היום ופעם- ביקורת ספר

פעם נכחתי בדיון שנסב סביב מצעד הגאווה בירושלים. כדרכם של דיונים מהסוג הזה, הדברים חרגו מההקשר של המצעד ועברו לדיון נרחב יותר סביב מקומם של דתיים הומולסביים בחברה הדתית. בפאנל נכחו שני נציגים ציונים – דתיים ויהודה משי זהב- קמב"ץ של העדה החרדית והאיש המוביל מאחורי התנגדות האלימה וההתפרעויות סביב מצעד הגאווה הירושלמי ב- 2006. הנציגים ה"סרוגים" שידרו מסר של סובלנות וקבלה ברמה זו או אחרת. ואז רשות הדיבור ניתנה למשי זהב. עלי להודות שציפיתי לרצף רגיל ושגרתי של סיסמאות הומופוביות ואכן קיבלנו אותו ישר לפנים
(מחלה, סטייה מגעילה, בעלי חיים לא עושים זאת וכו" ) – אבל אחרי זה בא הדבר המעניין והחשוב באמת. משי זהב פתאום שינה נושא- ובתפנית כל כך חדה, שחלק מהיושבים בקהל חשבו שהוא אולי התבלבל ושכח היכן הוא נמצא. "אתם יודעים"- שאל משי זהב את הקהל פתאום- " שאני דור עשירי בירושלים מצד אימי? אתם יודעים שאני,כמו שאני פה עכשיו, עם הפאות והקפוטה, נראה בדיוק כמו אבא שלי וכמו סבא שלי? והילדים והנכדים שלי ייראו בדיוק כמוני? " אני כבר הבנתי לאן הוא חותר- אבל משי זהב מיד המשיך בדבריו והבהיר את טענתו. " אתם החילוניים כל הזמן עם האופנה הבאה- מודרניות, ציונות, איכות הסביבה, עכשיו גאווה. גל כחול, גם ירוק, גל וורוד. ואנחנו אוחזים במה שציוו אבותינו. אתם תיעלמו כולכם ואנחנו נמשיך להיות כאן. כמו שאבותינו היו. " למה בשביל ההישרדות של מסורת הדורות היה צריך לשרוף כמחצית מפחי הזבל בירושלים, משי זהב לא טרח להסביר.

עם או בלי הערות ציניות, המחשבה על האפשרות לחיות כהומוסקסואל במקום ובזמן אחר היא אפשרות מעניינת וחשובה. ספרו של דייויד ברודי שיצא בסוף שנה שעברה בארה"ב ( באנגלית) עוסק בנושא הזה. הספר נקרא mourning and celebration ( שמחה ואבלות) וחשוב לומר מספר מילים על המחבר לפני שפורשים את קו העלילה. ברודי הוא יהודי אורתודוקסי יליד בריטניה שבשלב מסוים גילה את נטייתו המינית השונה. הוא ראה שאין דרך להשלים איתה במקום הולדתו ולכן בגיל נעורים עזב לקנדה, שם בנה קריירה מקצועית מוצלחת כמתרגם מצרפתית לאנגלית, בנה חיי זוגיות טובים וארוכים עם אהוב חייו ולאחר שאיב, בן זוגו במשך יותר מעשרים שנה נפטר, אף תבע וזכה בקצבת שארים של ניצולי שואה. כל זאת כשהוא ממשיך להיות חבר פעיל בקהילה האורתודוקסית המקומית הקטנה. בשלב מסוים, כשההישרדות הכלכלית והתעסוקתית אינה מהווה כבר מרכיב מרכזי בחייו, רצה ברודי לנסות ולדמיין את עצמו, כגיי יהודי דתי, חי לא בקנדה של שנות ה- 2000, אלא בעיירה בתחום המושב כמאה שנה קודם לכן. לשם כך ברודי מזמן מעולם הדמיון שלו את בן דמותו, האלתר- אגו שלו בשם יענקל. יענקל הוא בן ישיבה הגר בעיירת ריפין- משם באו אבותיו של ברודי. בשלב די מוקדם של חייו יענקל מגלה שתי תכונות יוצאות דופן לסביבתו- כישרון גדול לנגינה בכינור ( ברודי עצמו הוא פסנתרן מחונן ) ומשיכה לגברים. הספר מתאר את סיפור חייו של יענקל- תוך דו- דיח דמיוני בינו לבין המחבר.

הימנעות מכל סוג של אמירה אנכרוניסטית בספרים מן הסוג הזה היא קשה עד בלתי אפשרית- וגם המחבר אינו מצליח להימנע משימוש במושגים ותיאורים שספק אם בן שיחו הריאלי היה מצליח להבין במציאות. עם זאת, יש קו רעיוני אחד ברור שזורם לאורך העלילה ומהווה ציר מרכזי. זהו ציר של חוסר יכולת עקרונית עבור יענקל לחיות את זהותו בזמן ובמקום בו הוא שרוי. לאחר שהרומן בינו לבין החברותא שלו מתגלה, מעל ראשו של יענקל מרחף איום בשידוך מיידי- והוא נאלץ להימלט על נפשו לעיר הגדולה פוזנן, לשנות את שמו ליהונתן ולהתפרנס מנגינה בכינור. הוא מתנסה בסוגים שונים של יחסים עם גברים- אך שום דבר מזה אינו מספק לו את משאת נפשו. מול עינינו חולפת גאלריה של דמויות- חברותא אחד שמנצל את יענקל מינית, מכר אחר ששולח יד בנפשו מחוסר יכולת נפשית לשאת את הכאב, ידיד נפש נשוי אמין שקרוב רגשית אך ללא עניין באינטימיות פיזית- וההשלמה שלו, אציל פרוסי שמעוניין למעשה רק במין- וזה מה שיכול להיות בינו לבין אותו יהודי. מזלו של יענקל משחק לו שהוא יודע לנגן בכינור ויכול להתפרנס הרחק מן הבית. חברותא – אהובו וולול נושא בעול השידוך הכפוי ומהאמלל ללא יכולת לפרק את החבילה, מאימת החרם. חיים של ניתוק כפוי מהמשפחה, בשולי החברה, בבדידות וניכור, ללא זיקה קהילתית של ממש- זוהי האפשרות הטובה ביותר שעומדת בפני הומוסקסואל שנולד מספר לא רב של דורות לפנינו. האפשרויות הנוספות הן מוות או חיים שהם כמוות. המחשבה היחידה שנמחמת בהקשר הזה היא שהמציאות של פוגרומים, עוני מנוול ורדיפות השכיחו מהאנשים את השאיפה לאינטימיות והפכו את חייהם למסע הישרדות.

אולי דווקא בגלל זה חשוב וראוי לקרוא את ספרו של ברודי. הוא מתאר סיפור חיים לא קל- שכולל בתוכו יציאה מהארון שאימו לא למדה לקבל לעולם, הגירה לארץ זרה שלולא משפחתו המורחבת ייתכן שלא היה מצא בה את מקומו, את אי יכולתו ליצור יחסי ידידות רגשית עם גברים סטריטיים, את מות אהובו – אבל מעל הכול נמצאת חוויה של יכולת להיות אתה. ולא זו בלבד- אלא לשלב באופן גלוי ומוצהר את הזהות היהודית הדתית עם הזהות ההומוסקסואלית. בהקדמה לספרו של ברודי, כותב פרופ' דניאל שפרבר, שהיה בן כיתתו של המחבר, על חשיבות הספר בתור חשיפת סיפורו של המחבר לקהל הרחב ולהגדלת המודעות למקומם של דתיים הומולסביים בקהילה הדתית. נדמה שלא פחות מכך חשובה ההבנה עד כמה המקום שלנו היום שונה ממה שהוא היה אז. יש אתגרים וקשיים, יש לבטים וצורך לצעוד בדרך לא סלולה- אך אשרינו שזכינו שיש לנו את האפשרות לבחור בדרך הזו! רבים וטובים- ביניהם פרופ' שפרבר, רעייתו חנה ובתו אביגיל- היו והנם שותפים לכך שהקהילה הדתית תהיה לבית עבור הומואים ולסביות דתיים. ספרו של דייויד ברודי מצטרף למגמה זו ועושה צעד נוסף- מן הארון ואל תוך הלב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביעד  On אוגוסט 11, 2010 at 8:25 am

    קראתי את הפוסט שלך, ומייד נזכרתי בשני סיפורים של בשביס-זינגר, שמתרחשים בשטעטל. הראשון הוא "השניים", סיפורם של שני בחורים שמתאהבים ועוברים לעיירה יותר גדולה כדי שיוכלו להתגורר יחד, ואחד מהם מתלבש בבגדי נשים כדי שאיש לא יחשוד בו – הסיפור הוא הומופובי למדי, והוא נגמר בטרגדיה, כפי שהיה נהוג עד לפני כמה עשרות שנים בכל הקשור לסיפורי הומואים בכל העולם. הסיפור האחר הוא "יענטל, בחור הישיבה", שהתפרסם בעולם אחרי שעובד לסרט של ברברה סטרייסנד. למרבה הצער, הסרט הפך את הסיפור המורבידי וה"סוטה" של זינגר למין אגדה דביקה ואופטימית, ברוח החלום האמריקאי. יענטל של סטרייסנד מתחפשת לגבר כי היא פרוטו-פמיניסטית ומשתוקקת ללמוד תורה; יענטל של זינגר משתוקקת **להיות גבר**, ולימודי התורה הם רק עניין שולי. כשהיא חיה כגבר, היא מתחתנת עם אישה וגם שוכבת איתה, והחברותא שלה, אביגדור, הוא כנראה הומוסקסואל ונמשך אליה כגבר, לא כאישה. בקיצור, חומר קריאה מומלץ.

  • zeeviksh  On אוגוסט 11, 2010 at 8:39 am

    תודה רבה אביעד

    אני לגמרי מסכים שהסיפור "שניים" הוא עם מסר מאד הומופובי- אחד משני הבחורים בסוף מנסה לאנוס אישה במקווה- כנראה דרכו של בשביס זינגר שמי שמסוגל לתועבה כזאת- מסוגל להכול

    לפני שנים אחדות הוצג ב"הבימה" מחזה שמבוסס על הסיפור "שניים" מאת מוטי לרנר ובנו של בשביס זינגר, ישראל שמיר. המחזה הופך לגמרי את המסר של הסיפור והוא יצא מאד מרגש ואותנטי.

  • אביעד  On אוגוסט 11, 2010 at 9:00 am

    אכן. להגנתו של זינגר אני יכול רק לומר שגם הסטרייטים אצלו לא יוצאים יפים במיוחד, ויש לו כל מיני סיפורים על סטרייטים חולניים מפה ועד הודעה חדשה.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: