סקירץ מרץ 2011

מיהו האדם ?

Alan_Turing אלאן טיורינג- האם ניבא אמת?

כתבתו של סופר ומשורר אמריקאי בריאן קריסטיאן ב- Atlantic עוסקת באחת השאלה הנצחית של מהות האדם, בהקשר של הבדלים הקיימים בין אדם למחשב. בשנת 1950, הגה אלן טיורינג, שנחשב לאחד ממייסדים של מדעי המחשב בימינו, בשאלה האם ניתן ללמד את המחשב חשיבה? האם מחשב יהיה פעם מסוגל לחשוב ממש? וחשוב מכך- אם כן, כיצד נדע זאת? לשם כך טיורינג הציע ניסוי: על מספר שופטים להציע שאלות, דרך מסך מחשב, למספר זוגות של משיבים בלתי נראים, כאשר גל זוג מורכב ממשיב אנושי וממחשב מתוכנת. אין הגבלה על תכני השיחה והשאלות שניתן לשאול- מרכילות דרך שאלות טריויה ועד פילוסופיה. טיורינג ניבא כי בשנת 2000, 30% מהשופטים לא יצליחו להבחין בין אדם למחשב במשך 5 דקות של שיחה- וזה ישמש לדעתו ראיה לכך שהמחשבים אכן למדו לחשוב. ובכן- בריאן קריסטיאן מתאר בכתבה את החלק שהוא לקח בארגון הניסוי השנתי לבדיקת מבחן טיורינג- הוא היה ה"חלק האנושי" שהיה צריך לשכנע את השופט מאחורי המסך , כי הוא אכן… בן אדם. הניסוי נערך מדי שנה בעיר ברייטון, אנגליה. קריסטיאן החליט לקחת חלק בניסוי מתוך "קנאה" למין האנושי, לאחר ששמע כי ב- 2008 היה חסר קול של שופט אחד בלבד כדי שהמחשבים "יעברו" את מבחן טיורינג. קריסטיאן החליט להתייצב לניסוי למען כבוד של המין האנושי, בדומה למשחק השחמט של גארי קספרוב נגד המחשב "כחול עמוק". יש לציין, כי במרוץ אחרי הגשמת ( או הפרכת) חזונו של טיורינג יש פרסי ביניים- המחשב שמטעה את המספר הרב ביותר של שופטים זוכה בתואר "המחשב האנושי ביותר". ברם, גם האדם שמשכנע את המספר הרב ביותר של השופטים בכך שהוא אכן בן אדם זוכה בתואר "האדם האנושי ביותר". מארגני התחרות לא האריכו בהסברים מול קריסטיאן- המשפט הסטנדרטי שהוא שמע היה : "אתה הרי אכן בן אדם, אז פשוט תהיה אתה". ברם, ברור שמדובר במשימה מורכבת יותר מזו- למעשה, זהו סוג של מבחן בשאלה: "עד כמה אתה אנושי"?- וזה בדיוק מה שדרבן את קריסטיאן ליטל חלק בניסוי.

למעשה, מדובר באחת השאלות הפילוסופיות העמוקות בהיסטוריה- מהי מהות האדם ? פסיכולוג מהרווארד , מרטין גילברט, טוען שבשלב מסוים בקריירה שלו כל פסיכולוג עתיד לכתוב את המשפט: "האדם הוא בעל החיים היחיד ש…" – וההמשך זו היסטוריה של ניסיונות כושלים של המין האנושי להתעלות על סביבתו, להוציא העובדה שכיום אנו מודדים את השוני לא רק מול בעלי חיים, אלא לגם מול מכונות מעשי ידינו. האם התמודדות זו היא לטובה או לרעה? למשל, האם העובדה שמחשבים עושים חישובים מתמטיים הרבה יותר מהר מאיתנו, נוטלת מאיתנו זירה של חשיבה אנושית, או משחררת אותנו לחיי אנוש פעילים יותר? האם בתהליך של שחרור מעיסוקים שונים לטובת מכונות, איננו עתידים לגלות כי זירת הפעולות האנושיות הטהורות שתיוותר לנו תהיה קטנה למדי? מה אנחנו מודדים במבחן טיורינג- את הישגי הטכנולוגיה או את ההישגים שלנו? תוכנות המחשבים המשתתפים בתחרות נעשות משוכללות יותר משנה לשנה- הן כוללות שגיאות כתיב רנדומאליות ( משהו שנועד לשכנע שמהצד השני נמצא בן אדם), בדיחות, ניבולי פה מזדמנים ואפילו משפט כמו " תפסיק לדבר אלי כמו מכונה מפגרת"! למרות כל אלו, גם ב- 2009 המחשבים לא צלחו את הסף של מבחן טיורינג, כאשר קריסטיאן עצמו אכן זכה בתואר "האדם האנושי ביותר". כתבתו מסתיימת בהגיגים על פירושו של תואר זה- והמחבר מגיע למסקנה שמה שהופך אותנו לאנושיים, זו לא בהכרח יכולת החשיבה שלנו, אלא יכולות רגשיות ופיזיות- היכולת להקשיב לזולת, לאהוב, להתרגש ולהביע זאת בדיבור. לכן, לדעתו, גם אם המחשבים יום אחד יעברו את מבחן טיורינג, לא תהיה זו תבוסה של המין האנושי- אלא שנה לאחר מכן, בני האדם שוב יתחרו במכונות בכדי לשכלל ולהעמיק את האנושיות שלהם. כך, המחשבים שיצרנו יעזרו לנו להיות אנושיים יותר.

עם ללא ארץ- לאן?

French Police Gipsies

משטרת צרפת מפרקת עיר אוהלים של צוענים

מאמרה של דיאנה אפלבאום בדו ירחון American Interest מוקדשת לשאלת התפקיד של לאומיות ומדינת הלאום- אך מזווית לא שגרתית. ידוע כי פעמים רבות האמת מתגלה יותר בהיעדר מאשר בנוכחות- ולכן, בכדי לדון בקשר בין לאומיות למדינת הלאום, בחרה אפלבאום את העם שנעדר קיום מדיני מטעמים עקרוניים- הצוענים. הדבר אינו מקרי- התרבות הצוענית אינה מעודדת התקשרות תמידית למקום כלשהו. אנתרופולוגים ומאוחר יותר גנטיקאים שחקרו את מוצאם של הצוענים משוכנעים כיום שמדובר בעם שמוצאו מאזור קשמיר או פינג'אב בהודו- אך זה הדבר האחרון שמעניין את הצוענים עצמם, עד כדי שהשאלה "מאיפה הצוענים באו באמת" מהווה בעינים סימן- היכר להיותו של אדם "גאזו"- מי שאינו צועני. לאורח החיים הנודד יש, מטבע הדברים, מגרעות, אחת הקשות שבהן היא רמת חיים נמוכה. רוב הצוענים עובדים למחייתם בעבודות מזדמנות או במסחר זעיר- ובו זמנית מסתכלים בהתנשאות על תעשיין או חקלאי שנאלץ לפתח את המשק או את החברה, במחיר של התקשרות למקום פיזי. לפי רוב הקריטריונים המקובלים באנתרופולוגיה הצוענים הם עם- יש להם שפה דומיננטית משלהם , רובה בעל פה ולא כתובה, תרבות שלהם, ובעיקר- תודעה עצמית שלהם כעם. ברם, בתודעה העממית של עצמם צוענים הם נוודים נצחיים- וזהו חלק בלתי נפרד מהגדרתם העצמית. הניסיונות "לביית" אותם- דוגמת אלו שנעשו בברית המועצות- לא הוכתרו בהצלחה עד עתה, אך הם ממשיכים גם ברחבי מדינות האיחוד האירופי, שדורשות מהאזרחים הצוענים לעבוד בצורה מסודרת, לגור במגורים קבועים, לחסן את הילדים ולשלוח אותם לבתי הספר. הם מתבקשים להתבולל- לעולם המודרני ולמדינת הלאום שבו. רוב הצוענים לפי שעה מסרבים לעשות זאת- הם מעוניינים להעביר את המורשת התרבותית שלהם לילדיהם, זאת גם במחיר של רמת חיים נמוכה ( ועוד לא דיברנו על השאלה עד כמה עמי אירופה שצוענים מתגוררים בתוכם- מקדונים, הונגרים ורומנים- אכן מוכנים לקלוט את המיעוט הצועני כשווה זכויות). אך ברור שכל ניסיון להשיג לבני המיעוט הצועני שוויון אמיתי יהיה נידון לכישלון, עקב סירובם העקרוני להתארגן למדינת לאום- שהנה, לדעתה של המחברת, הדרך היעילה ביותר עבור מיעוט לאומי להגיע לרווחה חומרית מרבית, תוך שמירה על מורשתו הלאומית- תרבותית. גם המיעוטים המתגוררים במדינות לאום דמוקרטיות – בצורה של מובלעות אוטונומיות או בצורות אחרות- נהנים שם מרווחה יחסית. לא זו בלבד, אלא שהקמתה של מדינת לאום משפיעה אוטומטית על מעמדם של בני אותו לאום בכל העולם, ללא קשר לשאלה אם הם אכן בחרו להתיישב בארץ מולדתם. כך, ממשלת איטליה מנהלת מו"מ עם סין בדבר גירוש של עובדים סיניים בלתי חוקיים מתוך חשש למשבר דיפלומטי- אך מגרשת ללא היסוס את המסתננים הצוענים. נשיא מקסיקו, פליפה קלדרון, מגונן על זכויותיהם של המסתננים המקסיקנים בארה"ב ואף הצליח לגרור מדינות רבות של אמריקה לאטינית למאמץ לפעול לשינוי של חוקי ההגירה בארה"ב. אפרופו חוקי הגירה- רבים מעמי העולם חוקקו חוקי הגירה והתאזרחות עם העדפה לבני עמם מהתפוצות, וחוקים אלו אכן שימשו עמים רבים- מבריטים שחזרו מרחבי האימפריה המתפוררת לארצם, את הגרמנים שגורשו מרחבי אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, את עשרה מיליון (!) הינדים שגורשו מבנגלדש ו300 אלף תורכים שגורשו מבולגריה. לעיתים מדובר בבני העם שחיו בתפוצה שנים רבות וקשר שלהם עם זהות הלאום המקורי היה רופף ביותר- ולמרות זאת, בשעת הרדיפות ב- 1922 בחרו היוונים באנטליה שבתורכיה לשוב ליוון. ככה זה כשיש לך מדינה משלך- אפילו אם היא ענייה ונכשלת כמו יוון, אפשר להינצל בה מרדיפות. לעומת זאת, צוענים הם עם שאין לו מושיע ומגן- ולכן גם כיום אומות עמי אירופה עשירים ( ביניהם גרמניה וצרפת) מגרשים את הצוענים מתחומם ללא היסוס, לתוך מדינות של מזרח אירופה העניות יותר ( ולא ששם הצוענים הם אורחים רצויים). חלק מהאינטלקטואלים והפעילים החברתיים הצוענים מנסים לאחרונה לרבע את המעגל הזה, תוך הצעה להכיר במיעוט הצועני כמיעוט לא- טריטוריאלי. הכרה כזו, בשילוב של התפיחה הדמוגרפית ( צוענים מונים כיום כ- 9 מיליון איש , ובחלק ממדינות מזרח ומרכז אירופה הם מגרדים 10% מהאוכלוסייה) יכול להעניק להם זכויות מסוימות בתחום של השתתפות בבחירות או חינוך. ברם, מיעוט זה היה תלוי לעד בחסדיהם של העמים המארחים- עקב סירובו העקרוני להתארגן לקיום מדיני.

ההיסטוריונים הרוסים החדשים

Stalin

בחודש האחרון התבטא נשיא לשעבר של ברית המועצות, מיכאיל גורבצ'וב, בגנות הדמוקרטיה הרוסית העכשווית. כתבי עת רבים מנסים לפענח את המבנה המדיני הייחודי שקיים היום ברוסיה- ואולי ניתן ללמוד עליו מתופעה תרבותית שתופסת לאחרונה תאוצה בשיח של ההיסטוריונים הרוסים, שמתוארת במאמר של תומס סומר ב- World Affairs. מדובר בניסיונות הולכים ומתגברים לכתוב את תולדות רוסיה, תוך ייחוס תפקיד חיובי לאישיותו ומפעלו של סטאלין. חשוב להדגיש, שלא מדובר בחוברות הנמכרות בקרנות רחוב, אלא בספרים בכריכה קשה שמתפרסמים בבתי הוצאה לאור יוקרתיים ביותר במוסקבה. הניסיון לנקות מאשמה בן אדם שאחראי למותם של עשרות מיליוני אנשים עלול עשוי להיראות למישהו בתי אמין ומטורף- אם לא נזכור שלמעשה מעולם לא התרחש ברוסיה תהליך ממשי של דה- סטליניזציה ודחיית של אידיאולוגיה קומוניסטית. לכן אין זה פלא שבאווירה של היחסיות המוסרית במערב וגעגועים לעבר הסובייטי- אימפריאלי של רוסיה, מתחילים ניסיונות לשחזר את דמותו של סטאלין בתפקיד של מיטיב עם העם הרוסי והאנושות. הניסיונות לרה- רהביליטציה של סטאליניזם דומים לניסיונות אקדמיים של הכחשת השואה- הם מנסים להשוות לעצמם תדמית מכובדת ולתמרן את העובדות ההיסטוריות הקיימות בצורה מניפולטיבית. כך, קובץ מאמרים אחד שנערך בידי מספר כותבים משפיעים, מתאר את סטאלין כבעל כוונות טובות, שאשמתו היחידה היא שלא הצליח להשתלט בזמנו על המנגנון העצום של המשטרה החשאית שלו- שגרם לטרור המוני ברוסיה על דעת עצמו ( במאמר מוסגר יש לציין שמדובר בהצדקה שהייתה נפוצה בברית המועצות עוד בתקופת סטאלין עצמו, בעיקר בפיהם של חברי המפלגה הוותיקים שנשלחו למחנות. גם בתוך גולאג הם המשיכו לגונן על המנהיג הנערץ ולהטיל את האשמה לטרור על ה"מנגנון"). כותבים אחרים מנסים לתפוס פרספקטיבה היסטוריוסופית רחבה ולדבר על תולדות רוסיה כעל ארץ שתולדותיה ממחזרים בכל תקופה היסטורית נתונה את "זמן הצרות הגדולות" שחוזר על עצמו במחזוריות בהיסטוריה הרוסית ( משל היו אירועים היסטוריים יד איתני הטבע ללא מגע יד האדם). מעניין לציין כי בחיבורים מן הסוג הזה לא מצויות לרוב נימות אנטישמיות המחדדות את חלקם הבולט באופן יחסי של היהודים בטיהורים סטליניסטיים. בעוד שאנטישמים רוסים בעלי תפיסות אנטי- בולשביקיות נוהגים דווקא להדגיש את החלק הזה. כנראה שאם הטרור הבולשביקי הוא חלק מהנפש הרוסית הסוערת ואולי גם סיבה לגאווה- אין צורך להאשים בו את הזרים. בכל אופן, רויזיוניזם היסטורי רוסי צועד גם קדימה ומחוץ לגבולות ההיסטוריה הרוסית – חלק מהמחברים הפרו- סטליניסטיים חוזרים לטענות הקלאסיות של התעמולה הסטליניסטית- שטבח הקצינים הפולניים בקאתין בוצע למעשה בידי הנאצים ( ולא בידי סובייטים) או שהשמדת האיכרים האוקראיניים של סוף שנות ה- 20 הייתה מעשה חיוני, כיוון שהם תכננו להצטרף להיטלר בהמוניהם. וכמובן קיימות דרכים רבות לתרץ את הטיהורים הסטליניסטיים בשלבי ההתפתחות של החברה הרוסית- הייתה שחיתות גדולה מדי והיה צורך "לזעזע את המערכת", היה תהליך של תיעוש מאסיבי שדרש תנודות אוכלוסייה גדולות וכו". יש לציין כי מדובר בגל שכיום הוא דומיננטי ברוסיה, אבל לא התחיל שם. רוב הכותבים הרוסים היום מתבססים במידה זו או אחרת על כתביהם על עמיתים "ההיסטוריונים החדשים" במערב- בולטים מביניהם ההיסטוריונים האמריקאיים ארץ' גטי ושיילה פיצפטריק- שהיו בין הראשונים במערב לטעון ש"לא ניתן לגנות את סטליניזם באופן טוטאלי" וש"יש לראות את הטיהורים של סטאלין בפרספקטיבה היסטורית רחבה". המחבר חושב שמהעובדות האלו אין להסיק שמשטרו שלפוטין פונה אל העבר הסטליניסטי כמקור השראה- אלא שהעובדה שרוסיה למעשה מעולם לא נפרדה מעברה הטוטליטרי נותנת את אותותיה עכשיו- כאשר בצמרת השלטון לא קיימת תפיסה רעיונית- ערכית הראויה לשמה. בד בבד עם רווחה חומרית יחסית בעידן של פוטין- מדבדב, נוצר ברוסיה חלל ריק רעיוני וערכי- וחלק מהאינטלקטואלים ממלאים אותו בגעגועים נוסטלגיים ללהט הרעיוני של פעם.

יריבים – סיפור אהבה

20110117_Arendt_Scholemfeauture

ביקורתו של סטיב אכהיים ב- Jewish Review of Books עוסקת בספר החדש שיצא השנה בגרמנית – ובו מתפרסמת לראשונה התכתבות מלאה ומוערת בין שניים מהאינטלקטואלים היהודים הבולטים ביותר של המאה שעברה- חנה ארנדט וגרשום שלום. הציבור מכיר על פי רוב את החלק מהתכתבות הזו הנוגע לספרה של ארנדט על משפט אייכמן ואת קריאת התיגר המפורסמת של שלום המאשימה את ארנדט בהעדר אהבת ישראל- אך רבים לא מודעים שלמעשה ההתכתבות ביניהם התחילה ב- 1939, כאשר המכנה המשותף ביניהם היה הרקע האינטלקטואלי יהודי- גרמני של שניהם. בעוד שארנדט ישבה רוב הזמן בניו יורק ושלום בירושלים- הם התכתבו בגרמנית, כשארנדט מקפידה לקרוא לשלום בשמו הגרמני גרהרט. שניהם ביקרו בתוקף את ההתבוללות של יהודים- גרמנים משכילים, שניהם היו פעילים במסגרות יהודיות שונות ושניהם אף היו מודעים למשבר החריף של היהדות בעידן המודרני- אך הסיקו מכך מסקנות שונות לגמרי ואף הפוכות. שולם הפך לציוני רעיוני, שאמנם תמך בתחילת דרכו בפתרון של מדינה דו-לאומית והיה חלק מ"ברית שלום", אך בשלב מאוחר יותר היה מוכן לקבל כל פתרון שיוביל לריבונות יהודית ואף כתב לארנדט ב- 1946 שהוא משוכנע כי ערבים יתנגדו לכל פתרון מדיני שיהיה כרוך בעלייה יהודית- פדראלי, חלוקתי או דו לאומי. בעוד שארנדט, לאחר שהייתה פעילה ציונית נלהבת זמן מה, "התקררה" לקראת 1944 ובהדרגה גיבשה עמדה אנטי ציונית, מתוך הנחה שציונות מקבעת את האנטישמיות בכך שמכריזה עליה כעובדה מוגמרת, מטפחת את המיתוס של הבדלנות היהודית ומנתקת את העם היושב בציון מהתפוצות. היא הייתה מסוגלת להזדהות עם בני עמה בימי הרדיפות הקשים- אך מעבר לכך הייתה לה תפיסה פילוסופית יוונית- אוניברסאלית- ותוצאתה הישירה הייתה אותה תשובה מפורסמת לשלום לגבי העדר של אהבת ישראל- ארנדט הודתה שאכן אין בליבה "אהבת ישראל" ושהיא בכלל לא מבינה כיצד ניתן לאהוב ישות מופשטת כ"עם ישראל", כיוון שהיא אוהבת רק את החברים שלה. במיוחד על רקע זה מעניין לציין שדווקא ארנדט הייתה זו שיזמה את ניתוק הקשר בין השניים על רקע חילוקי הדעות הרעיוניים ביניהם. היא לא פגשה את שלום בזמן שהותה בארץ לצורך כתיבה על משפט אייכמן ( ומתברר שהיא לא נכחה הרבה באולם בית המשפט עצמו), ואף בהמשך בזמן ביקורו של שלום בניו יורק היא דחתה את האפשרות להיפגש איתו. הנתק של חנה ארנדט מאהבת ישראל גרר אותה, לבסוף, אף לנתק מהחבר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: