סקירת מאי 2011

בנפול אויבך אל תשמח?

חיסולו של אוסמה בן לאדן החודש מעסיק רבים מהכותבים בעולם. סדרת מאמרים קצרים בכתב העת הסוציאל דמוקרטי Dissent עוסקת בדרכי התגובה של המערב לחיסולו של בן לאדן ולמגוון הדילמות האתיות הכרוכות בעניין. עורך כתב העת מייקל וולצר, שנחשב לאחד ההוגים המובילים בעולם בתחום של אתיקה צבאית, מתמודד עם השאלה האם היה מוצדק לחסל את בן לאדן או שהיה ראוי להעמידו לדין כפושע מלחמה . במילים אחרות, האם אנו רואים אתבן לאדן כלוחם או כפושע ? התשובה, לדעתו של וולצר היא מורכבת – כיוון שארגונים כמו "אל קעידה" משלבים בתוכם מאפיינים שונים של ארגוני פשע לצד מאפיינים של ארגון צבאי. לכן, בארצות של מערב אירופה, בהן פעילותו של "אל קעידה" הנה בלתי חוקית, ניתן לדון כל פעיל בארגון זה כעבריין. ברם, המצב באפגניסטן ובפקיסטן הוא שונה- שם ארגוני טרור נהנים ממעמד לגיטימי ועוסקים בלחימה פעילה בארה"ב. לכן יההי זה בלתי סביר לצפות מארה"ב שתתנהג באזור המוגדר כשטח מלחמה כמו יחידת משטרה, תוך כדי סיכון מיותר של לוחמיה. כמו כן, לכידתו של בן לאדן והבאתו לדין היו מסכנים כל אמריקאי ששוהה בחו"ל – כיוון ש"אל קעידה" היה מחפשכל אפשרות לתפוס בני ערובה. לכן הריגתו של בן לאדן נראית לוולצר כמעשה אתי בהחלט- אך הצהלה לנוכח החיסול ליד הבית הלבן נראית לו מוגזמת. מרצה לספרות והיסטוריה פרד סמולר חולק על וולצר. בתחילת דבריו הוא מתאר את גל ההתקפות על ארה"ב בעיתונות אירופאית, בפרט בגרמניה וצרפת. בעלי טורים רבים מאשימים את ארה"ב בהפרה בוטה של החוק הבינלאומי ומשווים את השמחה בארה"ב לאחר חיסולו של בן לאדן לצהלת הרחובות בעזה לאחר אסון התאומים. לאחר שסמולר דוחה את ההשוואה בין שמחת הקורבנות על חיסולו של רוצח לשמחה לאידם של הנרצחים, הוא שב לאנאלוגיה די דומה לזו של וולצר- הדיכוטומיה של "אזרח מול חייל" אינה תופסת במקרה של בן לאדן. הוא לא היה אזרח תמים – אך גם לא חייל שנלחם בנשק בשדה הקרב וניתן היה להציע לו להיכנע. סמולר גם מזכיר שלעיתים , כששביית חיילי האויב עלולה להיות משימה מסוכנת ( כפי שזה היה עם היפנים במלחמת העולם השניה), הם הוצאו להורג ולא נשבו. סמולר גם מביא דוגמה מקבילה היסטורית – חיסולו ב- 1943 של גנראל איסורוקו יאמאמוטו היפני, מי שהיה אחראי למתקפה על מפרץ הפנינים. החיסול נחשב לרוב למעשה ראוי, מה גם שה"חשש לתגובה" אינו מרכיב משמעותי בהתמודדות עם קמיקזות יפנים או אל קיעדה- מכיוון שמדובר בקבוצות בממילא אינן נרתעות מכל פיגוע שהן מסוגלות לבצע- בתור פעולת תגמול או לא. ולבסוף, סמולר חושב שניתן לראות בסלידה מחיסולו של בן לאדן שריד מהתפיסות שלפיהם חייו של קצין "שווים יותר" מחייו של חייל. נימוק כזה לריסון של כוח צבאי אינו בהכרח ראוי.

אחוות הלוחמים

מאמרם של ויליאם האוזר וג'רום סלייטר ב- World Affairs עוסקת בהיבט מפתיע של המלחמה- הסיוע של מצב המלחמה לקידום זכויות האדם. הרקע למאמר הוא החלטתו האחרונה של נשיא אובמה לבטל אתכל המגבלות על שירותם של הומוסקסואלים ולסביות בצבא ארה"ב ( עד עכשיו חיילים בעלי נטייה הומולסבית לא יכלו להצהיר על נטייתם המינית בפומבי ופעל כלפיהם כלל של "אל תשאל ואל תאמר" ). המחברים מביאים מקרים מקבילים מן העבר, בהם קבוצות אוכלוסייה שונות השיגו פריצות דרך חשובות במאבק לשוויון דרך בהשתלבות פעילה במאמץ הצבאי. במהלך מלחמת העולם הראשונה, לראשונה עשרות אלפי נשים אמריקאיות השתתפו בקרבות ומאות מהן מתו. הדבר עורר תסיסה אצל קובעי המדיניות בארה"ב ותוך זמן קצר בוטלו המגבלות על זכות ההצבעה לנשים. הנשיא וילסון, שעד אז התנגד לשוויון בין המינים, שינה את דעתו. עד למלחמת העולם השנייה, היה מקובל לראות בשחורים חיילים נחותים ופחדנים שיברחו משדה הקרב. המחסור בכוח האדם הכתיב את הכללים שלו ובמהלך המלחמה הוקמו יחידות של לוחמים שחורים- אז עדיין כיחידות נפרדות . יותר ממיליון שחורים נלחמו במלחמת העולם השניה והדבר גרם לתזוזה משמעותית של דעת הקהל בארה"ב כלפיהם. הייתה גם בעייה רעיונית בנוסף לבעיה הפרקטית- קולות במערב שאלו כיצד אמריקאים יכולים להילחם בגרמניה הנאצית ובאידיאולוגיה הגזענית שלה, בעוד הם עצמם מחזיקים במגבלות גזעניות כלפי השחורים. צעד נוסף לביטול ההפרדה הגזעית נעשה במלחמת קוריאה, כאשר התברר שלהכשיר בסיסים שונים לשחורים וללבנים יקר ולא משתלם. גם התעמולה הסובייטית תרמה לעניין, כשהיא האשימה את ארה"ב ברטוריקה של הגנה על החופש מול הפרדה גזעית נמשכת בתוך הצבא שלה עצמה . הדבר לא הגיע כ"הנחיה מלמעלה" נגד גזענות, אלא כשינוי בתוך החברה האמריקאית שפשוט חלחל לדרג הצבאי והמדיני. הרתיעה שהייתה אצל חלק מהחיילים הלבנים מה"כושים" נעלמה כאשר הם ראו אותם בתור לוחמים הבאים יחד איתם לשדה הקרב. אותו הדבר קורה עכשיו עם החיילים ההומולסביים בצבא ארה"ב. ייתכן שזו הסיבה לכך שקלינטון, שניסה אף הוא לבטל כל מגבלה על שירותם הצבאי ב- 1995 לא הצליח בכך. אז היה מדובר על תקופה שלפני המחלמה בעיראק ובאפגניסטאן. מאז צבא ארה"ב פיטר עוד כמה מאות חיליים על רקע נטייתם המינית- והדבר גרם להתמרמרות הולכת וגוברת בתוך הצבא. במיוחד כשממשל אובמה החליט לצמצם את הנוכחות הצבאית בעיראק- כל איש צבא הפך לחשוב. אחדים מהמפוטרים הפכו לגיבורי ארה"ב- דוגמת אריק אלווה,לוחם המארינס שאיבד את רגלו לאחר שדרך על מטען צד בעיראק או דניאל צ'ואי- בלשן דובר ערבית. עמידתם בשדה הקרב שכנעה את עמיתיהם ללחימה, את מפקדיהם וגם את הממסד שמדובר באזרחים שרוצים שוויון חובות עם כולם. התביעה הזו, לדעת המחברים, תמנף הלאה גם את דרישתם לזכויות – יחד עם תובנה פרדוקסלית שמלחמה לפעמים מקדמת את זכויות האדם.

מהפכות בשלל צבעים

מאמרו של לינקולן מיטשל ב- American Interest דן במהלכים שמטלטלים בחודשים האחרונים את מדינות המרז התיכון. השאלה שמעסיקה בעת את הפרשנים היא לאן יובילו המהפכים שקרו במצרים ובתוניסיה ? או, כפי שניסח זאת אחד מהם, "האם אנו רואים מקבילה לאיראן 1979 או לברלין 1989"? התשובה של מיטשל, בהתחשב בתקדימים מההיסטוריה החדשה ביותר, היא שאת התקוות סביב המהלכים במצרים ותוניסיה מן הראוי לטםח בזהירות. בתור הקבלה מיטשל מביא את שלל ה"מהפכות הצבעוניות" שהתרחשו בשנות ה- 2000 במרחב הפוסט סובייטי, באוקראינה, גיאורגיה וקירגיזסטאן. באף אחד משלושת המקרים התוצאה לא הייתה דמוקרטיה של ממש: בקירגיזסטאן חמולה מושחתת אחת לקחה את מקומה של חמולה מושחתת אחרת. חילופי השלטון האחרונים שם אולי יביאו לשינוי, אך כעת עוד מוקדם לומר זאת. באוקראינה, הנשיא הנבחר לאחר המהפכה, ויקטור יושנקו, ניסה לבנות תשתית של חברה דמוקרטית, אך נכשל גם כתוצאה של בלימה אופוזיציונית נחרצת. הנשיא הנוכחי, ינוקוביץ', שהחליף את יושנקו, מתאמץ בצורה ניכרת לבלום הרבה ממהלכי המודרניזציה הפרו מערביים ומחפש התקרבות מחודשת עם רוסיה, במקום כניסה לנאט"ו. בגיאורגיה, משטרו של מיכאיל סאקשווילי הוביל לדומיננטיות כמעט מוחלטת של מפלגה פוליטית אחת ולהשתקה מאסיבית של אופוזיציה. המסקנה הפשוטה ביותר מכך היא שקל מאד להפיל רודן שזמנו הגיע, אך קשה הרבה יותר להקים תשתית של דמוקרטיה ראויה במקום. במצרים, למשל, כל שלטון יהיה חייב לשלב יסודות של דמוקרטיה ושלטון הדת, תוך הישענות מאסיבית על העילית הצבאית ולו בשל הסיבה הפשוטה שזו הקבוצה היחידה שמסוגלת לנהל את המדינה כעת. שלטון דמוקרטי מצריך התבססות של מוסדות דמוקרטיים, חקיקה וחירויות הפרט, וזה דבר שלא בא בקלות, לא במצרים ולא באף מקום אחר ללא מסורת של התנהלות דמוקרטית ( ע"ע הדוגמה הלבנונית). במצרים קיים גם מרכיב נוסף השונה ממדינות בריה"מ לשעבר- בעוד שבאוקראינה וגיאורגיה ארה"ב תמכה בהתנגדות למשטר הרודני- הרי שבמצרים היא תמכה בשלטונו האלים והמושחת של מובארכ, תוך כדי התעלמות נוחה מהפרת זכויות האדם מבדינה, העוני והשחיתות הגואה. לכן כעת על ארה"ב מאד להיזהר שלא "להציע סיוע" בקידום הדמוקרטיה המצרית, מבלי שבאמת התבקשה לעשות זאת. בנוסף, הניסיון מראה כי התבססות ארוכת טווח על "פרטנר" אחד היא מתכון בעייתי ביחסי חוץ של ארה"ב. ה"פרטנר" ( למשל מוכארכ) מנסה להיותסמל של יציבות בעיני פאטרון ומאיים באנארכיה שעלולה להשתולל ברגע שיעזוב את מקומו ( תוך הגזמות כי הדמיון הטובה עליו). התמיכה במי שהיום מציג את עצמו כסמל היציבות עלולה להתברר מחר כהימור על רודן מושחת. לכן, מסכם מיטשל, ייתכן כי הדרך הטובה ביותר עבור ארה"ב לקדם את הדמוקרטיה במזרח התיכון היא … לא להתערב.

היישמע קולי?

המדור הזה כבר כתב בעבר על מחלת הסרטן של הכותב הנודע קריסטופר היטצ'נס. על אף ההתמודדות, היטצ'נס ממשיך להיות כותב פעיל תוך התייחסות לנושאים רבים- כולל הרהורים על מחלתו. רשימה ב- Slate מתארת את ההתמודדות שלו עם אובדן הקול – אותה הופך היטצ'נס לדיון על אודות היחסים המורכבים בין דיבור לכתיבה. היטצ'נס, שנודע כמרצה ודיבייטור פעיל ונלהב ביותר, נטול כמעט לגמרי את יכולת הדיבור. הוא מתקשה להתמודד עם העובדה שקשה לו למשוך תשומת לב בשיחת סלון וכשהוא עושה זאת, אנשים מקשיבים לו "כפי שמקשיבים לחולה". הוא נזכר כעת באחד העורכים הראשונים שלו שביקר את רשימותיו הראשונות והמליץ לו "לכתוב יותר כמו שהוא מדבר". גם בסדנאות כתיבה שהעביר היטצ'נס נהג לומר לתלמידים שכל מי שיודע לדבר יוכל גם לכתוב- ולאחר שהם התלהבו , מיהר לצנן את התלהבותם בהערה צוננת שרובם לא יודעים לדבר ( לדבר שפה נקייה, בלי גוזמאות, חזרות וכו"). במילים אחרות, הוא עודד את הכותבים הצעירים למצוא את הקול הייחודי שלהם. היטצ'נס טוען שאינו מכיר דוגמה של סופר גדול שהיה חירש- בעוד שכמה מהם ( ג'וזף קונרד והנרי ג'יימס לדוגמה) הכתיבו את היצירות שלהם. ויליאם אודן כתב "קול הוא כל שיש לי" בשירו על פרוץ מלחמת העולם השניה- בעוד נלי זק"ש ( כלת פרס נובל לספרות שקיבלה אותו יחד עם עגנון), דיברה על "היאלמות" שלה לנוכח עלייתו של היטלר. היטצ'נס אומר שהעובדה שכעת הוא מסוגל להתקיים מלהתבטא רק בכתב קשורה לגיל ולניסיון- אבל בגיל צעיר יותר העדר יכולת הדיבור היה שודד ממנו את יכולת הכתיבה. ייתכן, הוא אומר,שהאדם אינו הזן היחיד המסוגל לדבר- אך הוא בהחלט הזן היחיד שמסוגל לדבר לצורך תענוג בלבד ולשלב את יכולת הדיבור שלו יחד עם תבונה והומור על מנת ליצור סינתזה של קשר אנושי- וחווית שלילה ש לסינתזה זו, היא, לדעתו של היטצ'נס, חוויה שהיא קרובה מאד למוות . בנימה המנחמת משהו הוא מסיים את רשימתו בתענוג שיש לו עכשיו בשיחות עם חברים , בשאיפה להקלה במחלה ובתקוה לצמד מילים שמקבל בפיו משמעות חדשה- חופש הדיבור.

ציפור קטנה בלב

ביקורת ספר של מייקל מק'דונלד ב- American Interest מתחילה ממבחן קטן שהוא עורך לקוראים: אם יש לכם 30 שניות כדי להיזכר בספר החשוב ביותר שמתאר את זוועות הטוטליטריות של מאה שעברה? לכל קורא משכיל קיימות כאן מספר אפשרויות: "1984" של אורוול, "ארכיפלג גולאג" של סולז'ניצין או "מוצא הטוטליטריות" של חנה ארנדט. ברם, כותב הביקורת עצמו ממליץ על אפשרות אחרת- ספר שהוא מעולם לא שמע עליו לפני שקרא המלצה. מדובר בספר ששמו : " תחת כוכב אכזר- חיים בפראג 1941- 1968" מאת הדה מרגוליס- קובאלי ( Heda Margoulis Kovaly).

מדובר בעדות נדירה של אישה שחיה תחת שני המשטרים הטוטליטריים של המאה העשרים- הנאצי והקומוניסטי- וסבלה משניהם. היא נולדה במשפחה יהודית- צ'כית אמידה ומתבוללת בפראג ב- 1919. בשנת 1939, שנת הפלישה הנאצית לצ'כוסלובקיה, נישאה לבחיר ליבה, רודולף מרגוליס. ב- 1941 היא גורשה עם משפחתה לגטו לודז' ומאוחר יותר נשלחת יחד עם משפחתה לאושוויץ, שם היא נשלחה לעבוד בבית חרושת ללבנים. את חוויותיה ממחנה הריכוז היא חוסכת לרוב, כיוון שלדעתה " הדיבור האנושי יכול להכיל רק את מה שהמוח מסוגל לקלוט. אי אפשר לתאר את הפטיש שמרסק לך את המוח". היא הצליחה להימלט ולהגיע לפרטיזנים. מאוחר יותר, לאחר שהסובייטים שחררו את פראג היו לה ולבעלה ששרד איתה תקוות רבות לעתיד טוב יותר. בעלה אף הצטרף למפלגה הקומוניסטית, כמו יהודים רבים שחשו שהם חבים לסטאלין את חייהם ואף הגיע לתפקיד כלכלי בכיר בממשלה. אם זאת, בתקופת הטיהורים הסטליניסטיים הוא נעצר, נשפט ונידון למוות יחד עם עוד חבריו למפלגה, רובם יהודים. במסגרת של מה שנודע אחר כך כ"משפט סלאנסקי", נגד הצמרת היהודית של הקומוניסטים הצ'כים הוא הוצע להורג, גופתו נשרפה ואפרו פוזר מתחת לגלגלי רכב משטרה. קובאלי ובנה הפכו לאלמנה ובנו של "קפיטליסט יהודי ציוני" – על בנה לאסר לשחק עם ילדים אחרים בבית הספר, בשל היותו "בן של בוגד" והיא לא יכלה להיות מועסקת באף מקום עבודה ונרדפה בשל היותה "טפילית שאינה עובדת". לאחר מספר עבודות מזדמנות היא מצאה תעסוקה בתור מתרגמת משפות זרות תחת שם בדוי. בתקופת כרושצ'וב, כשהקומוניסטים התחילו, לאט ובשקט, לגנות את הפשעים של סטאלין, בעלה של קובאלי זוכה מאשמה לאחר מותו והידיעה על כך פורסמה באותיות קטנות בשולי עיתון. אך ההחלטה להגר מצ'כיה הבשילה אצל קובאלי לאחר הפלישה הסובייטית ב- 1968, כשהיא ראתה את האלימות בה דרסו הקומוניסטים את הניסיון הצ'כי העדין לבנות סוציאליזם בעל פנים הומאניות. היא הגרה לארה"ב, שם עבדה כספרנית בהארווארד וחזרה לצ'כיה אחרי מהפכת הקטיפה ב- 1989. ספרה מתאר בדיוק נוקב את הדמיון המדהים בין נאצים לקומוניסטים, לרבות העובדה שרבים ממשתפי הפעולה עם הנאצים מתקופת המלחמה הפכו לפעילים קומוניסטים אחריה. כמו מדינות אחרות של גוש סובייטי לשעבר, אף צ'כוסלובקיה לא עברה תהליך מקביל לדה- נאצי פיקציה והיום אנשים לא מסתירים את היותם קומוניסטים בעברם, בדומה לנאצים. אמנת או"ם על רצח עם עדיין אינה מגדירה את הפשע הזה בהתייחס להשמדה של בני מעמד חברתי מסוים ובכך פוטרת את הקומוניסטים מאשמת ג'נוסייד. כעת במדינות מזרח אירופה מתחילים להישמע קולות שדורשים לטפל בצורה חוקית בכל מי שמנסה להכחיש או להמעיט בחומרתם של פושעי עידן הקומוניזם- בדומה לנאצים. הצעה ראשונה כזאת נשלחה לאיחוד האירופי בדצמבר 2010- שבועיים לאחר מותה של קובאלי. אולי הציטוט הבא מספרה מבטא יותר מכל את צוואתה הרוחנית: " שלוש כוחות עיצבו את תבנית חיי ( נאציזם, קומוניזם והומניזם). שתים מהן החריבו את העולם. השלישי היה קטן ובלתי נראה. הוא היה כמו ציפור קטנה וביישנית החבויה בין צלעותיי, קצת מעל קיבתי. אך לפעמים, ברגעים הכי לא צפויים, ציפור זו התעוררה לחיים, זקפה את ראשה והניפה את כנפיה. אז גם אני הרמתי את ראשי, כי, לרגע בלבד, ידעתי כי אהבה ותקווה הנן גדולות יותר משנאה וזעם ואי שם מעבר לקו האופק שלי קיימים חיים שבלתי ניתנים להרס, חיים ניצחון של ממש.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: