סקירת יולי 2011

פורסם במוסף "שבת" של העיתון "מקור ראשון,, פרשת "מסעי" תשע"א

מגפת טירוף ?

בשנה הבאה הולך לקרות אירוע בעל משמעות עבור כל מי שעוסק בתחום הטיפולי- פרסום מהודרה מחודשת ( חמישית) של קטלוג האבחון הפסיכיאטרי הבינלאומי של איגוד הפסיכיאטרים בארה"ב ( DSM). זהו ספר שמאגד בתוכו את כל ההגדרות של מחלות הנפש, התסמינים ודרכי הטיפול ונחשב למעין תנ"ך של הפסיכיאטרים. מובן שלקראת האירוע רבים עסוקים בחשיבה סביב ההגדרה הכללית של מושג בריאות הנפש והן סביב ההגדרות ודרכי הטיפול המקובלות בעולם הפסיכיאטרי. ובכן, מסתבר שגם שנים רבות לאחר הסרט "קן הקוקיה" שיטות רבות המקובלות בפסיכיאטריה העכשווית ממשיכות להיות שנויות במחלוקת, בלשון המעטה. מאמרה הארוך של Marcia Angell ב- New York Review of Books עוסק בשאלה האם התפיסה לפיה ארה"ב סובלת ממגפה של מחלות נפש, ואם אכן זה המצב- איך הגענו לזה? בשנת 1987, אחד מכל 187 אמריקאים סבל ממחלה נפשית מאובחנת- כיום אחד מכל 76. עבור הילדים, המספרים גבוהים אף יותר. הטיפול הנפוץ ביותר לבעיות נפשיות שהרופאים ממליצים עליו זה כדורים פסיכיאטריים מסוגים שונים, שהממסד הפסיכיאטרי עובד קשה על מנת להסיר את הסטיגמה הכרוכה בנטילתן. אך בשנים אחרונות מתברר שאינטרסים שונים העומדים מאחורי ייצור ושיווק של התרופות הפסיכיאטריות עלולים להטות את הכף לכיוונים שונים, שאינם בהכרח טובת המטופל. כך, מזה כשני עשוירם מקובל לחשוב שנוגדי דיכאון ממשפחת פרוזאק הנם יעילים ביותר לטיפול בתופעות של דיכאון וחרדה. המוני אנשים מספרים כיצד נעזרו בהם והוקל להם. ברם, ברגע שבודקים את תוצאות המחקרים הרלוונטיים בעיון, מתבררים דברים מעניינים. ראשית, ברגע שבודקים את נוגדי הדיכאון מול חוסר טיפול בנוגדי דיכאון או כדורי הדמה(פלסבו), מתברר כי פלסבו יעיל הרבה יותר מהעדר טיפול. אך הממצא היותר מפתיע הוא שמתברר כי נוגדי הדיכאון האמיתיים מראים תוצאות מעט יותר טובות מפלסבו. הכותבת מסבירה מעט איך דבר כזה קורה- חברות התרופות מחויבות לפרסם רק ניסוי שיש בו תוצאה חיובית ובמקרה שתוצאה כזו התקבלה בשני מחקרים לפחות. לכן חברה שיש לה הון רב להשקיע במשאבי מחקר מייצרת המון מחקרים שברגע שבשניים מהם מתקבלת תוצאה חיובית- הם נשלחים לכתבי העת המדעיים ומהווים ראיה ניצחת ליעילותו של הטיפול. ברם, רוב המחקרים שבהם התקבלה תוצאה לא מובהקת או שלילית פשוט נגנזים ולא מתפרסמים לעולם. יתרה מזאת, ייתכן שלא רק כדורי דמה עוזרים לדיכאון, אלא גם תרופות טבעיות למיניהן – תמציות צמחים או אופיאטים. העובדה הזו מפריחה טענה מרכזית נוספת- שהגורם העיקרי לדיכאון הוא מחסור בסרוטונין במוח ( תרופות ממשפחת פרוזק מבוססות על עיכוב ספיגת הסרוטונין). מה שמשותף להן זה תופעות לוואי שונות, שכנרא המגבירות אצל המטופל תחושה שמשהו יעיל קורה בגוף שלו- ומשפרות מאד את מצב רוחו. מה שמביא לעוד השערה משעשעת- ייתכן שהסיבה שאלו שסובלים מדיכאון קשה ומטופלים בנוגדי דיכאון במינון גבוה מרגישים יותר טוב היא לא התרופות עצמן, אלא העובדה שהם חווים יותר תופעות לוואי. או במילים אחרות, נוגדי הדיכאון ממשפלת פרוזק הם פשוט כדורי דמה חזקים. והסיבה שכל כך הרבה אנשים מרגישים טוב יותר אחרי נטילתם היא שהם סומכים על הפסיכיאטר שלהם ויודעים שתרופה זו גרמה לאנשים אחרים להרגיש טוב יותר.

ויש גם מי שטוען כי תרופות פסיכיאטריות לא רק לא ממש עוזרות, אלא עלולות להזיק. תארו לכם אדם שנוטה לישון 12-14 שעות ביום, נע לאט ונראה מנותק רגשית. הוא עולה עלייה משמעותית במשקל, רמת הכולוסטרול והסוכר שלו מזנקת למעלה והוא בסיכון גבוה לסוכרת. ובכן, מה שמתואר כאן זו לא מחלה חדשה שנגרמת על ידי נגיף מסתורי, אלא תיאור תופעות הלוואי הנפוצות של אחד הכדורים האנטי- פסיכוטיים המובילים, דיפרקסה. נוסף לזה אבחון יתר של בעיות פסיכיאטריות- במיוחד בקרב ילדים ונוער. בגיל ההתבגרות הרבה מאד בנים הם קצת אימפולסיביים והרבה מאד בנות קצת חרדתיות- וקשה להאמין שנטילת תרופה שגורמת להשמנה תהפוך ילדה מתבגרת לפחות חרדתית. שוק התרופות הפסיכיאטריות משנה את עולם הרווחה בארה"ב – כי כיום, בניגוד לדעה המקובלת שפרוזק זו תרופה לעשירים מפונקים, דווקא ילדים מבתים עניים מקבלים פי 4 מרשמים פסיכיאטריים מהבני משפחות מבוססות, שם הורים יכולים להשקיע בטיפול של שיחות או פעילות אחרת. השקעה כה רבה בתרופות שיעילותן האמיתית מוטלת בספק והשפעות הלוואי שלהן מגוונות היא אמצעי טיפול בעייתי, בלשון המעטה. נראה כי לחלק מהפסיכיאטרים היה עוזר לשוב ולשנן את שבועת היפוקרטס, שאומרת כי הכלל הראשון בטיפול הרפואי הוא לא להזיק.

עודף אהבה?

ברם, גם לעולם הטיפול הפסיכולוגי בעיות משלו. כתבתה של לורי גוטליב ב- Atlantic עוסקת בהתלבטות הכפולה שלה בחייה- בתור אם חד הורית הרוצה לגדל את ילדיה בצורה שלא תחזור על השגיאות של ההורים שלה- מול הקשיים שלה כפסיכולוגית שמטפלת במתבגרים ובהוריהם ונתקלת ללא הרף בדיוק באותם קשיים מהם ניסתה להימנע. היא פגשה בחדר הטיפולים גברים ונשים בשנות השלושים והארבעים לחייהם, שההורים שלהם ניסו להיות המושלמים ביותר בעולם ומספקים את כל הצרכים הרגשיים האפשריים של הילד, לפעמים עוד לפני שילד עצמו ידע על אותם צרכים. הם היו החברים הטובים ביותר של ילדיהם, העשירו אותם כמה שאפשר ואחדים מהם אף מימנו להם את הטיפול הפסיכולוגי שלהם ( כבר בתור מבוגרים מתפרנסים). אם זאת, אותם ילדים מבוגרים שאת כל ילדותם והתבגרותם הכילו אותם מעל ומעבר, חזרו וטענו שהם לא מאושרים בחייהם ומרגישים "ריק פנימי". בשלב מסוים החלה גוטליב לתהות, האם ייתכן שאותם הורים לא רק עשו את הכול עבור הילדים, אלא אף עשו יותר ממה שצריך ? ככל שהיא פגשה יותר באותם "נפגעי פינוק יתר", הבינה גוטליב את שורשי תחושת האומללות שלהם. ראשית, מדובר באנשים שמאמינים שעליהם לא סתם להיות מאושרים, אלא להיות מאושרים ביותר שאפשר בכל רגע נתון של חייהם. בעוד שטענה שכבר מוסכמת על רוב חוקרי האושר האנושי היא שהאושר נו תפועת לוואי של חיים ערכיים ויצרניים ואינו מטרה בפני עצמה. שנית, מדובר בילדים שגדלו ללא כל דרך להתמודד עם אתגרים ואכזבות וללא ניסיון לסבול אי נוחות מינימאלית- לכן גם תסכול קטן נחווה מבחינתם כטראומה קשה. ברור שאם ההורים רוצים לגדל את ילדיהם להיות בני אדם עצמאיים ומתמודדים עם אתגרי החיים, עליהם לא לפנק אותם כל רגע ולהיענות לכל גחמה שלהם. אבל מתברר שזה כלל לא מובן מאליו. הורים עכשווים רבים מתבלבלים לעיתים קרובות בין הצורך שלהם בחווית הורות מושלמת לצרכים של הילדים. הם צריכים את הילדים על מנת לספק את הצרכים הרגשיים של עצמם- גם על חשבונם. לכן לעיתים קרובות חוויה של התרחקות ראשונה מהבית- בדרך כלל ללימוד במכללה – נחווית כטראומה ממשית, עד כדי צורך לשכור סדרנים שמרחיקים מהקמפוס את ההורים שאינם מסוגלים להיפרד מצאצאיהם. בעייה נוספת היא טיפוח של דימוי עצמי חיובי של הילד בכל מחיר, גם ללא קשר להתנהגותו והישגיו בפועל. ילד שיודע שכל הסביבה הולכת בכל מקרה להתפעל מהדברים שהוא עשה לא יתאמץ כדי לשפר את הישגיו- ואכן בבתי ספר וחוגי ספורט רבים מדברים היום על תחרותיות בריאה כמילת גנאי וגישה זו מונעת מילדים רבים לאתגר ולפתח את עצמם. בנוסף, ילדים חווים כיום מבחר עצום בכל אפשרויות החיים וההורים אף מתאצמים מאד לחשוף אותם למגוון הזה- עצום עד כדי כך שלעיתים קרובות הוא מבלבל. בניסוי שנערך באחד מבתי ספר בארה"ב, לשתי קבוצות של ילדים נתנו משימה לצייר ולשרטט, כאשר לרשותה של קבוצה אחת עומד מגוון גדול מאד של כלי ציור ולקבוצה השניה מבחר מצומצם. מתברר שהילדים בקבוצה עם המבחר המצומצם מציירים הרבה יותר טוב ומשקיעים בשרטוט הרבה יותר מהילדים שעסוקים איזה צבע יותר יפה ואיזה עיפרון מחודד יותר וכל הזמן נדמה להם שאולי יש משהו טוב יותר לבחור. גוטליב מסיימת באמירה שחשוב אמנם לפתח את היצירתיות של הילד, אך חשוב יותר לזכור שהילדים שלנו אינם יצירות שלנו , אלא בני אדם עצמאיים שיצטרכו יום אחד להתמודד עם אתגרי חייהם.

חינוך שווה- ושווה יותר

מאמרה של מרגרט קון ברבעון סוציאל דמוקרטי Dissent נושא כותרת פרובוקטיבית " אם אתה בעד שוויון, כיצד אתה שולח את ילדיך לבית ספר פרטי"? בדצמבר 2008 ברק ומישל אובמה פרסמו את החלטתם לשלוח את ילדיהם לבית ספר פרטי יוקרתי "סידוול", עם פילוסופיית חינוך ליבראלית, הרבה חוגי העשרה ושכר לימוד יקר. הדבר עורר דיון על מה שרבים בחוגי השמאל בארה"ב חווים כדילמה משמעותית – מצד אחד, בתור אנשי שמאל הם תומכים בשוויון וצדק חלוקתי בחלוקת המשאבים. אך מצד שני, הם מעדיפים לתת לילדיהם את הזדמנויות החינוך שאין לרוב הילדים בארה"ב. הטענה הפשוטה ביותר של אלו שמצדדים בחינוך פרטי היא שהם בסך הכול עושים לביתם ולא לוקחים שום דבר מאף אחד. זו טענה שאינה מחזיקה מים, לדעתה של קון. ברור כיום שאיכות האווירה בבית הספר משפיעה על רמת הלימודים, על אחוזי ההצלחה וגם על הסיכוי להתקבל בהמשך ללימודים אקדמיים ולפתח קריירה. יתרה מזאת, עצם ההיצמאות בקרב הרבה תלמידים מצליחים עשויה להשפיע לטובה על רמת ההישגים הלימודיים- וכן ההפך. המסקנה מכך היא שמי שמחליט לשלוח את ילדיו לבית ספר פרטי מצמצם בכך את הסיכויים של הילדים האחרים לקבל חינוך טוב יותר. מאידך, ברור שגם בתי הספר הציבוריים נבדלים ביניהם ברמת הלימודים שבהם, בהתאם לסביבת המגורים ומעמד סוציו אקונומי של הורי התלמידים. בתי ספר כאלה יכולים להיות הומוגניים מאד בהרכב שלהם – אך במקרה זה מדובר בחריגה חמורה יותר מכללי השוויון, שכן הפעם מדובר באי שוויון שממומן מכיסו של משלם המיסים. ההתלבטות בדילמה זו מובילה את קון חזרה למחלוקת על אודות ייעודה של מערכת החינוך. ארה"ב הייתה המדינה הראשונה שהעניקה לכלל הילדים בגיל חינוך יסודי מערכת חינוך ציבורית, אליה הלכו בשנת 1890 95% מכלל הילדים בארה"ב. הפילוסופיה מאחורי התפתחות זו הייתה שמערכת החינוך צריכה להכשיר לא רק אנשים בעלי ידע, אלא בראש ובראשונה אזרחים טובים. ואזרחות טובה זה משהו שקשה להשיג בסביבה בה כולם מדברים, חושבים ומתנהגים כמוך. המחשבה הזו עמדה מאחורי אחד המאבקים הציבוריים החשובים בהיסטוריה של ארה"ב- איסור על הפרדה גזעית במערכת החינוך. בית המשפט הגיע אז למסקנה שהעיקרון "נפרדים אך שווים" ( separated but equal) אינו עומד במבחן המציאות. ובאופן מעמיק יותר, המחשבה מאחורי מערכת חינוך ציבורית לכלל הייתה כי בחברה דמוקרטית מן הראוי שהאזרח יגבש את דעותיו ואת תפיסת עולמו מתוך מפגש עם נקודות מבט אחרות, ולא סתם כשכפול של מה שהוא קיבל בבית. מנקודת המבט הזו, מוסד חינוך פרטי וגם מוסד חינוך ציבורי הומוגני אינם תופעה רצויה, בשל העובדה שהתלמידים אינם נחשפים למגוון דעות ורקע חברתי. באופן הזה, החינוך הפרטי הופך למבצר שבו העילית משכפלת את עצמה ומשמרת את המעמד החברתי שלה. אך כמובן שהתמונה האמיתית מורכבת יותר- הרי שאם כל בתי הספר הציבוריים ההטרוגניים היו גם בעלי רמת לימודים גבוהה, כל הדיון היה מיותר. אלא שלעיתים קרובות המצב הוא בדיוק הפוך- הבחירה היא בין בית ספר ציבורי הטרוגני ברמה נמוכה לבית ספר אקסקלוסיבי ברמה גבוהה. כאן נמצאת הדילמה האמיתית של הליברל ברגע שהוא שולח את ילדיו לבית הספר- בתור הורה הוא מחויב לתת לילדיו את החינוך הטוב יותר האפשרי בסביבה המוגנת ביותר- אך בתור ליברל הוא חייב לדאוג לשוויון הזדמנויות לכול, ואין דרך לאחוז את המקל בשני קצותיו! זוהי סתירה מהותית במערכת החינוך- שהיא בו זמנית מוסד פרטי, ציבורי ופוליטי. סרט "ציפייה לסופרמן" שטלטל את ארה"ב בשנה שעברה, מתאר גבר שחור מצליח שנחלץ בעור שיניו מהעוני אליו הוא היה מיועד בחינוך הציבורי הכושל במקום מגוריו ב"גטו של שחורים" ואת ייסורי המצפון אותם הוא חש כשהוא נוהג כל בוקר ליד בתי הספר הציבוריים בדרך להוריד את ילדיו בבית ספר פרטי ( אובמה כבר אמרנו ?). לדעתה של קון, אין דרך קלה מן המלכוד הזה, אך הקו הכללי צריך להיות דרך החלטות על פי עקרונות דומים. כך, כשיש חלופה בין בית ספר פרטי לבית ספר ציבורי טוב, מן הראוי למי שתומך בשוויון חינוכי להעדיף את בית הספר הציבורי. אפשר לעבוד על הגדלת האפשרויות החינוך הציבורי בכל מקום- כולל חלופות בצורה של בתי ספר ציבוריים למחצה ( עליהם כתבנו בסקירה הקודמת) או הגדלה של לימודי העשרה. וכמו בכל דילמה, גם כאן אפשר לזכור שגם אם בעיית מערכת החינוך הציבורית והשוויון אינה פתירה עד הסוף, לא ניתן להתעלם ממנה.

נאו שמרן, נאו אורתודוקס ?

מאמר קצר של מאיר סולובייצ'יק ב- Jewish Review of Books מוקדש לאחת הדמויות החשובות יותר בנוף האינטלקטואלי השמרני בארה"ב- אירוין קריסטול, מי שנחשב "אבי הניאו שמרנות", עד כדי כך שהוא קרא לאחד מספריו האחרונים המסכמים את משנתו הרעיונית "ניאו שמרנות- אוטוביוגראפיה של הרעיון". קריסטול, שנפטר לפני שנתיים, לפעמים אמר על עצמו בצחוק שייתכן שהוא נושא גן שגורם לו להיות כל הזמן "ניאו"- בין גלגוליו הרעיוניים קיימים ניאו מרקסיזם, ניאו טרוצקיזם ולבסוף ניאו שמרנות. ברם, אוסף מסות שלו שמתפרסם עכשיו חושף לראשונה את הצד הפחות מוכר בהגותו- את תפיסתו היהודית של קריסטול ואת הגדרתו העצמית כניאו אורתודוקס. בתור אנקדוטה הממחישה את גישתו הוא מזכיר שבאחת מהרצאותיו של משנתו הרעיונית השמרנית של אדמונק ברק ניגשה אליו תלמידה יהודיה דתית ואמרה לו בהתלהבות: " עכשיו אני יכולה להסביר מדוע אני אורתודוקסית". אותה תלמידה קלטה את היסודות הרעיוניים במשנתו של ברק כתומכים בתפיסה שלה- תפיסה שמעריכה את המסורת, שמעדיפה את הקיים על פני האוטופי, את החשדנות כלפי החידושים וכו". קריסטול עצמו הזדהה מאד עם הגישה הזו וכתב פעמים אחדות על כך שהאורתודוקסיה הנה שמרנית במהותה ולכן גם הרבה יותר רציונאלית ומפוקחת מהאידיאליזם של התנועות היהודיות הליבראליות, שהפכו את עצמן לגרסה מחולנת של אידיאליזם נבואי. בליבראליות היהודית קריסטול ראה ניסיון כושל של דילוג מן הנביאים היישר את המודרנה, תוך התעלמות מאלפי שנים של מסורת רבנית- תלמודית. דוקא אותה מסורת – קטנונית, פרטנית ומפוכחת – היא זו היוצרת את יהדות כפי שהיא. מהסיבה הזו קריסטול גםן האמין כי היהדות מלהיבה הרבה פחות מהנצרות, שניסחה כבר בשלב מוקדם כתים תיאולוגיים שיטתיים, שדנים האריכות בתפיסות מופשטות, בעוד הדיונים התלמודיים הם בבחינת "זעיר פה וזעיר שם". דווקא על רקע זה מעניין לציין שההתעניינות של קריסטול עצמו בתכנים של התלמוד – כמו גם בפרקטיקות יומיומיות של היהדות- הייתה כנראה שטחית ביותר עד לא קיימת. לדבריו, המורים שלו ליהדות היו גרשום שלום, בובר ורוזנצוייג- ולא רבי עקיבא ורבן יוחנן בן זכאי. האם ייתכן שאבי ניאו שמרנות חטא בעצמו בחטא שהוא ייחס לאחרים וראה ביהדות יותר תפיסה מופשטת ופחות תכנית חיים מעשית ויומיומית ?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: