סקירת פברואר

הלוחם בפנסיה

Havel-Vaclav

כעת זהו זמן טוב להיזכר באיש שהוביל בעבר את שינויי השלטון בארצו הוא- נשיא צ'כוסלובקיה ולאחר מכן נשיא הרפובליקה הצ'כית ( וזו לא אותה מדינה !) וצלב האבל ( Havel). בשיחה איתו בכתב העת World Affairs הכתב מיכאל זנטובסקי מברר יחד איתו את הגורל של מהפכן שאיתרע מזלו להאריך ימים זמן רב לאחר שהמהפכה שהוא הוביל הסתיימה והוא נאלץ להזדכות על הילת הגיבור ולחזור לחיי השגרה האפורים. ובכן, בשנות המשטר הסובייטי האבל היה מחזאי ואיש רוח נודע שהתנגד לקומוניסטים ואף שהה בכלא בשל כך. למרות זאת, הוא וחבריו הצליחו לגבש סביבם מחאה עממית בעוצמה מספיק גדולה כדי לגרום להפיכה בלתי אלימה ( המהפכה הסגולה) ב- 1989 שהורידה את הקומוניסטים מהשלטון. האמון העממי בהאבל היה גבוה במשך שנים, שכן הוא נבחר לכהונת הנשיאות הרבה 4 פעמים ברצף . ברם, בתור פוליטיקאי הוא החל לאבד, לאט ובהדרגה, את ההילה של גיבור המאבק והפך לאיש המעש שעליו להתמודד עם בעיות היומיום. הגבורה, החזון והרומנטיקה הפכו ממושא הערצה לנושא לבדיחות. ולאחר פרישתו של האבל מהפוליטיקה, רבים קיוו שהוא יעלם גם מהמציאות. להאבל עצמו היו תכניות אחרות- הוא חזר להיות פעיל בתחום של זכויות האדם, על ידי יסוד של מספר ארגונים בינלאומיים הקשורים לנושא. ככלל, האבל הוא בעל אמירה במגוון תחומים פוליטיים- ולא קל לסווג את אמירתו באופן סטריאוטיפי לשמאל או לימין. הוא אינו מעריץ את השוק החופשי ורואה בו מכשיר ליעילות כלכלית, המפלגה שהוא הכי מזדהה איתה היא מפלגת הירוקים. הוא תומך בפרלמנט האירופי- ועם זאת דוגל בזהות צ'כית נפרדת. הוא מבקר נחרץ של פגיעה בזכויות אדם בקובה, בסין וברוסיה- ותמך בהתערבות צבאית בבוסניה ובעיראק. ממש לאחרונה הוא הצטרף ליוזמתו של ראש ממשלת ספרד לשעבר נגד המאמצים לעשות דה לגיטימציה ודמוניזציה של ישראל- דבר שלא הוסיף לו פופולאריות בשמאל האירופי העכשווי. בכלל, הוא חושב שרבות מהדמוקרטיות היום נגועות במה שהוא מכנה "תסמונת מינכן" ומציין שכאשר ידידו הקרוב, הבמאי מילוש פורמאן, רצה לצלם סרט על מינכן, הוא נתקל בקבלת פנים קרה ביותר במדינות אליהן הוא פנה.

לאחר עזיבתו את משכן הנשיא, האבל חזר גם לכתיבה. גיבור המחזה האחרון שלו בשם "עזיבה" הוא נשיא של מדינה אנונימית שעומדת בפניו בחירה קשה- לעזוב את התפקיד ואת כל ההטבות החומריות הקשורות אליו, או להישאר בתפקיד המשפיל של "היועץ- של היועץ- של היועץ-של היועץ" תוך שמירה על ההטבות ותמיכה במחליף הפוליטי שלו. זו דילמה שניצבת בפני כל פוליטיקאי בחברה דמוקרטית- שם הוא עומד לרוב בפני אפשרות להיות מוחלף בימי חייו. לאחר הפרישה הוא יהיה- ירצה או לא- במצב של "לשעבר" וכל חייו יתנהלו סביב זה. קל לחשוב שגיבור המחזה הוא האבל עצמו- אך האבל טוען שהגה את רעיון המחזה עוד לפני שנכנס לתפקיד הנשיא. המחזה "עזיבה" הוא משלב מעין הגיגים סאטיריים- אבסורדיים על תפקידו של מדינאי בעידן המודרני- אך יש מי שיכול למצוא בתוכו גם מסר אקטואלי. חוסני מובארכ, למשל.

סובלנות נגד רב תרבותיות

בחודש שעבר, מדור זה נגע בסוגיה של סובלנות כנגד רב תרבותיות. הסיבה שבחרנו לשוב לנושא החודש הוא אזכור תקדימי של הנושא בידי אישיות מדינית בכירה- ראש ממשלת בריטניה, דייויד קמרון, יצא במהלך הנאום שלו בועידה בנושאי ביטחון במינכן בביקורת קשה כלפי המדיניות המעודדת רב תרבותיות. " אנו זקוקים פחות סובלנות סבילה של השנים האחרונות ויותר ליברליזם פעיל ושרירי" כך אמר קמרון, שהתייחס בדבריו לקהילות מהגרים מוסלמים במערב, שמסרבים להשתלב בחברה הסובבת ומגדלים מתוכן תרבות שבפועל מהווה איום בטחוני ותרבותי על המערב. מצדד ידוע בליבראליזם, פרנק פוריידי, כותב בפרויקט המקוון Spiked שלמרות שהוא מברך על המסר בדבריו של קמרון, חשוב ביותר שלא לערבב בין סבלנות לרב תרבותיות- שתי תופעות שמזכירות אחת את השניה, אך הפוכות במהות שלהן. סובלנות, לדעתו של פוריידי, היא תוצאה של מחשבה ליבראלית- רציונאלית- מודרנית. היא רואה חשיבות בהשמעה של כל הדעות, כולל שגויות, מתוך אמונה כי ייתכן כי גם בדעה שגויה יימצא גרעין של אמת – או כי הדיון הפומבי יסייע לחשוף את הטעות. ברם, דיון כזה יכול להיעשות רק בצורה של התנהלות של דיון פומבי, חופשי ורציונאלי, שלא חושש מהאמונה שדעות מסוימות טובות או ראויות יותר מן האחרות. למעשה, סובלנות אינה סבילה- היא דרך פעילה לברר אמונות ודעות בחברה פתוחה ולהביע דעות עליהן. בעוד שרב תרבותיות היא בדיוק ההפך מכך- זו תפיסה שעיקרה אדישות מתירנית שמתבססת על ההשקפה שאף דעה אינה טובה יותר מאף דעה אחרת ואין בידינו קנה מידה מוסרי אחד כדי לבחון באמצעותו אמונות ודעות של אחרים. גישה כזו דוגלת ב"חוסר שיפוטיות" כמכשיר עיקרי שלה, בעוד שתרבות של סובלנות דמוקרטית כל הזמן שופטת, מבקרת ומעריכה תרבויות אחרות. פוריידי מדגיש שבעוד שתרבות של חוסר שיפוטיות מעידה לכאורה על פתיחות,למעשה היא נמנעת לעיתים קרובות למדי מהכרעות מוסריות קשות או מהצורך לגייס נימוקים למען הבחירות הקיימות. התוצאה המעשית היא שאי אפשר להאשים בניכור ההולך וגובר של קהילות המהגרים רק את המטיפים הקיצוניים- אלא יש לבחון גם את החברה מהארחת, שמהססת יותר ויותר להכריז ביד רמה על המורשת התרבותית וההישגים שלה. ניסיונות לגבש תכנית הוראה היסטוריה בבתי הספר, לערוך חוברת שירים שהם בגדר "קריאת חובה" לכל תלמיד בריטי או ללקט קובץ תכנים שמהווים מורשת תרבותית משותפת עבור כל התלמידים נתקלים ללא הרף בהתנגדות, מתוף חשש לפגוע ברגשות של התלמידים המהגרים וכך כל יוזמה לגבש מכנה רוחני- היסטורי- תרבותי משותף עולה על שרטון. כדי לצאת מהמבוי הסתום הזה, פוריידי מציע לוותר על רב תרבותיות הממומנת על ידי מדינה- אך להמשיך את הדיון הסובלני.

על חומייני, מארקס והבלבול במערב

כתבתו של אבאס מילאני ב- National Interest עסוקה באיזור "חם" נוסף- איראן- אך מפרספקטיבה של התבוננות תרבותית יותר. מילאני פורס סקירה רחבה על ההקשר התרבותי- פוליטי- דתי ייחודי שהיה קיים באיראן ערב מהפכת חומייני ב- 1979 ושחלקים ממנו ממשיכים לנער את המדינה עד עכשיו ואולי גם עומדים מאחורי מחאות רחוב עכשוויות ( שבשעת כתיבת שורות אלו תוצאתן לא ברורה). מהפכת 1979 הושגה באמצעות סיוע מערבי מחוץ לאיראן וגם בתמיכה משמעותית של כוחות השמאל הדמוקרטי והאינטלקטואלים המקומיים, כמו של אנשי דת רבים מהשורה השנייה והשלישית ( בכירים דתיים התנגדו מאד לאישיותו של חומייני, כיוון שראו אותו כמנהיג קיצוני ומסוכן). חומייני סייע לכך בזאת שהתאמץ מאד להסוות את האופי האמיתי של המהפך מדעת הקהל במערב ובארצו ולהציג אותו כדרך של התקוממות נגד השלטון הרודני של שליט איראן דאז- שאהה מוחמד רזא פהלוי. אחד המאבקים התמידיים בתודעה התרבותית הפרסית היה תמיד בין הדת המקורית של הפרסים- זורואסטר, אמונה בשני אלים- לבין האיסלאם השיעי, שחלק מהחוקרים רואים בו לא יותר מאשר לאומנות איראנית שלבשה צורה דתית. לאחרונה אפילו מנהיג חיזבאללה, חסאן נסראללה ראה לנכון להדגיש שכל המנהיגים האיראניים של שלושים השנה האחרונות הם כולם ערבים ללא יוצא מן הכלל וצאצאי הנביא- והטורבנים השחורים שלהם מעידים על כך מעבר לכל ספק- עדות לכך שאפילו היום חשוב למנהיג מוסלמי "לגייר" את המנהיגים האיראנים מהפרסיות לערביות.

ברם, לערביזציה הזאת של איראן קדם פרק ארוך שבו הייתה מגמה הפוכה- מנהיגי מלוכה לבית פהלוי השתדלו במהלך רוב המאה העשרים להדגיש דווקא את האלמנט הזורואסטרי בתולדות פרס ולצמצם את החלק המוסלמי. ב- 1971 נערכו חגיגות ראוותניות של 2500 שנה לאימפריה הפרסית תוך מצג ענק לרגליו של ארמון פרספוליס ואפילו נעשה ניסיון לשנות את לוח השנה הממלכתי כדי שמניין השנים יתחיל לא ממסעו של מוחמד ממכה למדינה, אלא מייסוד של האימפריה הפרסית. יוזמה זו כשלה. ברם, כשלו גם יוזמות הפוכות- ניסיונות משטרו של חומייני להנהיג ערבית בתור השפה הרשמית או להחדיר לתוך פרסית מבני לשון ערביים, שלא לדבר על ניסיון להחריב את פרספוליס או לבטל את החגיגות של ראש השנה הזורואסטרי ( חג הנורוז, הנחוג בעולם ב- 21 למרץ, יום שבו אורך יום ולילה משתווים). הממסד החומייניסטי עושה כל מאמץ למחוק מספרי ההיסטוריה כל זכר לזוהר של האימפריה הפרסית, עד כדי כך שאחד מהמקורבים לחומייני התייחס למלך כורש כ"יהודי סדומי". במצב כזה, כל ניסיון לציין חגי עם הופך למחווה של התנגדות למשטר- וחגי עם אלו נחוגים היום יותר מאי פעם, כולל מנהג לקפוץ מעל מדורה בחג הנורוז, נגדו האייתולה עלי חמנאי הוציא השנה פסק הלכה מיוחד.

חוץ מהחלק הדתי, קיים החלק החברתי- תרבותי. במהלך כהונתו של שאהה, איראן הייתה לאחת המדינות המתקדמות בעולם בתחום של פיתוח אמנויות ( רעייתו של שאהה הייתה אדריכלית במקצועה). במאים ומפיקים אליטיסטיים ביותר מהעולם הציגו את היצירות שלהם בטהראן. המקום הפך למוקד צמיחה ושגשוג של תרבות וגם סייע לאיטלגנצי המקומית להתפתח. האירוניה הייתה בכך שהיה מדובר באינטלקטואלים שניזונו בתפיסות שלהם מהמערב ולכן האמינו שעליהם להתנגד לכל ממסד באשר הוא – ולכן התנגדו למשטרו של שאהה. מה שהוסיף לכך היה ניסיונו המגושם של שהה לייבא לאיראן דמוקרטיה פרלמנטארית, אך בו זמנית להמשיך לנהל את המדינה בצורה יחידנית, תוך כדי הסתמכות כבדה על ארה"ב. העם שהבטיחו לו שהוא ישלוט בעניינים רצה באמת לשלוט בהם. ובאותה מידה שהוא הוקסם ממודרנה- הוא חש מאוים על ידה ( עוד מונטסקייה, ב"מכתבי פרס" שלו שאל "האם ניתן באמת להיות פרסי ומודרני")? ולכאן, לתוך התסיסה הזו, הצטרפו להם המרקסיסטים הפרסים. ראשית, יש לציין שחומייני רימה גם אותם- בהיותו בגלות הוא הבטיח שלאחר המהפכה הוא לא ינסה לתפוס שום תפקיד פוליטי ויאפשר בחירות כלליות. שנית, הם האמינו שהוא יהיה דמות חלשה, בדומה לאלכסנדר קרנסקי ברוסיה אחרי מהפכת אוקטובר והם לא יתקשו לתפוס את מקומו ולהנהיג בפרס שלטון קומוניסטי- דבר שהתברר כבדיה גמורה. ולבסוף, הם ראו את האמריקאים כאויב משותף שהצורך המשותף לגבור עליו מכתיב שיתוף פעולה. בשורה תחתונה, מכל התקוות הגדולות של שנות השבעים יצאה דיקטטורה חומייניסטית אלימה שדיכאה בכוח את כל מי ששיך לזרם רוחני אחר, דרדרה את הכלכלה ובמקום פריחה תרבותית מובטחת הביאה לעם הפרסי בעיקר הצפה של סרטי עם מתקתקים וקיטשיים ( סרטים איראנים אליטיסטיים שקוצרים פרסים בפסטיבלים הבינלאומיים מיוצרים בעיקר לייצוא). ברם, הסתירות הפנימיות של המשטר הזה ממשיכות לתסוס גם כיום ברחובות טהראן ונותר לראות מה יצא מהם.

בקצב חילזון

Snail-1

ונסיים בנימה רחוקה מאקטואליה. סוקר ספרי טבע טים פלאנרי כותב ב- New York Review of Books על ספר יוצא דופן של אישה שנעזרה בהתמודדות שלה בחיים בידי … שבלול . הגברת ששמה אליזבט טובה ביילי חלתה יום אחד במחלה מסתורית שריתקה אותה למיטה ללא יכולת לזוז ואפילו לישון. ואז חבר הביא לה עציץ קטן עם שבלול – והתנועות האיטיות של שבלול שחקר את מקומו החדש ריתקו את אליזבט. מאוחר יותר היא למדה כיצד השבלול חופר גומות ואוכל בעיקר בלילות- וזה עזר לה להשלים עם האילוץ שלה להיות פסיבית במשך היום. עם הזמן, הי אפיתחה מעין שותפות גורל עם השבלול- שניהם נעתקו מהסביבה הטבעית שלהם ונאלצו להסתגל למקום החדש. תנועות איטיות של זחילה הפכו עבור אליזבט המרותקת למעין שיעור טאי צ'י. הקשר הרגשי בין האישה לשבלול הפך כה עמוק, עד שכשיום אחד השבלול כנראה אכל יתר על המידה ונראה חולה, היא הייתה מודאגת מכך במשך כל היום. לבסוף אליזבט הבריאה ואף כתבה ספר "לשמוע את שבלול הפרא מכרסם". מעבר לדוגמה מיוחדת כיצד התבוננות בייצור מזערי ובנאלי יכולה להניב תוצאות מיוחדות, אולי ראוי להיזכר שהיה עוד אדם שהקדיש חלק ניכר מחייו להתבוננות בשבלולים. שמו היה צ'ארלס דארווין. בספרו "על מוצא המינים" הוא הזכיר לראשונה את האפשרות שלשבלולים יש אינטליגנציה ואפילו יכולת לתקשר ביניהם- שנים רבות אחריו איגוד החקלאות האמריקאי מזהיר כי השבלולים מספיק חכמים כדי להימלט מתיבות ומארגזים בהם מובילים אותם. מעניין, עד כמה העובדה שבערב ימיו דרווין לקה במחלה חשוכת מרפא – תסמונת שגאס- אחראית על כך שחוקר טבע צעיר ונמרץ שבימי צעירותו הפליג למרחקים באוניה "ביגל" היה מסוגל להפוך למתבונן סובלני בנפלאות הטבע שתחת רגליו?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: