ארכיון חודשי: ספטמבר 2010

כמה אבא צריך ?

תגידו מה שתגידו- נושא של הורות גאה עדיין נושא לא קל. באמת שלא. כבר קרה לי כמה פעמים שחברים, שהם באמת-על-אמת-באמת לא הומופובים אמרו לי: " תשמע, אנחנו מבינים שאתם כאלה, ואתם אוהבים אחד את השני ושיהיה לכם רק בטוב. אבל … אתה יודע… להביא ילדים למסגרת כזו… כשמראש ברור שאין אבא או אין אימא…חשבתם מה זה יכול לעשות להם?" אחת השערוריות בכוס מים האחרונות בקהילה הגאה בישראל- פיטורין של פרופ' ירוחם לויט מאונ' באר שבע- היו בדיוק סביב הנושא הזה. " מה זה יעשה לילדים"?

ובאמת – מה זה יעשה ?

התשובה הנפוצה לשאלה הזו תתחיל לצטט חוות דעת של ארגונים מקצועיים רבים התומכים בהורות גאה. הבעיה של כל חוות הדעת האלו- שכבודן במקומן מונח- הוא שהן מבוססות על בסיס נתונים קטן ולא מייצג. נכון להיום, ניתן לומר שעל הורות לסבית יש לנו מידע מסוים שמספיק לקצת מסקנות- ועל הורות הומוסקסואלית עדיין אין מספיק ידע.

אבל ניתן לשאול את השאלה מזווית לגמרי אחרת. את זאת עשו שני חוקרים – טימוטי ביבלרץ וג'ודית סטייסי- בגיליון של כתב העת הנחשב ביותר בתחום של חקר המשפחה- Journal of Marriage and Family. הזוג הזה כבר עורר סערה ב- 2001 כשפרסם סקירה שהתייצבה כנגד אחת הטענות המקודשות ביותר בחקר ההורות הגאה דאז- שהורות חד מינית אינה משפיעה על ילדים כלל. ביבלרץ וסטייסי טענו הפוך- שכן קיימת השפעה מסוימת של הורות חד מינית על הילדים, שזו השפעה דווקא חיובית ושדווקא הניסיון להגיד "הילדים שלנו הם בדיוק כמו ילדים של סטרייטים" הוא זה שמעיד על הצורך שלנו "להתיישר" על פי הנורמה המקובלת. המאמר עורר הרבה תגובות ודיונים.

כעת המחברים בחרו יעד שאפתני לא פחות – לנסות להשיב לשאלה מה המגדר של ההורה בכלל עושה לילד. ראשית, מתברר שהנושא נחקר מעט מאד. למשל, המחברים לא מצאו אף מחקר שמשווה הורות חד הורית של גברים ונשים ! אף לא מחקר אחד לרפואה ! מה שאומר, למשל, שכשאומרים לנו : " אתם לא יודעים מה זה עלול לעשות לילד" התשובה הפשוטה היא : " גם אתם לא יודעים". ברם, ביבלרץ וסטייסי בכל זאת החליטו לעשות את העבודה הטובה ככל שניתן ולהגיע לכל החומר המחקרי הקיים שיעזור לנו להבין את השפעת מגדר ההורה על הילד. להלן- מבחר נתונים מהמאגר שלהם.

– נתחיל משתי אימהות. מסתבר שאימהות מכל סוג- סטרייטיות ולסביות, ביולוגיות או לא- תמיד מבלות יותר זמן עם הילדים מאשר אבות מגל סוג. נשים- אימהות מכל סוג נוטות יותר לחלוקת עבודה שוויונית בבית וזוגות נשים מצליחות בזה כנראה יותר מכולם. לכן הסיפוק מההורות אצל הלסביות הוא הגדול ביותר. נשים תמיד טובות יותר מגברים ביכולות הורות. הן גם פתוחות יותר עם הילדים- לסביות שעושות הפריה מלאכותית משתפות בזה את ילדיהן יותר מנשים סטרייטיות שעושות הפריה. זוג אימהות משחק יותר עם הילדים ומעניש אותם פחות מזוג סטרייטים. יתרה מזאת, זוג לסביות שרק אחת מהן אימו הביולוגית של הילד עדיין מראה יכולות הורות טובות יותר מזוג סטרייטים ממוצע כאשר שני ההורים הם ביולוגיים. מי אמר שהמגדר לא חשוב? המגדר, מסתבר, לוקח בגדול, אפילו מול הזיקה הביולוגית. אימא יש רק אחת… ועוד אחת. ברם, מסתבר שלא הכול מושלם גם בזוג נשים. כך, נראה כי הורות לסבית משחררת יותר את הרוך הנשי, אך גם מצריכה יותר התערבות "גברית" בעניין של הצבת גבולות. לסביות יותר מציבות גבולות לילדים מאשר נשים סטרייטיות, שבונות על זה ש"אבא יעשה את העבודה" ולכן גם מסתכסכות עם הילדים יותר. עם ובלי אבא זה בכל זאת לא אותו דבר. בנוסף, המצב שבו רק אימא אחת היא ביולוגית כנראה מוביל גם לקונפליקטים בתוך הזוגיות וגם לסיכוי גדול יותר לפירוק שלה. מה גם שרוב המדינות עדיין לא מכירות עד הסוף במשפחה חד מינית.

– ומה קורה אצל שני אבות? מתוך מעט מאד ולא מספיק חומר שיש לנו, נראה כי קיים כאן פרדוקס מעניין. בעוד שזוג נשים, כפי שראינו, מביא לזוגיות "מנה כפולה" של נשיות, זוג גברים לא מביא "מנה כפולה" של גבריות. ברמת ההורות ה"נשית"- הרכה והמכילה אך גם שוויונית- זוגות גברים נמצאים באמצע בין זוגות סטרייטים לזוגות נשים. יוצא מן הכלל אחד הוא ענישה פיזית של ילדים- זוגות גברים עושים זאת הכי פחות מכולם, גם פחות מזוגות נשים ! בסגנון הורות, מסתבר שגברים גייז קרובים ביותר ל… נשים סטרייטיות, כולל העדר היסוס לקרוא לעצמם "אימהות". יש עוד דבר שמאפיין הורים גאים- בעוד שלסביות מגלות העדפה ברורה לבנות, גייז מגלים העדפה מסוימת- יותר מלסביות אך פחות מסטרייטים- לילדים בנים והם עובדים יותר ומרוויחים יותר מאימהות לסביות- אך פחות מאבות סטרייטים. בקיצור- גבר הומוסקסואל שהחליט להיות הורה מאתגר את מושגי הגבריות והאבהות המקובלים על כל צעד ושעל, יותר מאימא לסבית !

– ומה קורה עם הילדים? כפי שכבר למדנו, לרוב אין הבדל בין ילדים של זוג נשים לילדים של זוג סטרייטים וכשיש- לרוב הם לטובת הראשונים. לגבי המגדר- התברר שבנים שגדלו ללא אב ( זוג נשים או אם חד הורית ) נמצאים במדד זהה לגבי גבריות מול חבריהם שגדלו אצל זוגות סטרייטים, אך במדד נשיות גבוה יותר מהם ! בנים שגדלו אצל זוגות נשים היו יותר סובלניים כלפי גילוים חריגים של מגדר, אך לא היו נשיים יותר. לעומת זאת, בנות שגדלו אצל זוג נשים היו נשיות יותר ופחות התעניינו בתחומי עיסוק גבריים. השפעה של הורות חד מינית על נטייה מינית לא ברורה- כרגע לא רואים הבדל משמעותי, אך צריך יותר נתונים כדי להגיד משהו מבוסס יותר.

– סטרייטים חד הוריים. מובן שאימהות חד הוריות מבלות יותר זמן עם הילדים מהאבות החד הוריים ( לא כולל עיסוק בספורט ) ונענות יותר לצרכים שלהם. גם לא רואים שלאב יש יותר תפקיד בהטלת משמעת- ילדים עם אב חד הורי לא גדלים להיות ממושמעים יותר. אב חד הורי נוטה להיות, בכל אופן, יותר זמן עם הילדים מאשר אב נשוי- שהוא האלוף בהיעדרות מהקשר עם הילדים. מה שקורה, באופן פרדוקסאלי, זה שלעיתים קרובות דווקא בגלל הגירושין וחוסר היכולת להתראות בצורה סדירה עם הילדים , אבות חד הוריים מגלים רצון רב יותר בקשר ומבלים עם הילדים יותר זמן.

אז מה כל זה נותן לנו ביחס לשאלה איזה סוג משפחה טוב יותר לילד? לעת עתה ניתן להתנסח ככה: " לאור מיטב הידע המחקרי הקיים היום, המשפחות שיש בהן לפחות שני הורים מחויבים ומתקשרים הן הטובות ביותר עבור הילדים".
כשההורה מהמין השני לא באופק- על הראשון להשקיע יותר ולשחק תפקיד גם של השני. לכן לשאלה "מה המין של ההורה עושה לילד" התשובה הנכונה היא :" זה תלוי בהורה ובילד, ולא במין של ההורה". פרופ' ירוחם לויט- לתשומת ליבך.

קב"ה, תצא בבקשה מהחדר

יחסים בין יהדות דתית לטיפול פסיכולוגי מאז ומעולם לא התנהלו על מי מנוחות. בתור תמונת אילוסטרציה למתח ששרר בין שני עולמות אלו ניתן להביא שני סיפורים- אחד דמיוני שנועד ללמד על מציאות ואחד מציאותי שהייתי עד לו. בסיפור הדמיוני שהפך למשל, תלמיד ישיבה מגיע לרב ומתאר באוזניו בעיה שהצריכה טיפול פסיכולוגי. הרב אומר לו שאינו מבין במה הבעיה – כי או שיש לתלמיד בעיה בגוף או שיש לו בעיה בנפש. במקרה הראשון צריך לקחת כדור מהרופא ובמקרה השני- ללמוד ספר מוסר. בשביל מה צריך "פסיכולוג"? המקרה השני בו נוכחתי הייתה שיחה של אישיות רבנית מוכרות ומוערכת בציבור הציוני דתי עם קבוצה של צעירים- מהם שומעי לקחו של אותו רב. כשהוא סיפר בדבריו ששהה ברק זמן ארוך בחיים בטיפול פסיכולוגי לאחר טראומה שחווה. על פני חלק מהנוכחים היה ניכר הלם כפול- גם מעצם העובדה שלרב יש בעיות רגשיות וגם מכך שלשם התמודדות איתן הוא נדרש לטיפול פסיכולוגי. כפי שאמרנו- או כדורים, או מסילת ישרים.

כנס של מכון "שילה"- מכון טיפול פסיכולוגי שמשרת אוכלוסיה דתית- שנערך לאחרונה בבר אילן מראה עד כמה התקדמנו מאז וכמה דברים לא פתורים יש לנו עדיין. כותרת הכנס הייתה " מטפל דתי או טיפול דתי"? והוא נסב סביב שאלה עקרונית- מהו התוכן של הטיפול הרגשי ברגע שהמטופל והמטפל שניהם דתיים? האם הוא דומה או שונה מהמקרה שבו מדובר במטפל חילוני ? אך מעבר לשאלה הזו צצו להן מעצמן שלל שאלות אחרות של התלבטויות אתיות ומעשיות במגוון רחב של סוגיות על האמונה הדתית, הפסיכולוגיה והאנשים שבתווך.
דבריו של הרב ד"ר בני לאו בפתיחת הכנס עסקו מחציתן בהצגת מערכת היחסים בין רבנים לפסיכולוגים בעבר ומחציתן בדילמות הקיימות בהווה. למי שרגיל כיום להזדקקות שגרתית של אנשים דתיים ורבנים למסגרות טיפוליות שונות, קשה לעכל באיזו מידה הזדקקות כזו לא הייתה מובנת מאליה כלל לפני שנים ספורות בלבד. דברים שנראים לנו כיום אלמנטאריים- מבחנים פסיכומטריים, הרצאות על זוגיות מצדם של אנשי מקצוע- נתקלו ביחס שנע על הציר בין הסתייגות כבדה לשלילה בוטה. איסור חמור לדבר עם ילד על יחסי הוריו ( "ארור המקלה אביו ואימו"), איסור לטפל טיפול זוגי בכהן וגרושה ( מסייע לדבר עבירה) – אלו הם רק דוגמאות קיצוניות ליחס הכללי של העולם הרבני בעבר לא-רחוק לעולם הפסיכולוגיה, שנתפס שבנוי כולו על הנחות כפירה ואולי אף כמתחרה ליהדות ברצותו להציג תורת נפש חלופית ושונה. לצד זה, הרב לאו עצמו הציג עמדה אחרת שבה הפסיכולוג והרב מפסיקים לנסות "לכופף ידיים" זה לזה. המטפל צריך, לדעתו של הרב לאו, לשמש מראה למטופל, להיות איש שניתן לתת בו אמון ולסמוך עליו. בחדר הטיפולים אין מקום לשיפוט ערכי או ניסיונות "לחנך" ואל לה לאישיות רבנית להתערב בתהליך. דברים אלו נאמרו בנחרצות, תוך אמירה ברורה של מחלוקת מכבדת עם אלו שסבורים אחרת. בכך מבטא הרב לאו בפעם נוספת את עמדתו העקרונית בשנים האחרונות- עמדה אורתודוקסית מודרנית נחרצת ו"לכתחילאית" שאינה מתנצלת, מגמגמת או "פוזלת ימינה" במטרה "למצוא חן". עמדה נחרצת לא פחות הביע הרב לאו כשאמר שאינו מקבל אף את גישתו של חתן פרס ישראל פרופ' מרדכי רוטנברג בדבר קיומה של "פסיכולוגיה יהודית" כיוון שלא קיימת היהדות "תורת נפש" אחת ויחידה ( רוטנברג עצמו נשא דברים בהמשך הכנס, אך לא בנוכחותו של הרב לאו). למעשה, המסר העיקרי של ההרצאה היה הצורך של העולם הרבני לקבל ענווה גדולה יותר כלפי עולם הטיפול.

ראש מכון "שילה" ד"ר צבי מוזס הציג דבריו עמדה דומה לזו של הרב לאו כעמדת המכון. הטיפול במכון אינו שונה במהותו מטיפול שקיים במקומות אחרים והוא אינו בעל מאפיינים ייחודיים "רוחניים", "דתיים" או "מיסטיים" והוא אינו מציע "שיטת טיפול מיוחדת על פי היהדות, ספירות הקבלה וכד"- אלא מעניק שירות רגיש תרבות למגזר הדתי. הוא אינו רואה את עצמו כמחויב ל"אמת טיפולית" מסוימת ולמעשה פועל ללא תשתית רעיונית אחידה. בהצגת מקרה שלאחר מכן, הפסיכולוגית נחמה קירשנבאום- אבינר תארה בחורה מבית דתי שמתלבטת זמן רב סביב הרצון לשמור מצוות, במיוחד את אלו הקשורות לשמירת נגיעה לוקראת סוף אחד משלבי הטיפול מזדהה ככזו שההשתייכות לציבור הדתי בכל זאת חשוב לה.

למעשה, הצגת המקרה הזו והצגת מספר דילמות טיפוליות בדבריו של הרב לאו ( כיצד מטפל דתי עובד עם כהן וגרושה? עם זוג נשים? ) היו הקרובות ביותר לסוגיות הקונקרטיות של חדר הטיפולים. הדוברים שלאחר מכן הלכו על דברים מופשטים יותר- בעיקר מרדכי רוטנברג שהציג את גישתו על "פסיכולוגיה יהודית". הרצאתו הייתה למעשה שיעור בתולדות הרעיונות והשתלשלותן, כאשר מפאת קוצר הזמן לא הייתה אפשרות לפרט את הדברים- שאך מפורטים כבר ממילא בספריו של רוטנברג, כך שמי שמכיר אותם לא למד דבר חדש ומי שאינו מכיר נותר על תחושה של שיטוט דיפוזי ואסוציאטיבי בעולם הרעיונות. לעומת זאת, דבריו של הרב יהושוע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, אכן נגעו בדילמות ממשיות, על אף היותם מופשטים יחסית. בתור נציג הפלג ה"ימני- חרדלי" שבין הדוברים, ניתן היה לצפות שהרב שפירא יציג תפיסה רבנית- הוליסטית של היהדות – ובמקום זאת הרב שפירא בחר לצייר את האמונה הדתית ואת הפסיכולוגיה כשני תחומים נפרדים, כאשר התורה באה בעיקר לחנך ופסיכולוגיה- לסייע לאדם להתמודד עם הדברים בצורה שהוא רואה לנכון. למעשה, טען הרב שפירא, התורה עוסקת ב"נפש האלוקית" של האדם והפסיכולוגיה ב"נפש הבהמית", אותה היא צריכה לדעת לרפא. ולכן אין בתורה הדרכות כיצד יש לבצע טיפול פסיכולוגי, כפי שאין בה הדרכות לטיפול שיניים או להפעלת מחשב. הרב שפירא הדגיש פעמים אחדות את הצורך בדורנו להפנות לטיפול ולא לנסות לטפל בבעיות רגשיות בכלים "רבניים". גם ראש המכון הגבוה לתורה בבר אילן, הרב שבתאי רפופורט, הדגיש דבריו את החשיבות "להזדקק למה שעובד", הפעם מהפן ההלכתי יותר של העניין.
ניתן אולי לראות את ההמחשה לדילמה של המטפל הדתי במקרה שהוצג בפאנל ע"י נחמה קירשנבאום- אבינר. היא דיברה על מטופלת דתית שהגיעה אליה לאחר שהצליחה לעשות משהו שנמנעה ממנו זמן רב וכשנשאלה כיצד הצליחה לעשות זאת, השיבה כי "אני לא יודעת…זה הקב"ה. תגובתה של המטפלת הייתה " קב"ה, אני מבקשת ממך, תצא מהחדר לרגע, כדי שאנחנו נוכל להבין מה קורה כאן". מעבר להתלהבות מהאומץ של מטפלת דתית לומר אמירה "כפרנית" כזו ועוד להציגה בפומבי, ניתן לדרוש את האמירה עצמה הן לשבח והן לגנאי. לשבח- כנחישות להבין תכנים רגשיים מבלי להסתתר מאחורי סיסמאות דתיות. לגנאי- בהעברת מסר סמוי שכל אמירה דתית בחדר הטיפולים היא בעצם סיסמה שיש "לקלף אותה" עד שמגיעים ליחסים עם ההורים. באותה נשימה עם הדוגמה הקודמת, הביאה קירשנבאום- אבינר דוגמה נוספת- נער שפורק עול מצוות. מובן שבתור פסיכולוגית היא לא שופטת אותו ולא מטיפה לו לחזור בתשובה, אבל היא "בודקת איתו" מדוע הוא בחר דווקא בדרך כל כך שונה מהדרך שהוא גדל בה כדי לחוות עצמאות מההורים והאם ניתן לחוות עצמאות בדרך אחרת? הבדיקה הזו, כביכול מנוטרלת מבחינה רעיונית, למעשה אינה ניטראלית כלל, כשהיא מניחה שעזיבת אורח החיים הדתי היא "דרש" ולא "פשט" כלומר מעידה על חוסר אמונה או יכולת להאמין. בעיני מדובר כאן במאמץ להימלט ממיסיונריות טיפולית דתית שהופך לקצה השני- מיסיונריות טיפולית חילונית, שיוצא שכרה בהפסדה כשהיא באה במגע עם אדם בעל עולם מושגים דתי. רדוקציה כה קיצונית של הדת לסוציולוגיה בלבד, ללא תכנים רגשיים וזהותיים, היא קשה. מטופל דתי בהחלט יכול לרצות לדבר עם המטפל גם על לבטיו האמוניים וחדר הטיפולים הוא המקום לכך- שכן מול אישיות רבנית, גם הפתוחה ביותר, דברים מן הסוג הזה לא ייפתחו. על כן המטפל הדתי נידון לעולם להתרוצץ "רצוא ושוב" בין עולם המושגים הטיפולי- קליני לשפה הדתית- אמונית ולעסוק ללא הרף במלאכת תרגום, כשכל רגע הוא בודק לא רק "מה זה עושה לי מבחינה רגשית", אלא גם "היכן זה תופס אותי מבחינה דתית"? עד כמה אני יכול להיות נוכח מול מטופל שמאיים על עולם המושגים הדתי שלי? השאלות של הרב בני לאו תקפות וקיימות במלוא חריפותן ו"ניטרול" טיפולי אינו מנטרל אותן- בדיוק כמו ש"מסילת ישרים" אינו מרפא חרדה ודיכאון.

יש כאן עוד דברים להתלבט איתם. פרופ" רוטנברג בדברו על פסיכולוגיה יהודית, הדגיש כי לדעתו מדובר בגישה שמבוססת על פרדיגמות הקיימות ביהדות, אך אינה מצריכה לא מטפל דתי ולא מטופל דתי, אלא היא פלורליסטית מטבעה ומתאימה "לכל יהודי", כלשונו. התהייה שנשארת האוויר- מדוע מדובר רק ביהודי ? האם ניתן ליישם את הפסיכולוגיה היהודית על גוי אתיאיסט? ונוצרי? ובודהיסט ?האם ניתן להראות את שבעים פני התורה למי שאינו שמע מימיו על התורה ? השאלה הזו עולה גם לגבי דבריו של הרב שפירא- עד כמה תיחום שהוא הציע בין טיפול לתורה אכן תופס ? שכן- מה קורה עם הטיפול מניע את האדם לניהול אורח חיים שסותר את ההלכה בחלק זה או אחר ? דבריו של הרב רפופורט סיפקו תשובה חלקית לקושיה זו בציון שאדם שזקוק לטיפול פסיכולוגי חלה עליו הגדרה הלכתית של "חולה" וממילא מותר לו מה אסור לאדם בריא. אבל מכאן השאלה נמשכת הלאה- עד מתי נראה בו חולה ? מתי נחליט שהוא הבריא ?

בסוף השלב של שאלות מן הקהל, קמה אישה שהזדהתה כפסיכולוגית קלינית חילונית ( כנראה היחידה באולם) וביקשה לציין שבחוויה שלה אלוהים נוכח מאד בחדר הטיפולים. אולי הנימה הזו ממחישה את עולם הפרדוקסים והניגודים בתווך בין תורה לפסיכולוגיה: פסיכולוגים שואלים בעצתם של הרבנים ורבנים מבקשים להשאיר להם מרחב פעולה ולא להתערב, רב טוען שאין פסיכולוגיה יהודית ופסיכולוג טוען שיש, אך היא לא נועדה לדתיים ואינה זהה עם יהדות, מטפלת דתית מבקשת להוציא את הקב"ה מן החדר והחילונית מבקשת להכניס אותו לשם. לו"ז של הכנס קטע חלק מהדיונים כשהם היו בעיצומם ונראה כי דיונים אלו ילוו אותנו עוד שנים רבות. ועם זאת ברור גם שהצומת שבו פסיכולוגיה פוגשת את היהדות הוא כיום צומת הומה במיוחד. כרגע עדיין אין עליו רמזורים ותמרורים ברורים ולכן התנגשויות בו לא נדירות. אך הולך וגובר מספרם של אלו שבוחרים לסטות מן המסלול החד סטרי לכיוון של הצומת הזו- ולמעשה מאמינים שהבחירה הזו היא האפשרות היחידה, בה כרוכים הסיכוי והסיכון יחד.
אתר של מכון שיה