סקירת ינואר 2011

הגאון המנותק

Dyson

סקירה של חודש שעבר דנה ביחסי הגומלין המורכבים בין המחנה השמרני- דתי ואיכות הסביבה. ברם, מתברר כי גם במחנה חילוני- אתיאיסטי קיימים אנשים שהם סקפטיים לגבי נושא ההתחממות הגלובאלית. כתבתו הנרחבת של Kenneth Brower ב"אטלנטיק" עוסקת באחד מהם- איש שנחשב אחד המוחות המדעיים היותר מבריקים של זמננו- פרימן דייסון (Dyson). מדובר באיש ( בן 87) שידו רב לו בתחומי ידע שונים ומגוונים – פיסיקת חלקיקים ואסטרופיסיקה, ביולוגיה, מתמטיקה, תולדות המדע, ספרות ואפילו רפואה ( דייסון היה שותף לצוות הממציאים של המכשיר לייצור איזוטופים רפואיים). בנוסף, דייסון הנו נוצרי מאמין ( אך לא מזוהה עם כנסיה ספציפית) שאף זכה בפרס קרן טמפלטון היוקרתי על תרומה משמעותית בחקר היחסים בין דת ומדע- פרס ששוויו הכספי גדול יותר מזה של פרס נובל- ותקצר היריעה מלמנות כיבודים נוספים להם זכה. דייסון לא מהסס להשמיע דעות לא פופולאריות בקרב חבריו המדענים בכל מיני נושאים- למשל להצדיק את הטלת הפצצות על הירושימה ונגסאקי או להטיל ספק בחומרת השלכותיה של ההתחממות הגלובאלית. היא מודה בכך שהאקלים של כדור הארץ במגמה להתחמם, אך טוען שההשפעה הכללית של כך היא שמזג האוויר הופך לנעים יותר, שכמות גדולה יותר של דו תחמוצת הפחמן מסייעת לצמחים לגדול ושבני האדם אמנם גורמים נזק לסביבה, אך גם נוטים לתקן אותו. המחבר גם מזכיר את בנו של דייסון- ג'ורג'- שהרחיק לכת מתחומי העניין של אביו וחי שנים רבות בטבע הפרוע, כשהוא כותב מחקר מקיף על תולדות סירת הקנו של האינדיאנים- ה"ביידארקה". הדבר גרם לנתק רב שנים בין האב ובנו – שהשלימו ביניהם לבסוף. אך המחבר, איש שעסוק גם בחקר האקלים, מקדיש את המאמר לשאלה שניתן לשאול אולי על אינטלקטואלים רבים, אף ללא הקשר של היחס שלהם לשאלת אפקט החממה- כיצד מישהו חכם כל כך יכול לחשוב בצורה מטופשת כל כך ? בין הסיבות האפשריות מוזכרת נטייתו התמידית של דייסון לעורר ויכוחים סביבו, הטענה שהוא חובב פרובוקציות שלא באמת מאמין בדברים שהוא אומר ( אחדים מהעמיתים מודים שהם מתקשים בשיחות עם דייסון כיוון שפעמים רבות אינם יודעים אם לקחת את דבריו ברצינות). יש מי שמתייחס אף לגילו המופלג של דייסון- אך בתשובה אליו נוהגים לציין כי החוקר נהג לבטא דעות בלתי שגרתיות מגיל תיכון. אך ההסבר המקיף ביותר שכותב המאמר חושב עליו הוא אמונתו של דייסון- לא אמונתו הדתית, אלא אמונתו המדעית בעליונותו הרציונאלית של המין האנושי. וכאן אולי ניתן לעשות חיבור מעניין בין טענתו של דייסון לגבי ההתחממות הגלובאלית לנושא אחר בו הוא משקיע אנרגיה שנים רבות- טיעונים לגבי אפשרות של חיים מחוץ לכדור הארץ ואפשרויות של התיישבות אנושית בכוכבים אחרים. בין כתביו של דייסון קיימות הצעות מפורטות כיצד ניתן לפתח חלליות שתוכלנה להגיע לכוכבים מרוחקים ( הוא מציע מנועים שעובדים על אנרגיה של פצצות אטום או מימן) וכיצד ניתן לפתח בכוכבים ההם תנאים מתאימים של קיום מים וחמצן שיאפשרו קיום של חיים אנושיים. זהו המדען האופטימי האולטימטיבי של המודרנה- ראשית, תמיד נהיה מסוגלים לתקן את הנזק שאנחנו עשינו ושנית- אם לא- תמיד יהיה לנו לאן להסתלק. זהו בן אדם שהיקף חשיבתו הוא קוסמי- ושעלול לשכוח, מתוך כך, שבנוסף לדו תחמוצת הפחמן, הצמחים זקוקים למים, למשל. אולי לבן אדם שקנה המידה של חשיבתו הוא כל כך קוסמי קשה לחשוב על זוטות של כדור הארץ ?

1933 ב- 2011?

קוראים קבועים של מדור זה מכירים זה מכבר עיתונאית- פרילאנסים יהודיה קלייר ברלינסקי שבחרה את איסטנבול כמקום מושבה הקבוע. הכתבה שלה ב- City Journal עוסקת, לראשונה, בהסבר רקע לבחירתה זו. מסתבר שאיסטנבול של 2011 מזכירה לברלינסקי את … אימפריית ויימאר ערב עלייתו של היטלר לשלטון. אפשר לחשוב שמדובר בהשוואה לא ממש אטרקטיבית, בטח לא עבור יהודיה- אך ברלינסקי חושבת אחרת. אך לפני שנגיע להנמקה שלה, ננסה לעקוב אחריה ההקבלה שהיא עושה בין 1933 בברלין לבין 2011 בתורכיה. ובכן- מדובר בשתי קיסרויות- גרמנית ועות'מנית- שמתפרקות בלחמת העולם הראשונה וכבודן הלאומי פגוע. המנהיג החילוני, כמאל אטטורק, עשה רבות כדי לחולל מהפכה חילונית, חולל חילון כופה ואגרסיבי של רשות הרבים- אך מאמצים אלו באו אל סופם, במידה רבה, לאחר עלייתה לשלטון של מפלגת הצדק והפיתוח ( אק"פ) בראשותו של טאיפ ארדוגן. כיום ברשות הרבים התורכית קיימת תסיסה מאד פעילה ומעניינת, בה ישן מתערבב עם חדש, השמרנות עם הליבראליות וגאווה לאומית- עם הקוסמופוליטיות. חופש יצירה תוסס בכל מקום- בתיבת המייל של המחברת נוחתים כל יום מיילים שמזמינים אותה לסדנאות של מדיטציה, רייקי, פתיחת מוזיאונים וגלריות וצעדות למען מטרות נעלות שונות- חופש לשינוי מין או שחרור של עזה. ברם, בכל צעדה כזו ניצבים כוחות משטרה כבדים. בכלל, נושא של חופש הפרט בתורכיה מורכב מפרדוקסים רבים- מצד אחד, בעקבות הניסיון של הפיכה צבאית ב- 1980 המשטר האזרחי של תורכיה התחזק, הוסרו האיסורים על שידור בשפה הכורדית, עונש המוות בוטל וממשלה הכירה באמנות בינלאומיות רבות. עם זאת, הממשלה מרכזת כיום בידיה את כל ערוצי התקשורת החשובים וחופש עיתונאי מוגבל ביותר. רוב תושבי תורכיה מאמינים שהמשטרה מאזינה לטלפונים הניידים שלהם ולכן שולפים מהם את הסוללות- כי הם מאמינים שככה קשה יותר לשמוע אותם. בתוך כל האווירה הזאת, קמה לה קבוצה לאומנית תורכית בשם Ergenekon. הממשלה מאשימה אותה בסדרה של פיגועי טרור והתנקשויות בעיתונאים ליבראליים וגם בכוונה להתנקש בראש הממשלה, בסופר חתן פרס הנובל אורחן פאמוק וגם לפוצץ מסגד על מנת לגרום למהפך צבאי. נציגי הקבוצה, מצדם, דוחים את ההאשמות בתוקף וטוענים כי הממשלה מבשלת משפטי ראווה נגד התעוררות לאומית של תורכים, בשיתוף פעולה עם האיחוד האירופי, הביון האמריקאי – איך לא- מוסד והלובי היהודי. עוד דבר שמחבר בין ברלין של אז לאיסטנבול של היום זו האווירה שבה יהודים מופיעים יותר ויותר כמי שאשמים בכל הבעיות. חופש היצירה הקולנועית מניב יצירות מופת כמו "נתיב הזאבים: עיראק"- סרט להיט של 2006 שאחד מגיבוריו הוא רופא יהודי שמקושש איברים משבויי מלחמה עיראקים, על מנת למכור אותם לישראלים. סגן ראש ממשלת תורכיה, Bulent Arinc, אמר שהסרט "נפלא". היוצרים עובדים עכשיו על סרט המשך: " נתיב הזאבים: פלשטין". תוסיפו שיעורים דוהרים של אינפלציה ואכזבה הולכת וגוברת של הציבור מתפקוד הממשלה. תעטפו את זה בשפע עצום של יצירות אוונגארד ספרותי ואמנותי- שגורמות להסמיק לא רק לעקרות בית תורכיות מהוגנות, אלא גם לברלינסקי עצמה- והנה לכם המקום הנוצץ והנפיץ גם יחד. בסוף דבריה ברלינסקי מודה שזה מה שמושך אותה כל כך – היא מתה לראות איך כל זה ייגמר.

בשדות הקטל

מאמרה של אן אפלבאום ב- New York Review of Books עוסק בספרים החדשים המוקדשים לתולדותיה העגומים של מלחמת העולם השנייה ( אחד מהם הוא ספרו של היסטוריון השואה טימוטי סניידר, שכתיבתו על בלרוס הוזכרה כאן ליפני חודשיים ). אחת הטענות של סניידר היא שבניגוד לדעה הנפוצה של "מה כבר אפשר להגיד על המלחמה והשואה"- למעשה, חסרה בהיסטוריוגרפיה שלנו תמונה מקיפה של ההתרחשות ביבשת אירופה בשנים 1939- 1945. זאת עקב נטייה של אנשים לראות את האירועים דרך הפרספקטיבה להאומית שלהם- עבור אמריקאי ממוצע מלחמת העולם השנייה פרצה במפרץ הפנינים והסתיימה בהפצצה של הירושימה, עבור בריטים המוקד הוא ההפצצות של לונדון, עבור ההולנדים- אנה פרנק, וכן הלאה. למעשה,סניידר מחדד את הפרספקטיבה המשולבת, לפיה רוב מדינות מזרח אירופה ספגו בשנות ה- 30 וה-40 של המאה העשרים כיבוש כפול, של היטלר ושל סטאלין, שגבה מהם מחיר דמים כפול. את תולדות הפורענות הגדולה יש להתחיל, לדעתו של סניידר, בשנות ה-30 באוקראינה, תקופה של הלאמת הקרקע סובייטית מהאיכרים שגרמה לרעב ולתמותה של מיליונים. לתקופה הזו נוצר כינוי Holodomor ( תרגום מילולי- המתה ברעב), שבזיכרון הלאומי האוקראיני של היום נאבק על שם נרדף לשואה- רצח עם מכוון ( מכאן גם הכינוי האנגלי שמזכיר את המילה Holocaust). רק בעשורים האחרונים ההיסטוריונים הרוסים והאוקראינים חוקרים בצורה יסודית את תולדות ההרעבה ומפרסמים ספרים בנושא- אם כי בהתחממות עם רוסיה אחרי הבחירות האחרונות באוקראינה הנושא שוב ירד מסדר היום, על מנת שלא זכר האסון לא יעיק על "יחסי השכנות הטובים". רבים מתקשים גם לזכור את גורלם של שבויי המלחמה הרוסים והגרמנים בזמן המלחמה- מאות אלפי רוסים הומתו בשבי והגרמני ומאות אלפים עד מיליונים של גרמנים ובני בריתם מצאו את דרכם לגולאג- לצדם של שבויי המלחמה הרוסים ששבו למולדתם מהשבי הנאצי וגילו שסטאלין לא מעוניין שהם יספרו לסביבה את הוויותיהם משדות הקרב של אירופה. בנוסף לכך, בברית המועצות של אחרי המלחמה עמים שלמים הוגלו ממקומם- כולל גרמנים תושבי רוסיה, טטארים תושבי קרים וצ'צ'נים- וייתכן שהייתה קיימת תכנית גירוש המוני גם לגבי יהודי ברית המועצות ששרדו את השואה. טענתו המרכזית של סניידר היא שיש לראות את מעשי הטבח השונים של הקומוניזם ושל שלטון היטלר כצדדים שונים של אותה תופעה- ואת האינטראקציה ביניהם כמשלימה. מעניין לציין, שהמילה "רצח עם", בה משתמשים היום לרוב בהקשר של שואת יהודי אירופה, הוכנסה לשימוש על ידי משפטן יהודי- פולני רפאל למקין על מנת לציין "רצח המוני מתוך שנאה כלפי קבוצה גזעית, דתית או חברתית". הוא עצמו טבע את המושג בקשר לטבח הארמנים ואחרי השואה היה פעיל במשפטי נירנברג על מנת להכיל את ההגדרה עליהם- עד שוועידה הכללית של האו"ם קיבלה את דבריו ב- 1948. ברם, שואת יהודי אירופה נשארת עד היום כדוגמה יחידנית לכך שהגדרת רצח עם מקובלת על הקורבנות כעל מבצעים. דיונים עליה מתנהלים בהקשר לאומי ( טבח הארמנים ) ולא בהקשרים חברתיים או מעמדיים ( השמדה ברעב אוקראינית או רצח של בני מעמד האצולה בברית המועצות). רבים נוטלים חלק בבלימת השיח של רצח עם מסיבות של חוסר נוחות- לרוסים לא נעים להשוות את עצמם לנאצים, לתורכים לא מתחשק להיות מוכתמים בכניסתם לאיחוד האירופי, למערב אירופה וארה"ב קשה להודות שהם גברו על רוצח המונים אחד בעזרתו של רוצח המונים אחר והפקירו את קורבנותיו. אפילו כשגרמנים מדברים על זיכרון השואה- את מה הם זוכרים? האם זוכרים את שבויי המלחמה הרוסים ואת ההסכם שלהם עם ברית המועצות שאפשר לרוסים לעשות שפטים באצולה הפולנית ? כשרוסים מדברים על עשרים מיליון נספים במלחמה- האם הם זוכרים לציין שרוב הנספים לא היו רוסים, לא חיו בברית המועצות ולא הומתו בהכרח בידי הגרמנים ? כתיבת ההיסטוריה של המאה העשרים נמשכת- ואיתה מאבק על זיכרון, שטורד את המנוחה גם שישים שנה אחרי.

על סבלנות וקבלה

ביקורת של פרנק פוריידי בפרוייקט המקוון Spiked מוקדשת לספרו החדש של מי שנחשב להוגה מוסלמי הבולט ביותר באירופה- טאריק רדאדן ( בעבר נכתב עליו גם במדור זה ). רמאדן עוסק מזה שנים בהצגת הפן הנאור והמפויס של איסלאם כלפי דעת הקהל האירופית. רבים ממבקריו האשימו אותו בהצגה של מסרים כפולים- אחד של סובלנות, שנאמר בצרפתית רהוטה לאירופים ואחד של השתלטות- שנאמר לשומעי לקחו דוברי הערבית. ברם, פוריידי טוען שאף ספרו החדש של רמאדן, "בקשת המשמעות", מציג מסרים שעיון מעמיק בהם מגלה תשתית בעייתית. כפי שמקובל בשיח הפוסט קולוניאלי, רמאדן דוחה את הרעיון של הסבלנות הדמוקרטית- ליבראלית כרעיון מערבי כופה שנוצר כדי לא באמת לקבל את האחר, אלא רק "לסבול" אותו. הספר בנוי כסדרה של הגיגים פילוסופיים על משמעות החיים – אך המסר העיקרי הוא שכיוון שהחושים שלנו מטעים, לעולם לא ניתן לדעת את האמת. המסקנה המודרנית מההנחה הזו היא שלמרות זאת, יש לחתור אל האמת עם מיטב הכלים העומדים לרשותנו. לפי דעתו של רמאדן, יש לוותר על האמת כליל ולהודות שכל מה שיש לנו זה "נקודות מבט" וממילא אף נקודת מבט אינה עדיפה באופן מהותי על האחרת. עד כאן זו ביקורת פוסט מודרנית שגרתית. ברם, מה שמייחד את רמאדן, זה מבטו שהוא בו זמנית חיצוני ופנימי- הוא גם מבקר את המערב כנציג של תרבות אחרת, אך גם מנסה לדבר מבפנים, על מנת לשכנע את המערב לדחות את המורשת התרבותית שלו. כלפי חוץ, רמאדן דוגל כביכול בפתיחות. ברם, פתיחות זו נמנעת בעקביות מחשיבה והערכה ביקורתית של דברים. למעשה, תפיסתו של רמאדן מהדהדת את התפיסה ה"טיפולית" הקיימת כיום במערב, שקוראת להימנע משיפוטיות תמיד ובכל מצב- ולא רק כלפי האדם שיושב בכורסת מטופל, אלא גם כלפי קבוצות, השקפות ודעות. רמאדן מציג תפיסה זו כפתוחה ומקבלת- אך הקבלה מותנית בכך שהצד השני יאמץ את עיקר השקפתו של רמאדן. הוא דוגל בקבלת השונה והאחר והעצמתו- אך כיוון שקבלת האחר הופכת כאן למשהו שאסור להרהר אחריו או לנסות להעביר אותו במבחן הביקורת- הרי ממילא הקבלה הזו היא חסרת משמעות ואינה לוקחת את האחר ברצינות, כיוון שעליה לקבל אותו מיד בשל היותו "אחר". שאיפה כזו למשמעות הנה חסרת משמעות כשלעצמה, מסכם פוריידי, אך היא בהחלט מעידה משהו על האקלים התרבותי במערב היום, בו ספרים כאלה מופיעים.

דברים לזכר

DenisDuttonLarge

לסיום, אני מזמין את הקוראים יחד איתי, להרכין את הראש לזכרו של איש שמדור זה חב לו חוב גדול. בחמש שנות קיומו של המדור, נעזרתי רבות בשירותיו המצוינים של פרוייקט מקוון www.aldaily.com- פרוייקט שמביא לקוראי האנגלית בכל יום בשנה את מיטב ההגות החברתית והתרבותית מכל העולם כולו, כולל קישורים לכל המגזינים וכתבי העת החשובים שקיימים במתכונת מקוונת. בשנה האחרונה נוסף לכך התאום היהודי- www.jewishideasdaily.com- אתר המביא מדי יום את מיטב החדשות וההגיגים של העולם היהודי. בסוף דצמבר 2010 הלך לעולמו איש שיצר את הפרוייקט המבורך הזה- הפילוסוף דניס דאטון. מרצה לפילוסופיה מניו זילאנד, החליט דאטון להקדיש מאמץ לכך שאוצרות התרבות העולמית יגיעו בכל יום לכל מי שאינטרנט ושליטה בשפה האנגלית נגישים לו. הוא עצמו לא כתב הרבה- ספרו האחרון הוקדש לנושא ההתפתחות האבולוציונית של האמנות ונסקר במדור זה. דאטן עצמו היה איש מרכז מתון בדעותיו וכל ימיו הקפיד לתת באתר שלו ייצוג מאוזן לדעות של שמרנים ושל ליבראלים, שמאל וימין. ברם, בחוגים מסוימים הוא היה מוחרם בשל עצם העובדה שהוא מאפשר גם לשמרנים להתבטא. סיבה אחרת לכך שהיה לזרא בעיני חוגי אקדמיה מסוימים, היא פרס לכתיבה אקדמית גרועה שדאטון ייסד והעניק אותו בכל שנה לאישיות אחרת, לרוב מחוגי החוקרים הפוסט מודרניים, שאת ההתעללות שלהם בשפה האנגלית לא היה מסוגל לשאת. הזוכה המפורסמת בפרס הייתה חוקרת המגדר הידועה ג'ודית באטלר. ב- 28 לדצמבר, דאטון נפטר ממחלת הסרטן והוא בן 66 בלבד. שוחרי הדעת והתרבות בכל העולם החודש מרכינים ראש לזכרו.

 

פורסם במוסף “שבת” של העיתון “מקור ראשון, פר’ “משפטים, 28.1.11

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דודו  On ינואר 30, 2011 at 8:16 am

    איך איש שאתה מגדיר "נוצרי מאמין" יכול להיות מובא כדוגמא למחנה ה"חילוני-אתאיסטי" ?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: