ארכיון חודשי: דצמבר 2010

בזכות סבא כבד שמיעה

ראיון שלי עם ד”ר בוריס קוטלרמן על יידיש בברית המועצות לשעבר. פורסם בכתב העת “דווקא”- ארץ של תרבות יידיש, בגיליון החדש שהנושא שלו “יידיש והדגל האדום”

 

Birobidzhainer_Shtern עמוד השער של העיתון היידי בבריה”מ

על תחילתה ועל סופה של תרבות יידיש בברית המועצות. ראיון עם חוקר ספרות יידיש ד"ר בוריס קוטלרמן, שגדל ב במחוז האוטונומי היהודי בירוביג'אן בשנות השבעים והשמונים

"גדלתי בברית המועצות לשעבר, במחוז האוטונומי היהודי בירוביג'אן", מספר ד"ר בוריס קוטלרמן, מרצה לספרות יידיש במחלקת לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן. השיחה אתו אינה ראיון אקדמי בעניין היסטורי או ספרותי בלבד, אלא היא נוגעת בנימי נפשו. "לא נולדתי שם, אלא באירקוצק שבסיביר, אבל תולדות משפחתי קשורות למקום הזה. הורי הגיעו לבירוביג'אן בשנות הארבעים של המאה העשרים, לאחר המלחמה, בפעם האחרונה שבה עברו יהודים רבים לבירוביג'אן, לפני שהתחילו לקפל את הפרויקט הזה".

כדי לספר על הפרויקט הזה כדאי לחזור להתחלה ולתאר את המעמד המעניין והייחודי שהיה ליידיש בברית המועצות כבר מיד לאחר המהפכה הבולשביקית. השלטונות הסובייטיים הפכו את היידיש לשפה היהודית הלגיטימית היחידה, ואילו העברית נחשבה ללשון בורגנית ולאומנית. איך נוצר המצב הזה, הקושר תרבות לאידיאולוגיה?

"את הקשרים בין תרבות היידיש לאידיאולוגיה יש לחפש קודם לכן. ב-1908 התקיימה בצ'רנוביץ הוועידה הראשונה למען יידיש, שבה התנהל דיון תוסס וסוער על מעמדה של הלשון: האם היידיש היא 'שפת-עם' (פֿאָלקסשפּראַך), שפה לאומית, או השפה הלאומית? לבסוף הוחלט שיידיש היא 'שפה לאומית של העם היהודי', בלי ה"א הידיעה. אחרי המהפכה, הוקמה ה'יבסקציה' – השם (ברוסית) של המחלקה היהודית במפלגה הקומוניסטית הסובייטית, שביקשה, בין השאר, להפוך את היידיש לשפה הלגיטימית היחידה של יהודי ברית המועצות. אבל התהליך הזה לא היה טבעי כל כך, מפני שעם ביטולו של תחום המושב עבר חלק ניכר של היהודים דוברי היידיש לערים הגדולות, ובני הנוער החלו להתערות במהירות בדוברי הרוסית".

מעמדה של היידיש לא היה אפוא בטוח בשנים הראשונות לקיומה של ברית המועצות?

"לא, וגם היתרון של היידיש על פני העברית לא היה מובן מאליו. בהתחלה נראה היה שיש סיכוי לפריחת התרבות העברית בברית המועצות. תיאטרון 'הבימה', למשל, הוקם במוסקבה, ובשנים הראשונות של השלטון הסובייטי עדיין התנהלה פעילות של הארגונים הציונים-סוציאליסטיים, עד שהם הוצאו מחוץ לחוק. לאט ובהדרגה החלה היבסקציה לחסל כל ארגון יהודי שאינו נשמע למרותה. גם הכתיב של היידיש השתנה, ומעמדו של המרכיב העברי בו היטשטש. המלה 'אמת', למשל, שהיתה גם שמו של העיתון היהודי-הסובייטי המרכזי במוסקבה (שהועתק משמו של העיתון 'פראבדה'), נכתבה 'עמעס'.

"באופן פרדוקסלי כלשהו נהפכה היידיש דווקא לאמצעי מְמשטר. היה חשוב שכל הפעילות היהודית תתנהל ביידיש, ולכן חוסלו גם הפרסומים היהודים ברוסית, שלהם נודע מקום משמעותי מאוד בחיים היהודיים לפני המהפכה. לעתים זה הגיע עד אבסורד: אנשי היבסקציה התאמצו להכניס את כל הילדים היהודים לבתי הספר ביידיש, אבל ההורים העדיפו דווקא שהילדים ילמדו בבתי הספר ברוסית, והורו לילדיהם לומר שאינם יודעים יידיש".

מה היו התחומים העיקריים של תרבות יידיש בברית המועצות בשנים ההן?

"מערכת חינוך שלמה ביידיש הוקמה יש מאין: מגני ילדים דרך בתי הספר עד למחלקות במוסדות להשכלה גבוהה. מאמץ רב הושקע ביצירת מונחים ביידיש לעולם ההשכלה, הטכניקה, המדע והאדמיניסטרציה: שמות ביידיש לעולם החי והצומח, מכשירים טכנולוגיים וחקלאיים, שמות ארגונים שונים בביורוקרטיה הסובייטית וכן הלאה. לפעמים היידיש הסובייטית הבריקה ממש. שמו של הדג שפמנון נהפך ל'וואַסער-חזיר', חזיר-מים, אולי כדי לרמוז שאיננו כשר. תחום נוסף של תרבות יידיש היו מועדונים לדוברי השפה, והוקמו מאות רבות כאלה. מובן שהדברים הללו לא נגעו לקבוצות הלא-אשכנזיות, אך הן היו קטנות מאוד ורחוקות מן המרכז. יהודי בוכרה, למשל, לא התלהבו להשתלב במאמץ התרבותי הזה, גם אם הוא היה אמור להתנהל בלשונם, בגלל חשדנותם לכל דבר שרוח סובייטית נודפת ממנו.

"בברית המועצות הוקמה רשת של כעשרים תיאטרונים ממלכתיים יהודיים ביידיש. רבים מכירים את התיאטרון במוסקבה בראשותו של שלמה מיכואלס, אבל היו אחרים. לרשותם של המוסדות הללו עמדו משאבים כספיים משמעותיים. אם תיאטרון יהודי באוקראינה החליט לביים הצגה כלשהי, אפשר היה להזמין את הבימאי והמלחין הנחשבים ביותר ישירות ממוסקבה. אינני יודע אם היתה פריחה כזאת של התיאטרון היהודי בתקופה אחרת ובמקום אחר. גם למוסיקה היתה עדנה. בברית המועצות נוסדו מקהלות יהודיות ולהקות, והיתה אפילו כוונה להקים בית אופרה ביידיש. נוסף לכל אלה הוקמו ספריות, נוסדו כתבי עת ספרותיים שחוגים ספרותיים התרכזו סביבם. יידיש נהפכה לשפה הרשמית של החבל היהודי האוטונומי בירוביג'אן וגם אחת מארבע השפות הרשמיות של בלרוס".

וכל העושר הזה הוא יציר כפיה של היבסקציה?

"כן. אבל גם אחרי שהיבסקציה חוסלה, במאי 1930, התרבות היהודית ביידיש בברית המועצות המשיכה להתקיים – עד 1948. הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, בראשותו של מיכואלס, היה בעצם הארגון היהודי הרשמי האחרון בברית המועצות. פעיליו המרכזיים נעצרו בסוף 1948 ובראשית 1949; הם הושלכו לכלא, סבלו עינויים וחקירות שטניות, ורובם הוצא להורג בירייה ב-12 באוגוסט 1952. אחדים מביניהם קיבלו עונשי מאסר ארוכים וישבו שנים בבתי הכלא ובמחנות עבודה, עד לשחרורם ההדרגתי בתקופת ה'הפשרה', בשנים 1956-1955. חיסולה של תרבות יידיש בברית המועצות היה חלק של המאבק הכללי ב'קוסמופוליטיזם חסר השורשים', שפגע בעיקרו של דבר ביהודים. הפיתוח של בירוביג'אן פסק, בתי הספר האחרונים ביידיש נסגרו, והחלו 'השנים השחורות' של היהדות הסובייטית ושל תרבות יידיש שם. במשך עשור שנים, עד 1959, לא הופיע שום פרסום בעל ערך ביידיש בכל רחביה של ברית המועצות. רק ב-1961 החל להופיע ביטאון יידי-סובייטי חדש, והוא נשא את הכותרת המשמעותית 'סאָוועטיש היימלאַנד' – המולדת הסובייטית; עורכו היה הסופר אהרן ורגליס.

"דמותו של ורגליס היתה שנויה במחלוקת בין יהודי ברית המועצות. היו שראו בו סוכן המשטר, אבל זו ראייה פשטנית מדי. אולי המהלך האירוני הבא של ההיסטוריה היהודית יחזיר גם אותו לאוצר של התרבות היהודית. ורגליס היה 'שגריר תרבותי', שמטרתו היתה להציג לעולם את הפתיחות התרבותית בברית המועצות. הוא הרס אמנם את חייהם של רבים מבין סופרי יידיש בברית המועצות, או לפחות היה שותף פעיל בכך. עם זאת, תפקידו הביא אותו למקומות בלתי צפויים, כמו לפגישה עם ש"י עגנון. ב-1966, זמן קצר לאחר הזכייה בפרס נובל, עגנון הגיע ללונדון, ובמקרה שהה שם באותו זמן גם ורגליס. ורגליס ביקש להיפגש עם הסופר, ועגנון נעתר לבקשה מיד, למרות הלו"ז הצפוף ואף על פי שאנשי הליווי הישראלים שלו הפצירו בו בתוקף שלא להיפגש עם 'הסוכן הסובייטי'. במוצאי שבת נערכת סעודת 'מלווה מלכה' רבתי בביתו של הרב הראשי של אנגליה באותם ימים לכבודו של חתן הפרס. עגנון ביקש מהמארח להיוועד עם ורגליס בחדר צדדי לחצי שעה בלבד, אבל שיחתם נמשכה יותר משעתיים.

"השיחה הזאת תוארה בעיתונים ובספר הזיכרונות של ורגליס 'רײַזעס' (נסיעות, 1976). העדים סיפרו שבמהלך כל הפגישה החזיק עגנון בידו של ורגליס וגמע בצמא כל מלה על אחיו היהודים מאחורי מסך הברזל. ורגליס פנה לעגנון בתוארי כבוד וניסה לשכנע את עגנון, לפחות מן השפה ולחוץ, לבקר בברית המועצות ולהיווכח בהישגיה של תרבות יידיש הסובייטית. עגנון ענה שיתקשה להיענות להזמנה בגלל גילו המופלג, אבל הזמין את ורגליס לישראל. ורגליס נענה להזמנה, אך מעולם לא הצליח לממש אותה".

האם הרוח היהודית הזאת עוד נשבה בילדותך, בשלהי תקופת "סאָוועטיש היימלאַנד"?

"נולדתי ב-1971, והיתה לי ילדות יוצאת דופן בקרב בני דורי היהודים. היידיש בבירוביג'אן היתה במצב של 'דור לפני' לעומת המחוזות האחרים של ברית המועצות. כלומר, שעה שברוב ברית המועצות דוברי היידיש היו קשישים, בבירוביג'אן שמענו את השפה גם ברדיו וגם בבית, מההורים, הסבים והסבתות. לי היה בית ספר טוב במיוחד כי סבי היה כבד שמיעה, ולכן סבתא נאלצה לעתים קרובות לחזור על הדברים שאמרה לו ביידיש. בחצר שלנו ישבו זקנות שדיברו יידיש ביניהן. בתחנת הרדיו המקומית שידרו שירים ביידיש; לא הבנתי את המלים שלהן וגם לא היה לי חשוב כל כך להבין אותן. אבל אלו היו הפסקולים של ילדותי. אני זוכר היטב גם את ההצגות של תיאטרון יידיש שלנו, שבסך הכל הגיע לבירוביג'אן לעתים רחוקות, כי הוא הסתובב בכל רחבי ברית המועצות. אמי היתה סגנית העורך של העיתון המקומי ביידיש, 'ביראָבידזשאַנער שטערן'. המאמרים בו היו בליל בלתי אפשרי של מלל סובייטי חסר פשר, אך זה לא הפריע לי לחוות את השפה הזאת כחלק בלתי נפרד ממני".

התחנה האחרונה היא הימים שלאחר נפילת מסך הברזל ופירוקה של ברית המועצות. היום אין שום בעיה להציג, לכתוב ולשיר בכל שפה שהיא, כולל יידיש ועברית. אבל עכשיו אין בשביל למי.

"נכון. בחנוכה האחרון שרו דודו פישר ואברהם פריד בקרמלין לפני אולם ריק, שישבו בו כמה קשישים ואוליגרכים יהודים. אני שומע את מקהלת הגברים המפוארת של טורצקי, מקהלה פופולרית מאוד ברוסיה של היום, שיש לה ביצועים ווקאליים מדהימים. הם שרים ביידיש אבל מתבלבלים בין הניבים השונים, ובעיקר חסרה להם הנשמה היהודית".

סקירת דצמבר- חנוכה

השקר בחלוק לבן

כתבתו של דייויד פרידמן ב- Atlantic עוסקת בבעיה שרובנו מעדיפים שלא לחשוב עליה- בעיית אמינות ברפואה המודרנית. לא, לא מדובר בהילרים ובמרפאים אלטרנטיביים- אלא במחקרים הרפואיים עליהם אנו קוראים בכותרות של עיתוני בוקר ושמתפרסמים בכתבי העת המכובדים, היוקרתיים והנחשבים לרפואה בעולם.

האיש שעומד במרכז הכתבה הוא פרופסור לרפואה מאוניברסיטת יואנינה שביוון, ג'ון יונידיס. מדובר באיש שמזה שנים מספר מעז לאתגר את הממסד הרפואי בשאלות שלרבים לא נוח להתמודד איתם. הקריירה שלו התחילה ב- 2001, כאשר התחילו להסתובב שמועות שבבתי החולים היווניים הסטודנטים לרפואה שזקוקים לפרקטיקה כירורגית, עושים ניתוחי אפנדיציט למטופלים מקרב מהגרים אלבניים שכלל אינם זקוקים לכך. המחקר שיונידיס ערך יחד עם תלמידת המחקר שלו, גילה שאפנדיציטים שהוצאו ממטופלים עם שמות אלבניים היו בריאים בהסתברות של פי שלוש מאלו שהוצאו ממטופלים עם שמות יווניים. מציאת כתב עת שיסכים לפרסם את הממצא המרעיש לא הייתה משימה קלה, אך יונידיס עמד בה ומאז התמסר למחקר שלא נרתע מהנחות של תקינות פוליטית. יונידיס ותלמידיו החלו לבחון באופן סדרתי את המסקנות של כל המחקרים המתפרסמים בכתבי העת הרפואיים הנחשבים בעולם. על פי רוב, מקובל להניח שמאמר שמגיע לפרסום בכתב עת מדעי- רפואי נחשב הוא מאמר איכותי במיוחד, שעבר הליך נוקשה וקפדני של ביקורת עמיתים ( peer- review) ומגלה את הדבר הקרוב ביותר לאמת המדעית המושלמת. כתבי עת מן הסוג הזה דוחים כ-90% מהפרסומים הנשלחים אליהם, על מנת לאשש את המוניטין שלהם. ברם, מי שבוחן מקרוב ולאורך זמן את הפרסומים החדשים בתחום הרפואה יופתע לגלות עד כמה לעיתים קרובות האמת הבלתי מעורערת של אתמול הופכת למופרכת מחר. רק השנה התבשרנו על כך ש(בניגוד למה שאמרו לנו)- דיאטה מזרח תיכונית, פעילות פיזית ופתרון תשבצים לא ממש מעכבים את תסמונת אלצהיימר, שכלל לא בטוח עד כמה מכשירים ניידים אכן מסרטנים, ולא ברור האם לישון יותר משמונה שעות ביום זה בריא או לא. ככל שיונידיס ותלמידיו בדקו יותר לעומק את שיטות המחקר שבעזרתם הנתונים התקבלו, הם ראו בצורה מפורשת את הנטייה לתמרן נתונים כדי להציג אותםפ באופן רצוי, גם אם מדובר במטודולוגיות מוקפדות ביותר. במאמר שפורסם בכתב העת של האיגוד הרפואי של ארה"ב הם מראים בצורה משכנעת שבין שליש לחצי של המחקרים הרפואים שמתפרסמים בכתבי העת הנחשבים ביותר אינם אמינים ומגיעים לתוצאות שגויות או מוגזמות ומוטות. בעיה אחרת היא הנטייה של רבים מן החוקרים להתבסס את מחקרים קודמים התואמים את התוצאות שלהם ולהתעלם מאלו שסותרים אותם. עולם של כתבי העת הרפואיים הוא נרחב ביותר ורבים מאנשי מקצוע מתקשים, בעידן של הצפת מידע, לעקוב אחרי כל הפרסומים הרלוונטיים. זאת בשעה שברבים משטחי הרפואה ניתן למצוא ממצאים סותרים – כך, מחקר אחד איכותי ורב משתתפים הגיע למסקנה שתפילה חשאית הנישאת עבור חולי לב מאריכה את ימיהם, בעוד שמחקר איכותי אחר הגיע למסקנה הפוכה. חצי הנחמה שנותרה לרופאים היא שבדיקות מוקפדות של מטודולוגיה בתחומי הידע האחרים- מפיזיקה ועד כלכלה- מגלה תמונה לא פחות עגומה של נטייה המונית לתמרון נתונים. הרופאים גם נוטים להכיר תודה ליונידיס- הוא עצמו מודה שהוא מופתע מהביקוש הרב להרצאותיו בכל העולם. יונידיס נשאר איתן בנכונותו לביקורת עקבית ומדעית על הידע הרפואי הקיים ועל גישה סקפטית לכל סוג של מידע- כולל מידע שהוא עצמו מייצר. בתשובה לשאלת מראיין, הוא תוהה בקול רם האם יהיה מוכן לפרסם תוצאות שיפריכו את התוצאות של מחקריו- שלו ( למשל, כאלו שיגלו שמטודולוגיה של מחקרים רפואיים היא אכן טובה ויסודית). איך שלא יהיה, יונידיס נשאר אופטימי באופן עקרוני מן הטעמים הבאים: ראשית, רוב המחקרים הרפואיים אינם עוסקים בשאלות של חיים ומוות ממש, אלא בדרך של לעשתנו מעט פחות חולים או מעט יותר בריאים. חוץ מזה, יונידיס מאמין שאין רע בכך שמדענים טועים- העיקר שהם לא יתעקשו על טעויותיהם ויהיו מוכנים להודות בהם.

עוני מבחירע

מאמרו של הית'ר מק'דונלד ב- City Journal עוסק בסוגיה חברתית קשה- דרות רחוב ( הומלסיות)- אך מזווית פחות שגרתית. מק'דונלד מדבר על דור חדש שקם בקרב דרי רחוב בערים הגדולות של ארה"ב- וספציפית בסאן פראנסיסקו. השיח החברתי המקובל נוטה להציג אותם כקורבנות של עלייה אחרונה במחירי הדיור- בניגוד לתפיסה הנפוצה של דרי רחוב כמכורים או חולי נפש. ואכן מדובר בדור חדש של דרי רחוב – אנשים צעירים ובריאים בגופם, ש"התמרדו נגד המסגרת" ובחרו בדרות רחוב כדרך חיים, כחלק מ"שחרור מנורמות קיום בורגניות". הם נודדים בין מקומות ציבוריים, מקבצים נדבות ושוכבים על המדרכות. כשבעלי חנויות או עוברי אורח מנסים "להזיז אותם" מהמרחב הציבורי, הם עלולים להיות מותקפים מילולית או פיזית. למעשה, הגל החדש של הדיונים סביב השאלה התחיל בעקבות ניסיון של רשות מקומית בסאן פרנסיסקו לחוקק חקיקה, לפיה המשטרה תוכל לפנות את מי שישן על המדרכה בין שש בבוקר עד 11 בלילה- מדיניות שנוסתה בסנטה קרוז ואף הובילה לירידה משמעותית בשוטטות תוך שבועות ספורים. ברם, שירותי הרווחה בעיר הקימו קול זעקה גדולה, כשהם מנסים להציג את החקיקה כהתנכלות בזויה לדרי רחוב וקוראים במקום זאת להגדלת סיוע חברתי שיקומי. למעשה, מדובר לעיתים קרובות באנשים שכלל אינם מעוניינים בסיוע של רווחה- כל לילה כמאה מיטות במעון המקומי לדרי רחוב נשארות פנויות. ההומלסים החדשים אף מביאים איתם אוצר מושגים חדש- הם אינם הומלסים אלא "מטיילים", הם אינם מקבצים נדבות, אלא "אוספים כסף" וכשהם נשאלים מדוע אינם עובדים הם משיבים " אני כך היום הולך ממקום למקום וסוחב את התיק הכבד הזה על הגב- אני עובד קשה". בהתחשב בכך שהם מסרבים לכל סוג של תעסוקה, נראה שהם לא יוכלו לעמוד באף עלות של שכירות, גבוהה או נמוכה. תושבי סאן פראנסיסקו מודאגים מכך שאם המגמה של השתלטות ההומלסים על המרחב הציבורי תימשך, התיירות בעיר עלולה להיפגע- אך הנציגים של השירותים החברתיים נוזפים בהם על חוסר התחשבות בעניים ומשכנעים אותם, בחוברות ההסברה, "להיות אסרטיביים ולהגיד "סליחה, תזוז בבקשה" לאדם שחוסם את דרכם בשוכבו על המדרכה". הרובץ על מהדרכה אינו צפוי לומר "סליחה". יש לציין שרבות מן התלונות מגיעות דווקא מהתושבים בני השכבה הסיוציואקונומית בינונית- נמוכה, שאחדים מהם מטיחים ב"פעילים למען העוני" שאלו הולכים ללילה לישון בשכונות המוגנות והמהוגנות שלהם, בעוד שהם עצמם נאלצים להישאר עם הומלסים ישנים, שותים לשוכרה ומזריקים סמים ליד הדלת או בחדר המדרגות שלהם. בנוסף, אבירי זכויות ההומלסים מתעלמים מתיאוריה משפיעה בקרימינולוגיה- תיאוריית החלונות השבורים- שגורסת כי הפקרת מרחב ציבורי להפרות סדר קלות הופכת אותו לכזה שנתפס כלא בטוח , גורמת בהדרגה לשינוי בהרכב האוכלוסיה ולהתפשטות של נורמות פשע בסביבה. ככלל, המאבק על המדרכות בסאן פרנסיסקו חורג מהסיפור של בעלי עסקים שחוששים להיפגע- אלא נסב סביב השאלה למי שייכת רשות הרבים- לכלל הציבור, או למספר פולשים תוקפניים החוסמים אותו בפני הרוב.

הדת הירוקה

מאמרו של Joel Garreau ברבעון שמרני למדע וטכנולוגיה "ניו אטלנטיס" מוקדש ליחסים בין מאבק לאיכות הסביבה לדת , כאשר הוא מנתח את העיסוק העכשווי האיכות הסביבה כדת חדשה, שבאה במידה רבה על מנת להחליף את הדתות מונותטיסטיות הקיימות במערב. המחבר מביא מדבריו של סופר המדע הבדיוני מייקל קריצ'טון שמנתח את האלמנטים הדתיים בהשקפת העולם של הסביבתנים- קיים גן העדן האבוד של אחדות קדומה עם הטבע ( דומה לזה שראינו לאחרונה בסרט "אוואטר"), אדם גורש ממנו לעולם של זיהום כתוצאה מזה שאכל מעץ הדעת של המדע הטכנולוגי וכתוצאה מכך צפוי לכולנו יום הדין של הרס מערכות אקולוגיות. הישועה תבוא מהכנסייה האקולוגית, שבה האוכל האורגני הוא לחם הקודש. חלק מחסידי איכות הסביבה תוקפים בכתביהם במפורש את הדתות המונותיאיסטיות, מתוך טענה שלא ניתן להשתחרר מהגישה ה"צרכנית" כלפי הסביבה , כל עוד משמרים את התפיסה התנכית, לפיה אדם נברא בצלם אלוהים ומופקד על הבריאה בבחינת "רדו בדגת הים". חלק מ"הוגים ירוקים" טוענים לצורך בשחרור מפראדיגמה של שליטה, לטובת תפיסה לפיה אדם הוא חלק ממערכת אקולוגית גדולה וחייב לתפקד כחלק שאינו חשוב יותר מחלקים אחרים. התפתחה אף תפיסה ניו אייג'ית של מעין סגידה למכלול האקולוגי כישות אורגאנית אחידה בעלת תודעה, "גאיה". מאידך, רבים מהדתיים מנסים להשתלב בגל החדש ולפתח תפיסות נוצריות, הן קתוליות והן פרוטסטנטיות, על מנת לחוש שייכות בעולם של מודעות סביבתית ואף להיות "חיילים" בשורות הצבא של מגני הסביבה. בינתיים, נראה כי יחס לטיעונים השונים בתחום של איכות הסביבה פוסק בהדרגה להיות יחס אל עובדות טעונות הוכחה והופך לסוג של דוגמה דתית, ומי שכופר בה או מטיל בה ספק עלול להיות מואשם בחטא הדומה להכחשת שואה. ברם, כמו בכל דת, גם בדת הסביבה קיימת אופוזיציה סקפטית הולכת וגדלה. אחד מהבכירים בה הוא חוקר סביבה דני נודע ביורן לומבורג שמזה שנים מתמיד במאמצים להעמיד על דיוקן את העובדות בקשר לאיכות הסביבה, לצנן את הלחץ סביב ההתחממות הגלובאלית, להסתייג מאמנת קיוטו ולשכנע את האנשים ואת הממשלות להפנות את המשאבים מצמצום דחוף של פליטת דו תחמוצת הפחמן למשימות של הצלת מיליונים בעולם מרעב ומחלות. לומבורג עצמו סבור כי רוב האנשים מבינים את שפת העובדות ואת השיח הרציונאלי ויכולים להשתכנע מנימוקיו. בכל מקרה, העיסוק הדתי באיכות הסביבה על גווניו, משנה בהדרגה את המפה החברתית- פוליטית של המערב, בכך שהעיסוק באיכות הסביבה, שפעם היה נחלתו הבלעדית של שמאל חברתי, פולש בהדרגה למחוזות הימין השמרני והדתי ואף הופך לחלק הכרחי מ"צמע החובה" שפוליטיקאים והוגים שמרניים מחויבים להציג. מאידך, בשמאל נשמעים קולות מפוכחים יותר השואפים לצנן את ההתחממות הגלובאלית של השיח הסביבתני. ככל שההבנה שלנו את איכות הסביבה גדלה, יותר ויותר אנשים מבינים עד כמה בעייתי לנבא לאורך זמן של שינויי האקלים או תנודות במערכות אקולוגיות. ייתכן שהזמן מלמד את כל העוסקים באיכות הסביבה – דתיים כחילונים, שמרנים כליבראלים- את אחת התכונות החשובות יותר של מאמין אמיתי- הענווה.

השבת- שבת חנוכה- מדור "בשפה אחרת" מציין חמש שנים לקיומו. זאת הזדמנות להודות לכל הקוראים והמגיבים לאורך התקופה הזו ולבקש מהם- תמשיכו לקרוא, להתעניין ולהגיב.