קב"ה, תצא בבקשה מהחדר

יחסים בין יהדות דתית לטיפול פסיכולוגי מאז ומעולם לא התנהלו על מי מנוחות. בתור תמונת אילוסטרציה למתח ששרר בין שני עולמות אלו ניתן להביא שני סיפורים- אחד דמיוני שנועד ללמד על מציאות ואחד מציאותי שהייתי עד לו. בסיפור הדמיוני שהפך למשל, תלמיד ישיבה מגיע לרב ומתאר באוזניו בעיה שהצריכה טיפול פסיכולוגי. הרב אומר לו שאינו מבין במה הבעיה – כי או שיש לתלמיד בעיה בגוף או שיש לו בעיה בנפש. במקרה הראשון צריך לקחת כדור מהרופא ובמקרה השני- ללמוד ספר מוסר. בשביל מה צריך "פסיכולוג"? המקרה השני בו נוכחתי הייתה שיחה של אישיות רבנית מוכרות ומוערכת בציבור הציוני דתי עם קבוצה של צעירים- מהם שומעי לקחו של אותו רב. כשהוא סיפר בדבריו ששהה ברק זמן ארוך בחיים בטיפול פסיכולוגי לאחר טראומה שחווה. על פני חלק מהנוכחים היה ניכר הלם כפול- גם מעצם העובדה שלרב יש בעיות רגשיות וגם מכך שלשם התמודדות איתן הוא נדרש לטיפול פסיכולוגי. כפי שאמרנו- או כדורים, או מסילת ישרים.

כנס של מכון "שילה"- מכון טיפול פסיכולוגי שמשרת אוכלוסיה דתית- שנערך לאחרונה בבר אילן מראה עד כמה התקדמנו מאז וכמה דברים לא פתורים יש לנו עדיין. כותרת הכנס הייתה " מטפל דתי או טיפול דתי"? והוא נסב סביב שאלה עקרונית- מהו התוכן של הטיפול הרגשי ברגע שהמטופל והמטפל שניהם דתיים? האם הוא דומה או שונה מהמקרה שבו מדובר במטפל חילוני ? אך מעבר לשאלה הזו צצו להן מעצמן שלל שאלות אחרות של התלבטויות אתיות ומעשיות במגוון רחב של סוגיות על האמונה הדתית, הפסיכולוגיה והאנשים שבתווך.
דבריו של הרב ד"ר בני לאו בפתיחת הכנס עסקו מחציתן בהצגת מערכת היחסים בין רבנים לפסיכולוגים בעבר ומחציתן בדילמות הקיימות בהווה. למי שרגיל כיום להזדקקות שגרתית של אנשים דתיים ורבנים למסגרות טיפוליות שונות, קשה לעכל באיזו מידה הזדקקות כזו לא הייתה מובנת מאליה כלל לפני שנים ספורות בלבד. דברים שנראים לנו כיום אלמנטאריים- מבחנים פסיכומטריים, הרצאות על זוגיות מצדם של אנשי מקצוע- נתקלו ביחס שנע על הציר בין הסתייגות כבדה לשלילה בוטה. איסור חמור לדבר עם ילד על יחסי הוריו ( "ארור המקלה אביו ואימו"), איסור לטפל טיפול זוגי בכהן וגרושה ( מסייע לדבר עבירה) – אלו הם רק דוגמאות קיצוניות ליחס הכללי של העולם הרבני בעבר לא-רחוק לעולם הפסיכולוגיה, שנתפס שבנוי כולו על הנחות כפירה ואולי אף כמתחרה ליהדות ברצותו להציג תורת נפש חלופית ושונה. לצד זה, הרב לאו עצמו הציג עמדה אחרת שבה הפסיכולוג והרב מפסיקים לנסות "לכופף ידיים" זה לזה. המטפל צריך, לדעתו של הרב לאו, לשמש מראה למטופל, להיות איש שניתן לתת בו אמון ולסמוך עליו. בחדר הטיפולים אין מקום לשיפוט ערכי או ניסיונות "לחנך" ואל לה לאישיות רבנית להתערב בתהליך. דברים אלו נאמרו בנחרצות, תוך אמירה ברורה של מחלוקת מכבדת עם אלו שסבורים אחרת. בכך מבטא הרב לאו בפעם נוספת את עמדתו העקרונית בשנים האחרונות- עמדה אורתודוקסית מודרנית נחרצת ו"לכתחילאית" שאינה מתנצלת, מגמגמת או "פוזלת ימינה" במטרה "למצוא חן". עמדה נחרצת לא פחות הביע הרב לאו כשאמר שאינו מקבל אף את גישתו של חתן פרס ישראל פרופ' מרדכי רוטנברג בדבר קיומה של "פסיכולוגיה יהודית" כיוון שלא קיימת היהדות "תורת נפש" אחת ויחידה ( רוטנברג עצמו נשא דברים בהמשך הכנס, אך לא בנוכחותו של הרב לאו). למעשה, המסר העיקרי של ההרצאה היה הצורך של העולם הרבני לקבל ענווה גדולה יותר כלפי עולם הטיפול.

ראש מכון "שילה" ד"ר צבי מוזס הציג דבריו עמדה דומה לזו של הרב לאו כעמדת המכון. הטיפול במכון אינו שונה במהותו מטיפול שקיים במקומות אחרים והוא אינו בעל מאפיינים ייחודיים "רוחניים", "דתיים" או "מיסטיים" והוא אינו מציע "שיטת טיפול מיוחדת על פי היהדות, ספירות הקבלה וכד"- אלא מעניק שירות רגיש תרבות למגזר הדתי. הוא אינו רואה את עצמו כמחויב ל"אמת טיפולית" מסוימת ולמעשה פועל ללא תשתית רעיונית אחידה. בהצגת מקרה שלאחר מכן, הפסיכולוגית נחמה קירשנבאום- אבינר תארה בחורה מבית דתי שמתלבטת זמן רב סביב הרצון לשמור מצוות, במיוחד את אלו הקשורות לשמירת נגיעה לוקראת סוף אחד משלבי הטיפול מזדהה ככזו שההשתייכות לציבור הדתי בכל זאת חשוב לה.

למעשה, הצגת המקרה הזו והצגת מספר דילמות טיפוליות בדבריו של הרב לאו ( כיצד מטפל דתי עובד עם כהן וגרושה? עם זוג נשים? ) היו הקרובות ביותר לסוגיות הקונקרטיות של חדר הטיפולים. הדוברים שלאחר מכן הלכו על דברים מופשטים יותר- בעיקר מרדכי רוטנברג שהציג את גישתו על "פסיכולוגיה יהודית". הרצאתו הייתה למעשה שיעור בתולדות הרעיונות והשתלשלותן, כאשר מפאת קוצר הזמן לא הייתה אפשרות לפרט את הדברים- שאך מפורטים כבר ממילא בספריו של רוטנברג, כך שמי שמכיר אותם לא למד דבר חדש ומי שאינו מכיר נותר על תחושה של שיטוט דיפוזי ואסוציאטיבי בעולם הרעיונות. לעומת זאת, דבריו של הרב יהושוע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, אכן נגעו בדילמות ממשיות, על אף היותם מופשטים יחסית. בתור נציג הפלג ה"ימני- חרדלי" שבין הדוברים, ניתן היה לצפות שהרב שפירא יציג תפיסה רבנית- הוליסטית של היהדות – ובמקום זאת הרב שפירא בחר לצייר את האמונה הדתית ואת הפסיכולוגיה כשני תחומים נפרדים, כאשר התורה באה בעיקר לחנך ופסיכולוגיה- לסייע לאדם להתמודד עם הדברים בצורה שהוא רואה לנכון. למעשה, טען הרב שפירא, התורה עוסקת ב"נפש האלוקית" של האדם והפסיכולוגיה ב"נפש הבהמית", אותה היא צריכה לדעת לרפא. ולכן אין בתורה הדרכות כיצד יש לבצע טיפול פסיכולוגי, כפי שאין בה הדרכות לטיפול שיניים או להפעלת מחשב. הרב שפירא הדגיש פעמים אחדות את הצורך בדורנו להפנות לטיפול ולא לנסות לטפל בבעיות רגשיות בכלים "רבניים". גם ראש המכון הגבוה לתורה בבר אילן, הרב שבתאי רפופורט, הדגיש דבריו את החשיבות "להזדקק למה שעובד", הפעם מהפן ההלכתי יותר של העניין.
ניתן אולי לראות את ההמחשה לדילמה של המטפל הדתי במקרה שהוצג בפאנל ע"י נחמה קירשנבאום- אבינר. היא דיברה על מטופלת דתית שהגיעה אליה לאחר שהצליחה לעשות משהו שנמנעה ממנו זמן רב וכשנשאלה כיצד הצליחה לעשות זאת, השיבה כי "אני לא יודעת…זה הקב"ה. תגובתה של המטפלת הייתה " קב"ה, אני מבקשת ממך, תצא מהחדר לרגע, כדי שאנחנו נוכל להבין מה קורה כאן". מעבר להתלהבות מהאומץ של מטפלת דתית לומר אמירה "כפרנית" כזו ועוד להציגה בפומבי, ניתן לדרוש את האמירה עצמה הן לשבח והן לגנאי. לשבח- כנחישות להבין תכנים רגשיים מבלי להסתתר מאחורי סיסמאות דתיות. לגנאי- בהעברת מסר סמוי שכל אמירה דתית בחדר הטיפולים היא בעצם סיסמה שיש "לקלף אותה" עד שמגיעים ליחסים עם ההורים. באותה נשימה עם הדוגמה הקודמת, הביאה קירשנבאום- אבינר דוגמה נוספת- נער שפורק עול מצוות. מובן שבתור פסיכולוגית היא לא שופטת אותו ולא מטיפה לו לחזור בתשובה, אבל היא "בודקת איתו" מדוע הוא בחר דווקא בדרך כל כך שונה מהדרך שהוא גדל בה כדי לחוות עצמאות מההורים והאם ניתן לחוות עצמאות בדרך אחרת? הבדיקה הזו, כביכול מנוטרלת מבחינה רעיונית, למעשה אינה ניטראלית כלל, כשהיא מניחה שעזיבת אורח החיים הדתי היא "דרש" ולא "פשט" כלומר מעידה על חוסר אמונה או יכולת להאמין. בעיני מדובר כאן במאמץ להימלט ממיסיונריות טיפולית דתית שהופך לקצה השני- מיסיונריות טיפולית חילונית, שיוצא שכרה בהפסדה כשהיא באה במגע עם אדם בעל עולם מושגים דתי. רדוקציה כה קיצונית של הדת לסוציולוגיה בלבד, ללא תכנים רגשיים וזהותיים, היא קשה. מטופל דתי בהחלט יכול לרצות לדבר עם המטפל גם על לבטיו האמוניים וחדר הטיפולים הוא המקום לכך- שכן מול אישיות רבנית, גם הפתוחה ביותר, דברים מן הסוג הזה לא ייפתחו. על כן המטפל הדתי נידון לעולם להתרוצץ "רצוא ושוב" בין עולם המושגים הטיפולי- קליני לשפה הדתית- אמונית ולעסוק ללא הרף במלאכת תרגום, כשכל רגע הוא בודק לא רק "מה זה עושה לי מבחינה רגשית", אלא גם "היכן זה תופס אותי מבחינה דתית"? עד כמה אני יכול להיות נוכח מול מטופל שמאיים על עולם המושגים הדתי שלי? השאלות של הרב בני לאו תקפות וקיימות במלוא חריפותן ו"ניטרול" טיפולי אינו מנטרל אותן- בדיוק כמו ש"מסילת ישרים" אינו מרפא חרדה ודיכאון.

יש כאן עוד דברים להתלבט איתם. פרופ" רוטנברג בדברו על פסיכולוגיה יהודית, הדגיש כי לדעתו מדובר בגישה שמבוססת על פרדיגמות הקיימות ביהדות, אך אינה מצריכה לא מטפל דתי ולא מטופל דתי, אלא היא פלורליסטית מטבעה ומתאימה "לכל יהודי", כלשונו. התהייה שנשארת האוויר- מדוע מדובר רק ביהודי ? האם ניתן ליישם את הפסיכולוגיה היהודית על גוי אתיאיסט? ונוצרי? ובודהיסט ?האם ניתן להראות את שבעים פני התורה למי שאינו שמע מימיו על התורה ? השאלה הזו עולה גם לגבי דבריו של הרב שפירא- עד כמה תיחום שהוא הציע בין טיפול לתורה אכן תופס ? שכן- מה קורה עם הטיפול מניע את האדם לניהול אורח חיים שסותר את ההלכה בחלק זה או אחר ? דבריו של הרב רפופורט סיפקו תשובה חלקית לקושיה זו בציון שאדם שזקוק לטיפול פסיכולוגי חלה עליו הגדרה הלכתית של "חולה" וממילא מותר לו מה אסור לאדם בריא. אבל מכאן השאלה נמשכת הלאה- עד מתי נראה בו חולה ? מתי נחליט שהוא הבריא ?

בסוף השלב של שאלות מן הקהל, קמה אישה שהזדהתה כפסיכולוגית קלינית חילונית ( כנראה היחידה באולם) וביקשה לציין שבחוויה שלה אלוהים נוכח מאד בחדר הטיפולים. אולי הנימה הזו ממחישה את עולם הפרדוקסים והניגודים בתווך בין תורה לפסיכולוגיה: פסיכולוגים שואלים בעצתם של הרבנים ורבנים מבקשים להשאיר להם מרחב פעולה ולא להתערב, רב טוען שאין פסיכולוגיה יהודית ופסיכולוג טוען שיש, אך היא לא נועדה לדתיים ואינה זהה עם יהדות, מטפלת דתית מבקשת להוציא את הקב"ה מן החדר והחילונית מבקשת להכניס אותו לשם. לו"ז של הכנס קטע חלק מהדיונים כשהם היו בעיצומם ונראה כי דיונים אלו ילוו אותנו עוד שנים רבות. ועם זאת ברור גם שהצומת שבו פסיכולוגיה פוגשת את היהדות הוא כיום צומת הומה במיוחד. כרגע עדיין אין עליו רמזורים ותמרורים ברורים ולכן התנגשויות בו לא נדירות. אך הולך וגובר מספרם של אלו שבוחרים לסטות מן המסלול החד סטרי לכיוון של הצומת הזו- ולמעשה מאמינים שהבחירה הזו היא האפשרות היחידה, בה כרוכים הסיכוי והסיכון יחד.
אתר של מכון שיה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: