותר ממה שהוא נזהר מה"כופרים" הדתיים. אבל אפילו בוז של אדם תרבותי – כפי שגרובז בוודאי חושב את עצמו- אמור להיתחם בגבול כלשהו. ולכן פסקתו ( עמ' 186 ) שרומזת רמז עבה על כך שמעשי החסד של החברה הדתית הם מסווה למעשי ניצול והטרדה- גובלת ברשעות מצדו השני של הגבול.

גם על המצב המדיני בישראל יש לגרבוז הרבה מה להגיד- ומעט מאד לחדש. כפי שבטח ניחשתם, התנחלות ביהודה ושומרון היא המכשול האמיתי לשלום שמדינת ישראל אינה מעוניינת בו. נכונותו של הצד השני לרוב אינה מוזכרת וגם דברים שעלולים להעלות מחשבות שניות והרהורי כפירה למיניהן לגבי הניתוחים הפוליטיים- למשל אינטיפדת אל אקצא, טרור של מתאבדים או המבצע "עפרת יצוקה"- גם כמעט נעלמים מן הספר. בגדול, נראה כי המחבר זנח כמעט לגמרי את האקטואליה אי שם בין רצח רבין לפיגוע במלון פארק. אולי יש סוג של סמליות בכך שהיצירה הישראלית היחידה כמעט מהשנים האחרונות שגרבוז מזכיר היא הסרט "ואלס עם באשיר" ( שנכנסה לספר יחד עם פלייטון ממוחזר על מלחמת לבנון הראשונה ). אם פסיכולוג ינסה פעם לנתח את ההתנהלות של השמאל הישראלי בשנות ה- 2000 הוא יצטרך להעמיק בבדיקת השאלה מדוע בכל פעם שהנחות היסוד של שמאל עומדות למבחן של ביקורת נוקבת- הוא נסוג לזיכרונות ולסיסמאות המוכרות של סברה ושתילה. אולי ההתבצרות הזו של השמאל הישראלי במנטאליות של בופור היא האחראית לתיאור הבא ( עמ' 313)

" מבחינה פוליטית תל אביב נחלקת בין צוותא לבין מצודת זאב. מצד אחד, הנצורים במצודה עוד חולמים ושרים על שתי גדות ירדן ואילו הנצורים בצוותא חולמים שכמו שהם רוב באולם בשעה שחווה אלברשטיין שרה, כך יחזרו להיות נותני הטון בשלטון. פעם התקיים בצוותא ערב לכבוד משורר ישראלי חשוב.  אמרתי למי שעמד לידי: " ראה איזה יופי, אין מקום אחד פנוי באולם".

"נכון", הוא ענה לי, " אבל גם לא נשאר אף אדם ללא כרטיס".

התשובה הזו מגדירה היטב את כוחנו ואת חולשתנו.

המנטאליות של אופוזיציונר מלווה את גרבוז לכל מקום, משל הייתה מאבטח צמוד. מכתבים רבים בספר קובלים במלים קשות על מצבו העגום של החינוך בישראל, על אווירה של מתירנות מינית באינטרנט, על תרבות הרייטינג והרדידות של התקשורת הכתובה והמשודרת וגם על מצבה של האמנות והתרבות בארץ. בן אדם מן הצד עלול לחשוב שמדובר באיש רוח חופשי ומיוסר שמייסר את הממסד בשוטים ועקרבים ולא באדם שבע ומדושן שהוא אחד מעמודי הטווח של אותו הממסד עצמו- לפי ויקיפדיה , גרבוז משמש כיום כראש המדרשה להכשרת מורים לאמנות במכללת בית ברל ויו"ר ועדת הרפרטואר בתחום האמנות הפלסטית בסל התרבות הארצי. מדובר באחד האנשים שקובעים את המדיניות התרבותית של ישראל, עצם מעצמה של הברנז'ה והממסד. ניסיונו להיראות אמן מיוסר שאינו מוצא את מקומו בתוך החברה הישראלית הפרובינציאלית, השמרנית והאלימה נראה פאתטי על סף מגוחך. מעניין אם המחבר שם לב לאירוניה הקשורה לעובדה שספר שאמור לתאר את הקשיים והמצוקות של ארץ אוכלת יושביה נפתח בפתיחת בקבוק יין משובח שמשמש את מחבר יחד עם חבריו "לציין את סיומה של תקופה". בסך הכול המחבר סובל די בנעימים.

ואם נדלג חזרה  מנימה צינית לנימה רצינית, החלק שנעלם מן הספר בולט לא פחות מהחלקים שנמצאים בו. המחבר אינו מוצא לנכון להזכיר את נושא הזהות היהודית ואת הסיכוי ההשוואתי לכך שהדור השני יגדל כיהודי בצרפת ( או בכלל בתפוצות) ובארץ. אפילו בלי להזכיר את האנטישמיות בצרפת ואת איסלמיזציה של אירופה-  שאלת זהותו היהודית של הדור הבא מעסיקה רבים מיהודי התפוצות ובמקרים רבים מדרבנת לעלות יותר מכל דבר אחר. כאן קשה להימנע מהשוואת ספרו של גרבוז עם ספר בעל שם דומה שהתפרסם יותר משלושים שנה לפניו-  " מכתבים לידיד יהודי באמריקה" מאת הלל הלקין. הספר ההוא כולל מכתבים משנת 1975- ישראל עדיין מתאוששת מטראומה של מלחמת יום הכיפורים, או"ם מרכיז שציונות היא גזענות ויהדות ברית המועצות נתונה מאחורי מסך הברזל. והמחבר- מבקר תרבות נודע הלל הלקין, שעלה לארץ בגיל נעורים ועד היום הנו פובליציסט נודע בעיתונות היהודית בארה"ב- מתכתב עם ידידו היהודי בארה"ב על גורלו של העם היהודי בארץ ובתפוצות. הלקין רחוק מאד מלהלל את ההויי הישראלי היומיומי- הוא מתאר את שירות המילואים המעיק ובאופן כללי- את אווירת הנכאים הקיימת בארץ בתקופה ההיא. ועם זאת, הוא מגן בנחרצות על הרעיון הציוני מתוך גישה מוחלטת שרק שרידתה של מדינת ישראל היא עתידו של העם היהודי מבחינה לאומית ותרבותית. דווקא בתור אדם שפרק את עול המצוות בגיל התבגרות אחרי תקופה של חיפושים דתיים, הלקין חשב אז כי מדינת ישראל נחוצה הרבה יותר ליהודי החילוני מאשר לדתי- כי במקרה של חורבן בית שלישי היהודי הדתי ישוב להניח תפילין בגלות עוד אלפיים שנה והחילוני יישאר ללא מוקד של זהות. את ההתלבטות הזו- היכן נחיה כיהודים- יאיר גרבוז חוסך מבן שיחו ונראה שגם מעצמו. לקראת סוף הספר הוא מעט "מתרכך" וגם משתף בכמה דברים אישיים שנימתם אינה צינית או לעגנית, על התפתחותו כאומן, הוא מגייס מספר נימוקים מאולצים ( קרבת המשפחה, השפה העברית, רצונו להמשיך ולהתמיד בעשייתו החברתית והחינוכית ) לכך ש"אינו יכול להיות באף מקום אחר. נימוק שיכול, לכל היותר, לשכנע ישראלי חילוני שמאלני קשיש ונרגן אחר שלא לרדת מהארץ- אך ספק רב אם יכול לעודד מישהו לעלות עם משפחתו מהפנטזיה המוארת של עיר האורות.

אז מה נותר לנו ? סימון אלמלא, בן השיח הדמיוני, מחליט לעלות לארץ בסופו של דבר, " ולו מהסיבה שהוא בתור יהודי לא יפספס את ההזדמנות לסבול". גרבוז גם מוסיף בכנות ש"אינו יודע אם עשה זאת בגלל או למרות ההתכתבות שלהם". נדמה שאם יאיר גרבוז היה צריך לבקר את הספר של עצמו, מן הסתם היה מניח שאולי בן שיחו החליט להגיע לארץ כדי לקטוע את השגרה הדו שנתית של  המיילים העוקצניים הנרגנים והעייפים עם בונוס של פלייטון טרי מלפני עשר שנים פעם בשבועיים. אך נניח לזה בערב חג העצמאות ה- 62. ספרו הראשון של יאיר גרבוז, "תמיד פולני", לעג למנהגים ולמנטאליות הידועה של הפולנים. אז אולי, למרות הלעג והביקורת העצמית,  הפולניות בכל זאת דבקה במחבר עצמו והוא צריך להתלונן ולקטר ולהיאנח כי ככה עושים תמיד וחוץ מזה חוששים מעין הרע ולא אומרים שיש משהו באמת טוב? ויותר מזה- אולי לפחות בקיטורים האלה ובנרגנות הזו ובהלקאה העצמית ובניסיונות נואשים להתגבר על העייפות ועל חוסר המקוריות ועל החום המעיק של אוגוסט ובהתעקשות להישאר כאן ולו כדי להמשיך לקטר- אולי בכל אלו המחבר הוא ישראלי אמיתי?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: