סקירת אוקטובר

איש הגשם בגמלאות

כתבה של ג'ון דונוואן וקארן צוקר בירחון Atlantic עוסקת באיש בשם דונלד גריי טריפלט- איש שהעובדה שמייחדת אותו הוא כי לפני 67 שנה הוא אובחן כסובל מבעיה שהתפרסמה לאחר מכן כהגדרה פסיכיאטרית חדשה- אוטיזם. תולדותיו של דונלד התחילו לפני 77 שנה, כשהוא נולד בעיירת פורסט במיסיסיפי, במשפחתו של בנקאי מקומי. הוריו קלטו בשלב מסוים שלבן שלהם שונה מאד מהסביבה בכך שהוא לגמרי לא מתקשר עם אנשים. הם הכניסו אותו למוסד ילדים מפורסם בסביבה, אך לא היה ניכר שבהתנהגותו או בתקשורת שלו עם הסביבה חל שיפור לטובה- לכן הם החליטו לקחת אותו חזרה הביתה שנתיים אחרי ולגדל אותו בעצמם. מדובר בהורים בעלי אמצעים- רגשיים וכספיים- שהיו נחושים לא לוותר על הילד שלהם. הם שלחו אותו לבית ספר רגיל בסביבה ולאחר מכן ביקשו מזוג איכרים חשוך ילדים בסביבה לגדל אותו, מתוך הנחה שסביבה חקלאית תיטיב עימו. בהדרגה התברר עד כמה דונלד הוא ילד מיוחד- מצד אחד הוא התקשה תמיד בתקשורת פשוטה ביותר עם בני אדם, מעולם לא הייתה לו חברה והוא אף מעולם לא נשא אישה. מאידך, הוא התפרסם כבעל כישורים גאוניים בתחום החשבון, כמישהו שמכפיל במסוגל להפעיל בראש תוך שניה מספרים תלת ספרתיים ואף היה מסוגל לספור את מספר הלבנים בחזית של בית הספר לאחר מבט חטוף עליו. גם המאמצים שלו השתמשו בכישוריו כשהם נתנו לו משימות כמו מדידת עומק הבאר או ספירה של ראשי בקר לפני ואחרי המרעה. הוא התפרסם בסביבה עד כדי כך שבשנת 1951, מהפנט מפורסם פרנץ פולגר, שהגיע לארה"ב, פגש אותו והציע לו להצטרף אליו למופעים פומביים. הוריו העריכו את ההצעה, אך סרבו לה, מתוך מחשבה שדונלד זקוק לסביבה יציבה ולחיים בקהילה שמקבלת אותו. וקבלה אינה דבר מובן מאליו כלל עבור אדם אוטיסט בארה"ב של שנות החמישים- ולא באף מקום אחר. העובדה שהוריו היו אנשים מבוססים כלכלית שיחקה לטובתו- הפתגם המקומי אומר שלעני חריג קוראים "מפגר" ולעשיר חריג קוראים "משונה קצת". בכל מקרה, ההורים חששו מאד מהשאלה, ממנה חוששים רוב ההורים לילדים עם צרכים מיוחדים- מה יהיה ביום שהם ילכו לעולמם. מתברר שהחשש שלהם לא היה מבוסס- הקהילה המקומית, הקטנה ומהגובשת, מכירה היטב את דונלד בן ה- 77 ומתייחסת אליו מצוין, למרות שהוא לא ממש מתקשר שם עם איש. הוא משק גולף ( לרוב לבדו), צופה בתכניות הטלויזיה האהובות עליו ועושה הליכות בוקר. מובן, שמאחורי סיפור הצלחה הזה עומדות שנים ארוכות של עבודה קשה של אנשים שהאמינו ביכולתו של דונלד להשתלב בקהילה ולא "אכסנו" אותו במוסד ל"מפגרים", שם הוא היה מבלה את חייו בוהה בקירות. פסיכולוגים שעבדו עם דונלד מדגישים כמה חשוב שילד אוטיסט יהיה בסביבה שמקבלת אותו, מכירה את הייחודיות שלו והנה סובלנית מספיק כדי ללמד אותו לתקשר עם אנשים בצורה מניחה את הדעת. כך, לאחר שאימו של דולנד נפטרה הוא קיבל תנחומין, שכללו כנהוג חיבוקים רבים. הוא הבין שקשר עם אנשים שמציעים לו משהו- כמו חיבוק- מחייב חיבוק חוזר וניסה לחבק נגד רצונה שכנה קשישה שבאה לבקר אותו וניסתה אחרי זה להתלונן שהוא הטריד אותה מינית. תקרית זו ניתן היה למנוע אילו אותה שכנה הייתה לומדת שדולנד לא מבין שפה לא מילולית וכשרוצים להימנע מהחיבוק שלו, צריך להגיד לו את זה במפורש. בכל מקרה, כיום דונלד חי חיים מגוונים בקרב אנשים שמקבלים אותו. הוא אפילו היה מסוגל לספרלמראיין בסוף השיחה שהוא לא באמת ספר את הלבנים שבחזית בית הספר בילדותו, אלא רק נתן בהם מבט מהיר ואמר מספר גדול כלשהו. כשהוא נשאל לסיבה, הוא עונה בפשטות- "רציתי שחבר'ה מהכיתה ששאלו אותי שיחשבו עלי טוב". האמנם אוטיסט לגמרי לא מודע למחשבות ורגשות של אחרים ?

חצי אי המטמון

כתבה של ג'פרי גטלמן ב- New York Review of Books עוסקת בחזית טרור בינלאומית שזוכה לאחרונה לתשומת לב רבה בתקשורת- שודדי הים בחצי האי סומליה. תיאור של חצי אי הוא אולי המתאים ביותר, כי מאז קריסת הממשלה המרכזית לפני עשרים שנה, סומליה היא "ארץ ללא מדינה". אנרכיה שולטת וכל מאמץ לפתרון- צבאי או אזרחי- עולה בתהו. שודדי הם הפכו את סומליה לבסיס גדול שלהם ומרגישים שם בנוח לגמרי. הם אינם מסתתרים מהמשטרה ואת האניות שלהם ניתן לראות דרך מצלמת גוגל. מפקדי השודדים זוכים למעמד של ידוענים מקומיים וקריירה של מפקד ספינת שודדים נישבת ליוקרית בסומליה, עבור ילד ממשפחת דייגים ממוצעת. "הקרן האפריקאית" של סומליה היא צומת ימית חשובה עם אלפי ספינות מכל הסוגים מפליגות שם. השודדים אורבים לאניות נוסעים, למשחתות ולעיתים אף לספינות צבאיות. מדינות המערב מעדפיות לפי שעה לא לפעול למיגור השודדים, אלא להיכנע לדרישות הסחיטה ולהצניח להם את הסכומים הנדרשים. למעשה, שוד ימי הוא היום התעשיה הרווחית והמתפקדת היחידה בסומליה. האירועים המשפחתיים של השודדים ידועים בפאר והדר רב ולכן הם לא מתקשים לגייס צעירים לשורותיהם. סומליה מתנהלת היום סביב שבטים וחמולות – וזו אחת הסיבות שכל ניסיון לבסס ממשל מרכזי נידון לכישלון. אפילו כשאחד מראשי השודדים נעצר, הוא יכול לחוש בטוח, כיוון שהוא ומפקד כוחות הביטחון המקומיים שייכים לאותה חמולה. משלימים את התמונה ארגונים של אסלאם קיצוני שמשתלבים בנוף וגובים חסות מהשודדים. שילוב ידיים בין פשע לאיסלאם קיצוני עלול להפוך לסיוט הרע ביותר של מערב. בהקשר הזה, היסטוריונים נזכרים ב"מלחמות הברברים" מלפני מאתים שנה- שבמהלכן שודדים אפריקאים- מוסלמים גבו חסות מהצי של ארה"ב הצעירה. הם שרתו באופן רשמי את שולטן טריפולי וה"שגריר" של השודדים אף פגש אתתומס ג'פרסון ( מדור זה כתב על הפרשה בעבר). ייתכן שהפתרון אז והיום דומה- למרות השוני. אז שני חיילים אמריקאים הסתננו לנמל ופוצצו את האניות באבק שרפה- תוךכדי כיבוש העיר. את השודד הימי קשה לתפוס באוקיינוס הגדול- חשוב להתמקד בתשתית הטרור ביבשה.

תזוזה קטנה ברשת

מאמרו של כתב לענייני מדע של "ניו יורקר" מאלקולם גלאדוול, עוסק בפוטנציאל של רשתות אינטרנט חברתיות ליצירת שינוי חברתי או תנועה ציבורית משמעותית. רבים מחסידי הטכנולוגיה טוענים בהתלהבות כי רשתות דוגמת פייסבוק וטויטר יוצרות אפשרויות לשינוי חברתי שלא היה ניתן לדמיין בעבר. ברם, לטענתו של גלאדוול, ברגע שמעיינים בתנועות החברתיות של המאה האחרונה ודרך בה הן נוצרו, רואים תמונה שונה. לרשת חברתית וירטואלית יתרונות רבים- היא יוצרת הרבה מאד קשרים בין הרבה אנשים. אבל כמות כזו של קשרים יכולה להיווצר בדיוק מהסיבה שכל קשר כזה הוא חלש ולא מאד משמעותי. רוב בני אדם יהיו מוכנים להגיד לחבר הוירטואלי שלהם שלום מדי פעם, לשגר אליו מתנה וירטואלית בפייסבוק ביום הולדתו או אף לתרום סכום קטן במסרון למען גיוס תרומה לילד חולה. אבל לא סביר שמישהו ילך להתעמת עם משטרה או להיעצר בגלל מישהו שהוא הכיר דרך פייסבוק. ארגונים שמובילים שינוי חברתי מורכבים מגרעין של פעילים שמכירים אחד את השני , שיש להם תשתית רעיונית משותפת ולמענה הם מוכנים אף לסכן את עצמם במידה זו או אחרת. כך הדבר היה בארגונים שלחמו בשנות ה- 60 נגד אפליה גזעית בארה"ב. גרעין קשה של פעלים גיבש סביבו רשת מחאה שהתפשטה בהדרגה, כשהיא מקבלת השראה ממספר פעילים כריזמטיים, דוגמת מרטין לותר קינג. ברם, הוא לא היה מנהל רשת וירטואלית, אלא מנהיג שהשתמש בכנסייה בה דרש לגיוס למען המאבק בו האמין. קינג גם היה אדם סמכותי וציפה למידה מסוימת של ציות. וסמכותיות זה לא משהו שיכול להתקיים ברשת וירטואלית, שבה כולם שווים. הדמוקרטיה של אינטרנט מסומלת בויקיפדיה- כל אחד יכול לכתוב ולערוך כאוות נפשו. זה תורם לגיוון הדעות שמשתקפות בויקיפדיה- אך גם לדיונים בלתי פוסקים סביב ערכים שנויים במחלוקת, בהעדר סמכות מכריעה. גלאדוול טוען כי השמועות על כך שההפגנות האחרונות במולדובה ובאיראןגויסו דרך טויטר הן מופרכות- מדובר במדינות בהן לרוב האוכלוסייה אין כלל גישה לאינטרנט. העיתונאים שדיווחו בהתלהבות על "מהפכת טויטר" המתקרבת ובאה באיראן לא טרחו לשאול את עצמם מדוע רוב המודעות עליה שרצות ברשת כתובות באנגלית ולא בפרסית. רשת חברתית יכולה להצליח בהשגת משימה ממוקדת בפרט שאינה דורשת מאמץ רב מכל אחד מהמשתתפים- למשל פנייה למאגר תורמים גדול במטרה למצוא תורם מוח עצם, או החזרת טלפון נייד שאבד בתחבורה ציבורית לבעלים. אבל ארגון שקם כרשת במקום ארגון בעל הירארכיה יסבול לרוב מקשיים- בתור דוגמה מביא גלאדוול את אש"ף- ארגון שקם כרשת ועקב כך נתון מאז ועד היום למלחמות פנימיות ולמניפולציות מבחוץ. מרטין לותר קינג היה מסוגל לשרוד את כליאתו בכלא בירמינגהם בלי לדבר עם תומכיו במסנג'ר או בפייסבוק- לא רק בגלל שהם לא היו בנמצא, אלא גם בגלל שאת המשמעת הפנימית ואתהאסטרטגיה שנדרשות כדי להוביל שינוי חברתי אימיתי הן לא יכולות לספק. רשת יכולה לחזק ולשפר משהו נקודתי בסדר החברתי הקיים. היא לא מסוגלת להפוך אותו.

1984 ב- 2010

כתבתו של טימוטי סניידר, אף היא ב"ניו יורק רביו אוף בוקס", עוסקת במדינה שזקוקה לשינוי חברתי שדומה שאין מי שיעשה אותו- בלרוס. המדינה המערבית ביותר של ברית המועצות לשעבר מנוהלת מזה 14 שנה בידי דיקטטור חצי מטורף- יו"ר קולחוז לשעבר, אלכסנדר לוקשנקו. אפילו חזותו החיצונית של לוקשנקו- איש גדול ומוצק עם קרחת ושפם- מזכירה את דמותו של "האח הגדול" מספרו של אורוול. החיים בבלרוס של היום מתנהלים תחת מעקב בלתי פוסק של משטרה חשאית- מהרגע שמישהו נכנס לביקור עד הרגע שהוא עוזב. קציני ביטחון מקומיים עוקבים אחרי זרים כמעט בגלוי. בכלל, האוירה בעיר הבירה מינסק, שם סניידר ביקר, היא של העדר פרטיות מוחלטת. רחובות ארוכים וכיכרות ענקיים- ללא ספסל ישיבה אחד. הישג אחד בולט של המשטר הזה הוא ניקיון יוצא מן הכלל שמזדקר לעין של כל מי שמבקר במינסק- ניקיון שהמונים של עובדי מדינה מופקדים עליו. במינסק של היום הפרט חושש אפילו לזרוק בדל סיגריה- שלא לדבר על התנגדות לשלטון. הגה הממשל מופקד בידיו של לוקשנקו בצורה בטוחה עד כדי כך שהוא מדבר בגלוי על זיוף תוצאות הבחירות וגם על כך שהוא נחוש להישאר בתפקידו של שבנו בן השש שנולד לו מחוץ לנישואין יהיה בוגר מספיק כדי להיות היורש שלו ! בנוסף למשטרה החשאית , לוקשנקו מאבטח את היציבות של המשטר שלו על ידי התחנפות בלתי פוסקת לשכנתו ממזרח- רוסיה. ביחסים של עם נשיאי רוסיה לוקשנקו תמיד מדבר על רוסיה כ"אימא של בלרוס", על האחווה הסלאבית ועל המחויבות של בלרוס כלפיה- ובתמורה מקבל שנים רבות גז רוסי זול וזמין. למען יחסים טובים עם רוסיה לוקשנקו מוכן לשכתב את ההיסטוריה של ארצו ולהציג אותה ככזו שקיבלה ריבונות מברית המועצות הסובייטית- כאשר למעשה בלרוס הייתה רחוקה מברית אסטרטגית עם הרוסים במשך רוב ההיסטוריה הארוכה שלה. היא הייתה חלק מרכזי בהנסיכות הליטאית – ואף נלחמה נגד הכיבוש הרוסי ב- 1864, מרד שרוסים דכאו באכזריות. מבחינה דתית לוקשנקו מגדיר את עצמו כאתיאיסט- אךתוך כדי כך משייך את בלרוס לעולם פרבוסלבי ונוטה לטשטש ולהעלים את חלקם של קתולים בתותדות בלרוס- וגם את חלקם של יהודים, שהיה דומיננטי ביותר בבלרוס שלפני השואה. היום המאמץ הוא לטשטש את ממדי השואה בבלרוס על ידי קריאה לנספים "אזרחי בלרוס" וגם להתעלם מתרומה גדולה ביותר של יהודי בלרוס לתנועת הפרטיזנים במהלך המלחמה, ביניהם הגדוד של האחים ביילסקי, עליו מבוסס סרטו של אדווארד צויק "התנגדות". ברם, לאחרונה נראה בעליל כי ביחסי רוסיה- בלרוס חלה הצטננות. הרוסים התחילו לנטור טינה ללוקשנקו על כך שאינו מתכוון לשלם את חובותיו על אספקת הגז ומפלרטט עם גורמים אחרים- הוגו צ'אווז או נשיא גיאורגיה מיכאיל סאקשווילי. ערוץ רוסי שידר סדרת תחקירים בהם לוקשנקו מכונה "הסנדק" ומתואר כדמות מושחתת שמנהל את בלרוס במעין קרטל פרטי בבעלות משפחתו. בבחירות שצפויות בדצמבר לא נראה באופק מועמד חלופי לנשיאות בלרוס- אך הפעם ייתכן שרוסיה תדרוש מעורבות פעילה יותר במעקב אחרי הליך תקין של בחירות ובדרישה לשמירה על זכויות האדם בבלרוס.

יופי של שאלה

ארתוק קריסטל פרסם ב"ניו ריפאבליק" ביקורת על ספר חדש מאת אומברטו אקו- המחבר המפורסם של "שם הורד". הפעם אקו הוציא מחדש ספר מקיף על תולדות מושג היופי. מדובר במושג שהותר מחדש " לבוא בקהל" בשנים האחרונות, לאחר כמה עשורים, בהם במחלקות למדעי הרוח שלטו תפיסות של דקונסטרוקציה והדיבור על יופי שמושג בעל תוכן משמעותי עבור כל בני האדם היה בגדר "שיח מדכא". למעשה, שאלות פילוסופיות הקשורות ליופי ( אסתטיקה ) העסיקו את ההוגים משחר ההגות המערבית ועד היום- מה שמראה שגם כאשר מדברים על יופי, הוא נוטה לחמוק מהגדרות. המושג אסתטי גם עבר תהפוכות רבות בדרך היווצרותו- הציורים של אנשי המערות נוצרו לצרכים מאגיים שונים, אך לא למען "היופי כשלעצמו". בהגותו של אפלטון יופי היה ביטוי להרמוניה של הצורות העליונות ביקום. לאחר מכן, אצל הנוצרים, יופי היה ביטוי לכוחות היצירתיים של האלוקות, שיצירות האמנות מביעות אותו. ובעידן המודרני, יופי "התגרש" מהמטפיזיקה ומהדת והפך להיות מושג בפני עצמו- לא ביטוי של אידיאל, אלא סממן של דברים ריאליים. עדיין קיימים חוקים בסיסיים של הרמוניה, אבל הם כבר לא מבטאים "אידיאל עליון". כמו שהכוכבים באסטרונומיה מודרנית לא מבטאים את חוקי הגאומטריה, אלא את החוקיות המורכבת של עצמם, כך גם יצירות האמנות קיבלו "חיים משלהם". לכן דווקא בעידן המודרני הויכוח סביב השאלה היופי הפך לאינטנסיבי ביותר- מה על האומן לעשות? האם עליו רק "להחזיק מראה" אל מול הטבע- או להוסיף ממד של ביטוי עצמי? האם על האמנות לבטא את ההרמוניה- או דווקא את הראנדומאליות של היקום ? האם קיים קריטריון למהו יפה- או שמה הוא סובייקטיבי לגמרי, וכל אחד קובע מה יפה עבורו ? מיהו הקובע מהו יפה- האם מבקר מקצועי ו"מבין" או שמא כל מבקר בתערוכה ? האם יופי אמיתי מרגש ומטלטל- או שמא דווקא ריחוק רגשי מאפשר הערכת יופי בלתי משוחדת ? האם יכולת להעריך יופי טמונה בגנטיקה שלנו?- אומברטו אקו פורס את כל הדיונים בנושא בכישרון, בשפה רהוטה ומתוך ידע רחב. אחרי כל הדיונים, אמת אחת לגבי היופי נשארת בטוחה, כפי שהיא התבטאה במשפטו של אוסקר ויילד: " האדם הנו רעב ליופי. קיים בנו חלל". היופי ממלא משהו בנפש שלנו – משהו מוחשי וברור ועם זאתמתעקש לחמוק מעבר לניסוחים ברורים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה לוי  On נובמבר 4, 2010 at 5:31 am

    גלאדוול, כרגיל, מסוגל להיות בתוך העניין וגם להביט בו מספיק מרחוק כדי להבין אותו מבחוץ. תודה על ההפניה

  • חן גרשוני  On נובמבר 21, 2010 at 1:12 pm

    אתה כתבת "האמנם אוטיסט לגמרי לא מודע למחשבות ורגשות של אחרים ?".

    ישנן המון דרגות של אוטיזם.
    מרבית האוטיסטים מושפעים מהאוטיזם באופן קל בלבד, ולכן כן מצליחים להביע את מחשבותיהם ואת רגשותיהם.
    הנה כתבה על האוטיסט היהודי-אמריקאי ארי נאמן, שהוא האוטיסט הראשון בהיסטוריה המייעץ לנשיא ארצות הברית:
    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1816473
    הינה הקלטה של ראיון עם האוטיסט הישראלי רונן גיל, שהיה האוטיסט הראשון בישראל שהירצה בכנס בנושא אוטיזם:

    והינה פורום שבו אוטיסטים ישראלים מתכתבים אלה עם אלה:
    http://www.acisrael.org/forums/

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: