לגופו של הגוף היהודי

 The Jewish Body

Melvin Konner 

Nextbook-Shocken NY, 2009, 285 p.

רש"י, פרשן המקרא העקבי, מתקשה לפרש פסוק אחד ממגילת שיר השירים. מדובר בפסוק שהוא אולי המחמאה המשונה ביותר שה'דוד' נותן ל'רעיה': "אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק" (שה"ש – – ). "איני יכול לפרשו לשון חוטם", אומר רש"י, "לא לעניין פשט ולא לעניין דוגמא. כי מה קילוס נוי יש בחוטם גדול וזקוף כמגדל?" להגיד למישהי שיש לה אף גדול, אומר רש"י בעצם, זו לא בדיוק מחמאה. פרשן בן ימינו היה מהסס לכתוב משפט כזה. ללא ספק הוא היה נחשב במקרה הטוב לשובר התקינות הפוליטית ובמקרה הפחות טוב – לאנטישמי.

מי שפותח את הספר "הגוף היהודי" מאת האנתרופולג היהודי מארה"ב מלוין קונר, צריך להיות מוכן נפשית לכך שכל תקינות פוליטית היא מהמחבר והלאה. נתחיל מזה שהספר – שזכה בשנה שעברה לפרס הספר היהודי הטוב ביותר בארה"ב – הוא ספר מאד ברור, קריא ושנון. ואם לקעקע את האופנה האקדמית עוד יותר – זהו ספר ממש, איך לומר, ציוני.

בטרם יתחיל לגולל את תולדות הגופניות והיחס היהודי לגוף לדורותיו, המחבר מגלה מעט על הרקע האישי שלו. ילדותו האורתודוקסית בארה"ב התחלפה בבוא היום בחילוניות כופרת, שבאה אצלו – כמו אצל רבים מבני גילו – על רקע פעילות הורמונלית מואצת של גילאי ההתבגרות. בתור חוקר תרבויות בוגר קונר נטל על עצמו את המשימה הרחוקה ביותר האפשרית מן היהדות: להתחקות אחר שבטי לקטים-ציידים במדבר קלהארי באפריקה.

ברם, גם אם מישהו "גומר עם היהדות", היהדות אינה בהכרח "גומרת" איתו; בשלב מסוים המחבר מצא את עצמו מרותק ליחסים המורכבים של היהודים עם הגוף של עצמם. חיבורו של קונר, שעלול להיראות במבט ראשון כאוסף של אנקדוטות ופיקנטריות, טוען למעשה טענה רצינית ורציפה על תולדותיה של הגופניות היהודית. ניתן אולי היה לתת לו תת כותרת: "שקיעתה, גסיסתה וזריחתה המחודשת של הזיקה היהודית לגוף".

המחבר עוקב אחרי הניתוק ההדרגתי וגובר בין העם היהודי לחוויה הגופנית שלו במהלך ההיסטוריה, שמגיעה לשיאה בשואה – ולתחייתה של הפיזיות היהודית על שלל היבטיה המגוונים בעידן המודרני ובעיקר לאחר השואה.

אין לו דמות הגוף

את ראשית האמביוולנטיות היהודית ביחס לגוף, קונר מייחס ליחס היהודי – החריג כל כך בעולם הקדום – כלפי הא-ל, לפיה הא-ל הוא לגמרי מופשט ואין לו גוף ודמות הגוף. הדבר גרם לכך שהיוונים הכריזו על היהודים הקדמונים כעל עם של אתאיסטים (!) – שהרי אינם מאמינים בקיומו הממשי של האלוהים.

הפרדוקס הראשון בשורה הארוכה של הפרדוקסים היהודיים ביחס לגוף הוא שדווקא הא-ל המופשט לגמרי הזה, מחיל את המצווה החשובה ביותר דווקא על גופו של היהודי (ממין זכר) – בצוותו את המצווה הפיסית מאוד של המילה. הסילוק של הערלה הוא מעין תעדות כניסה של הילד היהודי לעולם – כשהוא נכנס ישר עם קצת פחות בשר עליו.

האמונה המופשטת וברית המילה הן רק הצעד הראשון בהתרחקות היהודית מן הגוף ומעסקי הגופניות. לאחר מכן מגיעה הגלות הראשונה והשנייה שבמהלכה דמותו של היהודי, בעיניו–הוא ובעיני הסביבה, עוברת הליך ממושך של הפשטה. העם ללא ארץ הופך למשהו אוורירי ומופשט, ללא אחיזה של ממש במציאות הפיזית. במהלך מאות השנים הללו הגוף היהודי הופך לא פעם למרמס, וגם לאובייקט התיאור החביב של האנטישמים.

הספר נפתח באיור מחיבור אנטישמי שיצא דווקא בארה"ב בסוף המאה ה-19 ומתאר את המראה של "יהודון טיפוסי" על חלקיו השונים: אפו המעוקם (שעוד נחזור אליו), עיניו הבולטות וגפיו הממששות כל דבר כדי לבדוק את ערכו הכספי. האיור נותן ביטוי לשינוי שחל האנטישמיות בתקופה המודרנית החילונית: האנטישמיות ה"רוחנית" הנוצרית הישנה מתחלפת לה באנטישמיות גזעית-פיזית, העסוקה בתיאור המאפיינים הפיזיים של היהודי. מעניין לציין, אגב, שאחת ההתייחסויות הביינימיות הלא-יהודיות האנושיות יותר לדמותו של יהודי היא זו של  שיילוק במחזה של שייקספיר "הסוחר מוונציה". המונולוג הארוך של שיילוק שאומר "האין ליהודי עיניים? האם אינו כואב כשפוצעים אותו? האם אינו צוחק כשמדגדגים אותו?" הוא מעין פריצה של דמות יהודית חיה ומעוררת אמפתיה עמוקה (אולי בניגוד לרצונו של המחבר), דווקא סביב ההיבט הגופני-פיזי שלה.

השואה

הצומת המכריעה הבאה בתולדות יחס היהודים וסביבתם לגוף, לדעתו של קונר, זו השואה. הוא נוטה להסכים עם התפיסה של אלו מחוקרי השואה שמבינים אותה כפרוייקט ענק של היגיינה ציבורית: החיידקים היהודים, סברו הנאצים, מזהמים את העולם וגורמים למחלות; המרפא הגרמני עושה לעולם חיטוי המוני. דמותו של היהודי בתעמולה הנאצית היא שלא במקרה כזו של עכברוש או של תיקן, יצורים הנתפסים כמביאי זיהום ומחלות. על רקע תפיסתם של הנאצים מובנת גם מעורבותם הפעילה מאוד של הרופאים הגרמנים בשואה: ד"ר מנגלה הוא ייצוג בודד ומוכר של רבים אחרים, ידועים פחות. השנאה האנטישמית הנאצית התמקדה בכוונה להשמיד דווקא את הגוף הפיזי של היהודי, תוך ניצול מרבי של מה שניתן להפיק ממנו – שיני זהב, שערות וכדומה.

בתור תגובת-נגד יוצאת דופן מזכיר קונר – בשונה מאחרים שכתבו על הגבורה הדתית בשואה – דווקא  את הרצון היהודי להישרדות הגופנית, שמתבטא אפילו בספרות השו"ת מתקופת השואה ואחריה. קונר מתאר לא את השאלות כיצד ניתן להתפלל באושוויץ, או להאמין אחריו- אלא שאלות של יהודי שהוכה מכות רצח בגלל שניסה להבריח לגטו קמח לאפיית מצות וכל שיניו נשברו. היהודי שאל את הרב כיצד יקיים עכשיו את מצוות אכילת מצה – בשעה שמנהג אבותיו אוסר עליו אכילת מצה שרויה. הרב אפרים אושרי, בעל שו"ת "ממעמקים", ענה לו שמותר לו לאכול מצה שרויה כי מדובר בחומרה שאינה מעיקר הדין. יהודיה אחרת שאלה לאחר השואה האם עליה להוריד את המספר שהנאצים קעקעו לה על היד. הרב ענה לה שעליה לשאת את אות הקין הזה בכבוד, על מנת להראות לכל העולם שהמזימה לא הצליחה ולסייע לשמר את הזיכרון הגופני–ממשי של האירועים. כפי שהשואה הפכה את השמדת הגוף היהודי הפיזי למוקד העיקרי שלה – כך גם הישרדותו הפיזית הפכה עכשיו לעיקר, אפילו מבחינה דתית.

על ההיבטים הפיזיים-גופניים של התנועה הציונית והחתירה לקימום "יהדות השרירים" כבר נאמר ונכתב רבות, בהקשר הארצישראלי. על אותו תהליך עצמו בקרב יהודי ארה"ב ידוע פחות. מסתבר, שגם המהגרים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות היו נחושים שלא לתת לפוגרומים לחזור על עצמם, ופנו לאימון גופני. כך, בתקופה מסויימת, מספר שמות בולטים ביותר בעולם האגרוף המקצועי בארה"ב היו יהודים – ביניהם בני לאונרד ואייב גולדשטיין. הכבוד היהודי זכה להגנה בזירת הספורט וגם בזירת הפשע, כאשר יהודים כיכבו גם ברשימת הגנגסטרים הגדולים של תחילת המאה ה-20.

בשנים שלאחר השואה, יהודים קשוחים עם רובים ואגרופים כבשו את דמיונו של הנוער שם. העוצמה היהודית הגנה עליו – וגם הקימה לו מדינה אי שם במזרח התיכון. קונר מצטט קטע שאינו מוכר ביותר מיומני המסע של הסופר מרק טווין, בו הוא כותב שלא היה מודע לנושא הכוח של הלוחמה היהודית בתקופת ממלכת ישראל, וכשלמד עליה היה כל כך המום, עד שסבר שחוסר האונים המדיני של היהודים הוא דווקא דבר חיובי. יהודים עצמם חשבו אחרת ממנו אחרי השואה: הם החליטו לשוב באופן ממשי ביותר, ואם צריך גם כוחני, לממדי הקיום הגופניים הפיזיים של עצמם, מבלי לחשוש לאילו מחוזות החזרה הזו יכולה להוביל.

נשוב להיבט הבסיסי ביותר של הפיזיות היהודית: החזות. פרק בספרו של קונר מתאר את העיסוק היהודי הגדול סביב הנושא של "המראה היהודי" והיחס שלו למושגי היופי. שאלה שהעסיקה רבים מתחילת האמנסיפציה היא האם אנחנו כיהודים יכולים להציג בגאווה את חזותנו השמית. מספר מלכות יופי בעולם היו אכן יהודיות במוצאן הלאומי, אך לא היו בחזות שלהן כל מרכיבים שמיים מובחנים.

קונר טוען כאן טענה פרובוקטיבית, לפיה הסלידה האסתטית מהאף היהודי הגדול – אותה פגשנו אצל רש"י – יש לה על מה לסמוך מבחינת תפיסתנו את היופי. קונר מתבסס על חוקרי הביולוגיה האבולוציונית שטוענים כי המושגים הבסיסיים שלנו על היופי הנם מובנים ולא תלויי תרבות, מה שמסביר מדוע נשים וגברים בכל העולם נמשכים לתווי פנים דומים פחות או יותר וגם למבנה גוף מסוים – המעיד על כוחו של הגבר ופוריותה של האישה.

ההעדפות האסתטיות הללו חוצות תרבויות ואף גזעים. כך, גם בתרבויות של אפריקה השחורה, הצבע הלבן קשור לטוהר והשחור – לטומאה. אחד הדפוסים שתפיסתנו את היופי הוא משיכה שלנו לתווי פנים ילדותיים עם עיניים גדולות ואף קטן יחסית. לכן האף השמי הגדול – ובמיוחד כזה שהוא גם לא פרופורציונלי – בהחלט סותר משהו באינטואיציה האסתטית הבסיסית שלנו.

עם זאת, מדגיש קונר, ביולוגיה זה לא הכול. גם לתרבות יש מה לומר לגבי ההעדפות האסתטיות שלנו. וכפי שהשחורים בארה"ב טבעו את הסיסמה "השחור הוא יפה", כך גם גאוותה היהודית של ברברה סטרייסנד מנעה ממנה לבצע ניתוח פלסטי לאף המפורסם שלה – בניגוד למה שהיה מקובל אצל הרבה יהודים אז. נראה כי היום בחורה יהודיה שעושה ניתוח פלסטי לאף, עושה זאת כדי להיראות יותר אתסטית, ולא כדי להיראות פחות יהודיה.

אם  נשאר עוד נושא שיכול לזעזע את התקינות הפוליטית אך לא ניתן להימנע ממנו כשמדברים על היהודים ועל הגוף – זו שאלת הגזע והגנטיקה היהודית. לאחר השואה ולאחר המחקרים של תאומי מנגלה, רוב החוקרים בעולם ובפרט בעולם היהודי גזרו על עצמם שלא לבטא את המילים "יהודי" ו"גנטיקה" באותו משפט. כשבארה"ב באמצע שנות התשעים (!) התפרסם רב המכר השערורייתי "עקומת הפעמון" שדן, בין היתר, בהבדלי האינטלגנציה הממוצעים בין הגזעים, המחבר היהודי ריצ'רד הרנשטיין הפציר בנחרצות בעמיתו האירי צ'ארלס מיוראי שלא לכלול בספר פרק על נפלאות התורשה של היהודים האשכנזים – פרק שמיוראי העז לפרסם רק כתריסר שנה מאוחר יותר בכתב העת "קומנטרי". הטאבו נפל כיום – ומספר מחקרים גילו גם את השותפות הגנטית של כל חלקי העם היהודי, על יתרונותיו (טיפוח המצוינות האיהנטלקטואלית) וחסרונות ( נטיית יתר לפגמים גנטיים מסויימים). לסיום המחבר מנחית עוד טענה לא תקינה בעליל, כאשר הוא ממליץ להתגבר על המשבר הדמוגרפי של יהדות ארה"ב על ידי השימוש הישן והטוב בגוף היהודי.

כך נסגר המעגל של הגופניות היהודית מקדם ועד ימינ: לידה, מילה, קמילה גלותית, חזרה מודרנית לגוף, איום השואה – ועד הפריחה של העצמאות, העוצמה, השרירים, האף והגנום – עד לצורך להעביר את הגנטיקה ואת החזות היהודית לדורות הבאים.

מעבר למחמאות לסגנונו הקליל, הברור, הקריא והמשכיל של הספר יש לציין שהוא חורג באופן משמעותי מספרים בסוגה הקרובה. לרוב, אם רואים כותר שמוגש לבחינת היבטי הגופניות היהודית או "הדיסקורס הגופני" – ניתן לצפות לבליל בלתי מובן של מלל פוסט מודרני, משפטים מייגעים ללא סוף, שבדרך מופלאה כלשהי מגיעים תמיד בסוף למסקנה כי הציונות היא קולוניאליזם רע. הספר שלפנינו- בנוסף להיותו ברור – הוא גם ציוני מאד. המחבר כלל אינו מתבייש לספר על הגאווה שממלאת אותו כשהוא רואה את מצעדי צה"ל ואת הנשים בתפקידים הקרביים (ולא, הוא לא חושב שישראל היא חברה במדים פטריארכלית). את הפלשתינאים הוא מכנה "קורבנות ההיסטוריה של עצמם" ואפילו המשפט האגבי ש"צריך גם להקים מדינה פלשתינית" נקרא כמו שורה שנכתבה כדי לצאת ידי חובה. לעומת זאת, הספר חותם בפסקה שאומרת שכאשר יהודים אומרים אחרי השואה "לעולם לא עוד" – הם באמת מתכוונים לזה.

מה שחסר בספרו של קונר הוא מבט מעמיק יותר על הקשר בין הרוחניות היהודית לגופניות. או, במילים יותר פשוטות, כיצד קרה שישראלי חילוני פיתח את שיטת קרב המגע הישראלי שידועה בכל העולם, בשעה שאף רב או תלמיד חכם לא הגה את שיטת הטאי- צ'י היהודית? מדוע התפילה,  המדיטציה והיוגה אצל היהודי הם עדיין שלשה דברים שונים? וברמה העמוקה יותר, לאן אנחנו יכולים לקחת היום את התפיסות הדתיות ביחס לאפשרות הגשמת האל?

מייקל וישוגרד, פילוסוף יהודי אמריקאי שאינו מוכר בארץ (ויש להצטער על כך) פיתח את הרעיון של הזיקה הגופנית בין הקב"ה לעם ישראל בספרו Body of Faith, והוא משמש תשתית תיאולוגית יסודית לשיח תיאולוגי יהודי- נוצרי בארה"ב. קונר אינו תורם משמעותית לשיח הזה.

ואחרי הכל, האנתרופולוגיה היהודית קיבלה בשנה שעברה מתנה גדולה: ספר פשוט ונגיש, שאינו חושש לגעת בדברים הרגישים ביותר ולדון בהם לגופו של עניין.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: