משפט הרוצח, משפט המכחיש

ביקורת על הספר
Devora Lipstadt, ”The Eichman Trial”, Nextbook-Shoken NY, 2011, 240 p.

פורסם בכתב עת "סגולה", מאי 2011

השנה צוין בארץ ובעולם מועד חמישים שנה למשפטו של אדולף אייכמן. על אף שנדמה כי מדובר על אירוע שכל מה שיכול להיכתב ולהיאמר עליו כבר נאמר ונכתב, גם השנה עדיין מתפרסמים גם מסמכי ארכיון חדשים הנוגעים למשפט וגם ספרים בנושא. אחד מהם יצא בסדרת Jewish Encounters- שהיא תוצר מבורך לשיתוף הפעולה בין שתי הוצאות לאור יהודיות בארה"ב- שוקן ונקסטבוק. הסדרה מוקדשת לספרים הנוגעים לביוגרפיות של אישים בולטים ואירועים חשובים בתולדות יהדות עולם. בין הספרים שהתפרסמו בסדרה עד עכשיו ניתן לציין את ספרו של מבקר התרבות הל הלקין על ר' יהודה הלוי, ספרו של רב אמריקאי פופולארי ג'וזף טלושקין על הלל הזקן וגם ספרו של אנתרופולוג מלוין קונר על תולדות הגופניות היהודית שנסקר בגיליון הראשון של "סגולה". חלק מהספרים מוזמנים אצל מחברים ידועי שם – וגם הספר החדש שהתפרסם על משפט אייכמן חשוב לא רק בגלל תכניו ( שאינם חושפים דברים שלא היו ידועים עד כה), אלא במידה רבה גם בשל דמותה של המחברת. דבורה ליפשטט הנה היסטוריונית יהודיה שהתפרסמה בתור פולמוסנית בכירה עם מכחישי השואה. בשנת 2000 זכתה בתביעת הדיבה שהגיש נגדה מכחיש השואה הבריטי דייויד אירוינג. השופט הבריטי הרשיעה אז את אירוינג בסילוף זדוני ומעוות של העובדות ההיסטוריות והטיל עליו את הוצאות המשפט. אחד הדברים שמשכו את תשומת הלב הציבורית למשפט היה שבמהלכו נחשפו לראשונה יומניו האישיים של אייכמן שהוא כתב במהלך המשפט. ליפשטט הייתה הראשונה לקבל את הגישה ליומנים על מנת להזים חלק מטענותיו של אירוינג. אך במהלך המשפט היא ראתה את עצמה, לדבריה, כנציגת הקורבנות. בעיניה, היה קשר מובהק בין שני האנשים, שאחד מהם היה איש מרכזי בהשמדה של שליש יהדות אירופה והשני ניסה להכחיש את קיומה של השמדה. ליפשטט הציגה את טיעוניה בבית המשפט הבריטי וזכתה בגדול.
ספרה כותב לרוב את העובדות הידועות על משפט אייכמן, אך מזווית מעט פחות שגרתית. ראשית, ליפשטט היה ביקורתית לגבי עצם הטענה שמוסד הוא זה שאחראי ללכידתו של אייכמן. האמת היא שמלכתחילה ראש המוסד דאז, איסר הראל, התעניין מעט מאד בלכידתו של אייכמן. עוד פחות מכך תרמו לעניין "ציידי הנאצים" המדופלמים, ובראשם שמעון ויזנטל. לכידתו של אייכמן התאפשרה הודות לשרשרת מדהימה של צירופי מקרים- כאשר בצמתים העיקריים ניצבו אנשים שהיו רחוקים מישראל ומהציונות. פליט יהודי גרמני עיוור בשם לוטר הרמן נמלט מגרמניה לארגנטינה. הוא חשש מנאצים שלמיטב ידיעתו ארגנטינה הייתה מלאה בהם ולכן הסתיר את עובדת היותו יהודי. הוא הסתיר אותה כל כך טוב, שאף לבתו סילביה לא היה מושג על היותה יהודיה. לכן, בשנות החמישים היא הגיעה הביתה פעם אחת מלווה בחבר חדש בשם קלאוס אייכמן. הנ"ל השוויץ באוזניה ובאיזני אביה בכך שאביו היה בתפקיד בכיר ב- SS והביע צער על כך שהנאצים לא סיימו את המלאכה של השמדת היהודים. הרמן נדהם מהדברים, אך לא הסגיר את רגשותיו מחשש שזהותו היהודית תתגלה. באותה עת הוא קרא בעיתון ארגנטינאי בשפה הגרמנית על תפקידו של אדולף אייכמן בשואה וחשד שייתכן כי מדובר באביו של החבר של בתו. הוא לא פנה לשגרירות גרמניה בארגנטינה- מחשש מבוסס שרבים מעובדיה הם נאצים בעברם- אלא למשרדו של התובע הכללי של פרנקפורט. בתפקיד הזה ניצב אז פריץ באואר- משפטן יהודי שנמלט מגרמניה לפני השואה וחזר אליה בתום המלחמה ואף התמנה לתפקיד משפטי בכיר, על אף הידיעה כי המנגנון המשפטי של מערב גרמניה מלא באנשים עם עבר נאצי ( ליפשטט אף מציינת שזו הייתה אחת הסיבות לכך שהגרמנים לא התעקשו שמשפט אייכמן ייערך בגרמניה דווקא). באואר בדר את המידע ואז פנה לאיסר הראל, שבהתחלה לא התלהב מהמידע ( במיוחד על רקע הידיעה שהמודיע עיוור), אך מאוחר יותר, כשמידע נוסף ממקורות בלתי תלויים אישר כי האיש שמתחבא תחת השם של ריקרדו קלמנט הוא לא אחר מאשר אדולף אייכמן, הגישה של הראל השתנתה, בן גוריון הורה ללכוד את אייכמן ולהביאו לישראל.

הפרק על התגובות הבינלאומיות ללכידת אייכמן מלמד על מספר גורמים שחלקם קיימים גם היום. ראשית, לארגנטינאים עצמם היה יחס מאד אמביוולנטי כלפי פושעי המלחמה הנאצים שמוצאים מקלט בארצם. מסתבר שבליל חטיפה עקב אחרי אייכמן צמד של אנשי משטרה חשאית על אזרחי והם לא ניסו להתערב שום דרך במהלך החטיפה. ניתן להניח שאת סיפור החטיפה המפורט שפרסם כתב ה"טיים" בתור מספר ימים, הוא שמע מהם. עם זאת, לאחר שדבר חטיפתו של אייכמן נודע ברבים והחל להכות גלים, ארגנטינאים התחילו לשחק את הצד הנעלב ודרשו הסברים על הפגיעה בריבונותם. החטיפה אף שימשה את עורך דינו של אייכמן בטענה שהוא נחטף והובא למשפט באופן לא חוקי. המענה הישראלי הרשמי לטענה היה כי אייכמן חי בארגנטינה באופן לא חוקי ותחת זהות בדויה. התקרית הדיפלומטית יושבה, אך בינתיים הקהילה היהודית בארגנטינה הייתה מושא למספר מתקפות אנטישמיות. גם תגובות העולם ויהדות התפוצות היו מעורבות: חלק התרגשו ( " כאילו שלכדו את היטלר עצמו") וחלק גינו – הפסיכולוג אריך פרום, שהיה אנטי ציוני מושבע בדעותיו, כתב כי "ישראל התנהגה בזלזול כלפי חוק דומה לזה שהיה אופייני לנאצים עצמם". היו גם לבטים רבים לגבי מיקומו של המשפט ותפקידו. בעוד שמטרתו של בן גוריון – ונציגו באולם בית המשפט התובע הכללי האוזנר- הייתה להציג את השואה בפומביות המרבית ולהראות את אייכמן כאחראי הראשי והעיקרי לפתרון הסופי ( טענה שהיסטוריונים היום אינם מקבלים) , השופטים בבית המשפט היו בעלי כוונות צנועות בהרבה- להוכיח שאייכמן אכן היה שותף למספר מקרים של פשעי מלחמה ואחראי להם. בניגוד לטענה שעדיין מושמעת לעיתים, לגבי כך שהמשפט היה "מכור מראש", הרי שהשופטים גערו מספר פעמים בתובע ( בעיקר כשהוא האריך באופן לא נחוץ לדעתם בעדויות שלא נגעו אישית לאייכמן) והתייחסו תמיד בכובד ראש לכל טענה שהשמיע עורך דינו של אייכמן רוברט סרווציוס ( שמדינת ישראל אף שילמה את שכר הטרחה שלו, לאחר שמשפחת אייכמן הודיעה שאינה מסוגלת לעמוד בהוצאה זו). בתודעה הישראלית המשפט נחצב בעיקר בזכות העדויות של הניצולים- ביניהם אבא קובנר, צביה לובטקין ויחיאל דינור (ק.צטניק), אך הפרוטוקולים מראים עבודת נמלים של התובע שבסופה רואים הוכחות חותכות וברורות לכך שאייכמן היה שותף פעיל ויוזם למספר פשעי מלחמה, במיוחד לגירוש של צמרת יהודי אוסטריה בתחילת המלחמה והשמדת יהודי הונגריה לקראת הסוף.

בהקבלה מעניינת נוספת בין אייכמן לאירוינג, ליפשטט מציינת את ה"חלקיות" של תוצאות המשפט. היו אנשים שחלמו על כך שאייכמן יעמוד על רגליו ויודה ברצח עם- או שאירווינג יודה בהיותו מכחיש שואה. ברם, אומרת ליפשטט, בשני המקרים ברור כי מדובר בשקרנים פתולוגיים .שניהם ניסו לסבך את מהלך המשפט בפלפולים אינסופיים , גיבוב ברטים חסרי משמעות וסתם "בעיות זיכרון" ( אחד השופטים אף ציין שהעובדה שאייכמן זוכר את משכורתו ב- SS אך אינו זוכר כמה יהודים גורשו מהונגריה היא תמוהה). ערך הודעתו של טיפוס שכזה בטל מאליו, שכן גם אם הוא יודה במשהו, מחר הוא יחזור בו ומחרתיים יאמר שהתכוון בהודעתו למשהו אחר. הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות במקרה כזה זה ללחוץ את הנחקר אל הקיר עם העדויות- עד שכל הגנתו תצטמצם לגיבוב תירוצים אחד על גבי השני. וזה אכן מה שקרה גם עם אייכמן וגם עם אירוינג, ואף שכנע את השופטים בשני המקרים.

לא ניתן לכתוב ספר על משפט אייכמן מבלי להתייחס לספרה של חנה ארנדט "אייכמן בירושלים" ואל דמותה השנויה במחלוקת. ליפשטט מציירת את דמותה של ארנדט בצורה מורכבת ועגולה יותר מהדמות של אנטי ציונית נטולת אהבת ישראל, כפי שרבים מאיתנו מורגלים. אמת, ארנדט הייתה אנטי ציונית, בזה לישראלים, ובפרט ליהודים המזרחיים ברמה של גועל ממשי ואף נעדרה מחלק גדול של ישיבות בית המשפט. היא גם דיברה בצורה חסרת רגישות על אנשי היודנראט- אך האם דעה זו לא הייתה אז ( וגם היום) נחלתם של רבים בתוך המחנה הציוני ואף בקרב העדים במשפט עצמו? יתרה מזאת, ארנדט הגנה בלהט על עצם זכותה של ישראל לחטוף את אייכמן ולדון אותו- כפי שראינו, זו לא הייתה עמדה מובנת מאליה. ככלל, עמדתה כלפי ישראל אף עברה שינויים- ארנדט התלהבה מהישגיה של ישראל במלחמת ששת הימים והייתה מודאגת מאד במהלך מלחמת יום הכיפורים. את הבעיה העיקרית של ספרה רואה ליפשטט בטשטוש הקשר בין השואה לאנטישמיות נאצית- ברצונה של ארנדט לספק תימוכין לתזה שלה על אודות הטוטליטריות הנוצרת מהתנהגותו של האדם ההמוני. ליפשטט מדגישה שאייכמן- ולצורך העניין גם אירוינג- היו בראש ובראשונה אנטישמים ( וניסיונו המפורסם של אייכמן לטעון אחרת גרם לאחד הרגעים הנדירים של צחוק בבית המשפט) והתנהגותם נובעת במידה רבה מהמניע האנטישמי.

אז כיצד אנו מביטים על משפט אייכמן חמישים שנה אחרי? נדמה כי הניסיונות של הכחשת השואה גברו והתעצמו מאז. הם מופצים כיום באמצעות טכנולוגיה וירטואלית- ונדמה שכל מי שזיכרון היסטורי של השואה קרוב לליבו ומשמעותי עבורו, יצטרך להשקיע מאמצים על מנת לשחזר, שוב ושוב, את האמת ההיסטורית על השואה. בדיוק את העבודה הזו עשו התובע והשופטים במשפט אייכמן- וגם במשפטו של אירוינג. הם שבו והוכיחו שהכחשת שואה אינה "נקודת מבט לא שגרתית בעלת זכות קיום", אלא שקר, זדוני ומעוות, שמטרתו היא לרצוח את זכר הקורבנות. באולם בית המשפט יצאה לאור האמת ההיסטורית – העדות שנמסרה לדורות הבאים. אמנם, גם לפני משפט אייכמן נשמעו בחברה הישראלית קולותיהם של ניצולי שואה- אך הפעם העם גם הקשיב להם.

ליפשטט מסיימת את הספר בזיכרון קצר מהמפגש שלה עם קבוצת ניצולי רצח עם ברואנדה. הם ביקשו מהנהלת "יד ושם" ללמד אותם את דרך גביית ומסירת העדויות על מנת שיוכלו לשמר את הזיכרון ההיסטורי של אירועי העבר הנוראי שלהם ולהעביר אותו לדורות הבאים. בנימה הזו הספר מסתיים- נימה שמצביעה על משמעותו האוניברסאלית, הכלל אנושית של משפט אייכמן, גם עבור מי שאינו יהודי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: