ארכיון חודשי: פברואר 2011

סקירת פברואר

הלוחם בפנסיה

Havel-Vaclav

כעת זהו זמן טוב להיזכר באיש שהוביל בעבר את שינויי השלטון בארצו הוא- נשיא צ'כוסלובקיה ולאחר מכן נשיא הרפובליקה הצ'כית ( וזו לא אותה מדינה !) וצלב האבל ( Havel). בשיחה איתו בכתב העת World Affairs הכתב מיכאל זנטובסקי מברר יחד איתו את הגורל של מהפכן שאיתרע מזלו להאריך ימים זמן רב לאחר שהמהפכה שהוא הוביל הסתיימה והוא נאלץ להזדכות על הילת הגיבור ולחזור לחיי השגרה האפורים. ובכן, בשנות המשטר הסובייטי האבל היה מחזאי ואיש רוח נודע שהתנגד לקומוניסטים ואף שהה בכלא בשל כך. למרות זאת, הוא וחבריו הצליחו לגבש סביבם מחאה עממית בעוצמה מספיק גדולה כדי לגרום להפיכה בלתי אלימה ( המהפכה הסגולה) ב- 1989 שהורידה את הקומוניסטים מהשלטון. האמון העממי בהאבל היה גבוה במשך שנים, שכן הוא נבחר לכהונת הנשיאות הרבה 4 פעמים ברצף . ברם, בתור פוליטיקאי הוא החל לאבד, לאט ובהדרגה, את ההילה של גיבור המאבק והפך לאיש המעש שעליו להתמודד עם בעיות היומיום. הגבורה, החזון והרומנטיקה הפכו ממושא הערצה לנושא לבדיחות. ולאחר פרישתו של האבל מהפוליטיקה, רבים קיוו שהוא יעלם גם מהמציאות. להאבל עצמו היו תכניות אחרות- הוא חזר להיות פעיל בתחום של זכויות האדם, על ידי יסוד של מספר ארגונים בינלאומיים הקשורים לנושא. ככלל, האבל הוא בעל אמירה במגוון תחומים פוליטיים- ולא קל לסווג את אמירתו באופן סטריאוטיפי לשמאל או לימין. הוא אינו מעריץ את השוק החופשי ורואה בו מכשיר ליעילות כלכלית, המפלגה שהוא הכי מזדהה איתה היא מפלגת הירוקים. הוא תומך בפרלמנט האירופי- ועם זאת דוגל בזהות צ'כית נפרדת. הוא מבקר נחרץ של פגיעה בזכויות אדם בקובה, בסין וברוסיה- ותמך בהתערבות צבאית בבוסניה ובעיראק. ממש לאחרונה הוא הצטרף ליוזמתו של ראש ממשלת ספרד לשעבר נגד המאמצים לעשות דה לגיטימציה ודמוניזציה של ישראל- דבר שלא הוסיף לו פופולאריות בשמאל האירופי העכשווי. בכלל, הוא חושב שרבות מהדמוקרטיות היום נגועות במה שהוא מכנה "תסמונת מינכן" ומציין שכאשר ידידו הקרוב, הבמאי מילוש פורמאן, רצה לצלם סרט על מינכן, הוא נתקל בקבלת פנים קרה ביותר במדינות אליהן הוא פנה.

לאחר עזיבתו את משכן הנשיא, האבל חזר גם לכתיבה. גיבור המחזה האחרון שלו בשם "עזיבה" הוא נשיא של מדינה אנונימית שעומדת בפניו בחירה קשה- לעזוב את התפקיד ואת כל ההטבות החומריות הקשורות אליו, או להישאר בתפקיד המשפיל של "היועץ- של היועץ- של היועץ-של היועץ" תוך שמירה על ההטבות ותמיכה במחליף הפוליטי שלו. זו דילמה שניצבת בפני כל פוליטיקאי בחברה דמוקרטית- שם הוא עומד לרוב בפני אפשרות להיות מוחלף בימי חייו. לאחר הפרישה הוא יהיה- ירצה או לא- במצב של "לשעבר" וכל חייו יתנהלו סביב זה. קל לחשוב שגיבור המחזה הוא האבל עצמו- אך האבל טוען שהגה את רעיון המחזה עוד לפני שנכנס לתפקיד הנשיא. המחזה "עזיבה" הוא משלב מעין הגיגים סאטיריים- אבסורדיים על תפקידו של מדינאי בעידן המודרני- אך יש מי שיכול למצוא בתוכו גם מסר אקטואלי. חוסני מובארכ, למשל.

סובלנות נגד רב תרבותיות

בחודש שעבר, מדור זה נגע בסוגיה של סובלנות כנגד רב תרבותיות. הסיבה שבחרנו לשוב לנושא החודש הוא אזכור תקדימי של הנושא בידי אישיות מדינית בכירה- ראש ממשלת בריטניה, דייויד קמרון, יצא במהלך הנאום שלו בועידה בנושאי ביטחון במינכן בביקורת קשה כלפי המדיניות המעודדת רב תרבותיות. " אנו זקוקים פחות סובלנות סבילה של השנים האחרונות ויותר ליברליזם פעיל ושרירי" כך אמר קמרון, שהתייחס בדבריו לקהילות מהגרים מוסלמים במערב, שמסרבים להשתלב בחברה הסובבת ומגדלים מתוכן תרבות שבפועל מהווה איום בטחוני ותרבותי על המערב. מצדד ידוע בליבראליזם, פרנק פוריידי, כותב בפרויקט המקוון Spiked שלמרות שהוא מברך על המסר בדבריו של קמרון, חשוב ביותר שלא לערבב בין סבלנות לרב תרבותיות- שתי תופעות שמזכירות אחת את השניה, אך הפוכות במהות שלהן. סובלנות, לדעתו של פוריידי, היא תוצאה של מחשבה ליבראלית- רציונאלית- מודרנית. היא רואה חשיבות בהשמעה של כל הדעות, כולל שגויות, מתוך אמונה כי ייתכן כי גם בדעה שגויה יימצא גרעין של אמת – או כי הדיון הפומבי יסייע לחשוף את הטעות. ברם, דיון כזה יכול להיעשות רק בצורה של התנהלות של דיון פומבי, חופשי ורציונאלי, שלא חושש מהאמונה שדעות מסוימות טובות או ראויות יותר מן האחרות. למעשה, סובלנות אינה סבילה- היא דרך פעילה לברר אמונות ודעות בחברה פתוחה ולהביע דעות עליהן. בעוד שרב תרבותיות היא בדיוק ההפך מכך- זו תפיסה שעיקרה אדישות מתירנית שמתבססת על ההשקפה שאף דעה אינה טובה יותר מאף דעה אחרת ואין בידינו קנה מידה מוסרי אחד כדי לבחון באמצעותו אמונות ודעות של אחרים. גישה כזו דוגלת ב"חוסר שיפוטיות" כמכשיר עיקרי שלה, בעוד שתרבות של סובלנות דמוקרטית כל הזמן שופטת, מבקרת ומעריכה תרבויות אחרות. פוריידי מדגיש שבעוד שתרבות של חוסר שיפוטיות מעידה לכאורה על פתיחות,למעשה היא נמנעת לעיתים קרובות למדי מהכרעות מוסריות קשות או מהצורך לגייס נימוקים למען הבחירות הקיימות. התוצאה המעשית היא שאי אפשר להאשים בניכור ההולך וגובר של קהילות המהגרים רק את המטיפים הקיצוניים- אלא יש לבחון גם את החברה מהארחת, שמהססת יותר ויותר להכריז ביד רמה על המורשת התרבותית וההישגים שלה. ניסיונות לגבש תכנית הוראה היסטוריה בבתי הספר, לערוך חוברת שירים שהם בגדר "קריאת חובה" לכל תלמיד בריטי או ללקט קובץ תכנים שמהווים מורשת תרבותית משותפת עבור כל התלמידים נתקלים ללא הרף בהתנגדות, מתוף חשש לפגוע ברגשות של התלמידים המהגרים וכך כל יוזמה לגבש מכנה רוחני- היסטורי- תרבותי משותף עולה על שרטון. כדי לצאת מהמבוי הסתום הזה, פוריידי מציע לוותר על רב תרבותיות הממומנת על ידי מדינה- אך להמשיך את הדיון הסובלני.

על חומייני, מארקס והבלבול במערב

כתבתו של אבאס מילאני ב- National Interest עסוקה באיזור "חם" נוסף- איראן- אך מפרספקטיבה של התבוננות תרבותית יותר. מילאני פורס סקירה רחבה על ההקשר התרבותי- פוליטי- דתי ייחודי שהיה קיים באיראן ערב מהפכת חומייני ב- 1979 ושחלקים ממנו ממשיכים לנער את המדינה עד עכשיו ואולי גם עומדים מאחורי מחאות רחוב עכשוויות ( שבשעת כתיבת שורות אלו תוצאתן לא ברורה). מהפכת 1979 הושגה באמצעות סיוע מערבי מחוץ לאיראן וגם בתמיכה משמעותית של כוחות השמאל הדמוקרטי והאינטלקטואלים המקומיים, כמו של אנשי דת רבים מהשורה השנייה והשלישית ( בכירים דתיים התנגדו מאד לאישיותו של חומייני, כיוון שראו אותו כמנהיג קיצוני ומסוכן). חומייני סייע לכך בזאת שהתאמץ מאד להסוות את האופי האמיתי של המהפך מדעת הקהל במערב ובארצו ולהציג אותו כדרך של התקוממות נגד השלטון הרודני של שליט איראן דאז- שאהה מוחמד רזא פהלוי. אחד המאבקים התמידיים בתודעה התרבותית הפרסית היה תמיד בין הדת המקורית של הפרסים- זורואסטר, אמונה בשני אלים- לבין האיסלאם השיעי, שחלק מהחוקרים רואים בו לא יותר מאשר לאומנות איראנית שלבשה צורה דתית. לאחרונה אפילו מנהיג חיזבאללה, חסאן נסראללה ראה לנכון להדגיש שכל המנהיגים האיראניים של שלושים השנה האחרונות הם כולם ערבים ללא יוצא מן הכלל וצאצאי הנביא- והטורבנים השחורים שלהם מעידים על כך מעבר לכל ספק- עדות לכך שאפילו היום חשוב למנהיג מוסלמי "לגייר" את המנהיגים האיראנים מהפרסיות לערביות.

ברם, לערביזציה הזאת של איראן קדם פרק ארוך שבו הייתה מגמה הפוכה- מנהיגי מלוכה לבית פהלוי השתדלו במהלך רוב המאה העשרים להדגיש דווקא את האלמנט הזורואסטרי בתולדות פרס ולצמצם את החלק המוסלמי. ב- 1971 נערכו חגיגות ראוותניות של 2500 שנה לאימפריה הפרסית תוך מצג ענק לרגליו של ארמון פרספוליס ואפילו נעשה ניסיון לשנות את לוח השנה הממלכתי כדי שמניין השנים יתחיל לא ממסעו של מוחמד ממכה למדינה, אלא מייסוד של האימפריה הפרסית. יוזמה זו כשלה. ברם, כשלו גם יוזמות הפוכות- ניסיונות משטרו של חומייני להנהיג ערבית בתור השפה הרשמית או להחדיר לתוך פרסית מבני לשון ערביים, שלא לדבר על ניסיון להחריב את פרספוליס או לבטל את החגיגות של ראש השנה הזורואסטרי ( חג הנורוז, הנחוג בעולם ב- 21 למרץ, יום שבו אורך יום ולילה משתווים). הממסד החומייניסטי עושה כל מאמץ למחוק מספרי ההיסטוריה כל זכר לזוהר של האימפריה הפרסית, עד כדי כך שאחד מהמקורבים לחומייני התייחס למלך כורש כ"יהודי סדומי". במצב כזה, כל ניסיון לציין חגי עם הופך למחווה של התנגדות למשטר- וחגי עם אלו נחוגים היום יותר מאי פעם, כולל מנהג לקפוץ מעל מדורה בחג הנורוז, נגדו האייתולה עלי חמנאי הוציא השנה פסק הלכה מיוחד.

חוץ מהחלק הדתי, קיים החלק החברתי- תרבותי. במהלך כהונתו של שאהה, איראן הייתה לאחת המדינות המתקדמות בעולם בתחום של פיתוח אמנויות ( רעייתו של שאהה הייתה אדריכלית במקצועה). במאים ומפיקים אליטיסטיים ביותר מהעולם הציגו את היצירות שלהם בטהראן. המקום הפך למוקד צמיחה ושגשוג של תרבות וגם סייע לאיטלגנצי המקומית להתפתח. האירוניה הייתה בכך שהיה מדובר באינטלקטואלים שניזונו בתפיסות שלהם מהמערב ולכן האמינו שעליהם להתנגד לכל ממסד באשר הוא – ולכן התנגדו למשטרו של שאהה. מה שהוסיף לכך היה ניסיונו המגושם של שהה לייבא לאיראן דמוקרטיה פרלמנטארית, אך בו זמנית להמשיך לנהל את המדינה בצורה יחידנית, תוך כדי הסתמכות כבדה על ארה"ב. העם שהבטיחו לו שהוא ישלוט בעניינים רצה באמת לשלוט בהם. ובאותה מידה שהוא הוקסם ממודרנה- הוא חש מאוים על ידה ( עוד מונטסקייה, ב"מכתבי פרס" שלו שאל "האם ניתן באמת להיות פרסי ומודרני")? ולכאן, לתוך התסיסה הזו, הצטרפו להם המרקסיסטים הפרסים. ראשית, יש לציין שחומייני רימה גם אותם- בהיותו בגלות הוא הבטיח שלאחר המהפכה הוא לא ינסה לתפוס שום תפקיד פוליטי ויאפשר בחירות כלליות. שנית, הם האמינו שהוא יהיה דמות חלשה, בדומה לאלכסנדר קרנסקי ברוסיה אחרי מהפכת אוקטובר והם לא יתקשו לתפוס את מקומו ולהנהיג בפרס שלטון קומוניסטי- דבר שהתברר כבדיה גמורה. ולבסוף, הם ראו את האמריקאים כאויב משותף שהצורך המשותף לגבור עליו מכתיב שיתוף פעולה. בשורה תחתונה, מכל התקוות הגדולות של שנות השבעים יצאה דיקטטורה חומייניסטית אלימה שדיכאה בכוח את כל מי ששיך לזרם רוחני אחר, דרדרה את הכלכלה ובמקום פריחה תרבותית מובטחת הביאה לעם הפרסי בעיקר הצפה של סרטי עם מתקתקים וקיטשיים ( סרטים איראנים אליטיסטיים שקוצרים פרסים בפסטיבלים הבינלאומיים מיוצרים בעיקר לייצוא). ברם, הסתירות הפנימיות של המשטר הזה ממשיכות לתסוס גם כיום ברחובות טהראן ונותר לראות מה יצא מהם.

בקצב חילזון

Snail-1

ונסיים בנימה רחוקה מאקטואליה. סוקר ספרי טבע טים פלאנרי כותב ב- New York Review of Books על ספר יוצא דופן של אישה שנעזרה בהתמודדות שלה בחיים בידי … שבלול . הגברת ששמה אליזבט טובה ביילי חלתה יום אחד במחלה מסתורית שריתקה אותה למיטה ללא יכולת לזוז ואפילו לישון. ואז חבר הביא לה עציץ קטן עם שבלול – והתנועות האיטיות של שבלול שחקר את מקומו החדש ריתקו את אליזבט. מאוחר יותר היא למדה כיצד השבלול חופר גומות ואוכל בעיקר בלילות- וזה עזר לה להשלים עם האילוץ שלה להיות פסיבית במשך היום. עם הזמן, הי אפיתחה מעין שותפות גורל עם השבלול- שניהם נעתקו מהסביבה הטבעית שלהם ונאלצו להסתגל למקום החדש. תנועות איטיות של זחילה הפכו עבור אליזבט המרותקת למעין שיעור טאי צ'י. הקשר הרגשי בין האישה לשבלול הפך כה עמוק, עד שכשיום אחד השבלול כנראה אכל יתר על המידה ונראה חולה, היא הייתה מודאגת מכך במשך כל היום. לבסוף אליזבט הבריאה ואף כתבה ספר "לשמוע את שבלול הפרא מכרסם". מעבר לדוגמה מיוחדת כיצד התבוננות בייצור מזערי ובנאלי יכולה להניב תוצאות מיוחדות, אולי ראוי להיזכר שהיה עוד אדם שהקדיש חלק ניכר מחייו להתבוננות בשבלולים. שמו היה צ'ארלס דארווין. בספרו "על מוצא המינים" הוא הזכיר לראשונה את האפשרות שלשבלולים יש אינטליגנציה ואפילו יכולת לתקשר ביניהם- שנים רבות אחריו איגוד החקלאות האמריקאי מזהיר כי השבלולים מספיק חכמים כדי להימלט מתיבות ומארגזים בהם מובילים אותם. מעניין, עד כמה העובדה שבערב ימיו דרווין לקה במחלה חשוכת מרפא – תסמונת שגאס- אחראית על כך שחוקר טבע צעיר ונמרץ שבימי צעירותו הפליג למרחקים באוניה "ביגל" היה מסוגל להפוך למתבונן סובלני בנפלאות הטבע שתחת רגליו?

גם כך אפשר להיות הומו ודתי- כתבה של תמר רותם ב”הארץ”

הוא בארון ולא מתכוון לצאת, ותומך ב"טיפולי המרה" אף שסבל מהם. הוא התייעץ עם רב לפני שהתקשר לבן-זוג ולא יקים משפחה חד-מינית בלי רשות. ארגון שהקים מוכיח שאינו לבד. לדעת "עמית", גם כך אפשר להיות הומו ודתי

מאת תמר רותם

הצפיפות במסעדת המזון המהיר, שבה מגולל עמית את סיפור חייו, מעלה על הדעת אפשרות שמישהו עשוי לצותת לשיחה. אף שלא יצא מהארון, הבחור הגבוה שכיפה סרוגה גדולה לראשו, בסגנון חרד"לניקי (חרדי לאומי) מובהק, מדבר בחופשיות על יצרו ועל יוצרו. אולי הוא מבקש לומר באופן זה, שעולמו מורכב מסתירות ושהוא אינו מתכחש להן.
עמית אינו שמו האמיתי של האקדמאי, בשנות ה-30 לחייו, שמתגורר במרכז הארץ. כך הוא מכנה עצמו בקשריו עם הקהילה החד-מינית. לפני שהתיישב, שאל את המלצר היכן נוטלים ידיים ואף התעניין, בדקדקנות של בחור ישיבה, אם יש במקום נטלה (ספל המשמש לנטילת הידיים). לאחר מכן תיאר את הגילוי הכואב של ההומוסקסואליות שלו ואת גורלו: הומו בחברה שבה נטייתו המינית היא "אבי אבות הטומאה", כלשונו.
אם בשנים האחרונות הצטיירו חברי הקהילה הקטנה של הומואים ולסביות דתיים כשוחטי פרות קדושות הדורשים שיכירו בהם ויקבלו אותם בקהילה, עמית, כך נראה, עושה סיבוב פרסה. הוא דורש הכרה והקים ארגון חדש, "כמוך: הומואים דתיים ואורתודוקסים", שכינוס היסוד שלו התקיים אתמול בירושלים. אבל בניגוד לאחרים, עמית אינו מתנגד ל"טיפולי המרה" לשינוי הנטייה המינית (אף שניסה כאלה ללא הצלחה) ואינו מטיף ליציאה מהארון, להיפך: הוא מבקש אישור רבני לכל צעד, לרבות התקשרות עם בן זוג. כעת הוא ממתין להחלטה של רבנים, שאולי תאפשר לו ולשכמותו להקים משפחה.
"כמוך" הוא הארגון הרביעי שמייצג דתיים חד-מינים. לדברי עמית, הוא נועד לחרד"לים ולחרדים וחברים בו כבר כמה עשרות. קדמו לו "הו"ד" (הומוסקסואלים דתיים) שהוקם בשנות ה-90, "בת קול" המייצג לסביות מאז 2005 ו"חברותא" שהוקם ב-2007. עמית, שהיה פעיל מרכזי בחברותא וערך את אתר הארגון, עזב אותו בטריקת דלת, במחאה על כך שהארגון נתן גיבוי למניין משותף ללסביות, הומואים וטרנסקסואלים, והכניס לוועד דתיים לשעבר (דתל"שים).
במאי הקולנוע חיים אלבום ("ואהבת"), חבר חברותא, אומר שהפיצול משקף את הדרך שעברה קהילת החד-מיניים הדתיים, שכיום יש בה מקום לזרמים שונים. דובר חברותא, דניאל יונס, אומר ש"כל ארגון נותן את הטון שלו. אני רוצה להאמין שיש לנו מטרות דומות".
טמא, מנודה
מעבר לפוליטיקה הפנימית מפלג את ההומואים הדתיים הקונפליקט המהותי והאמיתי, בין ההלכה ללגיטימיות של נטייתם המינית, עקרונות כמו חירות הפרט ומימוש האושר האישי. על רקע זה, גם טיפולי ההמרה – שהרוב המוחלט של הפסיכולוגים מתנגדים להם – מפלגים את הקהילה. זאב שביידל, קרימינולוג ועובד סוציאלי ובעצמו הומו דתי, מרבה להתבטא בבלוג שלו נגד הטיפולים. לטענתו, המטפלים בגישה זו, שמיישם כיום בעיקר ארגון "עצת נפש" שייסד הרב שלמה אבינר, מרמים את הפונים אליהם כשהם מבטיחים להם הצלחה.
עמית אינו מתנגד לטיפולי המרה, אף שהתנסה שנים וסבל בטיפולים אלה. כמי שהתחנך במסלול הקלאסי של הזרם החרד"לי, כולל ישיבה תיכונית וישיבת הסדר, הוא ראה בהומוסקסואליות שלו "נטייה הפוכה", כפי שהיא מכונה בציבור זה. לקראת גיל 18, הוא מספר, חלם חלום רווי תשוקה לדמות גברית וכמו נעור מתרדמת. דלת הארון נפתחה ותהום נפערה.
"עד אז הייתי נאיבי", הוא נזכר. "הרגשתי משיכה למישהו מהכיתה אבל לא ידעתי מה זה. רק תחושה שמשהו לא בסדר". בעקבות הגילוי, הוא אומר, "הרגשתי שאני אחר: טמא, מנודה ולא נורמלי. הייתי שרוי במין שנאה עצמית נוראה, שבמהלך הזמן נהפכה לכעס גדול כלפי הקב"ה. למה הוא עשה לי את זה? הייתי מדוכא ובודד. בלי יכולת לספר על כך לאיש. בטח לא להורים".
לדבריו, גם בתוך ההלם של הגילוי, "הייתי עדיין הילד הכי טוב של העולם החרד"לי, והמחשבה הראשונה היתה לחפש רב. חשבתי שאפשר לשנות את זה ורב ייתן לי תשובות". הרב, שעמו נפגש עמית תקופה ארוכה, היה הראשון בסדרה של רבנים ומטפלים, שבמשך תקופה ארוכה התדפק על דלתותיהם כדי שיעזרו לו להיפטר מה"בעיה".
"הייתי במלחמה עם עצמי", הוא מספר. "חיפשתי מטפלים שיהיו אקטיביים ויתנו לי משימות שישחררו אותי מהמשיכה לגברים". אחד המטפלים שלח אותו לחוף הים לצלם נשים. "היה עלי לפנטז בהדרגה על בחורות", הוא אומר. "מגיע הרגע שאתה לא מצליח ומתחיל לשנוא את עצמך. אתה מרגיש שאתה לא ראוי לבוא בקהל ה', להיכנס לבית הכנסת, או לעלות לתורה. סבלתי כל כך שרציתי להתאבד".
עמית אומר כיום שהוא מקבל את עצמו, אף כי לא ממש יצא מהארון. על הטיפולים הוא אומר שגם אם לא עזרו לו, אין סיבה לחשוב שלא יעזרו לאחרים. לכן, הארגון שהקים שואף לגייס תרומות לקרן שתסייע לאלו שיבקשו לממן את טיפולי ההמרה. "אני מאמין ויודע שאנשים עברו טיפול הצליחו לבנות בית בישראל עם אשה", הוא אומר. "לא יצאתי מצולק מכל התהליך הזה. יצאתי מחוזק כלפי עצמי וכלפי הקב"ה".
הוא מתנגד לקביעה שהסיוע הכספי הופך אותו לשלוח של ארגונים הומופוביים: "אי-אפשר לטעון שהרבנים מנצלים אותי. אני לא משלה אנשים שהטיפול יכול לעבוד וזה ההבדל ביני לבין ?עצת נפש'. בעיני הטיפולים הם תהליך שחשוב לעשות ובסופם יכול להיות שאדם יאמר שהוא לא יכול להשתנות והוא הומוסקסואל".
ייתכן שתחושת המבוי הסתום הובילה את עמית למסקנה, ש"אתה יכול להקפיד על ההלכה, אתה יכול ללמוד תורה ואתה יכול להיות הומו". אין ספק שהמציאות החברתית שהשתנתה סביבו עזרה לו להגיע למסקנה הזאת. ועדיין הוא מתנגד נחרץ למצעדי גאווה, שמחזקים לדבריו את הסטריאוטיפ בחברה הדתית, "של הומואים שקופצים כל היום ממיטה למיטה. אני אומר שאין לי עניין להיות עם העירומים במשאיות. אני רוצה חיי קדושה". הוא מצהיר שאינו עושה את המעשה האסור בתורה, משכב זכר, מפני שהוא מנוגד להלכה.
אלבום אומר שהצהרות כאלה עלולות לפגוע בהישגים של ההומואים הדתיים. "חשוב לצעוד במצעד הגאווה ולצאת מהארון, כי כל הקטע של הארון וההסתרה ו'עצת נפש', פירושם להחביא את מי שאתה, וזה מביא לתהומות מסוכנים מאוד", אומר אלבום. הוא גם סבור שהומואים דתיים לא צריכים להיות כפופים לרבנים. "לרבנים יותר קל לבלוע את ?כמוך', שמאפשר להם לעשות צעד אחד אחורה. למה מפחדים מנראות? כי זה כאילו מה שישכנע אנשים לעבור צד, כאילו זה עניין של בחירה ולא דבר מולד".
כך, ההומואים הדתיים שאינם מבקשים הסכמת רבנים על כל צעד, יכולים להתחיל לפעול לזוגיות ולהקמת משפחה, בעוד עמית וחבריו ממתינים עד בוש לעמדת הרבנים המתנגדים לכך.
שביידל, הקרימינולוג החלוק על עמית בעניין טיפולי ההמרה, מזדהה עם ההתעקשות שלו להישאר בקהילתו הסגורה. לדבריו, דווקא ההתעקשות של אנשים כמוהו וכמו עמית, על הישארות בקהילות הקיימות, היא החלטה חתרנית. הוא מספר שבתפילת מנחה ביום כיפור, כשקראו את הפסוקים על משכב זכר, הוא עמד והתעטף בטלית כדי לבלוט לעיני המתפללים. "הרבנים היו רוצים לא לראות ולא לשמוע על ההומואים", אומר שביידל. "דווקא אנשים שנשארים בפנים ומבקשים תשובות, יותר קשה לבטל אותם".
מי מהגישות האלה תביא לשינוי חברתי, למיגור הומופביה בקהילות הדתיות – ימים יגידו. "ההכרה בנו כבר אינה מספיקה", סבור עמית. אף שהוא מוכן לוויתורים כבדים בתחום האישי, הוא בשום אופן אינו רואה את המשך חייו בבדידות וערירות. יש לו בן זוג, לדבריו, באישור רב. הם לא גרים יחד, כי שאלת מימוש היחסים לכדי זוגיות עדיין לא הבשיל מבחינת ההתייחסות הרבנית.
ילדים חורגים
בעיני הרבנים, זוגיות חד-מינית היא דגל אדום. במסמך רבנים שנוסח באחרונה בארצות הברית, להסדרת היחס להומואים הדתיים – המהווה צעד כביר של הכרה בזכויותיהם – שחתום שעליו גם הרב הישראלי יובל שרלו, הנחשב מוביל חברתי ביחס להומואים הדתיים – נאמר: ש"היהדות האורתודוקסית אינה יכולה לתת את ברכתה, או לאשר עריכת טקסי נישואים בין בני אותו המין. כמו כן אינה יכולה לתת את ידה לשום פעולה שנותנת לגיטימציה דתית לנישואים או ליחסים הומוסקסואליים. עם כל זאת, על הקהילות להביע רגישות, ולקבל בחיבוק מלא ואמיץ ילדים ביולוגיים או מאומצים של יהודים הומוסקסואלים מוצהרים, ועל משפחותיהם לעשות כל מאמץ לשמור על קשרי משפחה הרמוניים אתם".
הרב שרלו מבהיר שבעניין זוגיות, "לא נפרוץ את ההלכה". על חייו של עמית בצל האיסור הוא מדבר בחיוב. "להיות אדם מאמין זו בהחלט חוויה קשה ולא תמיד מענגת", הוא אומר, ומוסיף כי "הצעד הבא שנבחן הוא הקמת אתר שידוכים לאלה המעוניינים בילדים". הכוונה היא לסייע להומואים ולסביות להקים משפחות חד-הוריות, בלי זוגיות, בלי מין. זוהי אפשרות שתומך בה גם הרב בורשטין ממכון פוע"ה (רפואה ופוריות על פי ההלכה). כלומר, לא יוקיעו את אלה שיקבעו עובדות בשטח.
אבל כל הפתרונות והאמירות לא הסירו את המלה "חטא" ממימוש הזוגיות החד-מינית. עמית מזכיר ש"אין איסור להימשך לגבר", ואומר ש"גם אם אדם מגשים את המשיכה, יש עוד מרחק רב עד פסילתו כאדם. חילול שבת קשור בבחירה, הרבה יותר מאשר מימוש רצון קמאי לאהבה. הרבה יותר קשה להגיד את זה, אבל לאט לאט רבנים מבינים שזה כך".
ואילו אלבום סבור שכל הבעייתיות הזאת נובעת מכך ש"הפחד העיקרי של הרבנים הוא שנקעקע דברים מרכזיים כמו מוסד המשפחה וגדרי צניעות. אבל אנחנו מבקשים שיתמודדו אתנו בצורה מפוקחת. יכול להיות שנעשה דברים לפי דרכנו. מה לעשות? אנחנו שונים". *

רשימה ב"הארץ" מאת תמר רותם – אני מרואיין