סקירת יוני 2011

פורסם במוסף “שבת” של העיתון “מקור ראשון”

החופש הגדול מתחיל ביוני ויחד איתו- מחשבות על מערכת החינוך. מאמר נרחב ב- Atlantic נושא כותרת פסימית "הכישלון של בתי הספר האמריקאיים" נכתב לא בידי עיתונאי חובב סנסציות, אלא בידי ג'ואל קליין, ששימש עד 2010 כאחראי על מנהל החינוך הציבורי של ניו יורק- הגדול ביותר בארה"ב וכולל מעל מיליון תלמידים בכ- 1600 בתי ספר. כך שיש לנו כאן ביקורת שקולה של מישהו שבאמת מכיר את המערכת מבפנים, לדעתו של קליין, מערכת החינוך הציבורי בארה"ב סובלת ממשבר קשה, בעיקר כיוון שאינה מצליחה להעניק לתלמידיה ידע של ממש או להכשיר אותם לרכישת השכלה גבוהה. רק כשליש מבוגרי החינוך היסודי לא מתקשים בחשבון, קריאה או מדעים ורק כרבע ממסיימי התיכון כשירים מבחינת רמת הידע ללימודים אקדמיים. גם במדדים בינלאומיים רבים של רמת הידע תלמידים אמריקאיים מפגרים אחרי הרבה מדינות מפותחות. נוצר מצב שבו נוצרים בארה"ב שני מעמדות- העילית העשירה של הלבנים ומעמד נמוך חסר כלים להצליח. לדעתו של קליין, יש הדבר קורה מכמה סיבות: ראשית, מערכת החינוך הציבורית אינה מעוניינת במדידה של הישגי המורים ורמת ההצלחה שלהם. הסיבה לכך היא שלעיתים קרובות מערכת זו משרתת בעיקר את האינטרסים של המבוגרים על חשבון הילדים- כך הפוליטיקאים יכולים למנות את נאמניהם לתפקידי מפתח במערכת. גם האיגודים המקצועיים של המורים מעורבים עמוקות בפוליטיקה ובקידום האינטרסים האישיים. אחד מראשי האיגוד המקצועי של המורים, אלברט שנקר, אפילו התבטא פעם " אני מתחיל לדאוג לאינטרסים של התלמידים ברגע שהם מתחילים לשלם דמי חבר לאיגוד המקצועי". אלו שמשלמים דמי חבר מבהירים בצורה נחרצת במה הם מעוניינים: קביעות תעסוקתית, שכר גבוה ללא קשר לרמת ביצוע, פחות עבודה ( ימי קצרים, חופשות ארוכות, ימי מחלה ) ואפשרות לפרישה לפנסיה מוקדמת בתנאים טובים. הקידום לקביעות הוא על סמך ותק בלבד ואחר כך כמעט בלתי אפשרי לפטר מורה, גם אם הוא בלתי מקצועי בעליל. מורים מחליפים או כאלה שעובדים בתפקידי ניהול, כיוון שלא רוצים להעסיק אותם במשרת הוראה מקבלים שכר מלא. אפילו מספר מורים שהיו חשודים בניצול מיני של תלמידים ( לפחות אחד הורשע), אינם מסולקים מהמערכת וממשיכים לקבל שכר ותנאי פנסיה למרות שאינם מתקרבים לכיתות ! תנאי פנסיה הם מלכוד נוסף במערכת- את רוב התנאים מקבלים רק לאחר שנים רבות במערכת, מורים רבים אמרו למחבר בכנות שהם מרגישים שחוקים ותשושים, אך אינם עוזבים את המערכת מחשש לפגיעה בתנאי הפנסיה שלהם. זאת בעוד שהעלאת שכר משמעותית למורים מתחילים הייתה עוזרת למשוך כוח אדם איכותי יותר להוראה – אך הותיקים במערכת אינם מעוניינים שזה יקרה. ואם מדובר על כסף- הרי שהוא בהחלט לא יענה את הכול. אחת המנטרות שפוגעות ביותר במערכת החינוך, לדעתו של קליין היא התפיסה לפיה "לא ניתן להתמודד עם בעיות במערכת החינוך לפני שמתגברים על בעיית העוני". למעשה, קיימים מספר בתי ספר שנתוני התלמידים בהם אינם שונים מבחינה דמוגרפית מהסביבה, אך תוצאות התלמידים בולטות לטובה. מדובר לרוב בבתי ספר חצי ציבוריים ( charter schools) שמחויבים לשקיפות ציבורית לגבי רמת ההישגים שלהם בתמורה לתקציב. אלברט שנקר, אותו פגשנו קודם, אמר בעבר שהמפתח לבית ספר טוב הוא שקיפות. כל עוד לשאלה האם התלמידים או המורים מתאמצים או לא אין כל השלכות- כל החינוך הופך לעניין של משחקי כוח. ארה"ב מתאוששת כעת מהמשבר הכלכלי, אך לדעתו של קליין, אם היא לא תשכיל להוביל רפורמה מקיפה במערכת החינוך הציבורית, מחכה לה משבר כלכלי הרבה יותר קשה ארוך ומתמשך. מן הראוי שזו תהיה המשימה הראשונה מבחינת חשיבותה הלאומית.

שקרים לבנים?

Greg_Mortenson

ועוד בענייני חינוך. שמו של גרג מורטינסון, חובש לשעבר ומטפס הרים שהתפרסם בעולם בזכות מערכה ציבורית למען הקמת מערכת חינוך באפגניסטן פקוסטאן הוזכר כבר פעמים בתור מועמד ראוי לפרס נובל לשלום. הספר שהוא פרסם- "שלוש כוסות תה" – היה לרב מכר בינלאומי וגרר שבחים רבים, בין היתר, מפובליציסט נודע וחתן כפול פרס פוליצר, ניקולאס קריסטוף. אלא שאז החלו להתברר עובדות לא נעימות- התברר שמורטינסון המציא חלק גדול מהעובדות המוזכרות בספר. כך למשל, חטיפתו בידי טאליבן בפאקיסטן כנראה לא הייתה ולא נבראה- למעשה הוא התארח בתקופה המצוינת בספר בביתו של מנהיג פקיסטני שכעת מאיים עליו בתביעת דיבה. חמור מזה, מורטינסון מואשם כעת בהתנהלות כספית לקויה וייתכן שרוב או חלק גדול מהסכומים אותם גייס ברחבי העולם הושקעו בקידום של הספר שלו ובטיסות יוקרה להרצאות בעולם ולא לעניינים הומניטאריים. מאמרו של ג'יימס קירצ'יק ב- Commentary עוסק בשאלה מדוע גם לאחר חשיפת התרמית מורטינסון נותר גיבור בעיני קריסטוף, למשל ? ראשית, הילת גיבור שנוצרה סביב מישהו יכולה לעזור לא להתבלבל עם העובדות- למשל לתאר את מורטינסון כמחזר פתחים על מנת לחלץ ילדי אפגניסטן מהעוני, בעוד שבחיים האמיתיים הוא נהג לטוס תמיד במחלקה ראשונה. אך קריסטוף נוטה באופן כללי להעריץ את גישתו של מורטינסון ולראות בה דוגמה להגשמה של ערכי אהבת האדם והנאורות- בניגוד לדרך האלימה והנוקשה של ארה"ב באפגניסטן. קריסטוף מאמין וכותב זאת לעיתים קרובות, שאם רק ארה"ב הייתה משקיעה יותר בחינוך והקמת בתי ספר ופחות בהתערבות הצבאית, כל הבעיות באפגניסטן ופקיסטן היו נפתרות זה מכבר. אמירות אלו נתמכות בחישובים של כמה ספרי לימוד היה ניתן לקנות בעלות של טיל טומהוק אחד וכו". ובאמת- מה נחמד יותר מלהפריח סיסמה " ספרים במקום פצצות"? מה שהגישה הפשטנית הזו אינה לוקחת בחשבון, שלעיתים קרובות גם היעדים הראוייים והחשובים, כמו הפצת חינוך והשכלה בעולם השלישי מצריכים התערבות צבאית. לא תהיה הרבה תועלת בבניית בית ספר לבנות באפגניסטן אם טליבן ישרוף אותו למחרת. למעשה, כבר כיום חלק מבתי הספר אותם מורטינסון עזר להקים עומדים ריקים, כי ההורים פוחדים לרשום את ילדיהם לשם. את התפיסה של אלימות אמריקאית כמקור הרועה בעולם משלימה התפיסה של אלימות מוסלמית כאי הבנה מצערת. כשהוא דן על כוונתם של זוג הורים מוסלמים קיצוניים לסרס את בתם בטרם הגיעה לפרקה, כתב קריסטוף ש"היה אפשר פשוט ללמד אותם להגיד לעיתים קרובות יותר "אני אוהב אותך". התמימות הזו יכולה להיות חמודה- אך ברגע שהיא מתלווה ברווחים כספיים יש בה מן התרמית. וכשהיא מופנית כלפי האוייב- יש בה מן הסכנה של ממש.

אל תהיה קדוש הרבה

Great_Soul

ייתכן שחלק מקוראי מדור זה כבר שמעו על הביוגרפיה החדשה של מהטמה גנדי מאת גו'זף לליוולד. מספר אתרים ישראלים העלה אותה לכותרות, תוך התמקדות בפרט סנסציוני אחד מהספר- ספקולציות לגבי אופי הקשר בין גנדי לידידו הארכיטקט גרמני- יהודי הרמן קלנבאך. יש לציין כי עקב אותם חלקים הספר גם נאסר להפצה בחלקיה השונים של הודו- ללמדך שלא רק בארץ לא תמיד יודעים להבדיל בין תפל לעיקר. ברם, ביקורתו של יצחק חוטינר ב- New Republic שמה לה למטרה להתעמק בפרטים המהותיים הנחשפים בביוגרפיה ומשמעותם. מהספר עולה דמות רבת סתירות ומיוסרת: כך, גנדי האמין שלאחר זכייה בעמצאות, הודו תשיל מעצמה את כל הסממנים של טכנולוגיה מערבית מודרנית, כיוון שזו "זרה לרוחה" ואז כל ההודים יוכלו להקדיש את עצמם לחיים חקלאיים שקטים ונעימים. גנדי עצמו, כידוע, נרצח בידי מתנקש- וכך נשאר בתודעת ההמונים מנהיג של תנועת התנגדות בלתי אלימה שמעולם לא היה זקוק להתמודד עם אתגרים של עצמאות ממלכתית- מודרנית של הודו.

הביוגרפיה מתחילה בפרק חייו הדרום אפריקאי של גנדי- הוא היה בן 23, נשוי עם שני ילדים כשהוא קיבל הצעת עבודה בדורבן. בתקופה זו של חייו היו לו דעות די גזעניות לגבי השחורים באפריקה וגם לגבי הודים מהמעמד הנמוך. הוא לא רצה להזדהות איתם ולא ללחום למען החירויות שלהם. למעשה, בזמן של ההתקוממות של בני שבט זולו נגד הבריטים הוא שרת בצבא הבריטי ( כרופא צבאי)- זאת מתוך אמונה שבתור נתין בריטי הוא מחויב לטובתה של האימפריה. יתרה מזאת, בחזרתו להודו ב- 1915 גנדי מסייע בגיוס של חיילים הודים למלחמת העולם הראשונה, תוך כדי שהוא מבטיח לנשותיהם שהם יהיו יחד בגלגול הבא ! אז הוא האמין שרכישת מיומנות לחימה היא הדרך הטובה ביותר לזכות בעצמאות שלא על ידי אלימות, שכן רק מי שלמד להילחם יכול להחליט שלא לעשות זאת. ברם, לאחר מכן דעתו בסוגיה השתנתה מן הקצה אל הקצה. כיום מביך לקרוא את המכתבים ודברים של גנדי מתקופת מלחמת העולם השניה, בהם הוא קורא להיטלר "ידידי", מתרועע עם מוסוליני וקורא לבריטים שלא להתנגד לפלישה בצורה אלימה- דבר שהוא יעץ גם ליהודים בזמן השואה. חלק מהזמן גנדי גם שקל לתמוך בהצטרפות לקואליציה הנאצית- זאת גם מתוך שנאתו העמוקה לבריטניה הקולוניאלית. אורוול כתב כי גנדי היה לגרי חסר הבנה לגבי אופיים של משטרים טוטליטריים. את הפרקטיקה של אי אלימות הוא יכול היה ליישם בעולם של חופש בדיבור כשהוא ידע שקול מחאתו יישמע ברשות הרבים. הוא לא היה יכול לעשות זאת ברוסיה סובייטית, בה מתנגדי המשטר נעלמו בן לילה. הוא חי בעולם של תגובות אנושיות סבירות ושפויות- עולם שבו אין מקום להיטלר. לכן לוחמי חופש רבים, ביניהם נלסון מנדלה, דחו את דרכו של הימנעות מאלימות בכל מחיר. באותה מידה, גם התכנית המדינית- כלכלית של גנדי הייתה בלתי מציאותית בעליל בתנאים של הודו- בארץ ענייה וצפופה לא ממליצים על הימנעות לפני נישואין כאמצעי מניעה יחיד. החלום שלו שעשירי הודו יוותרו על כספם ומעמדם מרצונם הטוב נשאר בגדר חלום. אם לחזור שוב לאורוול, גנדי נותר איש דת פרוש מן העולם שהצליח להפוך את האנרגיה שלח העשייה הרוחנית לכוח מניע של שינוי חברתי ושחרור ארצו משעבוד קולוניאלי. את פירות השחרור כבר קטפו אנשים אחרים.

המלחמה ההיא

בפברואר השנה נפטר האמריקאי האחרון שנלחם במלחמת העולם הראשונה. מובן כי גם המלאי של לוחמי מלחמת העולם השנייה בארה"ב הולך ואוזל. 16 מיליון אמריקאים לחמו אז, לפני עשר שנים ביובל השישים למתקפה על מפרץ הפנינים 5.5 מיליון מהם עוד היו בחיים וכעת נותר מיליון וחצי שכמעט כל יום מצטמצם באלף איש. אך מספר נקודות המבט על מלחמת העולם השנייה, לעומת זאת, רק גדל עם הזמן- ולכך מוקדשת רשימתו של מבקר הספרות הבכיר אדם קירש ב- New York Times. באופן כללי, עדיין מקובל בארה"ב לראות את מלחמת העולם השנייה בדוגמה אולטימטיבית למלחמה ראויה וצודקת. אף הנשיא אובמה, בדבריו על המבצע בלוב דיבר בצורה נרגשת על חוסר יכולתה של ארה"ב להתעלם מסבל אנושי בארצות אחרות ולהזניח את אחריותה הבינלאומית. אחד הגורמים המרכזיים לדרך זו של עיצוב הזיכרון הלאומי היא , לדעתו של קירש, בהתמקדות של הזיכרון בגבורתם של החיילים הפשוטים: דוגמת לואי זמפריני, איש חיל אוויר שמטווס הופל מעל האוקיינוס האטלנטי והוא שרד קודם את ההפלה ואחרי זה את העינויים הקשים במחנה השבויים היפני. ברם, שואל קירש, האם אמריקאים כיום בשלים להכיל גם את הזיכרון על אודות עמיתיו הטייסים של זמפריני האחרים על "מבצע עמורה"- ההפצצות של המבורג שהביאו למותם של כ- 40 אלף אזרחים והחרבתה של העיר כולה ? היסטוריונים עכשויים של מחלמת העולם השנייה בשלים יותר לשאול שאלות מאתגרות שאינן בהכרח כרוכות ברויזיוניזם היסטורי והכחשת שואה- לדוגמה השאלה האם כל הלוחמה של בנות הברית לא הייתה בסך הכול סיוע ללוחמה הסובייטית המאסיבית ? האם ההתנגשות בין ברית המועצות לארה"ב לא הייתה לוחמה בין שני משטרי רוע, בה בחר המערב להצטרף לאחד מהם בכדי להכות את האחר. נשמעים אפילו קולות ביקורת כלפי אחת מדמויות המופת המובהקות של המלחמה- צ'רצ'יל. מעיין לציין שלא מדובר רק באנשי שמאל קיצוני שמשווים בין צ'רצ'יל להיטלר, אלא גם באנשי הימין הבדלני האמריקאי דוגמת פט ביוקנן, הטוענים כי צ'רצ'יל עשה טעות בכך שגרר את אנגליה למלחמה נגד היטלר וממשיכים את הקו הרעיוני משם ועד התפיסה שגררה את ארה"ב- למגינת ליבם- ללוחמה בעיראק. מובן שעל הדרך מוסיפים לדמותו של צ'רצ'יל את צדדיו היפים והמוכרים פחות- למשל את דעותיו הגזעניות לגבי העמים הנתונים למרותה של האימפריה הבריטית או את אחריותו להרעבה של כמה מהמושבות של הוד מלכותה ודיכוי אלים של מרד בכמה מהן. וכמובן- ההפצצות של בנות הברית על הערים הגרמניות, תוך נטילת חייהם של עשרות אלפים אזרחים גרמניים תופסים מקום נכבד יותר בכתיבת קורות המלחמה, תוך כדי תיאור מראות קשים מנשוא מתקופת ההפגזות. לדעתו של קירש, חקר מלחמת העולם השנייה עבר מעין שלושה שלבים: לאלו שלחמו בה היה ברור שבנות הברית השמידו המוני אזרחים גרמניים, שצ'רצ'יל הגן על האימפריאליזם לא פחות מאשר על דמוקרטיה ושהצבא האדום שחרר את אירופה בפקודתו של סטאלין. בשלב השני, נוצר מיתוס העל של המלחמה היפה הראויה והצודקת. וכעת אנו מגיעים לשלב שלישי- וחוזרים להכיל את המורכבות הגדולה, מבלי שזו תוביל אותנו לפייסנות ואין אונים של השמאל הקיצוני- או לבדלנות וניתוק של הימין הקיצוני. בסך הכול, קורות הניצחון של המערב על היטלר מלמדות על כך שהדרך היחידה שבה דמוקרטיה יכולה להגן על עצמה בפני דיקטטורה אלימה זה להילחם בה. ללוחמים שחיים עדיין איתנו יש את כל הסיבות להיות גאים על חלקם במלחמה הראויה והצודקת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: