ארכיון חודשי: יולי 2011

סקירת יוני 2011

פורסם במוסף “שבת” של העיתון “מקור ראשון”

החופש הגדול מתחיל ביוני ויחד איתו- מחשבות על מערכת החינוך. מאמר נרחב ב- Atlantic נושא כותרת פסימית "הכישלון של בתי הספר האמריקאיים" נכתב לא בידי עיתונאי חובב סנסציות, אלא בידי ג'ואל קליין, ששימש עד 2010 כאחראי על מנהל החינוך הציבורי של ניו יורק- הגדול ביותר בארה"ב וכולל מעל מיליון תלמידים בכ- 1600 בתי ספר. כך שיש לנו כאן ביקורת שקולה של מישהו שבאמת מכיר את המערכת מבפנים, לדעתו של קליין, מערכת החינוך הציבורי בארה"ב סובלת ממשבר קשה, בעיקר כיוון שאינה מצליחה להעניק לתלמידיה ידע של ממש או להכשיר אותם לרכישת השכלה גבוהה. רק כשליש מבוגרי החינוך היסודי לא מתקשים בחשבון, קריאה או מדעים ורק כרבע ממסיימי התיכון כשירים מבחינת רמת הידע ללימודים אקדמיים. גם במדדים בינלאומיים רבים של רמת הידע תלמידים אמריקאיים מפגרים אחרי הרבה מדינות מפותחות. נוצר מצב שבו נוצרים בארה"ב שני מעמדות- העילית העשירה של הלבנים ומעמד נמוך חסר כלים להצליח. לדעתו של קליין, יש הדבר קורה מכמה סיבות: ראשית, מערכת החינוך הציבורית אינה מעוניינת במדידה של הישגי המורים ורמת ההצלחה שלהם. הסיבה לכך היא שלעיתים קרובות מערכת זו משרתת בעיקר את האינטרסים של המבוגרים על חשבון הילדים- כך הפוליטיקאים יכולים למנות את נאמניהם לתפקידי מפתח במערכת. גם האיגודים המקצועיים של המורים מעורבים עמוקות בפוליטיקה ובקידום האינטרסים האישיים. אחד מראשי האיגוד המקצועי של המורים, אלברט שנקר, אפילו התבטא פעם " אני מתחיל לדאוג לאינטרסים של התלמידים ברגע שהם מתחילים לשלם דמי חבר לאיגוד המקצועי". אלו שמשלמים דמי חבר מבהירים בצורה נחרצת במה הם מעוניינים: קביעות תעסוקתית, שכר גבוה ללא קשר לרמת ביצוע, פחות עבודה ( ימי קצרים, חופשות ארוכות, ימי מחלה ) ואפשרות לפרישה לפנסיה מוקדמת בתנאים טובים. הקידום לקביעות הוא על סמך ותק בלבד ואחר כך כמעט בלתי אפשרי לפטר מורה, גם אם הוא בלתי מקצועי בעליל. מורים מחליפים או כאלה שעובדים בתפקידי ניהול, כיוון שלא רוצים להעסיק אותם במשרת הוראה מקבלים שכר מלא. אפילו מספר מורים שהיו חשודים בניצול מיני של תלמידים ( לפחות אחד הורשע), אינם מסולקים מהמערכת וממשיכים לקבל שכר ותנאי פנסיה למרות שאינם מתקרבים לכיתות ! תנאי פנסיה הם מלכוד נוסף במערכת- את רוב התנאים מקבלים רק לאחר שנים רבות במערכת, מורים רבים אמרו למחבר בכנות שהם מרגישים שחוקים ותשושים, אך אינם עוזבים את המערכת מחשש לפגיעה בתנאי הפנסיה שלהם. זאת בעוד שהעלאת שכר משמעותית למורים מתחילים הייתה עוזרת למשוך כוח אדם איכותי יותר להוראה – אך הותיקים במערכת אינם מעוניינים שזה יקרה. ואם מדובר על כסף- הרי שהוא בהחלט לא יענה את הכול. אחת המנטרות שפוגעות ביותר במערכת החינוך, לדעתו של קליין היא התפיסה לפיה "לא ניתן להתמודד עם בעיות במערכת החינוך לפני שמתגברים על בעיית העוני". למעשה, קיימים מספר בתי ספר שנתוני התלמידים בהם אינם שונים מבחינה דמוגרפית מהסביבה, אך תוצאות התלמידים בולטות לטובה. מדובר לרוב בבתי ספר חצי ציבוריים ( charter schools) שמחויבים לשקיפות ציבורית לגבי רמת ההישגים שלהם בתמורה לתקציב. אלברט שנקר, אותו פגשנו קודם, אמר בעבר שהמפתח לבית ספר טוב הוא שקיפות. כל עוד לשאלה האם התלמידים או המורים מתאמצים או לא אין כל השלכות- כל החינוך הופך לעניין של משחקי כוח. ארה"ב מתאוששת כעת מהמשבר הכלכלי, אך לדעתו של קליין, אם היא לא תשכיל להוביל רפורמה מקיפה במערכת החינוך הציבורית, מחכה לה משבר כלכלי הרבה יותר קשה ארוך ומתמשך. מן הראוי שזו תהיה המשימה הראשונה מבחינת חשיבותה הלאומית.

שקרים לבנים?

Greg_Mortenson

ועוד בענייני חינוך. שמו של גרג מורטינסון, חובש לשעבר ומטפס הרים שהתפרסם בעולם בזכות מערכה ציבורית למען הקמת מערכת חינוך באפגניסטן פקוסטאן הוזכר כבר פעמים בתור מועמד ראוי לפרס נובל לשלום. הספר שהוא פרסם- "שלוש כוסות תה" – היה לרב מכר בינלאומי וגרר שבחים רבים, בין היתר, מפובליציסט נודע וחתן כפול פרס פוליצר, ניקולאס קריסטוף. אלא שאז החלו להתברר עובדות לא נעימות- התברר שמורטינסון המציא חלק גדול מהעובדות המוזכרות בספר. כך למשל, חטיפתו בידי טאליבן בפאקיסטן כנראה לא הייתה ולא נבראה- למעשה הוא התארח בתקופה המצוינת בספר בביתו של מנהיג פקיסטני שכעת מאיים עליו בתביעת דיבה. חמור מזה, מורטינסון מואשם כעת בהתנהלות כספית לקויה וייתכן שרוב או חלק גדול מהסכומים אותם גייס ברחבי העולם הושקעו בקידום של הספר שלו ובטיסות יוקרה להרצאות בעולם ולא לעניינים הומניטאריים. מאמרו של ג'יימס קירצ'יק ב- Commentary עוסק בשאלה מדוע גם לאחר חשיפת התרמית מורטינסון נותר גיבור בעיני קריסטוף, למשל ? ראשית, הילת גיבור שנוצרה סביב מישהו יכולה לעזור לא להתבלבל עם העובדות- למשל לתאר את מורטינסון כמחזר פתחים על מנת לחלץ ילדי אפגניסטן מהעוני, בעוד שבחיים האמיתיים הוא נהג לטוס תמיד במחלקה ראשונה. אך קריסטוף נוטה באופן כללי להעריץ את גישתו של מורטינסון ולראות בה דוגמה להגשמה של ערכי אהבת האדם והנאורות- בניגוד לדרך האלימה והנוקשה של ארה"ב באפגניסטן. קריסטוף מאמין וכותב זאת לעיתים קרובות, שאם רק ארה"ב הייתה משקיעה יותר בחינוך והקמת בתי ספר ופחות בהתערבות הצבאית, כל הבעיות באפגניסטן ופקיסטן היו נפתרות זה מכבר. אמירות אלו נתמכות בחישובים של כמה ספרי לימוד היה ניתן לקנות בעלות של טיל טומהוק אחד וכו". ובאמת- מה נחמד יותר מלהפריח סיסמה " ספרים במקום פצצות"? מה שהגישה הפשטנית הזו אינה לוקחת בחשבון, שלעיתים קרובות גם היעדים הראוייים והחשובים, כמו הפצת חינוך והשכלה בעולם השלישי מצריכים התערבות צבאית. לא תהיה הרבה תועלת בבניית בית ספר לבנות באפגניסטן אם טליבן ישרוף אותו למחרת. למעשה, כבר כיום חלק מבתי הספר אותם מורטינסון עזר להקים עומדים ריקים, כי ההורים פוחדים לרשום את ילדיהם לשם. את התפיסה של אלימות אמריקאית כמקור הרועה בעולם משלימה התפיסה של אלימות מוסלמית כאי הבנה מצערת. כשהוא דן על כוונתם של זוג הורים מוסלמים קיצוניים לסרס את בתם בטרם הגיעה לפרקה, כתב קריסטוף ש"היה אפשר פשוט ללמד אותם להגיד לעיתים קרובות יותר "אני אוהב אותך". התמימות הזו יכולה להיות חמודה- אך ברגע שהיא מתלווה ברווחים כספיים יש בה מן התרמית. וכשהיא מופנית כלפי האוייב- יש בה מן הסכנה של ממש.

אל תהיה קדוש הרבה

Great_Soul

ייתכן שחלק מקוראי מדור זה כבר שמעו על הביוגרפיה החדשה של מהטמה גנדי מאת גו'זף לליוולד. מספר אתרים ישראלים העלה אותה לכותרות, תוך התמקדות בפרט סנסציוני אחד מהספר- ספקולציות לגבי אופי הקשר בין גנדי לידידו הארכיטקט גרמני- יהודי הרמן קלנבאך. יש לציין כי עקב אותם חלקים הספר גם נאסר להפצה בחלקיה השונים של הודו- ללמדך שלא רק בארץ לא תמיד יודעים להבדיל בין תפל לעיקר. ברם, ביקורתו של יצחק חוטינר ב- New Republic שמה לה למטרה להתעמק בפרטים המהותיים הנחשפים בביוגרפיה ומשמעותם. מהספר עולה דמות רבת סתירות ומיוסרת: כך, גנדי האמין שלאחר זכייה בעמצאות, הודו תשיל מעצמה את כל הסממנים של טכנולוגיה מערבית מודרנית, כיוון שזו "זרה לרוחה" ואז כל ההודים יוכלו להקדיש את עצמם לחיים חקלאיים שקטים ונעימים. גנדי עצמו, כידוע, נרצח בידי מתנקש- וכך נשאר בתודעת ההמונים מנהיג של תנועת התנגדות בלתי אלימה שמעולם לא היה זקוק להתמודד עם אתגרים של עצמאות ממלכתית- מודרנית של הודו.

הביוגרפיה מתחילה בפרק חייו הדרום אפריקאי של גנדי- הוא היה בן 23, נשוי עם שני ילדים כשהוא קיבל הצעת עבודה בדורבן. בתקופה זו של חייו היו לו דעות די גזעניות לגבי השחורים באפריקה וגם לגבי הודים מהמעמד הנמוך. הוא לא רצה להזדהות איתם ולא ללחום למען החירויות שלהם. למעשה, בזמן של ההתקוממות של בני שבט זולו נגד הבריטים הוא שרת בצבא הבריטי ( כרופא צבאי)- זאת מתוך אמונה שבתור נתין בריטי הוא מחויב לטובתה של האימפריה. יתרה מזאת, בחזרתו להודו ב- 1915 גנדי מסייע בגיוס של חיילים הודים למלחמת העולם הראשונה, תוך כדי שהוא מבטיח לנשותיהם שהם יהיו יחד בגלגול הבא ! אז הוא האמין שרכישת מיומנות לחימה היא הדרך הטובה ביותר לזכות בעצמאות שלא על ידי אלימות, שכן רק מי שלמד להילחם יכול להחליט שלא לעשות זאת. ברם, לאחר מכן דעתו בסוגיה השתנתה מן הקצה אל הקצה. כיום מביך לקרוא את המכתבים ודברים של גנדי מתקופת מלחמת העולם השניה, בהם הוא קורא להיטלר "ידידי", מתרועע עם מוסוליני וקורא לבריטים שלא להתנגד לפלישה בצורה אלימה- דבר שהוא יעץ גם ליהודים בזמן השואה. חלק מהזמן גנדי גם שקל לתמוך בהצטרפות לקואליציה הנאצית- זאת גם מתוך שנאתו העמוקה לבריטניה הקולוניאלית. אורוול כתב כי גנדי היה לגרי חסר הבנה לגבי אופיים של משטרים טוטליטריים. את הפרקטיקה של אי אלימות הוא יכול היה ליישם בעולם של חופש בדיבור כשהוא ידע שקול מחאתו יישמע ברשות הרבים. הוא לא היה יכול לעשות זאת ברוסיה סובייטית, בה מתנגדי המשטר נעלמו בן לילה. הוא חי בעולם של תגובות אנושיות סבירות ושפויות- עולם שבו אין מקום להיטלר. לכן לוחמי חופש רבים, ביניהם נלסון מנדלה, דחו את דרכו של הימנעות מאלימות בכל מחיר. באותה מידה, גם התכנית המדינית- כלכלית של גנדי הייתה בלתי מציאותית בעליל בתנאים של הודו- בארץ ענייה וצפופה לא ממליצים על הימנעות לפני נישואין כאמצעי מניעה יחיד. החלום שלו שעשירי הודו יוותרו על כספם ומעמדם מרצונם הטוב נשאר בגדר חלום. אם לחזור שוב לאורוול, גנדי נותר איש דת פרוש מן העולם שהצליח להפוך את האנרגיה שלח העשייה הרוחנית לכוח מניע של שינוי חברתי ושחרור ארצו משעבוד קולוניאלי. את פירות השחרור כבר קטפו אנשים אחרים.

המלחמה ההיא

בפברואר השנה נפטר האמריקאי האחרון שנלחם במלחמת העולם הראשונה. מובן כי גם המלאי של לוחמי מלחמת העולם השנייה בארה"ב הולך ואוזל. 16 מיליון אמריקאים לחמו אז, לפני עשר שנים ביובל השישים למתקפה על מפרץ הפנינים 5.5 מיליון מהם עוד היו בחיים וכעת נותר מיליון וחצי שכמעט כל יום מצטמצם באלף איש. אך מספר נקודות המבט על מלחמת העולם השנייה, לעומת זאת, רק גדל עם הזמן- ולכך מוקדשת רשימתו של מבקר הספרות הבכיר אדם קירש ב- New York Times. באופן כללי, עדיין מקובל בארה"ב לראות את מלחמת העולם השנייה בדוגמה אולטימטיבית למלחמה ראויה וצודקת. אף הנשיא אובמה, בדבריו על המבצע בלוב דיבר בצורה נרגשת על חוסר יכולתה של ארה"ב להתעלם מסבל אנושי בארצות אחרות ולהזניח את אחריותה הבינלאומית. אחד הגורמים המרכזיים לדרך זו של עיצוב הזיכרון הלאומי היא , לדעתו של קירש, בהתמקדות של הזיכרון בגבורתם של החיילים הפשוטים: דוגמת לואי זמפריני, איש חיל אוויר שמטווס הופל מעל האוקיינוס האטלנטי והוא שרד קודם את ההפלה ואחרי זה את העינויים הקשים במחנה השבויים היפני. ברם, שואל קירש, האם אמריקאים כיום בשלים להכיל גם את הזיכרון על אודות עמיתיו הטייסים של זמפריני האחרים על "מבצע עמורה"- ההפצצות של המבורג שהביאו למותם של כ- 40 אלף אזרחים והחרבתה של העיר כולה ? היסטוריונים עכשויים של מחלמת העולם השנייה בשלים יותר לשאול שאלות מאתגרות שאינן בהכרח כרוכות ברויזיוניזם היסטורי והכחשת שואה- לדוגמה השאלה האם כל הלוחמה של בנות הברית לא הייתה בסך הכול סיוע ללוחמה הסובייטית המאסיבית ? האם ההתנגשות בין ברית המועצות לארה"ב לא הייתה לוחמה בין שני משטרי רוע, בה בחר המערב להצטרף לאחד מהם בכדי להכות את האחר. נשמעים אפילו קולות ביקורת כלפי אחת מדמויות המופת המובהקות של המלחמה- צ'רצ'יל. מעיין לציין שלא מדובר רק באנשי שמאל קיצוני שמשווים בין צ'רצ'יל להיטלר, אלא גם באנשי הימין הבדלני האמריקאי דוגמת פט ביוקנן, הטוענים כי צ'רצ'יל עשה טעות בכך שגרר את אנגליה למלחמה נגד היטלר וממשיכים את הקו הרעיוני משם ועד התפיסה שגררה את ארה"ב- למגינת ליבם- ללוחמה בעיראק. מובן שעל הדרך מוסיפים לדמותו של צ'רצ'יל את צדדיו היפים והמוכרים פחות- למשל את דעותיו הגזעניות לגבי העמים הנתונים למרותה של האימפריה הבריטית או את אחריותו להרעבה של כמה מהמושבות של הוד מלכותה ודיכוי אלים של מרד בכמה מהן. וכמובן- ההפצצות של בנות הברית על הערים הגרמניות, תוך נטילת חייהם של עשרות אלפים אזרחים גרמניים תופסים מקום נכבד יותר בכתיבת קורות המלחמה, תוך כדי תיאור מראות קשים מנשוא מתקופת ההפגזות. לדעתו של קירש, חקר מלחמת העולם השנייה עבר מעין שלושה שלבים: לאלו שלחמו בה היה ברור שבנות הברית השמידו המוני אזרחים גרמניים, שצ'רצ'יל הגן על האימפריאליזם לא פחות מאשר על דמוקרטיה ושהצבא האדום שחרר את אירופה בפקודתו של סטאלין. בשלב השני, נוצר מיתוס העל של המלחמה היפה הראויה והצודקת. וכעת אנו מגיעים לשלב שלישי- וחוזרים להכיל את המורכבות הגדולה, מבלי שזו תוביל אותנו לפייסנות ואין אונים של השמאל הקיצוני- או לבדלנות וניתוק של הימין הקיצוני. בסך הכול, קורות הניצחון של המערב על היטלר מלמדות על כך שהדרך היחידה שבה דמוקרטיה יכולה להגן על עצמה בפני דיקטטורה אלימה זה להילחם בה. ללוחמים שחיים עדיין איתנו יש את כל הסיבות להיות גאים על חלקם במלחמה הראויה והצודקת.

סקירת מאי 2011

בנפול אויבך אל תשמח?

חיסולו של אוסמה בן לאדן החודש מעסיק רבים מהכותבים בעולם. סדרת מאמרים קצרים בכתב העת הסוציאל דמוקרטי Dissent עוסקת בדרכי התגובה של המערב לחיסולו של בן לאדן ולמגוון הדילמות האתיות הכרוכות בעניין. עורך כתב העת מייקל וולצר, שנחשב לאחד ההוגים המובילים בעולם בתחום של אתיקה צבאית, מתמודד עם השאלה האם היה מוצדק לחסל את בן לאדן או שהיה ראוי להעמידו לדין כפושע מלחמה . במילים אחרות, האם אנו רואים אתבן לאדן כלוחם או כפושע ? התשובה, לדעתו של וולצר היא מורכבת – כיוון שארגונים כמו "אל קעידה" משלבים בתוכם מאפיינים שונים של ארגוני פשע לצד מאפיינים של ארגון צבאי. לכן, בארצות של מערב אירופה, בהן פעילותו של "אל קעידה" הנה בלתי חוקית, ניתן לדון כל פעיל בארגון זה כעבריין. ברם, המצב באפגניסטן ובפקיסטן הוא שונה- שם ארגוני טרור נהנים ממעמד לגיטימי ועוסקים בלחימה פעילה בארה"ב. לכן יההי זה בלתי סביר לצפות מארה"ב שתתנהג באזור המוגדר כשטח מלחמה כמו יחידת משטרה, תוך כדי סיכון מיותר של לוחמיה. כמו כן, לכידתו של בן לאדן והבאתו לדין היו מסכנים כל אמריקאי ששוהה בחו"ל – כיוון ש"אל קעידה" היה מחפשכל אפשרות לתפוס בני ערובה. לכן הריגתו של בן לאדן נראית לוולצר כמעשה אתי בהחלט- אך הצהלה לנוכח החיסול ליד הבית הלבן נראית לו מוגזמת. מרצה לספרות והיסטוריה פרד סמולר חולק על וולצר. בתחילת דבריו הוא מתאר את גל ההתקפות על ארה"ב בעיתונות אירופאית, בפרט בגרמניה וצרפת. בעלי טורים רבים מאשימים את ארה"ב בהפרה בוטה של החוק הבינלאומי ומשווים את השמחה בארה"ב לאחר חיסולו של בן לאדן לצהלת הרחובות בעזה לאחר אסון התאומים. לאחר שסמולר דוחה את ההשוואה בין שמחת הקורבנות על חיסולו של רוצח לשמחה לאידם של הנרצחים, הוא שב לאנאלוגיה די דומה לזו של וולצר- הדיכוטומיה של "אזרח מול חייל" אינה תופסת במקרה של בן לאדן. הוא לא היה אזרח תמים – אך גם לא חייל שנלחם בנשק בשדה הקרב וניתן היה להציע לו להיכנע. סמולר גם מזכיר שלעיתים , כששביית חיילי האויב עלולה להיות משימה מסוכנת ( כפי שזה היה עם היפנים במלחמת העולם השניה), הם הוצאו להורג ולא נשבו. סמולר גם מביא דוגמה מקבילה היסטורית – חיסולו ב- 1943 של גנראל איסורוקו יאמאמוטו היפני, מי שהיה אחראי למתקפה על מפרץ הפנינים. החיסול נחשב לרוב למעשה ראוי, מה גם שה"חשש לתגובה" אינו מרכיב משמעותי בהתמודדות עם קמיקזות יפנים או אל קיעדה- מכיוון שמדובר בקבוצות בממילא אינן נרתעות מכל פיגוע שהן מסוגלות לבצע- בתור פעולת תגמול או לא. ולבסוף, סמולר חושב שניתן לראות בסלידה מחיסולו של בן לאדן שריד מהתפיסות שלפיהם חייו של קצין "שווים יותר" מחייו של חייל. נימוק כזה לריסון של כוח צבאי אינו בהכרח ראוי.

אחוות הלוחמים

מאמרם של ויליאם האוזר וג'רום סלייטר ב- World Affairs עוסקת בהיבט מפתיע של המלחמה- הסיוע של מצב המלחמה לקידום זכויות האדם. הרקע למאמר הוא החלטתו האחרונה של נשיא אובמה לבטל אתכל המגבלות על שירותם של הומוסקסואלים ולסביות בצבא ארה"ב ( עד עכשיו חיילים בעלי נטייה הומולסבית לא יכלו להצהיר על נטייתם המינית בפומבי ופעל כלפיהם כלל של "אל תשאל ואל תאמר" ). המחברים מביאים מקרים מקבילים מן העבר, בהם קבוצות אוכלוסייה שונות השיגו פריצות דרך חשובות במאבק לשוויון דרך בהשתלבות פעילה במאמץ הצבאי. במהלך מלחמת העולם הראשונה, לראשונה עשרות אלפי נשים אמריקאיות השתתפו בקרבות ומאות מהן מתו. הדבר עורר תסיסה אצל קובעי המדיניות בארה"ב ותוך זמן קצר בוטלו המגבלות על זכות ההצבעה לנשים. הנשיא וילסון, שעד אז התנגד לשוויון בין המינים, שינה את דעתו. עד למלחמת העולם השנייה, היה מקובל לראות בשחורים חיילים נחותים ופחדנים שיברחו משדה הקרב. המחסור בכוח האדם הכתיב את הכללים שלו ובמהלך המלחמה הוקמו יחידות של לוחמים שחורים- אז עדיין כיחידות נפרדות . יותר ממיליון שחורים נלחמו במלחמת העולם השניה והדבר גרם לתזוזה משמעותית של דעת הקהל בארה"ב כלפיהם. הייתה גם בעייה רעיונית בנוסף לבעיה הפרקטית- קולות במערב שאלו כיצד אמריקאים יכולים להילחם בגרמניה הנאצית ובאידיאולוגיה הגזענית שלה, בעוד הם עצמם מחזיקים במגבלות גזעניות כלפי השחורים. צעד נוסף לביטול ההפרדה הגזעית נעשה במלחמת קוריאה, כאשר התברר שלהכשיר בסיסים שונים לשחורים וללבנים יקר ולא משתלם. גם התעמולה הסובייטית תרמה לעניין, כשהיא האשימה את ארה"ב ברטוריקה של הגנה על החופש מול הפרדה גזעית נמשכת בתוך הצבא שלה עצמה . הדבר לא הגיע כ"הנחיה מלמעלה" נגד גזענות, אלא כשינוי בתוך החברה האמריקאית שפשוט חלחל לדרג הצבאי והמדיני. הרתיעה שהייתה אצל חלק מהחיילים הלבנים מה"כושים" נעלמה כאשר הם ראו אותם בתור לוחמים הבאים יחד איתם לשדה הקרב. אותו הדבר קורה עכשיו עם החיילים ההומולסביים בצבא ארה"ב. ייתכן שזו הסיבה לכך שקלינטון, שניסה אף הוא לבטל כל מגבלה על שירותם הצבאי ב- 1995 לא הצליח בכך. אז היה מדובר על תקופה שלפני המחלמה בעיראק ובאפגניסטאן. מאז צבא ארה"ב פיטר עוד כמה מאות חיליים על רקע נטייתם המינית- והדבר גרם להתמרמרות הולכת וגוברת בתוך הצבא. במיוחד כשממשל אובמה החליט לצמצם את הנוכחות הצבאית בעיראק- כל איש צבא הפך לחשוב. אחדים מהמפוטרים הפכו לגיבורי ארה"ב- דוגמת אריק אלווה,לוחם המארינס שאיבד את רגלו לאחר שדרך על מטען צד בעיראק או דניאל צ'ואי- בלשן דובר ערבית. עמידתם בשדה הקרב שכנעה את עמיתיהם ללחימה, את מפקדיהם וגם את הממסד שמדובר באזרחים שרוצים שוויון חובות עם כולם. התביעה הזו, לדעת המחברים, תמנף הלאה גם את דרישתם לזכויות – יחד עם תובנה פרדוקסלית שמלחמה לפעמים מקדמת את זכויות האדם.

מהפכות בשלל צבעים

מאמרו של לינקולן מיטשל ב- American Interest דן במהלכים שמטלטלים בחודשים האחרונים את מדינות המרז התיכון. השאלה שמעסיקה בעת את הפרשנים היא לאן יובילו המהפכים שקרו במצרים ובתוניסיה ? או, כפי שניסח זאת אחד מהם, "האם אנו רואים מקבילה לאיראן 1979 או לברלין 1989"? התשובה של מיטשל, בהתחשב בתקדימים מההיסטוריה החדשה ביותר, היא שאת התקוות סביב המהלכים במצרים ותוניסיה מן הראוי לטםח בזהירות. בתור הקבלה מיטשל מביא את שלל ה"מהפכות הצבעוניות" שהתרחשו בשנות ה- 2000 במרחב הפוסט סובייטי, באוקראינה, גיאורגיה וקירגיזסטאן. באף אחד משלושת המקרים התוצאה לא הייתה דמוקרטיה של ממש: בקירגיזסטאן חמולה מושחתת אחת לקחה את מקומה של חמולה מושחתת אחרת. חילופי השלטון האחרונים שם אולי יביאו לשינוי, אך כעת עוד מוקדם לומר זאת. באוקראינה, הנשיא הנבחר לאחר המהפכה, ויקטור יושנקו, ניסה לבנות תשתית של חברה דמוקרטית, אך נכשל גם כתוצאה של בלימה אופוזיציונית נחרצת. הנשיא הנוכחי, ינוקוביץ', שהחליף את יושנקו, מתאמץ בצורה ניכרת לבלום הרבה ממהלכי המודרניזציה הפרו מערביים ומחפש התקרבות מחודשת עם רוסיה, במקום כניסה לנאט"ו. בגיאורגיה, משטרו של מיכאיל סאקשווילי הוביל לדומיננטיות כמעט מוחלטת של מפלגה פוליטית אחת ולהשתקה מאסיבית של אופוזיציה. המסקנה הפשוטה ביותר מכך היא שקל מאד להפיל רודן שזמנו הגיע, אך קשה הרבה יותר להקים תשתית של דמוקרטיה ראויה במקום. במצרים, למשל, כל שלטון יהיה חייב לשלב יסודות של דמוקרטיה ושלטון הדת, תוך הישענות מאסיבית על העילית הצבאית ולו בשל הסיבה הפשוטה שזו הקבוצה היחידה שמסוגלת לנהל את המדינה כעת. שלטון דמוקרטי מצריך התבססות של מוסדות דמוקרטיים, חקיקה וחירויות הפרט, וזה דבר שלא בא בקלות, לא במצרים ולא באף מקום אחר ללא מסורת של התנהלות דמוקרטית ( ע"ע הדוגמה הלבנונית). במצרים קיים גם מרכיב נוסף השונה ממדינות בריה"מ לשעבר- בעוד שבאוקראינה וגיאורגיה ארה"ב תמכה בהתנגדות למשטר הרודני- הרי שבמצרים היא תמכה בשלטונו האלים והמושחת של מובארכ, תוך כדי התעלמות נוחה מהפרת זכויות האדם מבדינה, העוני והשחיתות הגואה. לכן כעת על ארה"ב מאד להיזהר שלא "להציע סיוע" בקידום הדמוקרטיה המצרית, מבלי שבאמת התבקשה לעשות זאת. בנוסף, הניסיון מראה כי התבססות ארוכת טווח על "פרטנר" אחד היא מתכון בעייתי ביחסי חוץ של ארה"ב. ה"פרטנר" ( למשל מוכארכ) מנסה להיותסמל של יציבות בעיני פאטרון ומאיים באנארכיה שעלולה להשתולל ברגע שיעזוב את מקומו ( תוך הגזמות כי הדמיון הטובה עליו). התמיכה במי שהיום מציג את עצמו כסמל היציבות עלולה להתברר מחר כהימור על רודן מושחת. לכן, מסכם מיטשל, ייתכן כי הדרך הטובה ביותר עבור ארה"ב לקדם את הדמוקרטיה במזרח התיכון היא … לא להתערב.

היישמע קולי?

המדור הזה כבר כתב בעבר על מחלת הסרטן של הכותב הנודע קריסטופר היטצ'נס. על אף ההתמודדות, היטצ'נס ממשיך להיות כותב פעיל תוך התייחסות לנושאים רבים- כולל הרהורים על מחלתו. רשימה ב- Slate מתארת את ההתמודדות שלו עם אובדן הקול – אותה הופך היטצ'נס לדיון על אודות היחסים המורכבים בין דיבור לכתיבה. היטצ'נס, שנודע כמרצה ודיבייטור פעיל ונלהב ביותר, נטול כמעט לגמרי את יכולת הדיבור. הוא מתקשה להתמודד עם העובדה שקשה לו למשוך תשומת לב בשיחת סלון וכשהוא עושה זאת, אנשים מקשיבים לו "כפי שמקשיבים לחולה". הוא נזכר כעת באחד העורכים הראשונים שלו שביקר את רשימותיו הראשונות והמליץ לו "לכתוב יותר כמו שהוא מדבר". גם בסדנאות כתיבה שהעביר היטצ'נס נהג לומר לתלמידים שכל מי שיודע לדבר יוכל גם לכתוב- ולאחר שהם התלהבו , מיהר לצנן את התלהבותם בהערה צוננת שרובם לא יודעים לדבר ( לדבר שפה נקייה, בלי גוזמאות, חזרות וכו"). במילים אחרות, הוא עודד את הכותבים הצעירים למצוא את הקול הייחודי שלהם. היטצ'נס טוען שאינו מכיר דוגמה של סופר גדול שהיה חירש- בעוד שכמה מהם ( ג'וזף קונרד והנרי ג'יימס לדוגמה) הכתיבו את היצירות שלהם. ויליאם אודן כתב "קול הוא כל שיש לי" בשירו על פרוץ מלחמת העולם השניה- בעוד נלי זק"ש ( כלת פרס נובל לספרות שקיבלה אותו יחד עם עגנון), דיברה על "היאלמות" שלה לנוכח עלייתו של היטלר. היטצ'נס אומר שהעובדה שכעת הוא מסוגל להתקיים מלהתבטא רק בכתב קשורה לגיל ולניסיון- אבל בגיל צעיר יותר העדר יכולת הדיבור היה שודד ממנו את יכולת הכתיבה. ייתכן, הוא אומר,שהאדם אינו הזן היחיד המסוגל לדבר- אך הוא בהחלט הזן היחיד שמסוגל לדבר לצורך תענוג בלבד ולשלב את יכולת הדיבור שלו יחד עם תבונה והומור על מנת ליצור סינתזה של קשר אנושי- וחווית שלילה ש לסינתזה זו, היא, לדעתו של היטצ'נס, חוויה שהיא קרובה מאד למוות . בנימה המנחמת משהו הוא מסיים את רשימתו בתענוג שיש לו עכשיו בשיחות עם חברים , בשאיפה להקלה במחלה ובתקוה לצמד מילים שמקבל בפיו משמעות חדשה- חופש הדיבור.

ציפור קטנה בלב

ביקורת ספר של מייקל מק'דונלד ב- American Interest מתחילה ממבחן קטן שהוא עורך לקוראים: אם יש לכם 30 שניות כדי להיזכר בספר החשוב ביותר שמתאר את זוועות הטוטליטריות של מאה שעברה? לכל קורא משכיל קיימות כאן מספר אפשרויות: "1984" של אורוול, "ארכיפלג גולאג" של סולז'ניצין או "מוצא הטוטליטריות" של חנה ארנדט. ברם, כותב הביקורת עצמו ממליץ על אפשרות אחרת- ספר שהוא מעולם לא שמע עליו לפני שקרא המלצה. מדובר בספר ששמו : " תחת כוכב אכזר- חיים בפראג 1941- 1968" מאת הדה מרגוליס- קובאלי ( Heda Margoulis Kovaly).

מדובר בעדות נדירה של אישה שחיה תחת שני המשטרים הטוטליטריים של המאה העשרים- הנאצי והקומוניסטי- וסבלה משניהם. היא נולדה במשפחה יהודית- צ'כית אמידה ומתבוללת בפראג ב- 1919. בשנת 1939, שנת הפלישה הנאצית לצ'כוסלובקיה, נישאה לבחיר ליבה, רודולף מרגוליס. ב- 1941 היא גורשה עם משפחתה לגטו לודז' ומאוחר יותר נשלחת יחד עם משפחתה לאושוויץ, שם היא נשלחה לעבוד בבית חרושת ללבנים. את חוויותיה ממחנה הריכוז היא חוסכת לרוב, כיוון שלדעתה " הדיבור האנושי יכול להכיל רק את מה שהמוח מסוגל לקלוט. אי אפשר לתאר את הפטיש שמרסק לך את המוח". היא הצליחה להימלט ולהגיע לפרטיזנים. מאוחר יותר, לאחר שהסובייטים שחררו את פראג היו לה ולבעלה ששרד איתה תקוות רבות לעתיד טוב יותר. בעלה אף הצטרף למפלגה הקומוניסטית, כמו יהודים רבים שחשו שהם חבים לסטאלין את חייהם ואף הגיע לתפקיד כלכלי בכיר בממשלה. אם זאת, בתקופת הטיהורים הסטליניסטיים הוא נעצר, נשפט ונידון למוות יחד עם עוד חבריו למפלגה, רובם יהודים. במסגרת של מה שנודע אחר כך כ"משפט סלאנסקי", נגד הצמרת היהודית של הקומוניסטים הצ'כים הוא הוצע להורג, גופתו נשרפה ואפרו פוזר מתחת לגלגלי רכב משטרה. קובאלי ובנה הפכו לאלמנה ובנו של "קפיטליסט יהודי ציוני" – על בנה לאסר לשחק עם ילדים אחרים בבית הספר, בשל היותו "בן של בוגד" והיא לא יכלה להיות מועסקת באף מקום עבודה ונרדפה בשל היותה "טפילית שאינה עובדת". לאחר מספר עבודות מזדמנות היא מצאה תעסוקה בתור מתרגמת משפות זרות תחת שם בדוי. בתקופת כרושצ'וב, כשהקומוניסטים התחילו, לאט ובשקט, לגנות את הפשעים של סטאלין, בעלה של קובאלי זוכה מאשמה לאחר מותו והידיעה על כך פורסמה באותיות קטנות בשולי עיתון. אך ההחלטה להגר מצ'כיה הבשילה אצל קובאלי לאחר הפלישה הסובייטית ב- 1968, כשהיא ראתה את האלימות בה דרסו הקומוניסטים את הניסיון הצ'כי העדין לבנות סוציאליזם בעל פנים הומאניות. היא הגרה לארה"ב, שם עבדה כספרנית בהארווארד וחזרה לצ'כיה אחרי מהפכת הקטיפה ב- 1989. ספרה מתאר בדיוק נוקב את הדמיון המדהים בין נאצים לקומוניסטים, לרבות העובדה שרבים ממשתפי הפעולה עם הנאצים מתקופת המלחמה הפכו לפעילים קומוניסטים אחריה. כמו מדינות אחרות של גוש סובייטי לשעבר, אף צ'כוסלובקיה לא עברה תהליך מקביל לדה- נאצי פיקציה והיום אנשים לא מסתירים את היותם קומוניסטים בעברם, בדומה לנאצים. אמנת או"ם על רצח עם עדיין אינה מגדירה את הפשע הזה בהתייחס להשמדה של בני מעמד חברתי מסוים ובכך פוטרת את הקומוניסטים מאשמת ג'נוסייד. כעת במדינות מזרח אירופה מתחילים להישמע קולות שדורשים לטפל בצורה חוקית בכל מי שמנסה להכחיש או להמעיט בחומרתם של פושעי עידן הקומוניזם- בדומה לנאצים. הצעה ראשונה כזאת נשלחה לאיחוד האירופי בדצמבר 2010- שבועיים לאחר מותה של קובאלי. אולי הציטוט הבא מספרה מבטא יותר מכל את צוואתה הרוחנית: " שלוש כוחות עיצבו את תבנית חיי ( נאציזם, קומוניזם והומניזם). שתים מהן החריבו את העולם. השלישי היה קטן ובלתי נראה. הוא היה כמו ציפור קטנה וביישנית החבויה בין צלעותיי, קצת מעל קיבתי. אך לפעמים, ברגעים הכי לא צפויים, ציפור זו התעוררה לחיים, זקפה את ראשה והניפה את כנפיה. אז גם אני הרמתי את ראשי, כי, לרגע בלבד, ידעתי כי אהבה ותקווה הנן גדולות יותר משנאה וזעם ואי שם מעבר לקו האופק שלי קיימים חיים שבלתי ניתנים להרס, חיים ניצחון של ממש.

משפט הרוצח, משפט המכחיש

ביקורת על הספר
Devora Lipstadt, ”The Eichman Trial”, Nextbook-Shoken NY, 2011, 240 p.

פורסם בכתב עת "סגולה", מאי 2011

השנה צוין בארץ ובעולם מועד חמישים שנה למשפטו של אדולף אייכמן. על אף שנדמה כי מדובר על אירוע שכל מה שיכול להיכתב ולהיאמר עליו כבר נאמר ונכתב, גם השנה עדיין מתפרסמים גם מסמכי ארכיון חדשים הנוגעים למשפט וגם ספרים בנושא. אחד מהם יצא בסדרת Jewish Encounters- שהיא תוצר מבורך לשיתוף הפעולה בין שתי הוצאות לאור יהודיות בארה"ב- שוקן ונקסטבוק. הסדרה מוקדשת לספרים הנוגעים לביוגרפיות של אישים בולטים ואירועים חשובים בתולדות יהדות עולם. בין הספרים שהתפרסמו בסדרה עד עכשיו ניתן לציין את ספרו של מבקר התרבות הל הלקין על ר' יהודה הלוי, ספרו של רב אמריקאי פופולארי ג'וזף טלושקין על הלל הזקן וגם ספרו של אנתרופולוג מלוין קונר על תולדות הגופניות היהודית שנסקר בגיליון הראשון של "סגולה". חלק מהספרים מוזמנים אצל מחברים ידועי שם – וגם הספר החדש שהתפרסם על משפט אייכמן חשוב לא רק בגלל תכניו ( שאינם חושפים דברים שלא היו ידועים עד כה), אלא במידה רבה גם בשל דמותה של המחברת. דבורה ליפשטט הנה היסטוריונית יהודיה שהתפרסמה בתור פולמוסנית בכירה עם מכחישי השואה. בשנת 2000 זכתה בתביעת הדיבה שהגיש נגדה מכחיש השואה הבריטי דייויד אירוינג. השופט הבריטי הרשיעה אז את אירוינג בסילוף זדוני ומעוות של העובדות ההיסטוריות והטיל עליו את הוצאות המשפט. אחד הדברים שמשכו את תשומת הלב הציבורית למשפט היה שבמהלכו נחשפו לראשונה יומניו האישיים של אייכמן שהוא כתב במהלך המשפט. ליפשטט הייתה הראשונה לקבל את הגישה ליומנים על מנת להזים חלק מטענותיו של אירוינג. אך במהלך המשפט היא ראתה את עצמה, לדבריה, כנציגת הקורבנות. בעיניה, היה קשר מובהק בין שני האנשים, שאחד מהם היה איש מרכזי בהשמדה של שליש יהדות אירופה והשני ניסה להכחיש את קיומה של השמדה. ליפשטט הציגה את טיעוניה בבית המשפט הבריטי וזכתה בגדול.
ספרה כותב לרוב את העובדות הידועות על משפט אייכמן, אך מזווית מעט פחות שגרתית. ראשית, ליפשטט היה ביקורתית לגבי עצם הטענה שמוסד הוא זה שאחראי ללכידתו של אייכמן. האמת היא שמלכתחילה ראש המוסד דאז, איסר הראל, התעניין מעט מאד בלכידתו של אייכמן. עוד פחות מכך תרמו לעניין "ציידי הנאצים" המדופלמים, ובראשם שמעון ויזנטל. לכידתו של אייכמן התאפשרה הודות לשרשרת מדהימה של צירופי מקרים- כאשר בצמתים העיקריים ניצבו אנשים שהיו רחוקים מישראל ומהציונות. פליט יהודי גרמני עיוור בשם לוטר הרמן נמלט מגרמניה לארגנטינה. הוא חשש מנאצים שלמיטב ידיעתו ארגנטינה הייתה מלאה בהם ולכן הסתיר את עובדת היותו יהודי. הוא הסתיר אותה כל כך טוב, שאף לבתו סילביה לא היה מושג על היותה יהודיה. לכן, בשנות החמישים היא הגיעה הביתה פעם אחת מלווה בחבר חדש בשם קלאוס אייכמן. הנ"ל השוויץ באוזניה ובאיזני אביה בכך שאביו היה בתפקיד בכיר ב- SS והביע צער על כך שהנאצים לא סיימו את המלאכה של השמדת היהודים. הרמן נדהם מהדברים, אך לא הסגיר את רגשותיו מחשש שזהותו היהודית תתגלה. באותה עת הוא קרא בעיתון ארגנטינאי בשפה הגרמנית על תפקידו של אדולף אייכמן בשואה וחשד שייתכן כי מדובר באביו של החבר של בתו. הוא לא פנה לשגרירות גרמניה בארגנטינה- מחשש מבוסס שרבים מעובדיה הם נאצים בעברם- אלא למשרדו של התובע הכללי של פרנקפורט. בתפקיד הזה ניצב אז פריץ באואר- משפטן יהודי שנמלט מגרמניה לפני השואה וחזר אליה בתום המלחמה ואף התמנה לתפקיד משפטי בכיר, על אף הידיעה כי המנגנון המשפטי של מערב גרמניה מלא באנשים עם עבר נאצי ( ליפשטט אף מציינת שזו הייתה אחת הסיבות לכך שהגרמנים לא התעקשו שמשפט אייכמן ייערך בגרמניה דווקא). באואר בדר את המידע ואז פנה לאיסר הראל, שבהתחלה לא התלהב מהמידע ( במיוחד על רקע הידיעה שהמודיע עיוור), אך מאוחר יותר, כשמידע נוסף ממקורות בלתי תלויים אישר כי האיש שמתחבא תחת השם של ריקרדו קלמנט הוא לא אחר מאשר אדולף אייכמן, הגישה של הראל השתנתה, בן גוריון הורה ללכוד את אייכמן ולהביאו לישראל.

הפרק על התגובות הבינלאומיות ללכידת אייכמן מלמד על מספר גורמים שחלקם קיימים גם היום. ראשית, לארגנטינאים עצמם היה יחס מאד אמביוולנטי כלפי פושעי המלחמה הנאצים שמוצאים מקלט בארצם. מסתבר שבליל חטיפה עקב אחרי אייכמן צמד של אנשי משטרה חשאית על אזרחי והם לא ניסו להתערב שום דרך במהלך החטיפה. ניתן להניח שאת סיפור החטיפה המפורט שפרסם כתב ה"טיים" בתור מספר ימים, הוא שמע מהם. עם זאת, לאחר שדבר חטיפתו של אייכמן נודע ברבים והחל להכות גלים, ארגנטינאים התחילו לשחק את הצד הנעלב ודרשו הסברים על הפגיעה בריבונותם. החטיפה אף שימשה את עורך דינו של אייכמן בטענה שהוא נחטף והובא למשפט באופן לא חוקי. המענה הישראלי הרשמי לטענה היה כי אייכמן חי בארגנטינה באופן לא חוקי ותחת זהות בדויה. התקרית הדיפלומטית יושבה, אך בינתיים הקהילה היהודית בארגנטינה הייתה מושא למספר מתקפות אנטישמיות. גם תגובות העולם ויהדות התפוצות היו מעורבות: חלק התרגשו ( " כאילו שלכדו את היטלר עצמו") וחלק גינו – הפסיכולוג אריך פרום, שהיה אנטי ציוני מושבע בדעותיו, כתב כי "ישראל התנהגה בזלזול כלפי חוק דומה לזה שהיה אופייני לנאצים עצמם". היו גם לבטים רבים לגבי מיקומו של המשפט ותפקידו. בעוד שמטרתו של בן גוריון – ונציגו באולם בית המשפט התובע הכללי האוזנר- הייתה להציג את השואה בפומביות המרבית ולהראות את אייכמן כאחראי הראשי והעיקרי לפתרון הסופי ( טענה שהיסטוריונים היום אינם מקבלים) , השופטים בבית המשפט היו בעלי כוונות צנועות בהרבה- להוכיח שאייכמן אכן היה שותף למספר מקרים של פשעי מלחמה ואחראי להם. בניגוד לטענה שעדיין מושמעת לעיתים, לגבי כך שהמשפט היה "מכור מראש", הרי שהשופטים גערו מספר פעמים בתובע ( בעיקר כשהוא האריך באופן לא נחוץ לדעתם בעדויות שלא נגעו אישית לאייכמן) והתייחסו תמיד בכובד ראש לכל טענה שהשמיע עורך דינו של אייכמן רוברט סרווציוס ( שמדינת ישראל אף שילמה את שכר הטרחה שלו, לאחר שמשפחת אייכמן הודיעה שאינה מסוגלת לעמוד בהוצאה זו). בתודעה הישראלית המשפט נחצב בעיקר בזכות העדויות של הניצולים- ביניהם אבא קובנר, צביה לובטקין ויחיאל דינור (ק.צטניק), אך הפרוטוקולים מראים עבודת נמלים של התובע שבסופה רואים הוכחות חותכות וברורות לכך שאייכמן היה שותף פעיל ויוזם למספר פשעי מלחמה, במיוחד לגירוש של צמרת יהודי אוסטריה בתחילת המלחמה והשמדת יהודי הונגריה לקראת הסוף.

בהקבלה מעניינת נוספת בין אייכמן לאירוינג, ליפשטט מציינת את ה"חלקיות" של תוצאות המשפט. היו אנשים שחלמו על כך שאייכמן יעמוד על רגליו ויודה ברצח עם- או שאירווינג יודה בהיותו מכחיש שואה. ברם, אומרת ליפשטט, בשני המקרים ברור כי מדובר בשקרנים פתולוגיים .שניהם ניסו לסבך את מהלך המשפט בפלפולים אינסופיים , גיבוב ברטים חסרי משמעות וסתם "בעיות זיכרון" ( אחד השופטים אף ציין שהעובדה שאייכמן זוכר את משכורתו ב- SS אך אינו זוכר כמה יהודים גורשו מהונגריה היא תמוהה). ערך הודעתו של טיפוס שכזה בטל מאליו, שכן גם אם הוא יודה במשהו, מחר הוא יחזור בו ומחרתיים יאמר שהתכוון בהודעתו למשהו אחר. הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות במקרה כזה זה ללחוץ את הנחקר אל הקיר עם העדויות- עד שכל הגנתו תצטמצם לגיבוב תירוצים אחד על גבי השני. וזה אכן מה שקרה גם עם אייכמן וגם עם אירוינג, ואף שכנע את השופטים בשני המקרים.

לא ניתן לכתוב ספר על משפט אייכמן מבלי להתייחס לספרה של חנה ארנדט "אייכמן בירושלים" ואל דמותה השנויה במחלוקת. ליפשטט מציירת את דמותה של ארנדט בצורה מורכבת ועגולה יותר מהדמות של אנטי ציונית נטולת אהבת ישראל, כפי שרבים מאיתנו מורגלים. אמת, ארנדט הייתה אנטי ציונית, בזה לישראלים, ובפרט ליהודים המזרחיים ברמה של גועל ממשי ואף נעדרה מחלק גדול של ישיבות בית המשפט. היא גם דיברה בצורה חסרת רגישות על אנשי היודנראט- אך האם דעה זו לא הייתה אז ( וגם היום) נחלתם של רבים בתוך המחנה הציוני ואף בקרב העדים במשפט עצמו? יתרה מזאת, ארנדט הגנה בלהט על עצם זכותה של ישראל לחטוף את אייכמן ולדון אותו- כפי שראינו, זו לא הייתה עמדה מובנת מאליה. ככלל, עמדתה כלפי ישראל אף עברה שינויים- ארנדט התלהבה מהישגיה של ישראל במלחמת ששת הימים והייתה מודאגת מאד במהלך מלחמת יום הכיפורים. את הבעיה העיקרית של ספרה רואה ליפשטט בטשטוש הקשר בין השואה לאנטישמיות נאצית- ברצונה של ארנדט לספק תימוכין לתזה שלה על אודות הטוטליטריות הנוצרת מהתנהגותו של האדם ההמוני. ליפשטט מדגישה שאייכמן- ולצורך העניין גם אירוינג- היו בראש ובראשונה אנטישמים ( וניסיונו המפורסם של אייכמן לטעון אחרת גרם לאחד הרגעים הנדירים של צחוק בבית המשפט) והתנהגותם נובעת במידה רבה מהמניע האנטישמי.

אז כיצד אנו מביטים על משפט אייכמן חמישים שנה אחרי? נדמה כי הניסיונות של הכחשת השואה גברו והתעצמו מאז. הם מופצים כיום באמצעות טכנולוגיה וירטואלית- ונדמה שכל מי שזיכרון היסטורי של השואה קרוב לליבו ומשמעותי עבורו, יצטרך להשקיע מאמצים על מנת לשחזר, שוב ושוב, את האמת ההיסטורית על השואה. בדיוק את העבודה הזו עשו התובע והשופטים במשפט אייכמן- וגם במשפטו של אירוינג. הם שבו והוכיחו שהכחשת שואה אינה "נקודת מבט לא שגרתית בעלת זכות קיום", אלא שקר, זדוני ומעוות, שמטרתו היא לרצוח את זכר הקורבנות. באולם בית המשפט יצאה לאור האמת ההיסטורית – העדות שנמסרה לדורות הבאים. אמנם, גם לפני משפט אייכמן נשמעו בחברה הישראלית קולותיהם של ניצולי שואה- אך הפעם העם גם הקשיב להם.

ליפשטט מסיימת את הספר בזיכרון קצר מהמפגש שלה עם קבוצת ניצולי רצח עם ברואנדה. הם ביקשו מהנהלת "יד ושם" ללמד אותם את דרך גביית ומסירת העדויות על מנת שיוכלו לשמר את הזיכרון ההיסטורי של אירועי העבר הנוראי שלהם ולהעביר אותו לדורות הבאים. בנימה הזו הספר מסתיים- נימה שמצביעה על משמעותו האוניברסאלית, הכלל אנושית של משפט אייכמן, גם עבור מי שאינו יהודי.