סקירת יוני

קריאת גבר אחרונה

מאמר נרחב של חנה רוזין ב- Atlantic דן במקומו של הגבר בתרבות העכשווית והמצב נראה לא מזהיר. נתחיל מכך שהאופציה של בחירת מין העובר, שהופכת לזמינה יותר ויותר בעולם, מנוצלת כיום בעיקר לכיוון אחד- כדי להביא לעולם דווקא בנות ולא בנים. אם לפני כמה שנים, אישה הרה שהגיעה לקבל טיפול לבחירת מינו של העובר אמרה בטון מתנצל שיש לה כבר שני בנים ולכן היא הפעם הייתה מעדיפה בת, היום אין התנצלות והקדמות ארוכות, אלא דרישה נחרצת- אני רוצה בת, כמוני. כיום היחס של טיפולים לבנים ולבנות הוא של שניים לאחד לטובת בנות, כאשר בסוג טיפולים חדשני יותר שיעור הבנות עולה ל- 75%. הגברים- האבות- הופכים גם לחלק פחות משמעותי בקבלות ההחלטות, שמתקבלות בידי האימהות והסבתות. נדמה שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה שההעדפה הטוטאלית לבן זכר ולבן הבכור מפנה את מקומה. ייתכן שהדור הבא לא יבין אתהמשמעות של המושג "בכור" כפי שהיה נפוץ בתרבותינו.

זה ממשיך בחתירה הנשית המתמדת לעמדות הכוח- שקוראת גם במדינות המתפותחות וגם במתפתחות. נשיאת ליבריה , אלן ג'ונסון סירליף, תארה את ארצה כילד חולה הזקוק לאהבה אימהית ורואנדה בעידן שלאחר רצח העם בחרה רוב נשי לפרלמנט. ומה שקורה שמדינות דוגמת ארה"ב, זה שהכלכלה העכשווית מתגלה כמותאמת יותר לנשים מאשר לגברים. במשבר האחרון , שלשת רבעי ממקומות התעסוקה שנאבדו היו מאוישים בגברים- והודות לכך השנה,לראשונה בהיסטוריה, נשים מאיישות את רוב מקומות העבודה בארה"ב. הכלכלה הפוסט- תעשייתית הנה אדישה לכוח ולגודל הפיזי העודף של הגבר. היא מצריכה יותר את התכונות שמקובל לזהותן כנשיות- את האינטלגנציה החברתית, דפוסי תקשורת בין אישיים מפותחים ופתוחים, יכולת לשמור על ריכוז ומיקוד שעות רבות. נשים יוצאות יותר לעבודה בשעה שהגברים נשארים בבית עם הילדים. רבים מהם לא מצליחים למצוא עבודה- השנה אחוז הגברים בגילאי העבודה העיקריים, בין עשרים לארבעים, הוא אחד מתוך חמישה- האחוז הגבוה ביותר בהיסטוריה ! נשים משתלטות כרגע על רוב המקצועות שנחשבו בעבר לגבריים- הנדסה היא יוצא מן הכלל היחיד לפי שעה- בעוד שגברים לא מראים כל כוונה להיכנס לתחומי העיסוק הנשיים, כמו סיעוד והוראה, על אף שהמכללות עושות מאמצים כבירים על מנת לגייס אותם. דווקא כאן הסטיריאוטיפ הגברי עובד לרעה- בחור שלומד הוראה מקצוע גברי מוערך בעבר ) כמעט נאלץ להסתיר זאת מחבריו. הקצה העליון של מקומות התעסוקה עדיין נשלט במידה מכרעת בידי גברים- נשים מנכ"ליות בינתיים נדירות. אבל גם כאן קיימות מגמות בנוסףלמצב הקיים- והן מצביעות על תזוזה לטובת נשים- מקומות העבודה רוצים לעודד יצירתיות ולכן קידום נשים בחברות הגדולות כיום הוא מהיר יותר ותגמולי השכר משמעותיים יותר. גם המשפחה פחות מפריעה היום לקריירה- נשים נכנסות לעולם העבודה בתור רווקות, ממשיכות בו כנשואות ואף אינן נוטשות בתור אימהות צעירות. למקומות עבודה היום יש מגמה לגבש "מערכת שעות גמישה" ואפילו לא להציג זאת כנושא נשי, אלא כצורך של כלל העובדים. גם ה"רגשנות " הנשית כבר אינה בעוכריהן- אלא ההפך הוא הנכון- דווקא התוקפנות הגברית ה"אמיתית" נחשבת כזו שגורמת לסיכונים עסקיים בלתי מחושבים. כך ראש ממשלת איסלנד שנבחרה בשנה שעברה, הצהירה שגברים הם האחראים לקריסה של המערכת הבנקאית הלאומית והבטיחה להוביל את ארצה אל מעבר ל"עידן הטסטוסטרון".

המהפכה מתקיימת גם בעולם ההשכלה הגבוהה- שם נשים מקבלות כשישים אחוז מהתארים השניים- כמחצית מכל התארים ברפואה ובמשפטים וכשישים אחוז מכלל התארים הראשונים. המוסדות להשכלה גבוהה עושים מאמצים נואשים לגייס גברים- כולל ייסוד של קבוצות כדורגל ומחלקות להנדסה. בינתיים לא נראה שהדבר מעורר זרימה גברית המונית להשכלה גבוהה ובנים עדיין נושרים מבתי הספר בשיעורים הרבה יותר גבוהים- וקשה לא לתהות עד כמה זה קשור לעובדה שרוב המורים הן מורות. רבים מדברים לאחרונה על מערכת החינוך במערב כמכשילת- הבנים וככלל ניכרת התמרמרות אנטי פמיניסטית בקרב גברים אמריקאים, בפרט הרווקים שביניהם. הציפיות מהם גבוהות מאד, הסיכוי שלהם גם להשכלה האקדמית וגם לתעסוקה יציבה הוא נמוך היום יותר מאי פעם. למה אפשר לצפות מגבר כזה ומדוע להתחייב כלפיו? אולי שיא התופעה של הנשיות החדשה היא ניצול הולך וגובר של גברים בידי נשים כאשר נשים המבוססות כלכלית מארגנות לעצמן בני לוויה גברים צעירים למגוון של מטרות. וגם הדפוס של התוקפנות הגברית מפנה את מקומו יותר ל…תוקפנות הנשית. אישה רוצחת שכירה, בת דמותה של ניקיטה, מככבת ביותר ויותר סרטים וסדרות. גברים אמריקאים צעירים מביטים קדימה בחשש רב והם חשים כי מסיבת הרווקים שלהם נגמרה.

כיצד מחלקים ?

מאמרו של רופא Theodore Dalrymple ברבעון "סיטי ג'ורנל" דן בכשלים המובנים של מדיניות רווחה בלתי מחושבת. דלרימפל דן בשאלה עתיקת היומין האם עוני הנו תוצאה פשוטה של "חלוקת משאבים לא נכונה" ובהישנות המצב והקצאה שוויונית יותר של המשאבים הלאומיים הכול יבוא על מקומו בשלום. דלרימפל מביא שלל של דוגמאות ממדינות השונות של העולם השלישי בהן הוא עבד בתור רופא. ראשית, חוויתו לימדה אותו להיות סקפטי כלפי מדדי העוני השונים. כך למשל הטענה כי "רוב תושבי ניגריה חיים מדולר ליום" נועדה לעורר אמפתיה כלפי הניגרים הגוססים ולדרבן סיוע בינלאומי מאסיבי יותר, בשעה שבעייתה האמיתית של ניגריה היא גידול מתמיד באוכלוסייה. בנוסף, גם זכייה במשאב לאומי יקר ערך לא בהכרח תפתוראת בעיית העוני. כך, תושבי האי נאורו באוקיינוס השקט גילו יום אחד שיש באי שלהם סלע פוספטים יקרים. האזור עבר פיתוח בינלאומי והולאם כשהאי זכה להצמאות ב- 1968. רוב תושבי האי התעשרו מהשכרה של האתר, מבלי להשקיע כל מאמץ נוסף. הדבר גרם לרבים מהם שעמום שהתבטא אצל רובם באכילה כפייתית של מוצרים עשירי קלוריות – אכילה שגרהמ לכמחצית אוכלוסיית האי לסוכרת, שמנטייה גנטית אליה רובם סבלו מבלי לדעת עליה. ללמדך שלהקצאת משאבים יש משמעות בריאותית, בנוסף לזו הכלכלית.

 

דוגמה אחרת לתוצאה כושלת של יוזמה כלכלית עם כוונות טובות היא טנזניה. נשיאה, יוליוס נוריירה, היה סוציאליסט בהשקפתו ואדם הגון ביותר , במושגים של שליט באפריקה פוסט קולוניאלית. הוא לא חילק את משרות השרים לבני משפחתו הקרובה, לא רצח ללא אבחנה את חברי האופוזיציה ולא שיסה את השבטים השונים איש ברעהו. נוריירה רצה את הטוב לעצמו והאמין שהטוב יבוא מדרך של הלאמת הבנקים והתעשיות והחקלאות , פיקוח על המחירים ועל היצוא. לכן נוריירה התחיל להלאים את האדמות ולעודד אתכל האנשים להתאחד לקומונות, בהם הם יוכלו לרכוש אמצעים מתקדמים יותר לעיבוד האדמות ( שלא היו נגישים להם קודם לכן ) וגם לקבל שירותי חינוך ובריאות ברמה יותר מתקדמת. אך האיכרים הטנזניים התגלו, בדומה לאחיהם באוקראינה כחמישים שנה קודם, כאנשים בעלי העדפות שבטיות הדבקים בנחלת אבותיהם ואינם מעוניינים להתחבר עם האחרים. אלפים מהם נאסרו. כתוצאה מכך התפוקה החקלאית של טנזניה, שהייתה ענייה בלאו הכי, צנחה באופן משמעותי. רבים מהאיכרים החלו לגדל תוצרת חקלאית מינימלית לקיום עצמי והסוחרים ההודיים, שפעם רכשו אותה מהם בתמורה למוצרי צריכה שונים, נטשו את המדינה. נוריירה עצמו האיץ בהם כיוון שניסה להאשים אותם, במקום את עצמו,  במחסור של מוצרים בסיסיים. כשדלרימפל עצמו חי בטנזניה בשנות השמונים, העוני חגג שם וביצה הייתה נחשבת למצרך נדיר באזורים כפריים. נותר מצב פרדוקסלי שמנציח את העוני ואת התלות המתמדת בסיוע המערבי. זאת כיוון שהעילית שהייתהעסוקה בחלוקת הסיוע זכתה למעמד מועדף והייתה מעוניינת לשמר אותו. וכך העילית השלטת נעשתה עשירה יותר, העוני עמוק יותר והסיוע הבינלאומי רב יותר. נוריירה עצמו סרב לבצע פיחות במטבע הטנזני, להצעת קרן הטבע העולמית, כי הוא האמין שהדבר יגרום להתפרעויות המוניות. לא פלא שהמשרה הנחשקת היחידה בסוציאליזם הטנזני הייתה משרה ממשלתית שהבטיחה קרבה לצלחת של חלוקת המשאבים הראויה.

 

הונג קונג במדגסקר

בעיית עוני של העולם השלישי ממשיכה להעסיק כלכלנים ברחבי העולם, וחלקם אף מנסים לאתר  עבורה פתרונות בלתי שגרתיים. מאמרו של סבסטיאן מלאבי ב"אטלנטיק" מפרט את הצעתו המפתיע ושנויה במחלוקת של אחד המוחות המבריקים והמקוריים הכלכלה העולמית- פול רומר. מדובר באיש שכבר הספיק להוכיח את עצמו הן בעולם האקדמיה ( שם הוכיח וביסס את התזה שאחד המרכיבים המהותיים בצמיחה כלכלית זה רעיונות והסדר הטוב ) וגם בעולם העסקי ( שם הוא עמד בראש החברה שפיתחה מספר פיתוחים חדשניים). כעת רומר עסוק בקידום פרויקט שאמור לסייע למאבק בעוני בעולם השלישי ומושך אליו הרבה תשומת לב וגם אש. לדעתו של רומר, הסיוע הכלכלי לעולם השלישי לא נחל הצלחה רבה ולכן יש לעודד את הצמיחה הכלכלית שם בדרך אחרת- הקמה של מובלעות עצמאיות כלכלית על ידי מדינות זרות שגם תנהלנה אותן ( ערי הצ'רטר).  אזרחי מדינת עולם שלישי יוכלו לגור בתוך המובלעת, לעבוד שם, לקבל את הזכויות של אזרחי המדינה המפותחת הזרה שהקימה אותה ובעיקר- לשווק את התוצרת החוצה ולסייע לצמיחה הכלכלית. הדוגמה העומדת מול עיניו של רומר היא דוגמה של הונג קונג- המובלעת בתוך סין שנוהלה בידי הבריטים והייתה לאי של שגשוג כלכלי בעולם הקומוניסטי- אי שבזכותו הסינים התחילו להשתלב בכלכלת השוק, לדעתו של רומר. העמיתים באקדמיה, שרגילים זה מכבר לדעותיו החריגות, בכל זאת נדהמו הפעם, כיוון שמדובר בדבר הלא תקין פוליטית ביותר שייתכן- או במילים אחרות, בפרוייקט ניאו קולוניאלי. רומר עצמו לא נבהל מההאשמות ומשיב למבקריו שאזרחי העולם השלישי בין כה וכה "מצביעים ברגליים" בהגירה מארצותיהם למדינות מפותחות, שם יש להם זכויות פוליטיות מוגבלות, אם בכלל, על מנת לחיות ברמת חיים סבירה. אם הם מוכנים לכך, טוען רומר, קל וחומר שהם יהיו מוכנים לחיות במובלעת כזאת בתוך ארצם- הם. הוא אף עושה מאמצים לשכנע ראשי מדינות העולם השלישי להתעניין בפרוייקט. הראשון להם היה נשיא מדגסקר. לאחר שרומר נפגש איתו, התכניות החלו לקרום עור וגידים, אך במהרה התעוררו קשיים מבית- האופוזיציה מיהר להציג את הנשיא כמי שמוכר את ארצו למשקיעים זרים והוא הודח מתפקידו. רומר עצמו מודה שלא הכול חלק בתכנית שלו- למשל חוסר היציבות של מדינות העולם השלישי הוא גורם מעכב. ברור, שבמקום כמו האיטי, שם אין בנמצא ממשלה מתפקדת, אין אפשרות לייסד פרוייקט בר קיימא. ברם, אם מדינה כמו מקסיקה תסכים להקים את עיר הצ'רטר בשטחה, ניתן יהיה להביא לשם פועלים מהאיטי. בעייה נוספת היא "העדר תורמים"- רומר אינו מצליח לפי שעה לאתר את המדינות המפותחות שמוכנות להשקיע במיזם מעבר לאוקיינוס שמזכיר להן את עברן הקולוניאלי הבלתי- מפואר. ברם, הוא אינו מרים ידיים וממשיך במאמצי השכנוע, מתוך אמונה שמיליוני מהגרי עבודה בעולם ורוח הגלובליזציה הן לצדו.

 

לוחמי הגטו הפולני

בחודש יוני השנה מציינים 59 שנים לפלישת היטלר לברית המועצות- "מבצע ברברוסה"- אירוע שסימן את תחילת הגיבוש של "פתרון הסופי". מאמרו של טימוטי סניידר ב"ניו ירק רביו אוף בוקס" עוסק בפרק הפחות ידוע משנות שואה וגבורה ( מסתבר שעדיין יש פרקים כאלה ) והוא מערכת היחסים הסבוכה והטראגית בין יהודים לפולנים בעת השואה. לאחר הכיבוש הנאצי, פעל בפולין "צבא העם" ששימש איגוד לכל הגופים הפולניים שלחמו בנאצים בצורה מחתרתית- להוציא שמאל קומוניסטי וימין לאומני- קיצוני. "צבא העם" היה כפוף ישירות לממשלת פולין הגולה בלונדון בראשותו של ולדיסלב סיקורסקי. האויב היה גרמניה נאצית, אך היחס ליהודים נותר מורכב בפולין ספוגת האנטישמיות. כשסיקורסקי שידר ברשת הבי. בי. סי ברכה לאזרחים היהודים לרגל ראש השנה, מפקד צבא העם בוורשה, סטפן רובסקי, אמר שמחווה כזו עושה "את הרושם הרע ביותר האפשרי" על אזרחי פולין. הוא האמין שהזדהות עם היהודים מחבלת במאמץ המלחמה המשותף. הצבא עצמו לא ידוע כארגון אנטישמי, אך אנטישמיות הייתה קיימת ביחידות השונות ובה לידי ביטוי גם רציחת יהודים בתור חשודים בריגול או במטרה לשדוד את רכושם. השמועה פשטה בין היהודים ולכן, כשבאוגוסט 1941 גם מהם אולצו בידי גרמנים לתלות מספר לוחמים מ"צבא העם" , הם האמינו שהם מוציאים להורג שונאי עמם שאף היו שותפים למעשי הרצח. בין אם הדבר נכון ובין אם לאו, ברור שהסיבה האמיתית להוצאתם להורג הייתה התנגדותם לכיבוש הנאצי. מאידך, לאחר תחילת ביצוע "הפתרון הסופי" שיתוף הפעולה בין יהודים ל"צבא העם" התהדק. אנשי הצבא הפולנים היו אלו שהעבירו למערב את העדויות הראשונות על תאי הגזים ועל השמדת יהודי פולין במטרה לדרבן את בעלות הברית לפעולה יותר נחרצת- כידוע, הדבר היה לשווא. היחס המשיך להיות סבוך גם בעיצומה של המלחמה- אנשי "צבא העם" סיפקו הרבה נשק למורדי גטו ורשה, אך בו זמנית סרבו לשורותיהם את אלו ששרדו במרד. הפולנים מצאו את עצמם במלכוד בלתי אפשרי- הם נלחמו נגד הנאצים, אך לא רצו גם בפלישה הסובייטית לפולין ( זאת גם על רקע הטבח בקאטין, עליו כתבתי בסקירת מאי ) – כשהם האמינו, לא בלי בסיס מציאותי, שיהודים עלולים לסייע לסובייטים- וחלקם אכן שימשו לאחר המלחמה בתפקידים בכירים במנגנון הקומוניסטי. רק ביולי 1944, בשעה שהצבא האדום התקרב לורשה והצבא הנאצי ארגן את "תהלוכות המוות" לאסירי המחנות השורדים האחרונים, פרץ בורשה המרד הגדול שמטרתו הייתה להילחם על העצמאות הפולנית נגד הסובייטים. עכשיו היהודים לחמו לצדם של הפולנים על המולדת שלהם. ייתכן כי מספר הלוחמים היהודים במרד הזה היה גדול יותר ממספר היהודים שלחמו במרד גטו ורשה. ביניהם היה סטניסלב אהרונסון, שהסתער יחד עם חבריו הפולנים על כיכר הגירוש ( אומשלגפלץ ) ממנו הוא עצמו נלקח לטרבלינקה שנתיים קודם לכן. הוא וחבריו הגיעו אחרי זה למחנה הריכוז שנבנה על חרבות גטו ורשה ושחררו משם כמה מאות יהודים. לאחר המלחמה התעמולה הסובייטית הפכה את היוצרות בהתאם לצרכים האידיאולוגיים שלה- מרד גטו ורשה הפך למרד קומוניסטי ( על אף שלא היה כזה ) ומרד ורשה הפך למרד פשיסטי ( למרות שלא היה כזה ). בתקופה הסובייטית ההתנגדות היחידה לנאצים ש"באה בחשבון" הייתה התנגדותם של הקומוניסטים. הלוחמים הפולנים לא היו טלית שכולה תכלת, כמו שהיו רוצים להציג אותם במיתוס שנבנה סביבם בפולין הפוסט קומוניסטית. ברם, אם נאמין שלמי שנלחם בנאצים מגיעה הערכה, נצטרך לחלוק להם את הכבוד ההיסטורי הראוי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: